ג'ריס אעמיה נ. שר הפנים

החלטה בתיק עע"מ 4490/17 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מינהליים עע"ם 4490/17 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט מ' מזוז כבוד השופטת י' וילנר המערערים: 1. ג'ריס סלים אעמיה 2. רמזי אעמיה 3. ראמי אעמיה 4. ראאד אעמיה נ ג ד המשיב: שר הפנים ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת נ' בן אור) בעת"ם 27123-09-16 מיום 5.5.2017 תאריך הישיבה: כ' בחשון התשע"ט (29.10.2018) בשם המערערים: עו"ד אהרון גבע בשם המשיב: עו"ד לירון הופפלד פסק-דין השופט ע' פוגלמן: המערערים הגישו לבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים עתירה בגדרה ביקשו להעניק להם היתרי שהייה זמניים בירושלים על יסוד החלטת ממשלה 2492 מ-28.10.2007 (להלן: הסדר 87), בטענה כי מאז ומעולם מתגוררים הם בתחומי העיר ירושלים, בבית בו נולדו, והמצוי בשטח השיפוט של ירושלים החל משנת 1967. עתירתם נדחתה בפסק דין מנומק ומפורט (כב' השופטת נ' בן אור). לעתירה זו קדמה מסכת ארוכה של התדיינויות המפורטת בפסק הדין. נזכיר רק את האחרונה שבהן (עת"ם (י-ם) 14016-02-11 אעמיה נ' משרד הפנים (20.7.2015); להלן: העתירה הקודמת), שהתבססה על החלטת ממשלה קודמת (להלן: הסדר 72). נפסק שם (כב' השופט י' נועם, כתוארו אז) כי אין די בראיות שהוגשו מטעם המערערים כדי להרים את הנטל המוגבר הרובץ עליהם להוכחת טענתם כי הם מתגוררים בבית הנדון עוד לפני שנת 1967 ולכל המאוחר משלהי 1972. בית המשפט העליון דחה את ערעורם (עע"ם 6097/15 אעמייה נ' שר הפנים (20.12.2015)), לאחר שהמערערים חזרו בהם מן הערעור בהמלצת בית המשפט. עם זאת נפסק כי על המשיב לקבל החלטה בבקשת העותרים לקבל מעמד (היתר שהייה זמני) מכוח הסדר 87, בקשה שהוגשה על ידם עוד בשנת 2008. לפי הסדר זה היה על המערערים להוכיח – בין היתר – כי התגוררו במבנה נושא הבקשה עובר לשנת 1987 והם ממשיכים להתגורר בו ברצף עד עצם היום הזה. ביום 25.8.2016 החליט המשיב לדחות את הבקשה. בהחלטתו עמד המשיב על שמונה טעמים למסקנה אליה הגיע, ולפיה לא עמדו העותרים בנטל להוכיח רצף מגורים בבית הנדון החל משנת 1987. לכך כוונה העתירה מושא ההליך שלפנינו. העותרים טענו בפירוט נגד טעמים אלה, והמשיב השיב בהרחבה לטענותיהם. עתירה זו נדחתה, כאמור. בפסק דינו עמד בית המשפט על כך שחלק מטענות העותרים מכוונות לקביעות חלוטות בפסקי דין קודמים; והוסיף ובחן את השאלה שעמדה להכרעתו בהליך הנוכחי האם הוכחו מגורי המערערים ברצף משנת 1987. אחרי סקירה מפורטת של התשתית הראייתית וטיעוני הצדדים נפסק כי המערערים כשלו מלהוכיח את מגוריהם במבנה מושא העתירה. בית המשפט הוסיף וציין כי היעדרם המוחלט של מסמכים אותנטיים ומקוריים מן השנים 1987 ואילך, עד תחילת שנות האלפיים, עת החלו המערערים במאמצים לזכות בהיתרי שהייה בישראל, מקשה על הסקת מסקנה אחרת. המערערים משיגים בחזית רחבה על קביעותיו העובדתיות של בית המשפט. הם אף הגישו לנו בקשה להגשת ראיות נוספות בערעור. לאחר ששקלנו את הבקשה ואת תגובת המשיבים, לא מצאנו כי קיימת עילה להיעתר לבקשה על פי אמות המידה המקובלות בפסיקתנו. לגופם של דברים, בית המשפט לעניינים מינהליים בחן את החלטת המשיב באמות המידה המקובלות לביקורת שיפוטית, ולאחר דיון מקיף, לא מצא עילה להתערבות בהחלטתו. המערערים משיגים על הכרעה זו של בית משפט קמא, וטוענים כי בית המשפט טעה בניתוח התשתית הראייתית שהונחה לפניו. לאחר שקילת טענות הצדדים לא מצאנו כי הונחה בערעור תשתית המאפשרת להתערב בקביעה העובדתית המבוססת על הנתונים הקונקרטיים שהוצגו, שלפיה לא הוכחו מגורי המערערים במבנה ברצף משנת 1987. לפיכך אנו דוחים את הערעור בגדר תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. צו הביניים שניתן יעמוד בעינו למשך 90 ימים נוספים. בנסיבות העניין אין אנו עושים צו להוצאות. ניתן היום, ‏כ' בחשון התשע"ט (‏29.10.2018). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 17044900_M36.doc אב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, supreme.court.gov.il