החלטה בתיק רע"א 449/04
בבית המשפט העליון
רע"א 449/04
בפני:
כבוד השופט א' רובינשטיין
המבקשים:
1. דני בן
אליעזר
2. אילנה בן אליעזר
3. נעמי הראל
4. צבי נקדימון
נ ג ד
המשיב:
בנק המזרחי המאוחד בע"מ - סניף עפולה
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי בתל אביב בתיק בש"א 8236/03 מיום 23.9.2003 שניתן על ידי כבוד
השופט ד"ר עדי אזר ע"ה
בשם המבקשים:
עו"ד דוד זלצמן
בשם המשיב:
עו"ד אבי גרוהר
פסק דין
א. זו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי בתל אביב, מיום 23.9.03 (כבוד השופט ד"ר עדי אזר ז"ל) בבש"א
8236/03, בו נדחה ערעור המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום (כב' השופט אליהו קידר)
מיום 19.1.03, בעקבות החלטתו מאותו יום שלא ליתן להם רשות להתגונן בתביעת המשיב
נגדם.
ב. הערעור נדחה על ידי בית המשפט המחוזי,
בפסק דין קצר, בנימוק שהוגש ביום 10.3.03, כחמישה ימים לאחר תום 45 הימים הקצובים
להגשת ערעור בזכות מיום פסק הדין של בית משפט השלום (19.1.03).
ג. פסק הדין של בית משפט השלום, ובצמוד לו ההחלטה
שלא לתת למבקשים רשות להתגונן, נחתמו בהעדר הצדדים, ותוך שהונחתה המזכירות לשלוח להם
את פסק הדין וההחלטה בדואר. ההמצאה על ידי המזכירות - בצירוף פסיקתא - נעשתה רק
ביום 20.2.03, וממועד זה לא חלפו 45 יום עד להגשת הערעור. עם זאת, כיוון שביום מתן
פסק הדין העביר בא כוח המשיב עותק ממנו למבקשים בפקס, סבר בית המשפט המחוזי כי יש
למנות את המועד להגשת הערעור מיום חתימת פסק הדין, ולפיכך דחה את הערעור,
"עקב הגשתו באיחור ללא הצדקה".
ד. המבקשים אינם מכחישים את קבלת הפקס מן
המשיב, אלא שהם טוענים שנשלח להם רק פסק הדין, ולא נשלחה ההחלטה שניתנה באותו יום בעניין
בקשת הרשות להתגונן, וכי הם המתינו בשל כך עד לקבלת ההחלטה המלאה. כן נטען כי
מבחינה פרוצדורלית לא היתה המצאה כדין בשל ליקויים (ראו להלן).
ה. בתגובה טוען המשיב, כי המבקשים לא הגישו
בקשה להארכת מועד, לא הראו כל טעם להגשת הערעור באיחור, ובדין הורה בית המשפט
המחוזי על דחיית הערעור. עוד טוען המשיב, כי מהתנהגות המבקשים (הגשת הערעור לאחר
חלוף כעשרים ימים ממועד קבלת פסיקתא) יש ללמוד, כי המבקשים סברו כי ביום 19.1.03
החל מרוץ המועדים לצורך הגשת ערעור, וטענתם כי המתינו לפסיקתא באה על מנת לנסות
ולהצדיק את האיחור בהגשת הערעור. כן מציין המשיב, כי פסק הדין ניתן לאור ההחלטה
הדוחה את הבקשה למתן רשות להתגונן, ולפיכך לטענתו ברור הוא כי הדיון אכן תם עם מתן
פסק הדין. עוד נטען, כי אף אם המסירה היתה שלא בדרך הטכנית הקבועה בתקנות סדרי
הדין, עדיין נחשבת היא כמסירה כהלכה, וכי די בידיעת המבקשים על פסק הדין ואין צורך
בהמצאה פורמלית.
ו. (1) החלטתי לדון בבקשה כערעור, ולקבל את הערעור. למען הסדר
הטוב. עלי לציין כי המשיב לא התייחס בתשובתו לאפשרות שבית המשפט יבקש לפעול בהתאם
לתקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי. בהחלטה מיום ב' בחשוון תשס"ה (17.10.2004)
נתבקשה התייחסות לכך, ונאמר כי "העדר התיחסות כמוה כהסכמה"; מכל מקום,
תקנה 410 אף אינה מחייבת הסכמה. עוד אוסיף, כי ראיתי מקום להידרש לנושא הבקשה בגלגול
שלישי, כיוון שהמדובר בשאלה פרוצדורלית העשויה לעלות לעתים בערכאות השונות (וראו
גם לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות
יסוד ס' 185 בעמ' 179).
(2) אלה נימוקי:
(א) אציין, כי ככלל דעתי נוטה, כפי שגם נאמר
ברע"א 7724/04 גולקו נ' בנק דיסקונט (טרם
פורסם) והאסמכתאות המצוטטות שם לרבות בר"ע 1294/02 תכנית אורטופדיה נ' קופת חולים לאומית (טרם פורסם);
בע"מ 4808/04 פלונית נ' פלוני (טרם
פורסם), לכך שכאשר ישנה בהירות ראויה באשר להמצאה בפועל, אין להלום הסתתרות מאחורי
אי ההמצאה הפורמלית. כלל הידיעה עשוי לגבור במקרים כאלה על נושא ההמצאה הפורמלית,
משנוצר מעין השתק. ואולם, במה דברים אמורים, כאשר
הידיעה היא מוצקת וברורה, ותנאי הוא שכזאת תהא הידיעה, לא פחות.
אוסיף, כי נתתי אל לבי את החלטת הרשמת בבית משפט זה השופטת מאק-קלמנוביץ בע"א
6092/03א' בזק בינלאומי נ' א.י.ק.ס תקשורת (טרם
פורסם), וההלכות המצוטטות שם, ולא אשוב כאן למחלוקות הניטשות בנושאי
"ידיעה" מול "המצאה פורמלית" (ראו בש"א 1890/00 מנורה איזו אהרון נ' אוליצקי, פ"ד נד(2) 840, 849 (המשנה לנשיא
ש' לוין)), ואין בכך גם צורך בתיק זה, נוכח אשר ייאמר להלן. ראו גם גורן, סדרי הדין האזרחי מה' 7, עמ' 501, 534.
(ב) בענייננו ישנם סימני שאלה אחדים באשר למהות
הידיעה בהקשר הספציפי של הגשת הודעת הערעור, בנוסף לסימנים בעייתיים באשר להמצאה
הפורמלית. אומר כבר כאן, כי אני ער לכך שלא כולם הועלו בתשובת המבקשים לבקשת
המשיבים למחיקה על הסף של הערעור בבית המשפט המחוזי, דבר שעליו קובל המשיב.
(1) ראשית, וזו עיקר, מה שהומצא
למבקשים - ועל כך אין חולק - הוא פסק הדין מיום ט"ז בשבט תשס"ג
(19.1.2003), שכלל אך את "השורה התחתונה" של קבלת התביעה אשר הוגשה בסדר
דין מקוצר. ואולם, אם במהות עסקינן, מן המסמכים עולה כי ההמצאה לא כללה - וראו
להלן - את ההחלטה המפורטת מאותו יום עצמו הדוחה את בקשת הרשות להתגונן, שהשגות
עליה הן מטבע הדברים החלק המרכזי בערעור לבית המשפט המחוזי, אשר מועד הגשתו הנכון הוא
נשוא המחלוקת. ממילא ההמצאה, גם אילו סברנו שהיתה כדין, היתה חלקית בלבד ולא
נתקיימו כל תנאיה, ואף לא הולידה ידיעה ברורה כנדרש, למצער.
(2) אמנם, אציין כי מצאתי בעניין זה העדר
התאמה לכאורה בגירסות המבקשים: בבקשת רשות הערעור, נאמר כי ביום 19.1.03 הומצא להם
בפקס פסק הדין בלבד, ללא החלטה הדוחה את בקשת הרשות להתגונן. לעומת זאת, בתגובתם
בבית המשפט המחוזי לבקשה למחיקת הערעור על הסף, טוענים הם (סעיף 3) כי ביום
19.1.03 הומצאה להם בפקס' ההחלטה הדוחה את בקשת הרשות להתגונן, ולהלן מתמקדים הם
(סעיף 6) בפסיקתא שהומצאה ביום 18.2.03 וטוענים כי היא, ולא החלטת הדחייה, היא פסק
הדין הסופי, דבר שמתוכו עולה כביכול "אי בהירות לגבי מועד ההמצאה של בקשת
הרשות להתגונן. ואולם, מתשובת המשיב - בהגינותו - בבית משפט זה עולה, כי מה שנשלח
ב-19.1.03 הוא פסק הדין שגם צורף לתשובת המשיב בפנינו, ותו לא. אני יוצא איפוא מן
ההנחה, כי ההחלטה הדוחה את בקשת הרשות להתגונן לא נשלחה ב-19.1.03.
(3) והנה, מבחינה מהותית, ההחלטה
הדוחה את בקשת הרשות להתגונן היתה חלק אינטגרלי ממכלול פסק הדין (היא גם נזכרת בו)
והיה מקום להמציאה. מבחינה זו יש לדעתי לייחס במקרה זה פחות חשיבות לפסיקתא ובה
הסכום לתשלום (שאותה לא צירפו הצדדים לכתבי דין בבית משפט זה). די בחסר זה לדידי,
כדי שלא להכיר בהמצאה כהלכתה ולקבל את הערעור בנסיבות.
(4) בית משפט השלום הורה הן בהחלטה הן
בפסק הדין להעביר את העתקם לבאי כוח הצדדים בדואר (לגבי ההחלטה הדוחה את בקשת
הרשות להתגונן נאמר אף "בדואר רשום"). שאלה היא מה מעמדו של דבר זה מול
ההמצאה ה"לא פורמלית" של פסק הדין שנעשתה על ידי המשיב, שעליה אין חולק,
אך היתה כאמור חלקית בלבד. ואולם, נוכח האמור לעיל לא אאריך בעניין זה, שלא נטען
על ידי המבקשים בבית המשפט המחוזי, אך הוא עולה מפורשות מתוך החלטתו ופסק דינו של
בית משפט השלום, ומצוי לנגד עיני מכוח זה.
(ג) היו פגמים פורמליים נוספים: המצאה
בפקסימיליה, לפי תקנה 497א לתקנות סדר הדין האזרחי, צריכה לכלול חתימת השולח בכל
עמוד (תקנה (א)(3) ודף משלוח (תקנה (א)(4)). דבר זה לא נעשה, ועל כך אין חולק. כאן
המקום לציין, כי גם לשיטתו של הסבור שיהיו מקרים בהם המצאה מהותית ברורה תגבר על
כלל הידיעה, אין מדובר בגדרות פרוצות לרווחה, שהרי הכלל הוא קיום הדרישות
הפורמליות במלואן, תוך שטענת ידיעה מול פורמליות תיבדק לגופה בהתאם לאמור. במקרה
דנן, אי המצאתה של ההחלטה הדוחה את בקשת הרשות להתגונן, דבר הפוגם גם מהותית
מבחינת היכולת להכין כתב ערעור, מצטרף לליקויים האחרים שנפלו בהמצאה, אכן, משנודע
למבקשים על פסק הדין היה מקום שייכבדו וישיגו את ההחלטה, וכך יעמדו במועדים לכולי עלמא;
אך האמור מטה לדעתי מכל מקום את הכף לחובת המשיב, ואין זה המקרה בו ראוי שייהנה
מטענת מחדל פרוצדורלי.
(ה) לכך מצטרפת, בנדון דידן, העובדה שהמדובר
במקרה גבולי מבחינות אחדות, ובכזה יש מקום להעדיף יישומה של זכות הערעור על שלילתה
(ע"א 1050/01 גבעת כח נ' עו"ד רוזנבלום (טרם
פורסם), הרשם - כתארו אז - שחם, והאסמכתאות המצוטטות בפיסקה 9 שם).
(ו) בהקשר זה אציין, כי במקרה דנן יתכן שאי
הגשת הערעור במועד שיש בו כדי לצאת ידי הכל באה מתוך ההנחה כי מסגרת הזמנים הסטטוטורית
נשמרת, וראיה לדבר, כי עם הגשת הערעור לא נתבקשה הארכת מועד. שונה הדבר מפרשת
רע"א 7724/04 גולקו נ' בנק דיסקונט שאליה
הפנו המשיבים, שבה הופנתה המבקשת על ידי בתי המשפט לבקש הארכת מועד מספר פעמים;
בענייננו בא הדבר לפני המבקשים-המערערים בעקבות בקשה למחיקת הערעור על הסף שהגיש
המשיב. ציינתי כבר, כי המשיב קובל על כך שחלק מן הנושאים הנזכרים והטענות הקשורות
אליהם לא באו בבקשה למחיקת הערעור, ובצדק הוא קובל, אך באותה בקשה למחיקת הערעור נתבקשה
- לחילופין - הארכת מועד.
(ז) אינני מתעלם כל עיקר מהעובדה שהמבקשים
טענו בבית המשפט המחוזי בדבר עיצומים בבתי המשפט במועדים רלבנטיים, ללא כל בסיס
עובדתי. לדעתי היה לכך שטענה זו נטענה חלק משמעותי בהחלטתו של בית המשפט המחוזי לקבל
את בקשת המחיקה על הסף, ולכך יש מקום להידרש להלן בהקשר ההוצאות.
(ח) אף אני - כמותי כמשיב וכעולה בחצי פה מן
הבקשה - סבור כי יתכן שלאמיתו של דבר נבע המועד שבו הוגשה הבקשה מטעות אנוש
מסויימת, קרי מסברה והנחה כי המועד הנכון היה 45 יום מיום המצאת הפסיקתא. ואולם, אף
כך היתה כאן, למצער, בנסיבות שתוארו לעיל, גבוליות - שכן המצאה שלמה לא נעשתה. בכל
מקרה יכלה טעות האנוש להצטרף כנסיבה מקבילה לטעם המרכזי שהוא אי העברתה למבקשים של
ההחלטה בדבר דחייתה של בקשת הרשות להתגונן (ראו בש"א 6402/96 הועדה המקומית לתכנון ובניה ראשון לציון נ' מיכקשווילי, פ"ד
נ(3) 209).
(ט) בנסיבות מתקבל איפוא הערעור. ערעור המבקשים
יישמע לגופו בבית המשפט המחוזי. השופט המנוח קבע הוצאות בסך 5,000 ש"ח לחובת
המבקשת. איני מבטל צו זה, נוכח העלאת הטעם שלא נבדק באשר לעיצומים בבתי המשפט,
והוא יישאר בעינו. אין צו להוצאות בערכאה זו, גם מחמת אי הבהירות במסמכי המבקשים,
כמפורט לעיל.
ניתן היום, כ"ו
בכסלו תשס"ה (9.12.2004).
ש ו פ ט
_________________________
/עכב
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04004490_T04.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il