בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 4491/97
בפני כבוד
השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבוד
השופטת ד' ביניש
כבוד
השופט י' אנלגרד
המערערים: 1.
בת שבע ג'ינו
2.
יוסף ג'ינו
נ
ג ד
המשיבה: האגודה
האיטלקית (א.נ.מ.י)
ערעור
על פסק דין בית המשפט המחוזי
בנצרת מיום
14.7.97 בתיק ה"פ 385/97
שניתן על ידי כבוד השופטת ד"ר נ' דנון
בשם המערערים: עו"ד
ויסל יצחק; עו"ד אייל זלר
בשם המשיבה: עו"ד
גוטרמן שלמה
פ ס ק -
ד י ן
השופטת ד' ביניש:
עיקרי העובדות וההליכים
1. המשיבה השכירה למערערים חלקות מקרקעין שונות,
בשטח של כ- 160 דונם (להלן - "המקרקעין"). על המקרקעין נטועים מטעים,
וקיים בהם מבנה בו ניהלו המערערים מסעדה. בעקבות סכסוך שהתעורר בין הצדדים, תבעה
המשיבה בבית משפט השלום בטבריה את סילוק ידם של המערערים מהמקרקעין, וכן תשלום דמי
שכירות ראויים. הצדדים הגיעו להסכם פשרה, לפיו יפנו המערערים את המקרקעין, אלא אם
כן ישלמו למשיבה סכומי כסף שונים הנקובים בהסכם במועדים שנקבעו בו. בית משפט השלום
נתן להסכם הפשרה תוקף של פסק דין, וקבע כי "ינתן בזה פסק דין של פינוי
מהמקרקעין ומהמסעדה, כפוף לתנאים כמפורט בהסכם" (להלן - "פסק
הפינוי").
המשיבה פנתה ללשכת ההוצאה לפועל בבקשה לביצוע
פסק הפינוי, בטענה שהמערערים לא שילמו לה את הסכומים המוסכמים במועד. תחילה טענו
המערערים בפני ראש ההוצאה לפועל, במסגרת טענת "פרעתי", כי אין הם חייבים
לשלם למשיבה את הסכומים האמורים, מאחר שזו הפרה את התחייבותה בהסכם הפשרה שלא
להתנגד למתן רשיון להפעלת המסעדה שהקימו במקרקעין. טענה זו נדחתה ביום 24.3.97 על
ידי ראש ההוצאה לפועל, ועל החלטתו ערערו המערערים לבית המשפט המחוזי בחיפה.
לאחר שנדחתה טענת "פרעתי" שהעלו
המערערים, הגישה המשיבה שתי בקשות ללשכת ההוצאה לפועל: האחת - בקשה לתיקון המספר
של אחת החלקות שלגביהן התבקש ביצוע פסק הפינוי, וזאת עקב פיצול החלקה הנ"ל -
חלקה מספר 31 - לשש חלקות נפרדות. ביום 27.4.97 נעתר ראש ההוצאה לפועל לבקשה,
והורה על ביצוע התיקון המבוקש. ביום 1.5.97 הגישה המשיבה ללשכת ההוצאה לפועל בקשה
נוספת, בה ביקשה להמשיך בהליכי ההוצאה לפועל של פסק הפינוי. ביום 4.5.97 קיבל ראש
ההוצאה לפועל את הבקשה, וקבע כי על המערערים לפנות את המקרקעין עד למועד שננקב
בהחלטה.
המערערים הגישו ללשכת ההוצאה לפועל בקשה
לעיכוב הליכי הפינוי, במסגרתה העלו לראשונה את הטענה כי מספרי החלקות נשוא ההליך
בהוצאה לפועל, אינם זהים למספרי החלקות נשוא פסק הפינוי. ראש ההוצאה לפועל, לאחר
שקיבל את תגובת המשיבה לטענות שהעלו המערערים, דחה את בקשת עיכוב הביצוע, והורה על
המשך קיום הליכי ההוצאה לפועל כנגד המערערים. בהחלטתו קבע ראש ההוצאה לפועל כי
השינוי שחל במספרי החלקות נשוא הסכסוך שבין הצדדים הינו שינוי רישומי פורמלי בלבד.
עוד קבע כי בכתב התביעה המתוקן שהגישה המשיבה לבית המשפט השלום, שעל פיו ניתן פסק
הפינוי, צויינו מספרי החלקות החדשים. אשר לשינוי שחל בחלקה 31, אשר לאחר מתן פסק
הפינוי פוצלה כאמור לשש חלקות, הפנה ראש ההוצאה לפועל בהחלטתו להחלטה הקודמת
בבקשתה של המשיבה לתקן את מספר החלקה, וציין כי לא הוגש עליה ערעור על אף שנשלחה
לכתובתם של המערערים ביום מתן ההחלטה.
2. המערערים לא ביקשו לערער על החלטות ראש ההוצאה
לפועל הנזכרות לעיל, בעניין תיקון מספרי החלקות ואי עיכוב ביצוע ההליכים בהוצאה
לפועל. במקום זאת, הגישו ביום 27.4.97 לבית המשפט המחוזי בנצרת תובענה, על דרך של
המרצת פתיחה, ובה עתרו למתן פסק דין הצהרתי לפיו המשיבה אינה רשאית לפנותם
מהמקרקעין, באמצעות הליכי ההוצאה לפועל בהם פתחה. ביום 14.7.97 דחתה שופטת בית
המשפט המחוזי, השופטת נ' דנון, את התובענה, ועל כך הערעור שבפנינו.
בהחלטתה קבעה השופטת, כי משקבע ראש ההוצאה
לפועל כי המקרקעין נשוא הליכי ההוצאה לפועל הינם אותם מקרקעין עליהם חל הסכם
הפשרה, והמערערים לא ערערו על קביעה זו, הרי שהחלטה זו מהווה מעשה בית דין, ואין
לעקפה באמצעות הליך של פניה לבית המשפט המחוזי בבקשה למתן פסק דין הצהרתי באותו
עניין. לגופם של דברים ציינה השופטת כי מחומר הראיות, לרבות מפה שהוגשה לבית
המשפט, אכן עולה כי השינוי שחל במספרי החלקות הינו פורמלי גרידא, וכי באותן חלקות
עצמן עסקינן. בסוף פסק דינה ציינה השופטת כי דין התובענה להדחות גם מהטעם שהסמכות
לדון בה היא בידי בית משפט השלום.
בהודעת הערעור שהגישו המערערים לבית משפט זה,
טוענים הם כנגד קביעותיה של השופטת קמא בכל הנוגע לזהות החלקות שבמחלוקת, וכן
טענות נוספות ביחס להליך המשפטי המתאים לבירור הסכסוך שבין הצדדים. המשיבה תומכת
בקביעותיה של השופטת קמא, וכן טוענת היא כי בית המשפט קמא היה משולל סמכות לדון
בתביעת המערערים.
איננו רואים לבחון את קביעותיה של השופטת
המלומדת לגופן, השופטת עצמה קבעה כי הענין אינו בסמכותה. נתייחס, איפוא, לשאלת
הסמכות בלבד. נעיר רק, כי יתכן שראוי היה שהדיון אשר קיימה השופטת לגופן של
הטענות, יהיה בבחינת סוף פסוק באותן שאלות שנתלבנו כבר בפניה (ראו: הערותינו
בע"א 1049/94 דור אנרגיה (1988) בע"מ נ' חמדן ואח', פ"ד
נ(5) 820 בעמ' 829). על אף האמור, ביחס לדיון "הראוי", איננו
רואים לקבוע כך בהליך שבפנינו.
דיון
3. דין הערעור להדחות כבר מהטעם שהתובענה שהגישו
המערערים לבית המשפט המחוזי לא היתה נתונה לסמכותו. תובענה זו, בה עתרו המערערים
להצהרה כי המשיבה מנועה מלהמשיך ולנקוט בהליכי פינוי כנגדם במסגרת תיק ההוצאה
לפועל שנפתח לצורך כך, עניינה בזכות החזקה של המערערים במקרקעין, וככזו נופלת היא
בגדר סמכותו של בית משפט שלום על פי סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב],
תשמ"ד - 1984 (להלן - "חוק בתי המשפט"). על תביעה כגון דא נאמר מפי
השופט זוסמן בע"א 401/62 ספורטה נ' ויסלפיש, פ"ד יז 133, 139:
"לו
ביקש בעל-בית פסק-דין המחייב את הדייר במסירת החזקה - או המצהיר כי הנתבע אינו
רשאי להחזיק - הענין היה בסמכותו של בית-משפט השלום. אך גם תביעת הדייר-המחזיק
החפץ ליתן גושפנקה חוקית להחזקתו, או בלשונו של חברי הנכבד, השופט זילברג, החפץ
לשמור על זכותו 'מפני כפירה והכחשה עתידה'..., ותובע הצהרה כי הוא רשאי להחזיק
בנכס, היא תביעה 'בדבר חזקה במקרקעין', ומקום בירורה בבית משפט השלום. לו תבע
המשיב הצהרה כזאת בצירוף צו המונע את המערערים מלהפריע להחזקתו לשימושו בחצר, היה
בית משפט השלום מוסמך לדון בה, ואם זכה בה, ממילא צו הפינוי הקיים לא היה ניתן
לביצוע ... במקרה דנא חלוקים בעלי הדין ממש בשאלת זכותו של המשיב להוסיף
ולהחזיק בחצר, והרי זו תביעה בדבר חזקה".
(ההדגשות
שלי - ד.ב.).
טענתם של המערערים בפני בית המשפט המחוזי,
לפיה אחת מהחלקות נשוא הליכי ההוצאה לפועל, היא חלקה 31 שנזכרה לעיל, כלל אינה
בבעלות המשיבה, איננה משנה לעניין הסמכות: הסעד שהתבקש בתובענה, ומהות ההליך כולו,
עניינו בזכויות החזקה של המערערים בחלקה, ומניעת סילוקם ממנה. אם וככל שלצורך
ההכרעה בעניין זה נדרש דיון בשאלת הבעלות בחלקה, הרי שיהיה על בית משפט השלום לדון
בה מכוח סמכותו הנגררת על-פי סעיף 76 לחוק בתי המשפט (מה גם שהבעלות הנטענת היא
לצד ג' ואין המערערים טוענים לבעלותם הם במקרקעין). ראו לעניין זה: רע"א
351/94 אלדן אביגדור ואח' נ' מדינת ישראל ואח', טרם פורסם; י' זוסמן סדרי
הדין האזרחי (מהדורה שביעית, ירושלים, 1995) בע'מ 49-50. מכל מקום, כפי שמסרו
לנו הצדדים בעת הדיון בפנינו, שאלת פינוי חלקה 31 בה מצויה המסעדה איננה אקטואלית
עוד, כיוון שזו פונתה בינתיים.
4. בסיכומיהם העלו המערערים לראשונה טענה חדשה
ולפיה, היה על בית המשפט קמא, לאחר שמצא כי הוא איננו מוסמך לדון בתובענה, להעבירה
- על פי הוראות סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט - לבית המשפט המוסמך, הוא בית המשפט
השלום. אין לקבל טענה זו, ולו מהטעם כי המערערים העלו אותה לראשונה בסיכומיהם
בפנינו. הטענה לא נכללה בכתב הערעור שהגישו המערערים לבית משפט זה, ועל פי הוראת
תקנה 415 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, אין עלינו להידרש לה (ראו:
ע"א 277/89 צ'אם מוצרי מזון ישראל בע"מ נ' טעמיקו בע"מ,
פ"ד מו (3) 288; ע"א 2510/93 יצחק תורג'מן נ' הסתור בע"מ,
טרם פורסם). נציין עם זאת כי גם לגופם של דברים לא מצאנו מקום להתערב בהחלטתה של
השופטת קמא. סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט איננו מחייב את בית המשפט חסר הסמכות
להעביר את העניין לבית המשפט המוסמך, במקום לדחות את התביעה שהוגשה אליו, אלא רק
מעניק לו סמכות לעשות כן על פי שיקול דעתו. אכן, בדרך כלל לא ימאן בית המשפט לעשות
שימוש בסמכות זו. עם זאת, יתכנו נסיבות בהן ימצא בית המשפט כי אין להעביר את
התובענה. (ראו: ע"א 4272/91 ברבי נ' ברבי, פ"ד מח(4) 689, 703;
זוסמן, שם בע'מ 89 ובע'מ 669). במקרה דנן לא פירטה השופטת קמא את נימוקיה שלא
להעביר את התובענה על פי סעיף 79(א) לחוק, אולם ניתן להניח כי לא ראתה להעביר את
התובענה נוכח הדרכים הדיוניות השונות שסברה שהיו פתוחות בפני המשיבים להשגת
מבוקשם, בין אם בהגשת בקשת רשות ערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל ובין אם בהגשת
תובענה לבית המשפט המוסמך, כמפורט בפסק דינה. לא מצאנו כי יש מקום להתערבותנו
בהחלטת השופטת קמא בעניין זה.
מסקנתנו היא איפוא, כי צדק בית המשפט המחוזי
משקבע כי לא היה מוסמך לדון בתובענה שהגישו אליו המערערים, ועל כן בדין נדחתה
התובענה.
5. בשולי פסק הדין נעיר כי על פי החומר שהיה
בפנינו התרשמנו, על פני הדברים, כי לא נפלה לכאורה שגגה בהחלטת ראש ההוצאה לפועל,
בדבר הזהות בין החלקות לגביהן התבקש ביצוע פסק הפינוי בהוצאה לפועל לבין החלקות
נשוא הפסק האמור, וכי אין בשינוי מספור החלקות שארע במקרה דנן, כדי לשנות ממהות
פסק הפינוי וכדי למנוע את המשך מימושו.
אשר על כן הערעור נדחה.
המערערים ישאו בהוצאות המשיבה בסכום כולל של
20,000 ש"ח.
ש
ו פ ט ת
השופטת ט' שטרסברג-כהן:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
השופט י' אנגלרד:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ד' ביניש.
ניתן היום, כ"ב בשבט התשנ"ט
(8.2.99).
ש ו פ ט ת ש ו פ ט
ת ש ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן-מזכיר ראשי
97044910.N09
חכ/