פלוני נ. מדינת ישראל

2 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4490/23 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט י' כשר המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין שניתנו בבית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים א' לוי, ע' קוטון וא' באומגרט) מיום 11.9.2022 ומיום 4.5.2023 בתפ"ח 19436-04-21 תאריך הישיבה: י' בניסן התשפ"ד (18.4.2024) בשם המערער: עו"ד נאג'י עאמר בשם המשיבה: עו"ד הילה גורני בשם שירות המבחן: עו"ד טלי סמואל בשם נפגע העבירה: עו"ד מונא אבואליונס פסק-דין השופט ד' מינץ: ערעור על הכרעת דינו מיום 11.9.2022 ועל גזר דינו מיום 4.5.2023 של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים א' לוי; ע' קוטון; ו-א' באומגרט) בתפ"ח 19436-04-21. המערער הורשע בביצוע עבירות מין כלפי בן דודו הקטין (להלן: ב'), נגזרו עליו 36 חודשי מאסר בפועל וכן עונשים נלווים. המערער זוכה מביצוע עבירות מין כלפי בן דוד קטין נוסף (להלן: א'). כתב האישום כתב האישום שהוגש נגד המערער, יליד 12.9.2004, כלל שני אישומים. באישום הראשון יוחסו לו עבירות של מעשים מגונים לפי סעיף 348(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק) בנסיבות סעיפים 345(ב)(1) ו-345(א)(1) לחוק ואיומים לפי סעיף 192 לחוק. לפי האמור באישום זה, במהלך תקופה שבין חודש אפריל 2018 לבין חודש יוני 2019, כאשר לן המערער בבית דודתו, ביצע בבנה א' כאשר היה כבן 5 שנים, מעשים מגונים בכך שנהג להשכיבו על בטנו, להפשיל את מכנסיו ולחשוף את ישבנו. המערער היה גם מחכך את איבר מינו על ישבנו של א', ומנשקו על פיו. המעשים האמורים בוצעו תוך שהמערער גרם לא' כאב ובשעה שהוא בוכה, וכן איים על א' שעליו לשתוק שאלמלא כן אמו תגיע ותכה אותו. באישום השני יוחסו למערער עבירות של מעשה סדום לפי סעיף 347(ב) לחוק בנסיבות סעיפים 345(ב)(1) ו-345(א)(1) לחוק, מעשה מגונה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 348(ב) לחוק בנסיבות סעיפים 345(ב)(1) ו-345(א)(1) לחוק ואיומים לפי סעיף 192 לחוק. על פי האמור באישום זה, ביום 6.10.2019 נעתר המערער לבקשת אמו של ב' אשר היה באותה עת בן 6 שנים ועשרה חודשים, לשמור עליו בביתו. כאשר שהו השניים ביחידות בחדר, המערער הורה לב' להוריד את מכנסיו, אך ב' סירב. בהמשך לכך, המערער הפשיל את מכנסיו ואת תחתוניו וכן את מכנסיו ותחתוניו של ב' בעוד ב' שוכב על המיטה על בטנו. המערער החדיר את איבר מינו לפי הטבעת של ב' שלא בהסכמתו החופשית, תוך שהוא גורם לו לכאבים ובעוד שב' צועק, בוכה ומבקש מהמערער כי יחדל ממעשיו. המערער המשיך במעשיו עד אשר בשלב מסוים הוציא את איבר מינו, אחז בו ואונן בפני ב' עד שהגיע לפורקן. תוך כדי המעשה האמור, איים המערער על ב' כי יסטור לו ויחשוף בפני אמו את פרטיו של אירוע מיני שלטענתו ב' היה מעורב בו עם בת דודתו, א.ח., במטרה להפחידו. ההליך בבית המשפט המחוזי הראיות המרכזיות שהוגשו בהליך מטעם המשיבה היו עדויות המתלוננים כפי שנגבו ותועדו על ידי חוקרת הילדים, גב' אורנה ח'לול (להלן: חוקרת הילדים או החוקרת). החוקרת חקרה גם בני משפחה קטינים נוספים, בני ובנות דודות של המערער. היא אסרה על העדתם של המתלוננים ועל כן הוגשו חקירותיהם המתועדות והיא העידה במשפט. כן העידו מטעם המשיבה אביו של המערער, ארבע דודותיו (שתיים מהן אימהותיהן של א' ו-ב' אשר יכונו להלן בהתאמה: ק' ו-ס'), שכנתה של ק' וחוקר משטרתי. בנוסף הוגשו מטעם המשיבה הקלטות שיחה שנערכה ביום האירוע בין ס' לבין המערער; שיחותיה של ס' עם מוקד קופת חולים כללית ושיחותיה עם מוקד המשטרה; הודעות המערער ותיעוד חקירותיו; ותעודות רפואיות וחוות דעת בעניינם של א' ו-ב'. מטעם המערער נשמעה עדותו שלו בלבד, כאשר הוא הכחיש את כל המיוחס לו, וכן הוגשו הודעותיה של ס' במשטרה, ומזכר מטעם חוקרת הילדים. במהלך ההליך התעוררה סוגיה – לגביה מפנה המערער את עיקר חיציו בערעור שלפנינו – לגבי ראשית הודאה שנטען כי נשמעה מפיו לאחר חקירתו האחרונה במשטרה ולאחר ששוחרר ממעצר בסוף חודש דצמבר 2019 (להלן: סיפור ההודאה). מסיפור דברים זה, אשר נשמע מפי ס' במהלך עדותה, ואשר עלה גם בעדותם של עדים נוספים – ק', שכנתה של ק', דודה נוספת בשם ל' (שעדותה נמצאה מהימנה), אבי המערער ואף המערער עצמו (אשר הכחיש את תוכן המפגש אך לא הכחיש את עצם קיומו) – עלה כי כחודשיים לאחר שחרורו ממעצרו, בשעת לילה, הגיעה ס' לביתו לאחר ששתתה אלכוהול, ושם הודה המערער בפניה ובפני ק' על ביצוע המעשים שיוחסו לו בכתב האישום. המערער טען כי אין בסיפור דברים זה כדי לשמש ראשית הודאה, וכי אין מדובר כלל בהודאה אשר יכולה לשמש סיוע, בין היתר בשל כך שהיא לא נבחנה בחקירה משטרתית. כן נטען כי עדותן של ס' ו-ק' בקשר לאירוע אינה מהימנה. המערער הוסיף וטען במהלך ההליך כי גם יתר הראיות שהציגה המשיבה אינן מקיימות את דרישת הסיוע בעוצמה מספקת לצורך הרשעתו, שכן חקירות הילדים שהוגשו אינן שלמות. לא נבדק בהן החשש לזיהום החקירות ולא נבחנו שקרים שונים שעלו בהן. גם לא ניתן לראות בכל אחת מעדויותיהם של א' ו-ב' לפני חוקרת הילדים משום "מעשים דומים" באופן העונה על דרישת הסיוע, בשל השוני ביניהן כמו גם בשל החשש לזיהום עדויות השניים. בנוסף העלה המערער טענות שונות בעיקר נגד הערכת המהימנות של חוקרת הילדים, וכן לקיומם של פגמים וסתירות בעדויות השונות מטעם המשיבה ובעיקר בעדויותיהן של ק' ו-ס'. עוד טען המערער כי מן העדויות והראיות עולה תמונה של התנהגות מינית חריגה מצדו של ב' על רקע חשיפתו לתכנים לא ראויים, באופן שבו לא ניתן לשלול את האפשרות כי האירועים שפורטו על ידו נבעו מאותה חשיפה. לעומת זאת עדותו של המערער הייתה עקבית, אותנטית ומהימנה והמשיבה לא הצליחה לקעקע את גרסתו, כאשר סתירות מסוימות בעדותו יש לבחון בהתחשב בגילו הצעיר. בהכרעת דינו המפורטת והמנומקת (המחזיקה 189 עמודים), עמד בית המשפט על מהימנות העדויות השונות, ניתח לעומק את עיקרי הראיות בתיק והגיע לכלל מסקנה כי יש להרשיע את המערער בעבירות המיוחסות לו באישום השני (בנוגע למעשים כלפי ב'), ולזכותו מהעבירות המיוחסות לו באישום הראשון (בקשר למעשים כלפי א'). בעניינו של ב' נקבע כי עדותו לפני חוקרת הילדים הייתה עקבית וקוהרנטית. בכל הנוגע להשתלשלות אירוע מעשה הסדום, החוקרת קבעה בהערכת מהימנות מטעמה כי ב' תיאר את אשר חווה. ב' הדגים לפני החוקרת כיצד אירע המעשה, ונקבע כי אין ספק שתיאורים כה חדים ומדויקים והדגמות כה מציאותיות אצל ילד רך בשנים כפי שהיה ב' במועד חקירתו, אינם תולדה של דמיון או זיהום חקירה. בהתייחס לדרך מתן העדות, נדחתה טענת המערער כי ב' תודרך על ידי אמו לספר את אשר תיאר. כך ב' העמיד את הדברים על דיוקם בהזדמנויות שונות, וזאת חרף העובדה שציין כי התעייף והביע מורת רוח בשלב מסוים מכך שהחקירה מתמשכת. הניסיון לדייק בדברים אף הוא תומך במסקנה כי מדובר בסיפור דברים אותנטי, כמו גם העובדה שב' הצהיר שהתעייף וביקש לסיים את החקירה. בכל מקרה, להתרשמות בית המשפט החקירה לא התקיימה תחת "מכבש לחצים" אלא במקצועיות ובצורה מאוזנת כמצופה מחוקרת ילדים מיומנת. נוכח קשייו של ב' להישאר בחדר החקירות יזמה החוקרת הפסקות ואף הכניסה את אמו לחדר החקירות על מנת לאפשר את העמקת חקירתו של ב' אשר התקשה להמשיך ללא נוכחות אמו. בית המשפט גם עמד על כך שהוא עצמו התרשם ממהימנות עדותו של ב' אשר תועדה בווידאו ובין היתר מהתיאורים החדים והמדויקים וההדגמות המציאותיות של האירועים עליהם סיפר ב', בשים לב לגילו הרך. בית המשפט מצא אפוא כי ב' תיאר את הדברים כהווייתם. כן נקבע כי במהימנות גרסתו של ב' תומכת גם עדות אמו ס' אשר פירטה את נסיבות האירוע כפי שסיפר לה בנה, באופן כמעט זהה לסיפור הדברים שתיאר ב' עצמו בעדותו. חוקרת הילדים העידה כי תגובתה של ס' במהלך השלב בחקירתו של ב' אשר בו נכחה, מלמדת על עוצמת החשיפה ואופן הדברים בו נחשפה למעשים החמורים. מהימנותו של ב' אף נלמדה מעדותה של א.ח. (בת דודתו של ב' שהעידה כי הוא ניסה לגעת בה באופן אינטימי), אשר נמצאה מהימנה על ידי חוקרת הילדים, וקביעותיה בדבר מהימנות העדות לא נסתרו בחקירה נגדית. לבסוף, לאחר בחינה מעמיקה של חומרי החקירה, הגיע בית המשפט למסקנה זהה לזו שאליה הגיעה החוקרת, אשר קבעה כי עדותו של ב' בקשר לאירוע מעשה הסדום, מהימנה. מסקנה זו אף התחזקה נוכח יתר הראיות שהוגשו והעדויות שנשמעו. צוין כי העובדה שהחוקרת התקשתה להעריך את מהימנותו של ב' באשר לדיווחו כי המערער נישקו על פיו, רצה להכניס את איבר מינו לפיו והציג לו סרטי זימה, אין בה כדי להטיל ספק בקשר לקביעות המהימנות באשר למעשים האחרים שביצע המערער. מנגד, נמצא כי גרסת המערער אינה מהימנה, רצופה סתירות מהותיות, אי-דיוקים ואף שקרים כאשר הוא העלה טענות שונות ומשונות ובלתי הגיוניות בעליל. גם גרסתו של אביו אופיינה בחוסר דיוק רב, במגמתיות מובהקת ובסתירות שונות כאשר ברי כי נעשה ניסיון מצדו להמעיט בערך מעשי המערער ואף לטרפד את הרשעתו. על כן נקבע כי לא ניתן לייחס לה משקל משמעותי, למעט בנקודות שבהן היא תומכת בגרסת יתר העדים (כגון ביחס לסיפור ההודאה של המערער בפני דודותיו אשר בחלקו לא הוכחש על ידי אביו). כן צוין כי לאחר בחינת כל העדויות הרלוונטיות עולה כי לא נמצא כל בסיס לטענה שס' ו-ק', אשר טיפלו במערער, נתנו לו מדור ומזון, וראו בו כבנם, העלילו עליו עלילת שווא. גם נדחתה טענת הזיהום החקירתי כאשר צוין כי חוקרת הילדים נתנה את הדעת לאפשרות זיהום החקירה, בהתחשב בין היתר בכך שא' ו-ב' הגיעו באותו הרכב ל"בית לין", שם בוצעה חקירתם, אולם ציינה כי חרף זאת לא זיהתה כל זיהום בחקירתם. זאת בין היתר נוכח העובדה שכל אחד מהם החזיק בגרסה נפרדת וקיים שוני בהתנהלותם במסגרת החקירה. נוסף על כך נדחתה טענת המערער לפיה ב' בדה את המעשים על רקע צפייתו בסרטים פורנוגרפיים, בעוד שהתקבלה גרסת ב' כי המערער הוא זה שהראה לו סרטונים מסוג זה. נקבע כי ממצא זה אף מחזק את מהימנות גרסתו של ב', ומחליש את מהימנות המערער. לצד קביעות אלה, מצא בית המשפט כי לא ניתן להרשיע את המערער בעבירות המיוחסות לו כלפי א'. זאת כאשר חוקרת הילדים התקשתה להעריך את מהימנותו של א' ביחס למכלול עדותו, דבר אשר היה נעוץ בין היתר בהיעדר פירוט מספק, אף כי ציינה שייתכן שאופן מסירת עדותו נבע מגילו הצעיר. על כן נקבע, לאחר עיון במלוא חומרי החקירה, כי על אף קיומה של תמיכה מסוימת במהימנות גרסתו של א' בעניין המעשים שביצע בו המערער – בדמות עדותה של אמו ק' (אשר נמצאה מהימנה) בדבר המעשים שא' סיפר לה שהמערער ביצע בו, הודאת המערער בפניה וכן מסמכים רפואיים שהוגשו בעניינו של א' המצביעים על חשד שעבר פגיעה מינית – גרסתו אינה יכולה להוות בסיס איתן להרשעת המערער במעשים המיוחסים לו כלפיו. יצוין בשולי הדברים כי המשיבה ביקשה, לאחר שהתוודעה לסיפור ההודאה, להחמיר את סעיפי האישום הראשון בעניין המעשים שביצע המערער בא', וזאת על בסיס הדברים שנטען כי נאמרו על ידו באותה הודאה, אולם בית המשפט דחה בקשה זו. זאת לאחר שבחן האם ניתנה למערער הזדמנות סבירה להתגונן מפני האישום החדש בהתייחס לכך שמדובר בתיקון שהתבקש רק לקראת תום פרשת התביעה, לאחר שהמערער חקר את עדיו באופן מושכל בהתאם לכתב האישום שהוגש. בית המשפט השתכנע כי יש ממש בטענות המערער לפיהן היה פועל אחרת בניהול הגנתו ומכאן כי החמרת סעיף האישום טומנת בחובה פגיעה ממשית בהגנתו. בית המשפט התייחס בהרחבה גם לסיפור ההודאה, בקבעו כי ממכלול העדויות עולה כי אכן התרחש מפגש בין ס' ו-ק' לבין המערער בשעת לילה מאוחרת, בעת שהגיעה ס' לביתו של אבי המערער לאחר ששתתה משקאות אלכוהוליים. ס' ו-ק' שהו בחדר לבדן עם המערער בעוד שאביו שהה בסלון באותה עת, והשתיים שאלו את המערער לפשר המעשים שביצע כלפי א' ו-ב'. בנקודה זו נחלקו העדויות – בעוד שס' ו-ק' טענו כי המערער הודה בפניהן שביצע את המעשים המיוחסים לו ואף הודה כי עשה זאת "לאט לאט" מתוך חשש להכאיב לא', וכן סיפר להן כי עבר בעצמו אונס כאשר שהה בפנימייה; המערער טען מנגד כי ס' ו-ק' הפעילו עליו לחצים להודות במעשים שלא ביצע, אך הוא לא הודה בדבר במהלך אותה שיחה. מחלוקת נוספת התעוררה בעניין השיח שנוהל לאחר שיצאו השלושה מהחדר. ס' ו-ק' העידו כי מיד עם צאתן מן החדר פנו לאבי המערער וסיפרו לו שהמערער אמר להן שבוצעו בו מעשי אונס בעבר בפנימייה וכי מסר להן שביצע מעשים דומים בא' וב-ב'. המערער מצדו הכחיש כליל כי נוהל שיח לאחר שיצאו ס' ו-ק' מחדרו, כאשר לטענתו מיד עם צאתה של ס' מהחדר אביו סילק אותה מהבית. לעומת זאת, אבי המערער הודה בסופו של יום בדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי ביום 28.11.2021 כי לאחר יציאת השלושה מהחדר, ס' סיפרה לו שהמערער הודה בכך שפגע ב-ב' ושהוא סבל בעצמו ממעשים פוגעניים דומים. אבי המערער טען כי המערער הכחיש מיד את הדברים, ואילו הוא הזהירו כי אם אכן ביצע מעשים אלה ויודה בביצועם, הוא יסולק מהבית. בית המשפט מצא גם בהקשר זה את עדויותיהן של ס' ו-ק' כמהימנות, בעוד שעדות המערער נמצאה בלתי אמינה ומעוררת תמיהות רבות. זאת כאשר למול הכחשתו הגורפת של המערער, עומדות גרסאותיהן של ס' ו-ק' כשגרסת אבי המערער מאשרת את קיום השיחה ואת טענתה של ס' כי סיפרה לו שהמערער הודה בפניה על ביצוע המעשים. כפועל יוצא מכך נקבע כי הוכח מעל ומעבר לכל ספק סביר כי המערער אכן התבטא בפני ס' ו-ק' באופן המצביע על אשמתו במעשים המיוחסים לו. בשים לב לכך שמדובר הלכה למעשה בהודאה שבאה במסגרת אמרת חוץ של נאשם, שניתנה בפני מי שאיננו איש מרות, נקבע כי יש לבחון אותה בזהירות רבה. עם זאת, לא נמצא שהופעלו על המערער לחצים נפשיים ופסיכולוגיים שאינם הוגנים באופן אשר שלל את אוטונומיית הרצון ואת חופש הבחירה שלו. זאת בשים לב לגילו באותה עת, כבן 15 שנים, ולכך שמדובר היה בבנות משפחה קרובות שיחסיהן אתו היו טובים, כאשר המערער לא טען כי הן איימו עליו או הפעילו עליו אלימות או תחבולות ואף הודה כי השיחה התנהלה באופן "רגיל" ללא צעקות או מהומה. כך גם לא נמצא כי נגרמה פגיעה בזכותו של המערער להליך הוגן, אשר יש בה כדי להביא לפסילת ההודאה. המפגש התרחש לאחר שובו ממעצר בן למעלה משבוע ימים, ולאחר שנועץ בעורך דין ונחקר ארבע פעמים במשטרה, באופן שבו ניתן להניח כי היה מודע לזכויותיו. לאחר שקבע בית המשפט כי הודאת המערער צולחת את המבחנים לבחינת קבילותה, נקבע כי משקלה הפנימי אינו מירבי. זאת בהתחשב במכלול נסיבות מתן ההודאה, תוך התייחסות בין היתר למאפייניו הפרטניים של המערער, לזהות הגורמים להם נמסרה ההודאה – עדוֹת שלהן עניין רב בתוצאות ההליך, לעובדה שאחת מהן הייתה תחת השפעת אלכוהול, לחשש מפני מסירת הודאת שווא ועוד. בהינתן האמור נמצא כי נדרשת תוספת ראייתית משמעותית ומסבכת לתמוך בהודאת המערער ומאפשרת הרשעתו על יסודה בלבד. בתוך כך צוין כי מול גרסת המערער ניצבו בעיקר גרסאותיהם של הקטינים א' ו-ב' שתועדו על ידי חוקרת הילדים, כאשר הרשעת המערער על בסיס גרסאות אלו טעונה גם היא תוספת ראייתית מסוג סיוע לפי הוראות החוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), התשט"ו-1955 (להלן: חוק הגנת ילדים). באשר ל-א', נמצא כי אין די בהודאת המערער לצורך הרשעתו באישום המייחס לו ביצוע מעשים כלפיו, וגם גרסתו החסרה לפני חוקרת הילדים אינה יכולה להוות תוספת ראייתית נדרשת בנסיבות העניין. מנגד, באשר לב' נמצא כי ישנם סימנים חיצוניים נוספים המלמדים כי מדובר בהודאה אמיתית, כפי שנלמד מגרסתו של ב' אשר נמצאה מהימנה. כך גם עדותה של ס' ששמעה את מעשה הפגיעה ישירות מבנה ותיארה אותם בדיוק ובפירוט, מחזקת את דבריו. על כן נמצא כי האמור לעיל מהווה "דבר מה נוסף" משמעותי להודאת המערער. אך בית המשפט לא הסתפק בכך ובחן האם מתקיימת גם תוספת ראייתית מסוג סיוע הנדרשת על מנת לבסס את הרשעתו של המערער על בסיס גרסתו של ב' כפי שתועדה על ידי חוקרת הילדים. בהקשר זה קבע בית המשפט כי ניתן למצוא סיוע בשקרי המערער אשר קשורים למעשי העבירות מושא כתב האישום בכלל ולמעשים שיוחסו למערער כלפי ב' בפרט. כן ניתן למצוא סיוע גם בתיאור ובהדגמה של ב' את עניין האוננות ופליטת הזרע על ידי המערער באופן מוחשי, שכן יש לראות עניין זה כ"פרט מיוחד" עליו סיפר הקטין העולה כדי סיוע. נקבע כי יש בכוחן המצטבר של ראיות סיוע אלו כדי למלא את דרישת ה"דבר מה נוסף" להוכחת הודאת המערער בפני דודותיו כמו גם את דרישת הסיוע הנדרשת לפי חוק הגנת ילדים לאימות גרסת ב' כפי שתועדה על ידי חוקרת הילדים. שעה שנמצא אפוא כי קיימות ראיות כבדות משקל להוכחה מעבר לספק סביר כי המערער ביצע את המעשים המיוחסים לו בכתב האישום כלפי ב', להן נמצא הסיוע הנדרש, לא נותר ספק כלשהו באשר לאשמת המערער בביצוע העבירות מושא האישום השני. ולבסוף, בהתייחס לתיאוריו של ב' באשר למעשים שביצע בו המערער; לעדותה של ס' אמו באשר לדברים שמסר לה ב' כי המערער ביצע בו; לעדותה של ל' (דודה נוספת) אשר נכחה במעמד חשיפת מעשי המערער על ידי ב' בפני אמו; ולראיות נוספות – נמצא כי לא נותר צל של ספק כי המערער ביצע מעשה חדירה בגופו של ב', שכן ממכלול העדויות עולה לכל הפחות תחילת חדירה שביצע המערער. בכך יש כדי לגבש את היסוד העובדתי הנדרש להוכחת עבירת מעשה הסדום, ועל אחת כמה וכמה בעבירת מעשים מגונים. כמו כן, מעת שנמצאה עדותו של ב' מהימנה, התקבלה גם גרסתו כי המערער איים עליו בכוונה להפחידו ומשכך מתקיימים גם יסודות עבירת האיומים. באשר להרשעת המערער שהיה כאמור קטין במועד ביצוע העבירות והעמדתו לדין, עמד בית המשפט על הפגיעה הקשה והאכזרית שלו ב-ב' בעת שהיה כבן 7 שנים בלבד, פגיעה אשר הפרה את שגרת חייו, הביאה לפגיעה קשה בתמימותו והיו לה השלכות שליליות על כל בני המשפחה. בתסקיר שירות המבחן לנוער שהוגש בעניינו של המערער צוין כי הוא הכחיש בתוקף את העבירות שיוחסו לו ושלל כל קשר לאירוע. בהתחשב בעמדתו הנוקשה ציינה קצינת המבחן כי לא ניתנה לה האפשרות להעמיק את החקירה ולהציע מענים טיפוליים עבורו, ומשכך היא נמנעה מלתת המלצה בעניינו. בא-כוח המערער מסר כי אינו מתנגד להרשעת המערער, אולם לעמדתו העונש המתאים להשית עליו הוא מאסר בפועל לריצוי בדרך של עבודות שירות. לפיכך, בהיעדר המלצה טיפולית, נוכח הסכמת הצדדים ובהינתן האמור בהכרעת הדין, הרשיע בית המשפט את המערער בביצוע העבירות מושא האישום השני. ובאשר לעונש, בית המשפט עמד על שיקולי הענישה כאשר מדובר בקטין, וציין כי יש ליתן משקל ממשי לגילו ולנסיבותיו האישיות כמו גם לסיכויי שיקומו של המערער. זאת גם כאשר מדובר בקטין שביצע עבירות מין חמורות, הגם כי קטינוּת אינה מהווה חסינות מפני ענישה פלילית. לאחר בחינת מדיניות הענישה בעניינם של קטינים שביצעו עבירות מין בקטינים אחרים, צוין כי בענייננו מדובר בקטין שהיה כבן 15 בעת ביצוע המעשים, אשר גדל בנסיבות חיים קשות, נעדר עבר פלילי, בוגר 12 שנות לימוד המנסה להשתלב בשוק התעסוקה ולייצב את חייו הבוגרים. כן ניתנה הדעת לכך שחלף פרק זמן משמעותי מאז קרות האירועים במהלכו לא נטען כי המערער היה מעורב באירוע פלילי כלשהו. מן העבר השני, לא ניתן להתעלם מחומרת המעשים שביצע המערער, תוך ניצול אכזרי של גילו הרך של ב' וחוסר האונים בו היה מצוי, מעשים שלהם השלכות קשות ביותר, כאשר ב' איבד כתוצאה מכך את הביטחון והאמון בעולם והוא סובל ממצב נפשי רעוע. המערער גם לא הביע חרטה ולא נטל אחריות על מעשיו, למעט ההודאה בפני דודותיו אך זאת ללא הבעת חרטה מלאה נוכח אזהרתו של אביו לבל יודה במעשים. בשל כך, המערער גם לא עבר תהליכי שיקום כלשהם, על אף שהוא נזקק לטיפול בכל מישורי חייו, והלכה למעשה אין לו כל אופק שיקומי בהיעדר הפנמת מעשיו ונטילת אחריות על ביצועם. נוכח כל האמור נמצא כי יש ליתן משקל גובר בנסיבות מקרה זה לשיקולי ההלימה, הגמול וההרתעה. על כן הושת על המערער עונש של 36 חודשי מאסר בפועל; 24 חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור במשך שלוש שנים מיום שחרורו עבירת מין מסוג פשע; 12 חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור במשך שלוש שנים מיום שחרורו עבירת מין מסוג עוון; ופיצוי לנפגע העבירה ב' בסך של 50,000 ש"ח. תמצית טענות הצדדים בערעור מכאן לערעור שלפנינו המופנה כאמור הן נגד הכרעת הדין והן נגד גזר הדין. המערער טען כי הליך שמיעת הראיות בעניינו היה הליך חריג ובלתי שגרתי, שכן בית המשפט נטל לעצמו את תפקידו של החוקר המשטרתי, כשהוא "גובה ראיות" בכדי לבסס קיומה של ראיה עיקרית ומשמעותית אשר שימשה כנדבך מרכזי לביסוס אשמתו. נטען כי לא היה מקום שבית המשפט יבסס את ממצאיו על טענה בדבר הודאה אשר לא נחקרה על ידי המשטרה והובאה לבית המשפט לראשונה בשלב שמיעת הראיות, וכן לא היה מקום לקבוע ממצאים לגבי נסיבות אותה הודאה. קביעתו של בית המשפט המחוזי בנוגע להודאה הנטענת פגעה באופן חמור בזכותו של המערער להליך הוגן. בית המשפט צריך היה לדחות את ניסיונה של המשיבה, שנעשה שלא כהוגן, להתבסס על הודאה זו, כפי שדחה את ניסיונה להחמיר את האישום שיוחס למערער באישום הראשון בהתחשב באותה הודאה. כשם שבית המשפט קבע כי הניסיון להחמיר את האישום פוגע קשות בקו ההגנה של המערער, היה עליו לקבוע כי גם לא ניתן להסתמך בדרך אחרת על סיפור ההודאה באופן הפוגע בהגנתו. כמו כן, על אף שלרשות המשיבה עמדה תקופה ארוכה של מספר חודשים מעת שנודע לה על סיפור ההודאה, במהלכה ניתן היה להורות על ביצוע חקירה משטרתית משלימה, הדבר לא נעשה. בהיעדר חקירה משטרתית בנוגע להתבטאויות הנטענות, היה על בית המשפט לקבוע כי משקלה של ה"הודאה" הוא אפסי. כן הצביע המערער על שגיאות רבות נוספות שנפלו לטענתו בהכרעת הדין, ובהן העובדה שבית המשפט נתן משקל משמעותי לעדותו של ב' שהובאה באמצעות חוקרת הילדים, ודחיית טיעוני המערער בקשר לעדותו ובכלל זה דחיית הטענה לזיהום חקירתי שאירע לטענת המערער בטרם שנמסרה עדותו של ב' לפני חוקרת הילדים. מהראיות ומהעדויות השונות עולה כי ב' נחשף לטענות בדבר מעורבות המערער באירועים מיניים עוד טרם חקירתו, וכן הובאו ראיות המצביעות על כך שב' צפה בסרטונים פורנוגרפיים עם אחרים בטרם האירוע המיוחס למערער. כן נטען כי שגה בית המשפט בכך שלא נתן משקל לטיעוני המערער בנוגע לשקריו של ב' ולטענות בקשר להתנהגות מינית חריגה מצדו. בנוסף, לא היה מקום לקבוע שקיימת בענייננו תוספת ראייתית מסוג סיוע בהתייחס לשקריו ולידיעתו של ב' פרטים מיוחדים. כך, אין בכוחן של הסתירות שפורטו על ידי בית המשפט כדי ללמד על שקרים מצדו של המערער, ולכל היותר מדובר בסתירות בעניינים שאינם מהותיים. אין מדובר בשקרים ברורים וחד-משמעיים שנעשו בזדון או מתוך כוונה להעלים את האמת מפני בית המשפט. כך גם קביעתו של בית המשפט כי האופן בו תיאר הקטין את מעשה האוננות ופליטת הזרע עולה כדי "ידיעת פרטים מיוחדים" איננה יכולה לעמוד, בפרט שעה שלא ניתן לקבוע כקביעה עובדתית, ללא בסיס, כפי שקבע בית המשפט, כי הדגמת עניין זה על ידי ילד בגילו של ב', תתאפשר אם לא חווה אותו בעצמו. בערעורו על גזר הדין טען המערער כי העונש שהושת עליו מחמיר עמו יתר על המידה, בשים לב לגילו הצעיר בעת האירוע, לזמן המשמעותי שחלף מאז, לנסיבותיו האישיות הקשות כפי שעלה מתסקיר שירות המבחן וכן לעובדה שכתב האישום הוגש לאחר למעלה משנה אף כי חקירת האירוע לא הייתה כה מורכבת. כן לא ניתן משקל מספק לנסיבות מקלות נוספות ובהן כי חרף נסיבותיו האישיות והמשפחתיות המורכבות של המערער, הוא הצליח לסיים 12 שנות לימוד, מתפרנס בעצמו מעבודות שונות ואין לחובתו עבר פלילי כלשהו. כן נטען כי הקושי הצפוי למערער כתוצאה מריצוי עונש המאסר מתעצם נוכח העובדה שהוא כיום בגיר בן למעלה מ-18 שנים, כך שהוא צפוי לרצות את עונשו בבית סוהר שאינו מיועד לקטינים. כן צוין כי במקרים אחרים בנסיבות חמורות יותר, הושת עונש מקל יותר מהעונש החמור שהושת על המערער. המשיבה טענה מנגד כי דינו של הערעור, על שני חלקיו, להידחות. הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי כתובה באופן מפורט ומנומק כדבעי. היא נשענת בראש ובראשונה על ממצאי מהימנות ברורים וחד-משמעיים כאשר הלכה למעשה טענות המערער נסובות כלפי קביעות מהימנות ועובדה של בית המשפט. חלק ניכר מהודעת הערעור נסוב על סוגיית הודאתו של המערער באוזני דודותיו, אימהותיהן של א' ו-ב', אף כי אין מדובר כלל בראיה מרכזית במארג הראיות נגד המערער. הראיה המרכזית היא עדותו של ב' לפני חוקרת הילדים בה סיפר על מעשיו של המערער, ואשר נמצאה מהימנה. מכיוון שב' לא העיד בעצמו בבית המשפט ודבריו הובאו באמצעות חוקרת הילדים, נדרשה תוספת ראייתית מסוג סיוע לשם הרשעה על בסיס עדות זו. ואכן, בית המשפט מנה את הראיות העולות לכדי סיוע לעדותו של המתלונן, ובכך לא נפל כל פגם. בית המשפט התייחס בהקשר זה לשקריו של המערער, חלקם שקרים מהותיים שאינם זניחים כלל. כך גם עמד בית המשפט על ידיעתו של ב' על פרטים מיוחדים, העולה כדי סיוע, כאשר תיאורו את רגע יציאת הזרע מלמד על הפנמה של אקט מיני שלא סביר שיכול היה להשיג כתוצאה מצפייה בסרטים בלבד. על כך יש להוסיף כי גם מצבו הנפשי של ב' בעת סיפור המעשים, כפי שמשתקף מעדותה של אמו, יכול לשמש ראיית סיוע התומכת בעדותו לפני חוקרת הילדים. שכן מצב נפשי של קרבן עבירות מין משמש ראיה עצמאית אשר יש בה כדי לשמש סיוע התומך בגרסתו ולהעיד על אמיתותה. לכל ראיות אלה המשמשות סיוע התומך בעדותו של ב' לפני חוקרת הילדים, הצטרפו גם דבריו של המערער לדודותיו, עליהם נסוב חלק ניכר מטענותיו בערעור. זאת אף כי מדובר בראיה שבית המשפט קבע לגביה כי משקלה "אינו מירבי", ומקומה במארג הראיות הכולל נגד המערער אינו עיקרי ומרכזי כלל. בכל מקרה, קביעת בית המשפט המחוזי כי המערער הודה בפני דודותיו בביצוע המעשים היא קביעה מובהקת של מהימנות ועובדה שאין מקום להתערב בה. יש גם לדחות את טענות המערער בקשר לפגיעה בהגנתו בשל השתלשלות העניינים הנוגעת לגילוי המידע בעניין סיפור ההודאה. המערער לא הצביע כיצד נפגעה הגנתו בפועל, שכן בא-כוחו חקר את אימהותיהן של א' ו-ב' בחקירה נגדית בעניין הדברים שמסרו על סיפור ההודאה ולא העלה כל טענה כי יש לדחות את מועד עדותן לצורך היערכות לחקירתן. להגנה גם היה די זמן להיערך לכך נוכח העובדה שעדותה של ק' נשמעה יותר מארבעה חודשים לאחר שנשמעה עדותה של ס' שהזכירה לראשונה את סיפור ההודאה. מה גם, בהינתן העובדה שהמערער אישר בעצמו את עצם קיום האירוע עליו העידו ס' ו-ק', והמחלוקת בהקשר זה צומצמה אך ורק לשאלה האם הוא הודה במעשיו אם לאו, קשה לתת משקל לטענה בדבר פגיעה בהגנתו. כך גם ביחס לטרוניית המערער כי לא נערכה השלמת חקירה לאחר שס' העלתה לראשונה את סיפור ההודאה, לא הראה המערער כיצד הדבר פגע בהגנתו. וגם הטענות בקשר להתנהלות בית המשפט במהלך עדות אביו של ב', בכך שהעלה את נושא הגעת הדודות לביתו להתעמת עם המערער, דינן להידחות. אין גם כל ממש בטענות בעניין קבילותה ומשקלה של התוודות המערער בפני אימהותיהן של א' ו-ב'. נסיבות המפגש אינן מעלות חשש שרצונו החופשי של המערער נפגע, ואין מדובר בראיה שהתקבלה שלא כדין. בית המשפט גם נתן דעתו לנסיבות מתן ההודאה, לעובדת היות המערער קטין באותה עת וגם להתרשמותו מאופיו וממבנה אישיותו של המערער, בקבעו באופן זהיר כי המשקל שיש לתת להודאה הוא מוגבל, הגם כי אין מדובר במשקל אפסי או נמוך. קביעה זו מדגישה כי ניתן משקל מתאים לשיקולים השונים באופן שאינו מצדיק התערבות. המשיבה טענה גם כי אין הצדקה להתערב בגזר דינו של בית המשפט המחוזי אשר שקל את כלל השיקולים הרלוונטיים לעניין, ובכלל זה את אופי המעשים בהם הורשע המערער והנזק שנגרם לב'. כן נבחנו השיקולים לקולא, ובהם בין היתר העובדה שהמערער היה קטין בעת ביצוע המעשים ונסיבותיו האישיות. העונש שהושת הוא עונש ראוי המאזן נכונה את השיקולים השונים, וודאי שאינו סוטה באופן ממשי ממדיניות הענישה. דיון והכרעה ראשית יש לחזור על הכלל הבסיסי לפיו אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה וקביעות מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, שכן האחרונה התרשמה באופן בלתי אמצעי מהעדויות שנשמעו בפניה ומהשתלבותן במארג הראייתי (וראו מיני רבים: ע"פ 6637/22 ‏בגיו נ' מדינת ישראל, פסקה 43 (8.1.2024); ע"פ 5914/22 מדינת ישראל נ' אבו רומי, פסקה 6 (24.4.2023); ע"פ 8577/22 יפימוב נ' מדינת ישראל, פסקה 40 (21.4.2024)). כלל זה שריר וקיים גם במקרים של עבירות מין ככלל, ובעבירות מין במשפחה הנעשות מטבע הדברים בחדרי חדרים הנסתרים מן העין, בפרט (ראו למשל: ע"פ 8120/19 וייספיש נ' מדינת ישראל, פסקה 15 (2.12.2021); ע"פ 5167/22 ‏פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (26.1.2023); ע"פ 2783/22 דאבוש נ' מדינת ישראל, פסקה 36 (12.5.2023) (להלן: עניין דאבוש); ע"פ 6722/22 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 21 (10.9.2023)); הגם כי בפסיקה נשמעו עמדות שונות ביחס לאופן יישומו של הכלל האמור כשמדובר בבחינת מהימנותו של מתלונן בעבירות מין (ע"פ 3250/10 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד סה(2) 482, 539-538 (2012); ע"פ 1139/23 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 34 (13.3.2024) (להלן: ע"פ 1139/23); ע"פ 814/12 מדינת ישראל נ' סויסה, פסקה 39 (25.10.2012)). אכן, כאשר המתלונן הוא קטין והעדתו בבית המשפט נאסרה על ידי חוקר ילדים, עדות המתלונן אינה נשמעת בבית המשפט אלא מתועדת על ידי החוקר. במצבים מסוג זה כלל אי-ההתערבות אינו בעל אותה עוצמה, שכן בכל הנוגע לקביעות מהימנות המבוססות על צפייה בתיעוד חקירת חוקר הילדים, לערכאה הדיונית אין יתרון מובנה על פני ערכאת הערעור בהערכת טיב הראיות (וראו למשל: ע"פ 2973/21 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 22 (13.1.2022) (להלן: ע"פ 2973/21); ע"פ 7508/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (27.8.2012)). ברם, אין זו חזות הכל. ההכרעה בטענות שמעלה נאשם כלפי קביעות העובדה וממצאי המהימנות של הערכאה הדיונית נעשית על פי מארג הראיות בכללותו, ובתוך כך על בסיס התרשמותו הישירה של בית המשפט מעדויות נוספות שבראשן עדותו של חוקר הילדים עצמו, כמו גם עדות הנאשם ועדותם של גורמים נוספים (ראו גם: ע"פ 1697/20 שורדיקר נ' מדינת ישראל, פסקה 33 (24.8.2021) (להלן: עניין שורדיקר); ע"פ 2480/09 פדלון נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (7.9.2011)). היינו, אף אם כוחו של כלל אי-ההתערבות נחלש בכל הנוגע לעדות מתלונן קטין שנאסרה עדותו, ביחס ליתר הראיות והעדויות, אשר גם עליהן מתבססים ממצאי העובדה והמהימנות, כלל אי-ההתערבות ממשיך לחול במלוא תוקפו (ע"פ 1139/23, פסקה 35). לא פעם, התמונה הגדולה עולה על סך חלקיה. וכך גם במקרה זה. בית המשפט מצא כי עדותו של ב', כפי שתועדה על ידי חוקרת הילדים – תיעוד אשר בו צפה בית המשפט וגם אני (תוך מעקב שוטף של תמליל החקירה) – אופיינה בספונטניות, עקביות וקוהרנטיות; כי הוא הדגים במדויק כיצד שכב במיטה (למשל, דקה 59:54 לחקירה; דקה 59:51) כיצד הופשלו מכנסיו על ידי המערער וכיצד המערער אחז באיבר מינו בעת שאונן עד שהגיע לסיפוקו (למשל, דקה 41:56 עד דקה 42:34; דקה 48:47 עד דקה 49:35) באופן שאינו עולה בקנה אחד עם הטענה כי מדובר בתולדה של דמיון או כתוצאה מזיהום; וכי במסגרת החקירה בהזדמנויות שונות ב' העמיד דברים על דיוקם כשהוא עומד על קוצו של יוד ביחס לפרטי הדברים שסיפר (למשל, דקה 1:00:00; דקה 1:01:24 עד דקה 1:01:35) למרות שהביע מורת רוח מלהמשיך בחקירה. מסקנות אלו מקובלות עליי לחלוטין ועולות בקנה אחד עם התרשמותי מהצפייה הישירה בחקירה. מהימנותו של ב' נבחנה גם בראי עדותה של חוקרת הילדים, אשר בית המשפט עמד על מקצועיותה כפי שהשתקפה מחקירתה. נקבע כי מעדותה ניתן היה לעמוד על מהימנותה והגיונה, כאשר בעדותה פירטה את התנהלות החקירות, הסבירה את הלך רוחה ואת האדנים עליהם נשענה בקביעת ממצאיה בקשר להערכת מהימנותם של המתלוננים, והדגישה כי ההערכה נעשית בהתאם לקריטריונים ברורים ומקצועיים (למשל: פרוטוקול מיום 18.11.2021, עמ' 74-73). כן צוין כי החוקרת לא חששה להביע ספק לגבי נתונים שלא הייתה נחרצת לגביהם ולא היססה לציין קשיים שעלו בעדויות (כגון הצורך בהשלמת חקירה שלא נעשתה לבסוף לאור התנגדות אמו של ב', בנוגע לפרטים נוספים שלגביהם נקבע כי לא ניתן להעריך את מהימנותו של ב' ביחס אליהם: פרוטוקול מיום 18.11.2021, עמ' 83). בית המשפט עמד על האופן בו בהערכת מהימנותה לגבי ב', דייקה חוקרת הילדים, כשהיא מבחינה בין פירוט האירוע מושא כתב האישום אותו תיאר ב' – לגביו התרשמה כי תיאר את אשר חווה, בציינה כי מדובר היה בתיאור מפורט ועקבי, המשולב בקונטקסט של נסיבות, מקום וזמן; לבין תיאורים נוספים בקשר לאירועים נוספים אשר לא נכללו בכתב האישום – אשר תוארו באופן דל ומצומצם ושלגביהם צוין כי לא ניתן היה להעריך את מהימנות דבריו של ב'. החוקרת עמדה על הפער בין קביעותיה האמורות לגבי מהימנותו של ב', בציינה כי קיים קושי לקבוע מהימנות כאשר סיפור הדברים אינו מלא ותיאור הדברים הוא דל, אף כי יתכן שהדבר נבע ממצבו הרגשי של ב' במהלך החקירה ומקשיי ריכוז (פרוטוקול מיום 18.11.2021, עמ' 73). בשים לב לתיעוד חקירתו של ב' ממנה עולה כי הוא סיפר את שהתרחש באופן עקבי וקוהרנטי; להערכתו של בית המשפט בדבר מומחיותה ומקצועיותה של חוקרת הילדים; להערכת המהימנות המפורטת שניתנה על ידה; ולעדותה שהותירה רושם מהימן, מצא בית המשפט כי עדותו של ב' בקשר לאירוע מעשה הסדום שביצע בו המערער היא מהימנה. למהימנות זו נמצאו תימוכין נוספים בדמות עדותה של אמו, שנמצאה מהימנה, ואשר פירטה את אשר סיפר לה בנה לגבי מעללי המערער בסמוך לאחר התרחשותו של האירוע, באופן כמעט זהה לנסיבות שפורטו על ידי ב'; ועדותה של א.ח., בת דודתו של ב', שהעידה גם כן לפני חוקרת הילדים ונמצאה מהימנה על ידה, כי ב' ניסה לגעת בה באופן אינטימי, דבר העולה בקנה אחד עם עדותו של ב' לפיה המערער איים עליו שיספר לאמו על המעשה שעשה ביחס לא.ח.. זאת כאשר גם המערער עצמו העיד כי ביום האירוע התעמת עם ב' בנוגע למעשיו עם א.ח.. לא למותר לציין כי על פי הוראת סעיף 9 לחוק הגנת ילדים, עדותו של חוקר הילדים בדבר התרשמותו מעדות הקטין לפניו הינה ראיה קבילה; והיא אף משמשת כלי עזר משמעותי בגיבוש המסקנה בדבר מהימנות עדותו של הקטין (ראו למשל: ע"פ 1121/96 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 353, 360 (1996); ע"פ 446/02 מדינת ישראל נ' קובי, פ"ד נז(3) 769, 777 (2002); עניין שורדיקר, פסקה 34). בשים לב לאמור, לא נפל כל פגם באופן שבו בחן בית המשפט את עדותה של חוקרת הילדים, באופן שבו קיבל כממצא את מהימנותה וכפועל יוצא מכך את קביעתה בדבר מהימנות הדברים שמסר ב', ובקביעתו כי ממכלול העדויות עלה שעדותו של ב' מהימנה וניתן לבסס עליה ממצאים. ומכאן לסיוע הנדרש על פי הדין במקרים כגון אלו. דרישת הסיוע לפי סעיף 11 לחוק הגנת ילדים, לצורך הרשעה על סמך עדות קטין שנאסרה העדתו, נדרשת תוספת ראייתית מסוג "סיוע". על טיבה של דרישת הסיוע עמד בית משפט זה לא אחת, ונקבע כי עליה להגיע ממקור נפרד ועצמאי ביחס לעדות הטעונה סיוע; עליה "לסבך" את הנאשם בביצוע העבירה, במובן זה שהיא אינה מתיישבת עם גרסתו; והיא צריכה להתייחס לנקודה ממשית השנויה במחלוקת (וראו למשל: ע"פ 4203/19 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 30 (29.7.2020); ע"פ 8631/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (10.3.2016); ע"פ 6140/11 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 41 (9.5.2012) (להלן: ע"פ 6140/11)). בפסיקה גם נקבע כי קיים קשר הדוק בין משקלה של ראיית הסיוע לבין משקלה של העדות הטעונה סיוע. היינו, ככל שניתן לעדות העיקרית משקל גבוה יותר, כך ניתן להסתפק בראיית סיוע שמשקלה מועט; וככל שהכחשתו של הנאשם את המעשים כללית וגורפת, כך היקפה של ראיית הסיוע הדרושה יהיה מצומצם יותר (ע"פ 2686/15 בנטו נ' מדינת ישראל, פסקה 53 (5.3.2017) (להלן: עניין בנטו); ע"פ 2973/21, פסקה 33; ע"פ 8579/20 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (29.3.2022)). באשר לטיבה של ראיית הסיוע נפסק כי סיוע לעדותו של קטין שנחקר על ידי חוקר ילדים יכול לבוא מתוך שקרי הנאשם, מקום בו השקרים ברורים וחד-משמעיים; הם מתייחסים לעניין מהותי ולא שולי; הם מוכחים באמצעות עדויות עצמאיות ולא מתוך העדות הטעונה סיוע; הם קשורים לעבירה שעליה נסוב המשפט; והם נאמרו בכוונה להטעות את בית המשפט (וראו מיני רבים: ע"פ 6813/16 נחמני נ' מדינת ישראל, פסקה 38 לפסק דינו של השופט נ' הנדל (17.9.2018); ע"פ 2854/18 משה נ' מדינת ישראל, פסקה 63 (27.8.2019); ע"פ 5705/20 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 24 (25.8.2021); ע"פ 1139/23, פסקה 60). כך גם נקבע כי כאשר עד שעדותו טעונה סיוע יודע פרטים מיוחדים מסבכים, אותם היה יכול לקלוט רק בנסיבות המוצגות על ידו והמערער מכחיש נסיבות אלו, עשויה ידיעת פרטים אלו כשלעצמה לשמש סיוע (ע"פ 6279/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (5.2.2004) (להלן: ע"פ 6279/03)). בענייננו, בית המשפט מצא את גרסת המערער כבלתי מהימנה, לעומת גרסתו של ב' אשר נמצאה כאמור מהימנה בכל הנוגע לאירוע מעשה הסדום מושא כתב האישום. בנוסף, המערער מכחיש מכל וכל את המעשים המיוחסים לו. על כן, די בראיית סיוע בעלת משקל נמוך באופן יחסי, על מנת לקיים את מצוות המחוקק. זאת למרות שבמקרה זה, כמפורט להלן, קיימות ראיות סיוע שמשקלן אכן משמעותי. ראשית, יש בשקרי המערער, עליהם הצביע בית המשפט המחוזי, כדי לקיים את דרישת הסיוע, ואין לקבל את טענתו כי מדובר לכל היותר ב"סתירות בעניינים שאינם מהותיים". כך למשל, בחקירתו הראשונה במשטרה מיום 12.10.2019 טען המערער שראה את ב' בפעם האחרונה כשבועיים לפני מעצרו, בביתו של ב' (ת/17, עמ' 6, שורות 169-168). זאת כאשר באותו מועד הוא כבר ידע כי נטען כלפיו שפגע מינית ב-ב' שישה ימים קודם לכן. לעומת זאת, בחקירתו השנייה מיום 21.10.2019 הוא הודה שפגש את ב' בביתו כבר ביום 6.10.2019, אך הוסיף כי ב' הראה לו באותו מועד כי הוא צופה במכשיר ה"פלייסטיישן" בסרטים פורנוגרפיים (ת/18, עמ' 5, שורות 125-122). לא יכול להיות חולק כי שקר זה בנוגע לעצם הימצאותו בביתו של ב' במועד המעשים המיוחסים לו, הוא שקר בנושא מהותי ביותר לעניין. לא בכדי, כאשר שינה את גרסתו בעניין זה, נלווה לכך ניסיון להציג את ב' באור שלילי ביחס להתנהלותו באירוע ולחזק טענתו לפיה ב' בדה את המעשים מלבו נוכח חשיפתו לתכנים מיניים. שקר נוסף נעוץ בכך שבחקירתו השנייה טען המערער כי ב' ביקש ממנו כי ייקח אותו למשחקיה והוא לקח אותו לשם (שם, שורות 139-135); בעוד שבעדותו בבית המשפט טען כי לא לקח את ב' למשחקייה משום שהעדיף להמשיך ולשחק במכשיר ה"פלייסטיישן" (פרוטוקול הדיון מיום 13.2.2022 עמ' 313-312). גם שינוי גרסה זה, הנוגע למעשי המערער במועד ביצוע המעשים המיוחסים לו, נוגע ללב העניין ולא ניתן לומר שאינו מהותי. בנוסף, בצדק טענה המשיבה כי סיוע לעדותו של קטין שהוא קורבן עבירת מין, יכול גם לבוא מתוך התנהגותו ומצבו הנפשי שהתגלה בעקבות העבירה ובעת שהוא נדרש להתייחס אליה (וראו מיני רבים: ע"פ 6140/11, פסקה 42; ע"פ 3619/14 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 19 (3.9.2015); ע"פ 4121/20 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (1.7.2021)). מכאן שגם עדותה של ס' אמו של ב', שנמצאה מהימנה, על מצבו הנפשי של ב' בעת חשיפת המעשים והתנהגותו בקשר לכך עולה אף היא כדי סיוע. כך, מעדותה עולה כי כאשר ב' סיפר על מעשיו של המערער הוא חשש מתגובתה וביקש כי לא תכעס עליו ואמר לה: "אל תתעצבני עליי ואל תרביצי לי" (פרוטוקול הדיון מיום 18.7.2021, עמ' 19, שורות 26-21) וכן פחד מתגובתה (שם, עמ' 21, שורה 33). כמו כן, כאשר סיפר את הדברים היה נראה ש"משהו כאילו כבד לו" (שם, עמ' 22, שורה 2), והוא אף צעק והיה נסער (שם, שורות 3-2). חששו של ב' מתגובת אמו אם יספר לה על המעשים נראית כתגובה אותנטית ומתיישבת גם היא עם אמירת אמת, וכך גם סערת הרגשות בה היה מצוי בעת שתיאר את אשר עבר. בכל הנוגע לראיית הסיוע הנוספת, מוכן אני להניח לטובת המערער כי ידיעת פרטים מיוחדים (או מוכמנים) לרוב מתייחסת לקיומו של נתון אובייקטיבי אשר מתיישב עם גרסת העד ומוכחש על ידי הנאשם (למשל כאשר מתלונן יודע לזהות את ביתו של הנאשם בעוד הנאשם מכחיש כי המתלונן ביקר בו אי פעם (ע"פ 8805/14 כהן נ' מדינת ישראל, פסקה 54 (7.1.2016) (להלן: עניין כהן); או כאשר מתלונן מצביע על סימנים מיוחדים במקומות אינטימיים בגוף הנאשם ואילו הוא מכחיש קיומו של מגע כלשהו איתו (וראו למשל: ע"פ 6279/03, פסקה 10; ע"פ 9804/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 22 (14.4.2011))). ברם גם אם היה ניתן לקבל את טענת המערער כי בענייננו תיאורו של ב' בדבר אופן יציאת הזרע איננו פרט מיוחד אשר ממלא אחר דרישת הסיוע כשלעצמו (והשוו: עניין בנטו, פסקה 61), די בענייננו באמור לעיל לצורך מילוי דרישת הסיוע. בשולי עניין זה אוסיף כי לא מצאתי ממש בטענותיו הנוספות של המערער בקשר לקביעותיו של בית המשפט המחוזי. כך ביחס לטענת זיהום עדותו של ב' על ידי האם, טענה אשר אליה התייחס בית המשפט בהרחבה, ולגביה נחקרה באריכות חוקרת הילדים, אשר לא זיהתה סממנים במקרה זה ל"זיהום חקירתי". כפי שנפסק לא אחת, לא כל שיחה שמתקיימת לפני חקירה היא בעלת פוטנציאל "זיהומי", וודאי שעה שמדובר בשיחה שבמסגרתה מבוגר מעודד את הילד לחשוף את הפגיעה בו (עניין כהן, פסקה 32). כך גם בנוגע לטענת המערער כי הוצגו ראיות בדבר "התנהגות מינית חריגה" מצדו של ב' – אשר עשויה לטענתו להסביר את תיאור המעשה שב' מייחס לו – אין בה כדי להשפיע במאומה על המכלול הראייתי שפורט בעניין המעשים שביצע. זאת כאשר הטענה ל"התנהגות מינית חריגה" נחלקת לשני עניינים: האחד, צפייה בסרטים פורנוגרפיים, שנקבע כקביעה עובדתית על ידי בית המשפט המחוזי כי המערער הוא זה שהראה לב' סרטים אלו ועל כן טענה זו אינה יכולה להישמע; והשנייה, בקשר ל"משחק" של רופא-חולה בין ב' לבין בת דודתו א.ח. שכלל נגיעה במקומות אינטימיים, שאין לו קשר לאירוע מושא כתב האישום, למעט העובדה שהמערער איים על ב' כי יספר לאמו על כך. אין בכך אפוא כדי לשנות מן המסקנה אליה הגיע בית המשפט. ובטרם סיום אציין כי אמנם הטענות שנדונו לעיל הן טענות שוליות באופן יחסי לערעור כולו – שהתמקד בעיקר בסיפור ההודאה – אך סילוקן מעל פני השטח דרוש לצורך הבהרת התמונה כולה. ומכאן אפוא ל"סיפור ההודאה". סיפור ההודאה במוקד הערעור עומדות כאמור טענות המערער בקשר לסיפור ההודאה, קבילותו ומשקלו. אלא שיש לזכור כי הכרעת הדין מתבססת בעיקר על עדותו של ב' לפני חוקרת הילדים שמתקיימת לגביה כאמור לעיל דרישת הסיוע; ועל הערכת מהימנות הנוגעת לא רק לחוקרת הילדים, אלא גם לעדויותיהם של עדים נוספים בהם המערער עצמו, אביו ודודותיו. על כן הדיון להלן הוא רק על דרך "למעלה מן הצורך", שכן הרשעתו של המערער התבססה כדבעי גם ללא "סיפור ההודאה". ראשית ייאמר, כי הדגש המוסב על טענותיו של המערער בקשר לסיפור ההודאה אינו הולם כלל את משקלה של ראיה זו בהכרעת דינו של בית המשפט, לגביה נקבע כי "משקלה הפנימי [...] איננו מירבי" (פסקה 365 להכרעת הדין). בכך די כדי לסתום את הגולל על טענת המערער כי "ראיה זו שימשה כנדבך מרכזי עליו ביסס ביהמ"ש קמא את נימוקיו העיקריים לקביעה כי המערער אחראי למעשים המיוחסים בפרט האישום השני" (עמ' 2 לעיקרי הטיעון; ההדגשה אינה במקור). בצדק גם טענה המשיבה כי על משקלה המוגבל והשלכותיה המצומצמות של ראיה זו ניתן ללמוד אף מכך שלמרות שההודאה מתייחסת למעשיו של המערער הן כלפי א' והן כלפי ב', לא היה בכוחה כדי להשליך על זיכויו של המערער מהמעשים המיוחסים לו כלפי א', לאחר שנמצא כי עדותו לפני חוקרת הילדים לא הייתה מפורטת דיה ולא משכנעת ברמת הוודאות הנדרשת בהליך הפלילי. מכל מקום, גם לגופו של עניין אין ממש בטענות. כידוע, כחריג לכלל לפיו הרשעת נאשם מוגבלת לעובדות ולאישומים שנכללו בכתב האישום, המחוקק הכיר באפשרות כי יחולו התפתחויות בהליך באופן שבו יידרש בית המשפט לעובדות שלא פורטו בכתב האישום אך הוכחו במהלך המשפט, ואף ירשיע בעקבות זאת בעבירה שהאשמה בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, אם ניתנה לנאשם "הזדמנות סבירה להתגונן" (סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ); וראו בהקשר זה: ע"פ 5268/17 שוויש נ' מדינת ישראל, פסקה 44 (16.2.2022); ע"פ 3956/21 כהן נ' מדינת ישראל, פסקאות 27-26 (8.9.2022)). אכן השימוש בסמכות זו צריך להיעשות בזהירות ובצמצום (ע"פ 3415/23 עוכזי נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (1.11.2023); ע"פ 9288/20 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 36 (26.5.2022)), אך הרשות נתונה, בכפוף לבחינה אם ניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן, הן בפן הדיוני הנוגע למתן הזדמנות סבירה להביא ראיות, לחקור עדים וכיוצא בכך; והן בפן המהותי שעניינו בשאלה האם ניתנה לנאשם הזדמנות סבירה לפתח קו הגנה נגד האישום ובכלל זה האם הנאשם הופתע מההרשעה (וראו למשל: ע"פ 295/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 79 (2.4.2012); ע"פ 8584/13 שטארה נ' מדינת ישראל, פסקה 31 (30.6.2014)). הוראת סעיף 184 לחסד"פ, המתירה כאמור לבית המשפט להרשיע נאשם בעבירה על בסיס עובדות שהוכחו במשפט, מאפשרת הרשעה גם במצב שבו התגלו והוכחו עובדות אשר לא עברו סינון ובדיקה בדרך של חקירה משטרתית. שכן הכלל הוא כי "מידע וחומר החקירה שהיו בידי המשטרה או בידי התביעה בשלב שקדם להגשת האישום, אינם יכולים לכבול את ידי בית-המשפט בבואו לקבוע את אשמתו של הנאשם או את חפותו" (דנ"פ 4603/97‏ משולם נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3) 160, 200 (1997) (להלן: דנ"פ משולם)). די אפוא בכך כדי לדחות את מרבית טענות המערער בקשר לאופן בו בחן בית המשפט את סיפור ההודאה, המתמקדות בטענה שלא היה כל מקום להידרש לעובדות שנתגלו ולוּ בשל כך שלא בוצעה לגביהן השלמת חקירה. אוסיף ואעיר כי הוראת סעיף 184 עניינה בהרשעת נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו; מה שאין כן בענייננו (זאת כאשר בקשת המשיבה להרשעת המערער בעבירה כלפי א' שאשמתה נטען כי נתגלתה מן העובדות – נדחתה). בית המשפט לא הרשיע את המערער בעבירה שלא פורטה בכתב האישום; אלא נתן משקל מוגבל להתבטאויות שהתגלו מתוך העדויות, המלמדות על ראשית הודאה שנמסרה על ידי המערער בנוגע לעבירה בה הואשם בכתב האישום. אמנם, נקבע זה מכבר בפסיקה כי "עקרון-העל שלפיו אין להרשיע נאשם אם לא ניתנת לו 'הזדמנות סבירה להתגונן', יחול לא רק על ההרשעה בעבירה אשר לא הואשם בה מלכתחילה בכתב-האישום, אלא על כל עניין המתעורר בהליך הפלילי וסופו להוביל למסקנה לחובת הנאשם" (דנ"פ משולם, עמ' 197), וזאת גם כאשר מדובר בקביעת ממצא עובדתי לחובתו של נאשם בנושא שלא פורט בכתב האישום (ראו גם: ע"פ 9201/18 ‏גורבאן נ' מדינת ישראל, פסקה 36 (8.6.2022)). אולם השאלה האם ניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן נבחנת לפי אמות מידה שונות, בהתאם לטיב הקביעה העומדת על הפרק. כך למשל, בחינת השאלה אם הייתה לנאשם הזדמנות להתגונן מפני הרשעה בעבירה שלא יוחסה לו מלכתחילה בכתב האישום, אינה זהה לבחינה אם הייתה לנאשם הזדמנות להתגונן מפני קביעת ממצא עובדתי על פי חומר הראיות (ראו למשל: ע"פ 6426/21 ‏מדינת ישראל נ' ביטון, פסקה 42 (28.1.2024); דנ"פ משולם, עמ' 197). וכך גם אינו דומה מקרה בו אדם מורשע על פי מערכת עובדות חדשה שזיקתה לגרסה העובדתית עליה התבססה האשמה מלכתחילה הינה קלושה, למקרה בו קיים קשר ענייני, הדוק וממשי בין העובדות המקוריות שעל פיהן הואשם הנאשם לבין העובדות החדשות שנתגלו במהלך הדיון (וראו: ע"פ 5102/03 מדינת ישראל נ' קליין, פסקה 45 (4.9.2007)). בראי האמור, לא מצאתי דבר בטענות המערער המצדיק התערבות באופן שבו בחן בית המשפט את סיפור ההודאה. המערער לא ביסס כל טענה ממשית לפגיעה בזכותו להליך הוגן. בענייננו לא מדובר במערכת עובדות חדשה שהתגלתה במנותק מהתשתית עליה התבססה האשמה (ואף לא בהרשעה על בסיסה), כי אם בסיפור התוודות התומך בתשתית העובדתית המקורית עליה התבסס האישום. יתר על כן, אין חולק כי חקירתו האחרונה של המערער הייתה ביום 28.10.2019, בעוד שסיפור ההודאה ארע כחודשיים ימים לאחר מכן. ס' תיארה סיפור זה במהלך עדותה שנשמעה בבית המשפט ביום 18.7.2021 (לאחר שהתעורר לראשונה בהכנתה לקראת העדות). הסיפור סופר גם מנקודת מבטה של ק' במהלך עדותה בבית המשפט ביום 28.11.2021, כארבעה חודשים לאחר מכן, בפרק זמן שבו יכול היה בא-כוחו של המערער להניח כי סיפור הדברים יעלה גם על ידי ק'. ס' ו-ק' נחקרו ארוכות על ידי בא-כוחו של המערער אשר לא ביקש כי יינתן לו זמן נוסף לצורך היערכות או לצורך זימונן לעדות פעם נוספת. בנוסף, חלק משמעותי מסיכומיו בכתב הקדיש בא-כוח המערער לסיפור ההודאה ולטענותיו בקשר אליו (עמ' 20-10 לסיכומים מיום 6.5.2022). בהתחשב בכל האמור לעיל, לא ניתן לומר כי לא ניתנה למערער הזדמנות סבירה להתגונן. כמו כן, בית המשפט נדרש לעובדות שנתגלו לפניו בנוגע לסיפור ההודאה, לאחר שבחן את קבילותה של האמרה בהתאם להוראת סעיף 12(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, הקובעת כי הודאה "תהא קבילה רק אם הביא התובע עדות בדבר הנסיבות שבהן ניתנה ההודיה ובית המשפט ראה שההודיה הייתה חופשית ומרצון"; ונתן לה משקל מתאים, לאחר יישום מבחני הפסיקה שנקבעו, בפרט במקרה שבו מתן הודאת החוץ מוכחש על ידי הנאשם (ע"פ 7532/12 איטל נ' מדינת ישראל, פסקאות 143-140 (11.12.2016); ע"פ 4855/16 ‏שוויקי נ' מדינת ישראל, פסקאות 29-28 (11.11.2018)). בכך לא נפל כל פגם. אוסיף גם כי בסופו של יום, המערער לא הכחיש את עצם קיומה של הפגישה, הגם כי הכחיש שהודה במהלכה בביצוע המעשים (פרוטוקול הדיון מיום 13.2.2022 עמ' 323-317) והדגיש כי השיחה התנהלה "באופן רגיל" וללא צעקות או בכי (עמ' 322, שורות 30-25). אף אביו של המערער, לא רק שאישר כי התקיימה פגישה מעין זו (פרוטוקול הדיון מיום 28.11.2021, עמ' 224-221), אלא גם מסר כי ס' הטיחה בו שבנו פגע בבנה ("היא אמרה לי את זה 'הבן שלך עשה ועשה'" (עמ' 224, שורה 1)) והוא אף הזהיר את בנו שאם הוא אמר "משהו" לס', הוא יסלקו מהבית: "אם אתה אמרת, אני לא רוצה אותך בבית" (עמ' 223, שורות 3-2). מבלי שיהיה בכך ראיה לאמיתות הדברים, בוודאי שיש בכך כדי לחזק את מסגרת סיפור המעשה. המערער טען אמנם בהקשר זה כי בית המשפט נכנס לנעלי התביעה כשהוא מחליף את "תפקידו של החוקר המשטרתי" בחוקרו את אבי המערער חקירה "ארוכה ומקיפה" החורגת מגדר תפקידו של בית המשפט. אולם לא מצאתי ממש בטענה זו. סעיף 175 לחסד"פ מגדיר את סמכותו של בית המשפט הדן בהליך פלילי להציג שאלות לעדים, וקובע כי: "סיימו בעלי הדין את חקירתם, רשאי בית המשפט לחקור את העד; ורשאי הוא לשאול עד שאלה גם במהלך חקירה בידי בעלי הדין להבהרת ענין שנתעורר בה". אכן, אל לו לבית המשפט ליטול לעצמו את מלאכתם של בעלי הדין, אולם, "אין תפקידו של השופט מתמצה בצפייה סבילה במתרחש לפניו. עליו לשמור על קיומו של הליך הוגן ויעיל. בנוסף, אם נדרש הוא לשאלות הבהרה – על מנת שיוכל להגיע לחקר האמת – רשאי הוא להפנות שאלותיו לעדים. מידת ההתערבות הנדרשת או כמות השאלות הדרושה [...], איננה ניתנת או צריכה הגדרה מראש. היא נגזרת ממורכבותו וייחודיותו של כל תיק ותיק" (ע"פ 2842/10 קלדרון נ' מדינת ישראל, פסקה 15 (23.1.2012); וראו גם: ע"פ 2697/14 חדאד נ' מדינת ישראל, פסקה 81 (6.9.2016); ע"פ 30/15 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 71 (20.4.2016)). לא מצאתי אפוא כי מעורבותו של בית המשפט המחוזי בחקירת אבי המערער חרגה מן המידה, באופן המצדיק התערבות. אכן, בית המשפט המחוזי הציג לאבי המערער שאלות רבות על מעורבותו בסיפור ההודאה כנוכח במקום ברגעים הקריטיים שלאחר הסתגרותם של ס' ו-ק' עם המערער בחדרו (פרוטוקול הדיון מיום 28.11.2021, עמ' 225-221), אך ההתרשמות היא כי מדובר בשאלות שנועדו לשרטט תמונה עובדתית ברורה ככל הניתן, מבלי שניתנה העדפה לעמדה זו או אחרת. בכל מקרה, בניגוד לטענת המערער כי גם התנהלות זו פגעה אנושות בהגנתו, הרי שאבי המערער נחקר בחקירה נגדית מפורטת ביחס לסיפור דברים זה, מייד לאחר מכן, על ידי בא-כוחו של המערער, ומכאן כי לא הובהר כיצד נפגמה אפשרותו להתגונן. לסיכום, נוכח כל הטעמים שפורטו לעיל, דעתי היא כי הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי אינה מגלה כל עילה להתערבות. הערעור על גזר הדין אין צורך להכביר במילים על החומרה היתרה הגלומה בעבירות מין ועל ההשלכות המשמעותיות שעבירות מסוג זה טומנות בחובן על הקורבן ובני משפחתו. עבירות אלה מגלמות לא רק פגיעה פיזית, אלא גם פגיעה נפשית קשה בקורבן המותירה צלקות עמוקות ומצריכה הליכי שיקום ארוכים ומורכבים (ראו למשל: ע"פ 8153/19 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 45 (20.10.2020); עניין דאבוש, פסקה 57; ע"פ 3657/23 כהן נ' מדינת ישראל, פסקה 23 (13.8.2023)). חומרתן של העבירות אף מתעצמת במקרים שבהם הן נעשות בתוך המשפחה, ומטבען כרוכות בניצול פערי כוחות וקרבה בין הפוגע לנפגע (ע"פ 6807/17 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 26 (24.4.2018); ע"פ 5778/22‏ פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 24 (28.2.2023)). נקודת המוצא לדיון היא שאין דינו של מי שביצע עבירה בהיותו קטין כדין מי שביצע עבירה בהיותו בגיר, ויש לתת משקל רב לפן הטיפולי-שיקומי של קטין. זאת כאשר ההליך השיקומי נועד לא רק להיטיב עם הקטין מבצע העבירה, אלא מטרתו לאפשר את השתלבותו בחברה ולמנוע ביצוע עבירות נוספות על ידו (וראו למשל: ע"פ 3582/22 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 19 (12.1.2023); ע"פ 346/08 ‏פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה י"ג (11.1.2009)). אולם גם כאשר מדובר בקטין, קיים הכרח לעמוד על טיבו של ההליך השיקומי והפוטנציאל להשתלבות בהליך טיפולי. זאת בין היתר בהתייחס ליתר נתוניו האישיים, כגון גילו וקיומו של עבר פלילי; ובהתייחס למוטיבציה שהביע לשיקום ולטיפול, לאינדיקציות לשינוי בדרך התנהגותו, לשאלה אם הביע חרטה כנה והפגין אמפתיה כלפי נפגע העבירה, ועוד (ראו למשל: ע"פ 6123/23 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 21 (22.2.2024)). בענייננו, לצד ההכרה בחומרת המעשים, בית המשפט לא התעלם מנסיבותיו האישיות של המערער, שהיה קטין כבן 15 שנים בעת ביצוע המעשים, בהתייחס בין היתר גם לתנאי חייו הקשים, להיותו נעדר עבר פלילי ולמאמציו להשתלב בשוק התעסוקה. ברם, הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי, דווקא בראי סיפור ההודאה שהמערער ביקש לערער על קבילותו ומשקלו, מגלה חרך הצצה ייחודי אל המורכבות המשפחתית בה הוא נתון, כאשר אביו התרה בו לבל יודה בביצוע המעשים, שאם לא כן יסלקו מביתו. כפי שקבע בית המשפט המחוזי בצדק, סיפור ההודאה מלמד כי המערער הביע חרטה מסוימת על מעשיו בפני דודותיו, הודה במעשים ואף סיפר כי היה קרבן למעשים דומים שנעשו בו בעבר. אכן, בנסיבות שבהן המערער לא נטל אחריות מלאה על מעשיו וביקש להתנער מהודאה זו – וזאת ככל שניתן להבין על רקע אזהרתו הקשה של אביו כי לא יעשה כן – ברי כי המערער אינו יכול להיחשב כמי שנטל אחריות על המעשים, הביע אמפתיה כלפי הקרבן ורצון לקבל מענה טיפולי ולתקן את המעוות. לצד זאת, התמונה המורכבת שנחשפה לפנינו מצדיקה לעמדתנו הקלה מסוימת בעונשו של המערער, צעיר בתחילת דרכו אשר "אנוס על פי הדיבור" תחת מוצא פי אביו, וכאשר לא ניתן להתעלם מניסיונותיו להשתלב בשוק התעסוקה ובמציאות חיים נורמטיבית, אשר ניתן לתארם כניסיון לעלות על דרך הישר. תקוותנו כי יהיה בהקלה מסוימת זו בעונשו של המערער כדי לשמש נקודת מפנה ביחסו אל מעשיו ואל נפגע העבירה. סופו של יום, אציע לחבריי שהערעור על הכרעת הדין יידחה ושהערעור על גזר הדין יתקבל חלקית באופן שבו יושתו על המערער 30 חודשי מאסר בפועל, ויתר רכיבי העונש יוותרו על כנם. ש ו פ ט השופט י' עמית: אני מסכים. איני רואה מניעה ליתן משקל של ממש להודאה או ראשית ההודאה של המערער בפני ס' ו-ק', משנמצא כי עדותן בנושא זה מהימנה. ההודאה ניתנה אמנם שלא לפני איש מרות (יניב ואקי דיני ראיות כרך ב 882 (2020)), אך המדובר בהודאה ספונטנית ואותנטית וכך יש לראותה ולהעריכה בהתאם (להבחנה בין הודיית חוץ לבין התנהגות או התבטאות שהיא בגדר ראיה נסיבתית ראו ע"פ 4600/94 חביו נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5)617, 632 (1997)). ש ו פ ט השופט י' כשר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד' מינץ. המערער יתייצב לשאת בעונש המאסר בפועל שהוטל עליו ביום 11.7.2024 עד השעה 10:00 בימ"ר קישון, או במקום אחר על פי החלטת שירות בתי הסוהר, כשברשותו תעודת זהות או דרכון. על המערער לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שירות בתי הסוהר, בטלפונים: 074-7831077 או 074-7831078. ניתן היום, ‏י' בסיון התשפ"ד (‏16.6.2024). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 23044900_N09.docx רח מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1