פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בירושלים
ע"א 4488/99
בפני: כבוד הנשיא א' ברק
המערער: עמירם קינן
נגד
המשיבה: בבית שירותי עזרה לקשיש בביתו
ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים
מיום 27.6.99 בבש"א 2856/99 (במסגרת ת.א.
1301/96) שניתנה על ידי כבוד השופט י' צבן
בשם המערער: עו"ד ערן בן עוזר
פסק-דין
ערעור על החלטת בית משפט המחוזי בירושלים (כב' השופט י' צבן) מיום 27/6/99, בה החליט בית המשפט שלא לפסול את עצמו מליישב בדין בעניינו של המערער.
1. המשיבה, שהינה עמותה המעניקה שירותי סיעוד לקשישים ולנזקקים, הגישה הגיש לבית המשפט המחוזי תביעה כספית נגד המערער, שהיה מנהלה בין השנים 1984-1989, בגין מעילה ו/או לקיחה שלא כדין ו/או עשיית עושר ולא במשפט.
2. לאחר דיון שהתקיים בתיק ביום 27.5.99 הגיש המערער בקשה לפסילת שופט. בבקשתו טען המערער כי פסילת השופט מתבקשת, בין היתר, מהטעמים הבאים: ראשית, בשל חשש לקשר אישי בין השופט לבין ב"כ המשיבה. טענה זו נסמכה על כך כי במועד בו נקבע דיון בלשכתו של השופט, הופתע המערער למצוא את ב"כ המשיבה יושב בלשכת השופט. שנית, בשל אמירות עקביות אשר העלו, לטענת המערער, חשש ממשי למשוא פנים כלפיו או כלפי בא-כוחו. בטענתו זו כיוון המערער להערות של השופט לגבי הסחבת שנגרמה בתיק כתוצאה מבקשות שונות של המערער אשר כללו, בין היתר, בקשה להעברת מקום הדיון עקב חוסר סמכות מקומית, ואשר תכליתן היתה לאפשר למערער הגנה ראויה בהקשר של גילוי מסמכים ושל מתן שהות לאיתור עדים ומסמכים. שלישית, בשל סדרת החלטות המעידות, לטענת המערער, על מגמתיות. טענה זו הופנתה כלפי ההחלטה למחיקת סעיפים מכתב ההגנה המתוקן, כלפי ההחלטה לדחיית הבקשה להעברת מקום הדיון וחיובו בהוצאות בגינה וכלפי ההחלטה להתחיל את קיום ההוכחות בחודש יוני, 1999 ולא להמתין עד לאחר הפגרה, כפי שביקש המערער.
3. בית המשפט המחוזי (השופט י' צבן) דן בטענות הפסלות שהעלה המערער ודחה אותן לגופן. באשר לטענה הראשונה ציין השופט כי כל הדיונים מתקיימים בלשכתו, והבהיר כי המקרה אינו זכור לו כלל, כי אין לו קשר אישי כלשהו עם ב"כ המשיבה וכי מעולם לו דיבר עימו על התיק בנוכחות צד אחד. באשר לטענה השניה קבע השופט, לאחר שתיאר את כל מסכת גלגולי התיק, כי לאחר שלוש שנים בהן התיק עומד כמעט במקום בו החל, ראה לנכון להביע את דעתו על התנהגותם הדיונית של הצדדים וגישתם לתיק, וזאת מתוך מטרה לקדם את הדיון בתיק. השופט ציין כי בהערותיו באשר לסחבת בתיק אין "כדי ליצור דעה קדומה לגופו של עניין או כדי לפגוע באובייקטיביות של היושב בדין". באשר לטענה השלישית קבע השופט כי אין בהחלטות, אליהן כוונה הטענה, מגמתיות כלשהי וכי טענה כזו הינה מיותרת וחסרת בסיס. בהקשר זה הדגיש השופט כי לא היתה סיבה מהותית לדחות את הדיון לאחר הפגרה.
4. על החלטת בית המשפט המחוזי מונח בפני ערעור. בערעורו חוזר המערער, ביתר פירוט, על טענות הפסלות שהעלה בפני בית המשפט המחוזי ומפנה להחלטות נוספות של בית המשפט המעידות, לטענתו, על מגמתיות. לגבי ההחלטות בעניין אי-דחיית שלב ההוכחות וקיומו לפני הפגרה מציין המערער כי מצא לנכון להסתמך עליהן אף שאינן מהוות עילה לפסלות שופט אלא עילה לבקשת רשות ערעור (ואכן, לטענת המערער, בקשת רשות ערעור הוגשה). לטענת המערער, החלטות אלה טומנות בחובן, במשתמע, החלטה שלא לתת למערער שהות לאיתור עדים ומסמכים ושלא לאפשר למערער גילוי מסמכים ובכך נפגעת הגנתו. בנוסף משיג המערער על קביעותיו של בית המשפט המחוזי בהחלטה נשוא ערעור זה. לטענת המערער טענותיו המצטברות מעלות חשש ממשי למשוא פנים. לפיכך, ולאור היות תוצאות התיק המתנהל בבית המשפט המחוזי קריטיות לגורלו, טוען המערער כי יש להורות על פסילת בית המשפט המחוזי מלדון בעניינו.
5. לאחר שעיינתי בערעור ובנספחיו נחה דעתי כי דין הערעור להדחות. דומה שבבסיס הערעור עומדות בקשותיו של המערער, אשר נדחו על ידי בית המשפט המחוזי, לקיום ישיבת ההוכחות לאחר הפגרה. המערער עצמו ער לעובדה כי החלטה זו אינן מהווה, כשלעצמה, עילה לפסלות שופט אלא אך לבקשת רשות ערעור. עם זאת, בצירוף החלטה זו להחלטות ולהתבטאויות נוספות של בית המשפט, סבור המערער כי יש כדי לבסס חשש ממשי למשוא פנים. אין בידי לקבל טענה זו. הלכה היא כי לא די בחשש סובייקטיבי אלא נדרשת הוכחת אפשרות ממשית, מבחינה אובייקטיבית, של משוא פנים בניהול המשפט (ראו ע"פ 5/82 אבו-חצירא נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1) 247). באשר להתבטאויותיו של בית המשפט, הרי אין בהן, כפי שצוין אף בהחלטת בית המשפט המחוזי, כדי לפגוע באובייקטיביות של היושב בדין. באשר להחלטותיו של בית המשפט, כאמור לעיל, הדרך לתקיפת החלטות ביניים אינה באמצעות ערעור פסלות. מבלי להביע דעה באשר לנכונותן של ההחלטות, הרי אין הן מגלות את אותו משוא פנים מובנה שיש בו כדי להצריך את פסילת השופט היושב בדין (ע"א 3655/97 לרנר נ' גארי (לא פורסם)). בהקשר זה נציין עוד כי ההסתמכות על החלטות נוספות, אשר לא נזכרו במפורש בבקשת הפסלות, אין מקומה בערעור. באשר לטענתו של המערער לגבי קשר אישי של השופט עם ב"כ המשיבה, אין בקיומו של קשר כזה, כשלעצמו, כדי להביא לפסילת השופט. אך טבעי הוא שבין שופטים לעורכי דין קיימים קשרים אישיים. אין בכך כדי למנוע משופט מלשבת בדין במשפט בו מופיע עורך דין חבר. עניין אחר הוא, כמובן, השיחה בלשכה בענייני המשפט. בעניין זה מכחיש השופט כל שיחה עם ב"כ המשיבה בענייני התיק, והכחשה זו מקובלת, כמובן, עלי (ראו ע"פ 344/99 בשן נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). משכך, דין הערעור להדחות.
6. לאור החלטתי איני נדרש לבקשתו של המערער לאפשר לו תגובה על תגובת המשיבה. ממילא אין להיעתר לבקשה כגון דא מקום בו לא הוגשה כלל תגובת המשיבה וכאשר למערער אין כל זכות קנויה בדין להגיב על תגובה כזו.
7. בשולי הדברים אבקש להעיר כי למרות שלאור החלטתי אין אני נדרש לדון בבקשה הנוספת, לעיכוב הדיונים המתנהלים בבית המשפט המחוזי עד להחלטה בערעור, לגופה, מקובלת עליה טענת המערער כי לפי תקנה 471(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, באם מחליט בית המשפט קמא להמשיך בדיונים - בטרם התקבלה החלטה בערעור - עליו לעשות כן "מנימוקים שיירשמו". במקרה הנדון ראוי היה שבית המשפט המחוזי יפרט נימוקיו להמשך הדיונים בפניו. עם זאת, בנסיבות העניין ולאור העובדה כי הערעור נדחה לגופו, אין בכך כדי לשנות את המסקנה אליה הגעתי.
הערעור נדחה. המערער ישא בהוצאות המשיבה בסך 5000 ש"ח.
ניתן היום, כ"ד תמוז תשנ"ט (8.7.99).
ה נ ש י א
העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
99044880.A02