יגאל ריאלטי בע"מ נ. מרדכי אביב מפעלי בניה בע"מ

17 1 בבית המשפט העליון רע"א 4491/22 לפני: כבוד השופטת ר' רונן המבקשים: 1. יגאל ריאלטי בע"מ 2. NORTH EMPIRE LLC 3. NORTH EMPIRE ISRAEL LLC 4. משולם מרטין 5. אריק בביץ' 6. ליסה בביץ' 7. ליבי ביר שמואל 8. מרדכי ביסטריצקי 9. שלמה ביסטריצקי 10. מאיר כהן 11. חווה כהן 12. אביגיל דמבי 13. מלכה פאס 14. אפרים פאסטן 15. אלן זאב פרידמן 16. חנוך גבירץ 17. שרה גולדברג 18. חיים גולדברג 19. דניאל גולדוואג 20. שרי גולדוואג 21. ברוך גוטווין 22. אסתר גוטווין 23. אבי הירט 24. אסתר הירט 25. מארק הורביץ 26. קארין הורביץ 27. יוסף ישעיה מרטין 28. בארי מאזי 29. אודרי מאזי 30. רונדה אוקן 31. לנארד אוקן 32. ישראל פולק 33. נחמה פולק 34. רחל שינדלר 35. אושר סטפנסקי 36. דוד שטרן 37. ארין שטרן 38. סימה קארין סודאלי 39. דוד סודאלי 40. נתן טרייטל 41. רפאל טרייטל 42. בת שבע ווידרמן 43. פנחס ווידרמן 44. מרים ולס 45. ישעיהו ולס 46. משה זאלר 47. סוזן זאלר 48. מרדכי קורנבליט 49. עטיל קורנבליט 50. רוזלי פרידמן 51. מלמן שיווק ויזום נדל"ן בע"מ 52. שלמה לסרי 53. חיה לסרי 54. יהודה ברטמן 55. תהילה ברטמן 56. אסף רוזנווסר 57. צבי אידלמן 58. איתמר בלסן 59. אבישג בלסן 60. קיוון רבני 61. יחיאל אלקריף 62. ישראל בן משה 63. איטה בן משה 64. אריאל עובדיה רוזנווסר 65. דניאל ברגיג 66. שרה ברגיג 67. ג'רפה טויס בע"מ 68. נריה פטרובר 69. אליהו רוזנס 70. חיים שלום בלוי 71. ישי שממה 72. יוסף אלעזר 73. יצחק זאב פוסטובסקי 74. זאב סטרול 75. יואל כף 76. ינון ברגיג 77. חיים אגד 78. משה פנחס עזריאל קרויזר 79. אליהו פריש 80. ישראל רובל 81. חנה מלכה רובל 82. ישי קישון 83. חני קישון נ ג ד המשיבה: מרדכי אביב מפעלי בניה בע"מ בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 26.6.2022 בת"א 59038-11-21 ובת"א 36821-12-21, שניתנה על ידי כב' השופטת ש' רנר בשם המבקשים: עו"ד אבישי חלפון; עו"ד פאר דוד; עו"ד שניר רטנר בשם המשיבה: עו"ד ליאור מימון; עו"ד לינה מחולה; עו"ד יוסף אבנרי פסק-דין בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת ש' רנר) מיום 26.6.2022, בה נדחו בקשות למתן צווי מניעה זמניים (להלן: הבקשות) שהגישו המבקשים במסגרת ת.א. 59038-11-21 (להלן: תביעת ריאלטי) ובת.א. 36821-12-21 (להלן: תביעת מלמן). הבקשות התייחסו לשתי קבוצות רוכשים – קבוצת ריאלטי וקבוצת מלמן, שהתקשרו לטענתם בהסכמי רכישה מחייבים עם המשיבה לרכישת דירות בפרויקט בנייה למגורים בעיר בית-שמש (להלן: הפרויקט). המבקשים עתרו כי בית המשפט יוציא תחת ידיו צווי מניעה זמניים שיאסרו על המשיבה למכור את הדירות שלגישתם נמכרו להם בפרויקט. רקע והחלטתו של בית המשפט-קמא המשיבה היא חברה בע"מ אשר זכתה בפרויקט במסגרת מכרז של משרד השיכון. הפרויקט כולל 50 דירות במסגרת "מחיר למשתכן" ו-80 דירות המיועדות למכירה בשוק החופשי, אשר 63 מהן הן הדירות נושא הבקשה דנן. תביעת ריאלטי מתייחסת ל-38 דירות בפרויקט והיא הוגשה על-ידי המבקשים 1-50, ותביעת מלמן מתייחסת ל-25 דירות בו והיא הוגשה על-ידי המבקשים 51-83. אין מחלוקת כי התנהל משא ומתן למכירת הדירות בין נציגי המשיבה לבין נציגי המבקשים – מר מאיר דמבי (להלן: דמבי), מנהל המכירות של המשיבה 1, שהיא חברה פרטית הפועלת לשיווק, ארגון, ותיווך נדל"ן – עבור קבוצת ריאלטי; ומר ישראל מלמן (להלן: מר מלמן; וביחד עם מר דמבי: המשווקים), הבעלים של המבקש 51, גם היא חברה העוסקת בשיווק, תיווך וייזום פרוייקטים בנדל"ן – עבור קבוצת מלמן. במסגרת משא ומתן זה מולאו עבור המבקשים טפסים שכותרתם "הצעה לרכישת דירה" (להלן: טפסי ההרשמה) וכן הועברו לידי המשיבה "דמי פיקדון". השאלה העומדת בבסיס המחלוקת בין הצדדים היא האם התגבש המשא ומתן לכדי הסכם מחייב למכירת הדירות בפרויקט למבקשים. במסגרת הבקשות לצווי מניעה טענו המבקשים כי קיימים סיכויים טובים לכאורה לתביעתם. לטענתם, כל המבקשים חתמו על טפסי ההרשמה ואף שילמו דמי פיקדון שטרם הוחזרו. הטפסים מהווים לשיטתם הצעה של המשיבה לרכוש את הדירות, וחתימתם על הטפסים מהווה קיבול של ההצעה, כאשר דמי הפיקדון שהם שילמו מעידים על כך. בהתייחס לתניות בטופס ההרשמה השוללות את תוקפו של ההסכם, נטען כי הן מהוות תניות מקפחות בחוזה אחיד, ומשכך אין לתת להן תוקף. לחלופין טענו המבקשים כי טפסי ההרשמה מהווים הצעה שלהם למשיבה, וכי יש לראות את המשיבה כמי שקיבלה את ההצעה הזו בהסתמך על מצגים שלה בעל-פה ובכתב. טענה חלופית נוספת היא כי יש לראות את ההסכמים בין המשיבה לבין המבקשים כאילו הם השתכללו בשל חוסר תום לבה של המשיבה, שנמנעה מהעברת הסכמי רכישה רק מטעמים כלכליים ורצון להתעשר. המבקשים הוסיפו וטענו כי גם שיקולי מאזן הנוחות מחייבים להיעתר לבקשתם. לטענתם אם לא יינתן הצו, עלולה המשיבה למכור את הדירות שנרכשו על ידיהם לצד שלישי, באופן שימנע מהם את האפשרות לממש את זכויותיהם. בהתייחס לקבוצת ריאלטי נטען כי מדובר בקבוצת רוכשים זרים (בעיקר מארצות-הברית) מקהילה בעלת צביון דתי-לאומי, שיש ביניהם קשרים קהילתיים. חברי הקבוצה מבקשים לעלות ארצה ולהתגורר יחדיו כדי לשמור על קהילתיות ואורח-חיים משותף. אם יימכרו הדירות שנרכשו על ידיהם, הם יתקשו לאתר אפשרות מגורים קהילתית אחרת באזור הפרויקט. גם קבוצת מלמן טענה כי חלק מהדירות נרכשו על ידי חברי הקבוצה למטרת מגורים, וכי אין באזור עוד פרויקטים דומים המאפשרים מגורים של אנשים שמעוניינים לחיות בקהילה בעלת צביון דתי-לאומי. המשיבה מצדה התנגדה לבקשות. היא טענה כי טפסי ההרשמה אינם ולא השתכללו לכדי הסכמים מחייבים. לצדדים היה ברור לכל אורך הדרך כי התנאים אינם בשלים להתקשרות בחוזי מכר מחייבים, וכי המשיבה אינה מקבלת על עצמה כל התחייבות. כך עולה באופן מפורש מכותרתו של טופס ההרשמה ומתוכנו. טפסי ההרשמה שהעביר מר דמבי לא נחתמו, ומר מלמן העביר את הטפסים חתומים טיפין טיפין. כמו כן, דמי הפיקדון הנטענים בתביעת ריאלטי שולמו באופן גלובלי בלא ייחוס של סכום הפיקדון לדירה מסוימת או למציע מסוים, ואף מבלי שהופקדו סכומים נוספים כאשר נוספו דירות נוספות. השיקים שנמסרו בתביעת מלמן מעולם לא הופקדו ולא ניתן עוד לעשות בהם שימוש. באשר למאזן הנוחות נטען כי אם הבקשה תתקבל, פירוש הדבר יהיה הקפאת המכירה של כשמונים אחוזים מהדירות בפרויקט המיועדות למכירה בשוק החופשי. הקפאה כזו עלולה בסבירות גבוהה למנוע מהמשיבה את ההוצאה לפועל של הפרויקט. זאת לאור חוסר הוודאות ביחס למכירת הדירות הללו ולמחיר שיתקבל עבורן, מה שיקשה על המשיבה לקבל ליווי בנקאי לפרויקט. אם המשיבה תאלץ לממן את הפרויקט בעצמה, הדבר יגרום להכבדה קשה בתזרים המזומנים שלה, והיא עלולה למצוא את עצמה מפרה את ההסכם שלה עם משרד השיכון ועם רוכשי דירות "מחיר למשתכן". הנזק הישיר למשיבה יהיה בעלויות המימון העודפות, בדמי שכירות ראויים לרוכשי הדירות של "מחיר למשתכן" ובחילוט הערבות שהיא העמידה על-פי תנאי המכרז. כן ייגרם למשיבה נזק הנובע מהתקורות העודפות שלא ניתן בשלב זה לאמוד אותו. לכן – כך נטען – אם יינתן הצו, יש להתנות אותו בהפקדה כספית בסכום של 14 מיליון ₪. בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי, התייחס בית-המשפט ראשית לסיכויי התביעה. הוא קבע כי קיים קושי לא מבוטל בטענה לפיה טפסי ההרשמה הם הסכם מחייב. זאת בעיקר לאור כותרת הטפסים ותוכנם, ובכלל זה האמור בס' 11 בו הצהירו המבקשים כי "ידוע לנו כי מסמך זה אינו מהווה התקשרות חוזית אלא הצעה מצידנו בלבד, החברה רשאית שלא לקבל הצעה זו כלל מכל סיבה שהיא וכי רק חתימת הסכם רכישה שיוכן על ידי החברה כמפורט בסעיף 12 שלהלן וייחתם על ידי הנציגים המוסמכים של החברה, תחייב את החברה". מכלול הוראות הטופס מעלה כי ההצעה אינה מחייבת – לא את המשיבה ואף לא את המבקשים (שרשאים לחזור בהם ממנה כנגד חילוט הפיקדון). באשר לטענה לפיה טפסי ההרשמה הם חוזים אחידים, נקבע כי אין לה מקום, שכן קבלתה מותנית בקביעה לפיה הטפסים אכן מהווים חוזים. באשר לטענה לגבי מצגי המשיבה ויכולתם לגבור על לשון הטפסים – נטען כי ספק אם יש לקבלה. ולבסוף, באשר לטענה אודות חוסר תום-הלב של המשיבה, קבע בית-המשפט כי מדובר בטענה הראויה להתברר, גם אם הסיכויים כי היא תתקבל אינם על הרף הגבוה. זאת לאור העובדה שבין נציגי המשיבה לבין נציגי בעלי הדירות התקיימו במשך חודשים ארוכים מגעים שכללו התקדמות לקראת חתימת חוזה, הסכמה על התנאים העיקריים בו ושיוך דירות לרוכשים, כאשר נותר לחכות רק לקבלת היתר. לאחר מכן התייחס בית המשפט לשיקולי מאזן הנוחות וקבע כי שיקולים אלה אינם מטים את הכף לעבר מתן הצו. באשר לתביעת ריאלטי הובהר כי טענות המבקשים אודות כוונתם להתגורר בדירות שנרכשו על-ידיהם בסמיכות זה לזה הן טענות שלא נתמכו בתצהירים של הרוכשים עצמם אלא של המשווקים בלבד, מר דמבי ומר מלמן. מחקירתו של מר דמבי עלה כי לא כל הדירות נרכשו על-ידי רוכשיהן לצרכי מגורים, וכי השאלה מתי יממש כל אחד מהמבקשים את האפשרות לגור בדירה בעצמו, משתנה מרוכש לרוכש. עוד עלה כי אף שבמועד החתימה על טפסי ההרשמה לא היו בסמוך לפרויקט פרויקטים דומים אחרים, הרי שמדי פעם מתחילה בנייה של פרויקט חדש. מכאן כי טענת המבקשים לנזק שאינו ניתן לפיצוי כספי אינה מבוססת די הצורך. ה"קהילה" הנטענת היא, לפחות בחלקה, קהילה פוטנציאלית ולא קהילה קיימת. עוד קבע בית המשפט קמא כי אף שעשוי להיגרם למשווק נזק בדמות פגיעה במוניטין, נזק זה הוא בר-פיצוי כספי ואינו מצדיק את מתן הצו. גם באשר לתביעת מלמן, בה נטען כאמור לנזק הנובע מרצונם של חברי הקבוצה לגור בסמיכות לאנשים בעלי צביון דתי-לאומי, נקבע כי לא נשללה האפשרות כי יהיו חלופות אחרות למגורים כאלה בפרויקטים אחרים בעיר בית-שמש. מנגד, בית-המשפט קבע כי אם צו המניעה יינתן ויחול על 63 דירות מבין 80 הדירות בפרויקט המיועדות למכירה בשוק החופשי, הדבר ישליך על הכנסות המשיבה ועל יכולתה לקבל מימון בנקאי. זאת אף בהנחה שהמשיבה תוכל לממן את הפרויקט גם ללא ליווי כזה. הנזק הכספי בהקשר זה הוא משמעותי ונובע בין היתר מטענות המבקשים עצמם ביחס לעליית מחירי הדירות לאחר המועד בו נחתמו טפסי ההרשמה. לאור כל אלה, דחה בית-המשפט קמא את הבקשות לצווי מניעה זמניים. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור דנן. יצוין כי במסגרת בקשת רשות הערעור הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע. בהחלטה מיום 3.7.2022 ניתן צו ארעי לפיו המשיבה מנועה מביצוע כל דיספוזיציה בזכויות בדירות בפרויקט עד להחלטה אחרת. טענות הצדדים בבקשת רשות הערעור המבקשים טענו כי דחיית הבקשה משמעה גדיעת חלומותיהם של הרוכשים, חלקם יהודים שביקשו לעלות לישראל, לגור בפרויקט. הם הבהירו כי במהלך המחצית הראשונה של שנת 2021 הם חתמו על טפסי ההרשמה שכללו פרטים ספציפיים של כל רוכש ושל כל דירה לרבות מחיר ספציפי שלה. טפסי ההרשמה חייבו הפקדת פיקדון שנקבע שיוחזר לרוכשים במועד החתימה על הסכמי הרכישה. עוד נטען כי גם לאחר החתימה על הטפסים, הציגה המשיבה למבקשים מצגים מהם הם יכלו להסיק כי הטפסים מחייבים מבחינתה. בהקשר זה נטען כי עיקר הקשר מול המשיבה היה עם גב' הילה מילר (להלן: גב' מילר), סמנכ"לית השיווק של המשיבה, אשר לא הגישה תצהיר מטעמה. רק בחודש נובמבר 2021 החליטה המשיבה לחזור בה מהתחייבויותיה, וזאת – לאור עליית מחירי הדירות. המבקשים טענו כי סיכויי התביעה להתקבל הם גבוהים. זאת בשים לב לכך שבית-המשפט קבע לפחות לגבי אחת מהטענות (הטענה לפיה התנהלות המשיבה מהווה חוסר תום-לב המונע ממנה להתכחש להסכם) כי היא אינה טענת סרק וכי היא עשויה לגבש את עילת התביעה. המבקשים הוסיפו והתייחסו גם ליתר הטענות החלופיות שלהם, לגביהם הצביע בית-המשפט קמא על קשיים. הם טענו כי זיכרון דברים עשוי להיחשב כהסכם מחייב, וזאת אם הוא מתעד את תנאי העסקה הבסיסיים – שאכן צוינו בטפסי ההרשמה. בהקשר זה נטען כי אין משמעות לכותרת המסמך; כי טפסי ההרשמה הם חוזים אחידים שכן הם נוסחו על ידי המשיבה עבור כל המבקשים; וכי אף אם טפסי ההרשמה אינם הסכמים מחייבים, יש במצגי המשיבה (שפורטו בס' 42 לבקשת רשות הערעור) כדי להפוך אותם למחייבים, וקביעת בית-המשפט בהקשר זה נעדרת בסיס משפטי. בהתייחס למאזן הנוחות, הדגישו המבקשים את הנזקים שייגרמו להם אם הבקשה תידחה. הם הבהירו כי המצהירים מטעמם היו מר דמבי ומר מלמן ולא הרוכשים עצמם, מאחר שהם היו אלה שייצגו את הרוכשים במשא-ומתן מול המשיבה, והם אלה שהמצגים של המשיבה הוצגו בפניהם. עוד צוין כי לא ניתן להעיד עשרות מצהירים בהליך זמני, וכי לא היה בכך צורך מאחר שהמצהירים מטעמם הכירו היטב את הנסיבות של כל רוכש ורוכש. לטענתם, מהתצהירים והחקירות הנגדיות עולה שהרוכשים משתייכים לקהילה שאורח חייה הוא דתי-לאומי, ומכאן נובע העניין שלהם לגור בפרויקט שזה הצביון שלו. לגישת המבקשים, בבית-שמש אין פרויקט אחר המאפשר זאת. בהקשר זה טענו המבקשים כי בניגוד לקביעת בית המשפט קמא, אין בדבריו של מר דמבי לפיהם מדי פעם מתחילים פרויקטים חדשים, כדי להצביע על קיומן של חלופות; כי מר מלמן סירב להצעתו של מר מרדכי אביב, בעל השליטה במשיבה (להלן: מר אביב) למתן פיצוי כנגד ויתור המבקשים על הדירות באופן המעיד כי לא ניתן היה למצוא למבקשים חלופות; כי מחקירתו של מר דמבי עולה כי רוב הרוכשים מייעדים את הדירות למגורים שלהם עצמם; וכי אף אם לא היה מדובר בדירות למגורים, היה מקום להעניק את הצו מאחר שמדובר במקרקעין בעלי איכויות ייחודיות. עוד טענו המבקשים כי המשיבה לא הוכיחה את הנזקים שייגרמו לה אם הבקשה תתקבל. כך לא צורף לתצהיר מטעמה כל מסמך שהוא התומך בטענה. עוד צוין כי מר אביב, המצהיר מטעם המשיבה, הבהיר כי המשיבה שוקלת אפשרות לבנות דירות להשכרה חלף מכירתן; כי העסקה עם המבקשים אינה כדאית; וכי המשיבה יכולה לממן את הפרויקט גם ללא ליווי בנקאי. מעבר לכך, המשיבה אף לא גילתה את הסכם הליווי הבנקאי ולכן לא ברור מהם התנאים לצורך קבלתו של ליווי כזה. משכך, הטענה כי הליווי מותנה נטענה בעלמא. יתרה מכך, לגישת המבקשים, המצהיר מטעם המשיבה הצהיר כי בפועל התקבל ליווי בנקאי וכי המשיבה אף החלה בבנייה. לא הוצגה גם ראיה ביחס לעליית המחיר של בניית הפרויקט כאשר המצהיר הודה כי לא דווח לרשות לניירות-ערך על עיכוב כלשהו הצפוי בהקמתו. מעבר לכל אלה, מחירי הנדל"ן עלו והם מוסיפים לעלות. לכן, גם אם התביעה תידחה, המשיבה תצא נשכרת אם תחליט בסופו של דבר למכור את הדירות (ולא לבנות אותן להשכרה). גם האינטרס הציבורי מחייב היעתרות לבקשה. מנגד טענה המשיבה כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור. המשיבה עמדה על כך שלערכאה הדיונית מסור שיקול-דעת רחב בנוגע לסעדים זמניים וערכאת הערעור נמנעת ככלל להתערב בהחלטות כאלה. זאת בפרט כאשר מדובר בהחלטה המבוססת על קביעות עובדתיות כמו במקרה דנן. עוד טענה המשיבה כי המבקשים הציגו את החלטת בית-המשפט קמא באופן מסולף והכמינו עובדות רלוונטיות ובהם נוסח טפסי הרישום מבית-המשפט. לטענתה, לאור שיעור הרווח שהעסקה צפויה להניב למבקשים, הם מנסים לכפות עליה עסקה שהיא אינה מעוניינת בה. זאת כאשר בין הצדדים הייתה רק הידברות ראשונית ורצונותיהם בדבר ההתקשרות בחוזה מחייב ותנאיו כלל לא גובשו סופית. המשיבה ביקשה לאמץ את קביעותיו של בית-המשפט קמא וחזרה על טענותיה בערכאה דלמטה. בנוגע לסיכויי התביעה טענה המשיבה כי טפסי ההרשמה עליהם מסתמכים המבקשים אינם מהווים הסכם מחייב, שכן לא התקיימה גמירת הדעת; וכי הטפסים אינם ממלאים גם את דרישת המסוימות, לאור פרטים ומידע מהותיים החסרים בהם. טפסי ההרשמה אף אינם מהווים זיכרון דברים אלא הצעה בלבד מטעם המתעניינים בפרויקט, והם אינם מקיימים את דרישת הכתב לפי סעיף 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין). בהתאם לאמור בטפסי ההרשמה עצמם, המשיבה לא הייתה מחויבת לקבל את ההצעה, כשרק חתימה באמצעות נציגיה המוסמכים תחייב אותה. לכן, אין גם לומר שהמשיבה קיבלה את ההצעה במצג, שכן הדבר יעמוד בסתירה לאמור בטפסים עצמם. מעבר לכך, אף מבחינה מהותית אין במצגים הנטענים משום קיבול מצד המשיבה. ההידברות בין הצדדים החלה ביוזמת המשווקים, מר דמבי ומר מלמן, שפנו לגב' מילר. זאת כאשר לכל אורך הדרך היה ברור לשני הצדדים שאין כוונה ליצור התקשרות חוזית מחייבת בשלב זה, וכאשר המשיבה הבהירה כי לא ניתן לקדם את הסכמי הרכישה כל עוד לא מתקבל היתר בניה לפרויקט. בסופו של דבר, טענה המשיבה, חל עיכוב בקבלת היתר הבנייה. במשך תקופת העיכוב חלו שינויים בשוק הנדל"ן ובראשם עליית מחירים קיצונית שהשפיעו על כדאיות הפרויקט. עקב כך, עוד בחודש מאי 2021 הודיעה גב' מילר כי היא קיבלה הנחיה לעצור את ההתנהלות מול המבקשים, ואכן בסופו של דבר המשיבה לא ניהלה משא-ומתן עם המבקשים ולא הפיצה הסכם רכישה. באשר למאזן הנוחות ביקשה המשיבה לאמץ את קביעות בית-המשפט קמא אשר לא שוכנע שמאזן הנוחות מטה את הכף לעבר מתן הצו. זאת לאחר שקבע שטענות המבקשים לנזק שאינו ניתן לפיצוי כספי אינן מבוססות די הצורך, בעוד שהנזקים הצפויים למשיבה הם ניכרים ומשמעותיים הרבה יותר. המשיבה עמדה על כך כי המבקשים לא תמכו את טענותיהם בדבר נזק שצפוי להיגרם להם בתצהירים של רוכשי הדירות הנטענים אלא רק בתצהירים מטעם המשווקים. משכך, לטענתה, לא ניתן היה לבחון את כוונותיהם לגבי הדירות; את כוונותיהם לגור יחד כקהילה מגובשת; או את החלופות האפשריות למגורים המתאימים לקהילה דתית-לאומית. למעשה, מאתר האינטרנט של המבקשת 1 עולה דווקא כי בעתיד הקרוב צפוי שיווק של אלפי יחידות דיור בשכונה בה מצוי הפרויקט. משלא הוכח שאי מתן הצו יגרום למבקשים נזק בלתי-הפיך, יש לדחות את הבקשות. המשיבה הוסיפה וטענה כי מהתצהיר שהוגש מטעמה, עולה כי אם יינתנו צווי המניעה, צפויים להיגרם לה נזקים עצומים. בכלל זה היא חשופה לפגיעה באפשרות לקבל בפועל ליווי בנקאי לפרויקט באופן המסכן את הפרויקט כולו וחושף את המשיבה להפרת התחייבויותיה כלפי משרד השיכון וכלפי דיירי "מחיר למשתכן". עוד נטען כי הסעד המבוקש בתביעה הוא אכיפת טפסי ההרשמה לפיהם על המשיבה לשלוח למבקשים הסכמי רכישה ולנהל עימם משא-ומתן. לגישת המשיבה, אין להקפיא את הפרויקט עד לסיום ההליך רק כדי לברר את השאלה האם מחויבת המשיבה לנהל משא-ומתן עם המבקשים, משא-ומתן שממילא עשוי שלא להוביל לשכלול עסקה. המשיבה טענה כי ככל שיינתן צו מניעה זמני, יש להתנותו בהפקדת ערובה להבטחת נזקיה בסך של 14 מיליון ₪ לפחות. היא הוסיפה כי רק המבקשות 1 ו-51 – משרדי התיווך של המשווקים, הגישו התחייבות עצמית. זאת בניגוד לסעיף 96(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות) המחייב הפקדת התחייבות עצמית של כל אחד מהמבקשים. לאחר הגשת תשובת המשיבה לבקשת רשות הערעור, הגישו המבקשים בקשה למחיקת מוצגים 10-11 – כתבי ההגנה שהגישה המשיבה בבית-המשפט קמא על נספחיהם, והסעיפים בתשובתה המתייחסים אליהם. לטענתם, מוצגים אלו אינם עומדים בתקנה 140(א)(2) לתקנות, משום שהם לא היו חלק מהמסמכים שהתקבלו כראיות בבית-המשפט קמא בבקשות לסעדים זמניים. לשיטתם, ניתן היה לצרף רק מסמכים שהוגשו באמצעות העדים שתצהיריהם צורפו לכתבי הטענות בהליך הזמני. המשיבה השיבה לבקשה להוצאות המוצגים וטענה שיש לדחותה. לטענתה, נקבע זה מכבר בפסיקה כי בהיעדר קביעה פוזיטיבית על הוצאת המסמכים מתיק בית-המשפט, כתבי טענות ונספחיהם הם מסמכים קבילים שניתן לצרפם כמוצגים בערעור. עוד הוסיפה המשיבה כי המבקשים מנועים לדרוש את הוצאת כתבי ההגנה משום שהם אלה שעמדו בתוקף שיוגשו עובר לדיון בבקשות לצווי מניעה בבית-המשפט קמא. מעבר לכך נטען כי הלכה למעשה המשיבה התייחסה בדיונים בבקשות למתן צווי מניעה לנספחי כתב ההגנה והפנתה אליהם, וכי הייתה למבקשים הזדמנות לטעון טענות כנגד אותם מסמכים ולחקור לגביהם בחקירה נגדית. דיון והכרעה בהתאם לסמכותי לפי תקנה 149 לתקנות, לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובתשובה שהגישה המשיבה, הגעתי למסקנה כי יש לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה הרשות, וערעור הוגש על-פי הרשות שניתנה. הלכה היא כי לערכאה הדיונית מסור שיקול-דעת רחב בקשר לבקשות שעניינן סעד זמני, וכי ערכאת הערעור לא תתערב בנקל בהחלטתה, אלא רק במקרים חריגים בהם הדבר נדרש על מנת למנוע עוול או נזק בלתי-הפיך לבעל-דין (רע"א 5025/18 מגדלי נתניה בע"מ נ' אלון, פס' 12 (17.7.201)). אני סבורה, מהטעמים שיפורטו להלן, כי המקרה דנן מצדיק את התערבות בית-משפט זה וכי דין הערעור להתקבל. ראשית, באשר לבקשה להוצאת מוצגים מתשובת המשיבה: המדובר כאמור בכתבי ההגנה על נספחיהם. הפסיקה הכירה באפשרות לצרף כתבי טענות שהוגשו בערכאה הדיונית, הגם שאינם חלק מחומר הראיות במובן הצר. זאת, כל עוד אין קביעה פוזיטיבית על סילוק המסמכים מתיק בית-המשפט או על אי קבילותם (ראו: ע"א 3592/17 עווידאת נ' מנהל מקרקעי ישראל מחוז הצפון – נצרת עלית (11.10.2019)). משהמבקשים לא הצביעו על החלטה פוזיטיבית שכזו, אינני סבורה כי יש להורות על הוצאתם של מוצגים אלה או על מחיקת סעיפים מתשובתה של המשיבה. מכאן לבקשת הערעור עצמה. כידוע, שני השיקולים העיקריים שעל בית-המשפט לבחון בבואו להכריע בבקשה למתן סעד זמני, ואשר לגביהם נחלקו גם הצדדים במקרה הנדון, הם סיכויי התביעה ומאזן הנוחות (ראו: תקנה 95 לתקנות אשר לא הביאו לשינוי מהותי מההסדר הישן שהיה קבוע בתקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). בין שני שיקולים אלה מתקיים יחס של "מקבילית כוחות", כאשר ככלל יינתן מעמד בכורה לשיקולי מאזן הנוחות (ראו: רע"א 605/19 ידען נ' רשות מקרקעי ישראל, פס' 9 (18.4.2019)). בענייננו, אינני סבורה כי התובענה נעדרת סיכוי או שסיכויי המבקשים לזכות בהליך הם נמוכים ביותר, באופן השולל את קבלת הבקשה. אני סבורה כי שיקולי מאזן הנוחות, להם כאמור יינתן ככלל מעמד בכורה, מטים את הכף אל עבר קבלת הערעור והיעתרות לבקשה לסעדים הזמניים. באשר לשיקולי מאזן הנוחות – במסגרת שיקולים אלה, על בית-המשפט לבחון את הנזק שייגרם למבקשים אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיבה אם יינתן הסעד הזמני. בענייננו, מדובר בהסכמים נטענים לרכישה של דירות ספציפיות שהוגדרו בטפסי הרכישה. ביטול רכישה של נכס מקרקעין ספציפי (שהנחה שיוכח כי אכן הייתה רכישה כזו) גורם נזק למי שביקש לרכוש אותו; קל וחומר אם מדובר בדירה שהרוכש התכוון לעשות בה שימוש למגוריו או שהוא בעל איכויות ייחודיות, כפי שנטען לגבי הדירות במקרה דנן (רע"א 5284/17 עלי נ' עזבון המנוח עלי, פס' 33 (15.10.2017); ע"א 1755/12 שפירא נ' ישראל בודה (נאמן), בפס' 8 (29.3.2012)). המשיבה טענה כי נזקיהם של המבקשים לא הוכחו באשר הם לא הגישו תצהירים מטעמם, אלא הוגשו רק תצהיריהם של המשווקים מר דמבי ומר מלמן, שלא היו יכולים להצהיר אודות התוכניות של כל אחד ואחד מהמבקשים ביחס לדירה שרכש. הבקשה דנן היא בקשת ביניים, בה יכולים מצהירים להצהיר גם אודות מידע שלא ידוע להם מידיעה אישית (רע"א 8977/11 American Eagle Outfitters נ' המשביר בתי כלבו, סעיף 3 (28.12.2011)). במקרה דנן, הצהרה כזו של גורם אחד מטעמה של כל קבוצת רוכשים הייתה סבירה, בעיקר כאשר אלמלא כן היה על כל אחד מהמבקשים להגיש תצהיר נפרד מטעמו, ובית-המשפט היה עלול להידרש לחקירות של עשרות רבות של מצהירים במסגרת הדיון בבקשה לצו מניעה זמני. יתרה מכך, מטרתו של הסעד הזמני היא הבטחת קיומו התקין של ההליך המשפטי או הבטחת ביצועו היעיל של פסק-הדין (תקנה 94 לתקנות). אי-מתן הסעד הזמני במקרה דנן יוביל לכך שאם תתקבל התובענה יעמדו המבקשים ברמה גבוהה של סבירות בפני שוקת שבורה, שכן הם לא יוכלו לממש את זכותם בדירות אותן הם ביקשו לרכוש. אינני מקבלת את טענת המשיבים לגבי אי הלימה בין הסעד הזמני המבוקש לבין הסעד העיקרי. המשיבים טענו בהקשר זה כי הסעד העיקרי המבוקש בתביעה הוא אכיפת ההתחייבות הנטענת לשלוח למבקשים הסכמי רכישה, וכי לא נטען שהשתכלל בין הצדדים הסכם מכר מחייב אשר סעד האכיפה מכוון כלפיו. אלא שכעולה מהאמור לעיל וכפי שציין בית-המשפט קמא עצמו, טענות המבקשים במהותן הן כי די בזיכרון הדברים (לבדו או בשילוב עם מצגים מטעם המשיבה), ובמשא-ומתן שהתנהל בין הצדדים, כדי להוביל למסקנה כי התגבש הסכם המחייב את המשיבה למכור להם את הדירות שפורטו בטפסי ההרשמה. המשא-ומתן – ככל שיתקיים, יתייחס אם כן לשיטת המבקשים ליתר הפרטים שלא סוכמו בטפסי ההרשמה ואשר יופיעו בהסכמי הרכישה המלאים. גם המשיבה טענה כזכור לנזקים שייגרמו לה אם הבקשה תתקבל. הנזקים נבעו בעיקרם מ"הקפאה" של אפשרות מכירה לצדדים שלישיים אחרים את הדירות שלכאורה נמכרו כבר למבקשים. מדובר בכ-80% מהדירות בפרויקט המיועדות למכירה בשוק החופשי. "הקפאה" כזו עלולה – כך נטען – לפגוע ביכולתה של המשיבה להתקשר בהסכם ליווי. ואולם, המשיבה לא שללה כי ביכולתה לממן את הפרויקט אף בהיעדר ליווי בנקאי (פרוטוקול הדיון מיום 16.6.2022, בעמ' 22), ולא הוכיחה כי אי-מכירת הדירות נושא המחלוקת תוביל לביטול הליווי הבנקאי שכבר ניתן לה (שם, בעמ' 21). לא נשללה האפשרות כי המשיבה תוכל להתקשר בהסכם הליווי ולהשלים את ביצוע את הפרויקט גם אם הדירות יימכרו למבקשים תמורת המחיר נושא טפסי ההרשמה. יתרה מכך, העובדה שהמשיבה שוקלת אפשרות של השכרת הדירות חלף מכירתן, משמעה שהיא אף תוכל לבצע את הפרויקט גם אם הדירות לא יימכרו כלל. ביחס לטענתה של המשיבה לפיה למבקשים ייגרמו נזקים שניתן לפצות עליהם בכסף, הרי גם הנזקים להם היא טענה הם נזקים כספיים. זאת ועוד. אין בין הצדדים מחלוקת כי מחירי הדירות שהמבקשים התיימרו לרכוש – עלו מאז המועד בו נחתמו טפסי ההרשמה. סביר להניח כי אילו היו המבקשים מוכנים לשלם למשיבה את המחיר העדכני של הדירות, כי המשיבה הייתה מוכנה למכור להם את הדירות הללו גם עתה. אפשרות אחרת היא כי המשיבה הייתה מנסה למכור את הדירות לצדדים אחרים תמורת המחיר העדכני והגבוה שלהן. המסקנה מהאמור לעיל היא כי המחלוקת העסקית בין הצדדים נובעת מהשאלה מי ייהנה מעליית מחירי הדירות – המבקשים או המשיבה. אכן, בשלב מקדמי זה של הדיון, אין מקום ואף לא ניתן לקבוע מי ייהנה מעליית המחירים האמורה. יחד עם זאת, המסקנה לפיה המבקשים – שהניחו לגישתם כי הם שריינו לעצמם דירות מסוימות במחיר מסוים, וזאת כנגד תשלום דמי הפיקדון, היא כפי שיובהר בהמשך, מסקנה אפשרית שלא ניתן לשלול אותה, ואף היא מכוונת למסקנה לפיה יש להיעתר לבקשה לצווי מניעה זמניים. מכל הטעמים הללו, אני סבורה כי מאזן הנוחות נוטה לכיוון קבלת הבקשה. כך, אם הבקשה תידחה והתביעה תתקבל, המבקשים או לפחות רובם לא יוכלו עוד – בסבירות גבוהה מאוד - לקבל את הדירה שנרכשה על ידיהם לגישתם מכוח טפסי הרכישה, שכן דירה זו תימכר (כך טוענת גם המשיבה) לצד שלישי אחר. מנגד, המשיבה תוכל, כך נראה, להמשיך לבנות את הפרויקט (אף כי יתכן שבעלויות גבוהות יותר). אם התביעה תידחה בסופו של דבר, תוכל המשיבה לשקול לנהל משא-ומתן עם המבקשים ביחס לאפשרות כי הם ירכשו את הדירות שלגביהן נחתמו טפסי הרכישה תמורת מחיר גבוה יותר. כן היא תוכל כמובן לנסות למכור את הדירות הללו בשוק החופשי במחירים העדכניים כפי שאלה יהיו באותה עת. אם המחירים יוסיפו ויעלו, לא ייגרם למשיבה נזק משמעותי כתוצאה מכך. עוד יצוין כי המסקנה שלעיל ביחס לנזקים הצפויים של המשיבה, מתייחסים לנקודת הזמן הנוכחית בה הדירות טרם נבנו. אם מצב הדברים ישתנה במהלך ניהול התביעה (למשל אם בניית הדירות תושלם ולא ניתן יהיה לאכלס אותן; או אם המשיבה תתקל בקושי קונקרטי בהתקדמות בבנייה), יתכן כי יהיה מקום לשוב ולשקול את ההחלטה. מאחר שמדובר בהחלטת ביניים, בית-המשפט קמא יהיה רשאי לעשות כן ואף לשנות את ההחלטה הקודמת אם ימצא לנכון (ע"א 3592/17 עווידאת נ' רשות מקרקעי ישראל מחוז הצפון – נצרת עלית (20.12.2017)). בהתייחס לסיכויי התביעה – יש להקדים ולהזכיר כי הכרעה בסיכויי התביעה בבקשה לסעד זמני מתחשבת בסיכויי התביעה כפי שהם נראים בנקודת הזמן הנוכחית, ואין בהכרעה כזו כדי לכבול את שיקול-דעתו של בית-המשפט בהמשך הדרך בדיון בתובענה העיקרית (רע"א 4187/12 עמית נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (29.5.2012)). כן יצוין כי בשלב זה, קיומה של עילת התביעה נבחנת "על בסיס ראיות מספקות לכאורה" (תקנה 95(ב) לתקנות). המבקשים טענו כי ביניהם לבין המשיבה יש הסכם מחייב, וזאת בהתאם לשלוש חלופות משפטיות. בהתאם לחלופה הראשונה, טפסי ההרשמה הם הצעה של המשיבה שהמבקשים קיבלו אותה כאשר הם חתמו עליהם ושילמו את דמי הפיקדון. בית-המשפט קמא קבע שכותרתו של טופס ההרשמה כמו גם הוראותיו השונות מלמדות כי מדובר בהצעה בלבד שאינה מחייבת את המשיבה עד לחתימת הסכם רכישה. משכך, נקבע, קיים לכאורה קושי לא מבוטל בראיית טופס ההרשמה כמגבש הסכם. ההלכה הפסוקה קבעה לא אחת שגם זיכרון-דברים הכולל פרטים חלקיים ומחייב התקשרות בהסכם מפורט – עשוי להיחשב כהסכם מחייב אם הוא מעיד על גמירת דעתם של הצדדים להתקשר בהסכם כזה ואם הוא מסוים דיו (ע"א 5332/03 רמת ארזים, חברה לבניין והשקעות בע"מ נ' שירן, פ"ד נט(1) 931, 937 (2004)). ביחס לעסקאות במקרקעין הכירה הפסיקה במקרים המתאימים בזיכרון-דברים כעומד בדרישת הכתב הקבועה בסעיף 8 לחוק המקרקעין. נקבע כי למסמך הכתוב יש תוקף כאשר הוא מעיד על עצם ההתחייבות לעשות עסקה במקרקעין, ולצורך כך - אין הכרח שכל פרטי ההתחייבות ימצאו ביטוי בכתב. אין גם הכרח כי המסמך יכלול את כלל הפרטים המהותיים – כל עוד אלה ניתנים להשלמה על-פי דין או על פי הנוהג המקובל, וכאשר לא נלמדת מזיכרון הדברים כוונה שלא להשלימם בדרך זו. אף קיומה של חתימה על המסמך אינה הכרחית (להרחבה ראו: גבריאלה שלו ואפי צמח דיני חוזים (מהדורה רביעית, 2019), בעמ' 266-269 וההפניות שם; דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים (מהדורה שניה, 2020), בעמ' 508-512 וההפניות שם)). במקרה דנן, על הממלא את טופס ההרשמה (שצורף לתשובת המשיבה) להתייחס לדירה ספציפית, ולמלא לגביה, קודם להגשתו, פרטים חיוניים לעסקה ובכלל זה: את זהות הצדדים, פרטי הדירה (הבניין והקומה בו היא ממוקמת, מספר החדרים בה, שטחה במ"ר, כמו גם החניה והמחסן המוצמדים אליה), את מועד מסירת הדירה, התמורה ולוח התשלומים. יצוין כי המשיבה טענה לרישומים כפולים ביחס לחלק מהדירות, באופן המעיד לגישתה הן על היעדר גמירת דעת והן על היעדר מסוימות. אולם עיון בפרוטוקול חקירתו הנגדית של מר מלמן מעלה שסוגיה זו לא התבררה די הצורך. מכאן כי טופס ההרשמה עשוי לענות על דרישת המסוימת (ראו: ע"א 692/86 יעקב בוטקובסקי ושות' - חברה לייבוא ושיווק בע"מ נ' גת, פ"ד מד(1) (1989); ע"א 8505/09 שאשא נ' ירוק בעיר הנעה בגז בע"מ (23.3.2011). באשר לגמירת הדעת, אכן, האופן המפורש בו הגדירו הצדדים את הקשר בין טופס ההרשמה להסכם המחייב ביניהם, מעידה לכאורה על כוונה להכפיף את ההתקשרות לחתימת חוזה מכר פורמאלי בעתיד (ע"א 158/77 רבינאי נ' חברת מן שקד (8.4.1979)). כך, סעיף 11 לטופס ההרשמה קובע כי המסמך "אינו מהווה התקשרות חוזית" וכי "רק חתימת הסכם רכישה, שיוכן על ידי החברה כמפורט בסעיף 12 שלהלן וייחתם על ידי הנציגים המוסמכים של החברה, תחייב את החברה". יחד עם זאת, חרף לשונה של נוסחת הקשר, אין זה מן הנמנע כי במסגרת ההליך עצמו תיבחן כוונת הצדדים גם מתוכנו של זיכרון הדברים ומהתנהגות הצדדים לפני, בעת ולאחר ההסכמה (ע"א 9247/10 רוזנברג נ' סבן, פסקה 13 (24.7.2013)). בכלל זה יהיה מקום לבחון את ההשלכה של הפקדת "דמי הפיקדון" על-ידי המבקשים כתנאי לחתימה על הטפסים, והאם יש בהפקדה זו כדי ללמד על גמירת הדעת של הצדדים להתקשר בהסכמים ביחס לדירות שצוינו בטפסי ההרשמה. כן יהיה מקום לבחון בהקשר זה גם את טענת המשיבה לפיה בפועל היא כלל לא הפקידה את השיקים שמסרה קבוצת מלמן, את טענתה כי בשלב מאוחר יותר היא ביקשה להשיב לקבוצת ריאלטי את הכספים שהופקדו על-ידיה – ואת ההשלכות של טענות אלה על מערכת היחסים בין הצדדים. כן יתכן שיהיה מקום לברר את ההיגיון העסקי של החתימה על הטפסים ומדוע וכנגד מה שילמו המבקשים את דמי הפיקדון, אם – כפי שטוענת המשיבה – היא אינה מחויבת למכור למבקשים את הדירות שזוהו בטפסי ההרשמה תמורת המחיר שצוין בהם, ואם היא רשאית לבטל את הטפסים במקרה בו מחירי הדירות יעלו ולמכור את הדירות שצוינו בטפסים לרוכשים אחרים. אינני מחווה דעה ביחס לנושאים אלה – שיתבררו בהמשך ההליך, ודי בכך שיצוין כי הם טעונים בירור ובדיקה, וכי אין מדובר בטענות סרק משוללות יסוד. לפי החלופה השנייה שהעלו המבקשים, המבקשים הם שהציעו למשיבה הצעה להתקשר בהסכם והיא קיבלה אותה. לטענת המבקשים, החל מחודש ינואר 2021 ובמשך מספר חודשים הוצגו למבקשים במספר רב של הזדמנויות מצגים מהם עולה שהמשיבה ראתה עצמה מחויבת למבקשים, וכי היא ראתה בדירות נושא טפסי ההרשמה כדירות ששוריינו לטובת המבקשים ושייכות להם. כך, למשל, ב-31.1.2021 כותבת הגב' מילר למר דמבי "מזכירה לך שדירה 4 בבניין 5 היא דירה מכורה של מלמן" (נספח 17 לתביעת ריאלטי); ביום 15.2.2021 היא כותבת למר דמבי "תשלח לי בבקשה אקסל עם שמות הלקוחות, דירות ומחיר שסגרו" (נספח 19 לתביעת ריאלטי); ב-4.5.2021 מבקש מר מלמן מגב' מילר לשלוח לה מה "נמכר" בטבלה מעודכנת כדי שלא יציע דירות שנמכרו (נספח 14 לתביעת מלמן) והיא בהמשך שולחת לו טבלה כאמור (נספח 16 לתביעת מלמן). מנגד טענה המשיבה כי הגרסה לפיה ההסכמים שוכללו בהתנהגות נשללת מתשובותיה של היועצת המשפטית של המשיבה, עו"ד אביטל קרטר, בהודעות דו"אל שהיא שלחה בתגובה לפניות בעניין משלוח חוזי המכירה. באותן הודעות, לאחר פניות מצד חלק מהמבקשים או מי מטעמם, סירבה עו"ד קרטר להחתים אותם על חוזה רכישה בטרם קבלת היתר הבניה ואף ציינה כי "בקשות הרכישה, ככל שנחתמו, הינן בבחינת הצעה של המציע בלבד" (נספחים 11-12 לתביעת ריאלטי; נספח 8 לתביעת מלמן). באשר לחלופה זו קבע בית-המשפט קמא כי קיים ספק אם יש במצגים כדי לגבור על האמור בטופס ההרשמה לפיו רק חתימה על הסכם רכישה תחייב את המשיבה. אכן, השאלה האם התקיים קיבול בהתנהגות נגזרת גם מטופס ההרשמה ומהבירור האם הוא מאפשר לשכלל חוזה בהתנהגות. במקרה הנדון, יהיה מקום לבחון האם טופס ההרשמה, ככל שהוא "הצעה" מצד המבקשים, שולל את האפשרות לקיבול בהתנהגות רק לאור סעיף 11 שבו, שנועד להגן על המשיבה עצמה. כך או אחרת, אף טענה זו היא טענה הראויה לבירור ולדיון – וזאת מבלי לחוות דעה לגופו של עניין האם היא תתקבל בסופו של דבר אם לאו. באשר לטענה החלופית השלישית של המבקשים אודות חוסר תום-הלב של המשיבה והשלכתו על האפשרות לראות את הצדדים כמי שנקשרו בהסכם, הרי גם הערכאה למטה ראתה בה טענה אפשרית וראויה (גם אם בעלת סיכויים לא גבוהים להתקבל). יוער במאמר מוסגר כי בית-המשפט קמא התייחס לטענה זו כטענה המאפשרת מסקנה אודות קיומו של הסכם ולא רק לאפשרות של המבקשים לתבוע פיצוי "שלילי" בגין חוסר תום-לב במשא-ומתן (אפשרות שלא הייתה מצדיקה היעתרות לבקשה לצו מניעה זמני). לאור כל האמור לעיל, ניתן לקבוע כי טענת המבקשים אודות קיומו של הסכם מחייב ביניהם לבין המשיבה היא טענה הראויה לדיון, וכי משום כך התביעה אינה נעדרת סיכוי. זאת חרף הקשיים עליהם הצביע בית-המשפט קמא בהחלטתו, והנובעים בעיקרם מניסוחם של טפסי ההרשמה ביחס לאפשרות של המשיבה לחזור בה מהם כל עוד הצדדים לא התקשרו בהסכם מפורט. לכן, אני מקבלת את בקשת רשות הערעור ואת הערעור. אני קובעת כי המשיבה לא תבצע כל עסקה בדירות נושא טפסי הרכישה וזאת עד להחלטה אחרת. זאת בתנאי שהמבקשים יפקידו תוך 30 יום מהיום סכום של 2,000,000 ₪ במזומן או בערבות בנקאית צמודה, לפיצוי המשיבה על הנזקים שייגרמו לה אם התביעה תידחה. סכום הערבות נקבע בין היתר מאחר שמדובר בקבוצה גדולה מאוד של מבקשים ומאחר שהבקשה מתייחסת להקפאת מכירה של דירות רבות. ניתן היום, ‏ה' באב התשפ"ב (‏2.8.2022). ש ו פ ט ת _________________________ 22044910_P03.docx יכ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1