אשר סויסה נ. קרנית ,קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים

פסק-דין בתיק ע"א 4484/08 בבית המשפט העליון ע"א 4484/08 ע"א 5205/08 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת א' חיות המערער בע"א 4484/08 והמשיב בע"א 5205/08: אשר סויסה נ ג ד המשיבה בע"א 4484/08 והמערערת בע"א 5205/08: קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בת"א 2129-08-07 שניתן ביום 7.5.2008 על ידי כבוד השופטת א' דודקביץ תאריך ישיבה: כ"ח כסלו, תשס"ט (25.12.2008) בשם המערער בע"א 4484/08 והמשיב בע"א 5205/08: עו"ד אילן קנר; עו"ד ורדה באסטאקאר בשם המשיבה בע"א 4484/08 והמערערת בע"א 5205/08: עו"ד עופר קרינסקי פסק-דין השופטת א' חיות: 1. ביום 8.2.2002 נפגע אשר סויסה, המערער בע"א 4484/08 (להלן: סויסה) בתאונת עבודה. התאונה אירעה במהלך פריקת לוחות-שיש מתוך מכולה באמצעות טרקטור מלגזה, במפעל שיש בטירה. סויסה נשלח אל המפעל במסגרת עבודתו כמנהל רכש בחברת סקאיליפט בע"מ, שעסקה בייבוא, בייצור ובהתקנת מעליות. כתוצאה מן התאונה נגרמו לסויסה פגיעות שונות בגינן אושפז ונותח בבית החולים "מאיר" ועבר תהליך שיקום ב"בית לוינשטיין". התאונה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) והוועדות הרפואיות של המל"ל קבעו לסויסה נכות רפואית צמיתה בשיעור משוקלל של 54.07%, בשל הנכויות הצמיתות המפורטות להלן: א. 30% נכות אורטופדית בשל שבר בירך ימין והגבלה בינונית בתנועות. ב. 10% נכות אורטופדית בשל שבר בעצם הבריח שלא התאחה. ג. 10% נכות פלסטית בגין צלקות רבות ומכערות. ד. 10% נכות נפשית. ה. 10% בשל פגיעה בריאות. כמו כן הפעיל המל"ל בעניינו של סויסה את תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 ועל פיה הגדיל במחצית (24.49%) את שיעור נכותו המשוקלל של המערער בשל כך שעל פי קביעתה אין הוא מסוגל לחזור לעבודתו במעליות. 2. ביום 28.4.2003 הגיש סויסה תביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה. בשל מעורבותו של כלי הרכב בתאונה, הרי שלבד מהיותה תאונת עבודה מהווה היא גם תאונת דרכים והפיצוי בגין נזקי הגוף שנגרמו לסויסה בעקבותיה מוסדר, אפוא, בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים). סויסה הפנה את התביעה נגד קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, המערערת בע"א 5205/08 (להלן: קרנית), משום שפרטי כלי הרכב המעורב וזהות הנוהג בו בעת התאונה לא היו ידועים. ביום 15.8.2007 הועבר הדיון בתביעה לבית המשפט המחוזי מרכז, אשר לא נדרש למינוי מומחים רפואיים והתבסס לעניין נכותו הרפואית של סויסה על קביעות המל"ל, בהיותן דרגות נכות שנקבעו על פי דין המחייבות את בית המשפט לצורך התביעה כהוראת סעיף 6ב לחוק הפיצויים. לאחר שמיעת ראיות פסק בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת א' דודקביץ') לסויסה פיצוי בסך כולל של 2,201,251 ש"ח בגין נזקי הגוף שנגרמו לו כתוצאה מן התאונה, על פי ראשי הנזק השונים אותם פירט בפסק הדין ובהם: הפסדי השתכרות בעבר (597,034 ש"ח) ובעתיד (850,594 ש"ח), הפסד הטבות סוציאליות ואובדן פנסיה (200,000 ש"ח), הוצאות רפואיות (60,000 ש"ח), הוצאות ניידות (360,000 ש"ח) ונזק לא ממוני (133,623 ש"ח). הפיצוי בגין הפסדי ההשתכרות שנפסק לסויסה חושב על ידי בית המשפט (לאחר תקופת אי כושר מוחלט) על פי נכות תפקודית בשיעור 60% ולפי בסיס שכר של 9,500 ש"ח, שהביא בחשבון את שכרו של סויסה ביום התאונה כשהוא משוערך ליום פסק הדין (6,875 ש"ח), בתוספת הטבות שקיבל סויסה על פי קביעת בית המשפט מעבר לשכר הבסיסי ובהן רכב צמוד, אחזקת טלפון נייד וקרן השתלמות. אשר לראש הנזק הנוגע לעזרת הזולת קבע בית המשפט המחוזי כי אף שלא הוצגו ראיות מספקות להוכחת נזקיו של סויסה בעניין זה לעבר הרי בנסיבות העניין ובהתחשב בנכויות שנגרמו לו "יש לראות אותו כמי שנצרך לעזרת הזולת מעבר לרגיל ולסביר, ובמיוחד משלא נזקק עובר לתאונה לעזרה זו מאחר שהתגורר בגפו". בהתחשב בכך וכן בהתחשב בעובדה שהמל"ל ראה לנכון לשלם לסויסה קצבה מיוחדת בגין עזרת הזולת, קבע בית המשפט כי יש לקזז קצבה זו כנגד הפיצוי המגיע לסויסה עבור עזרת הזולת לעבר ולעתיד, שאת סכומו לא קבע. מסכום הפיצוי הכולל אותו פסק לסויסה כמפורט לעיל הורה בית המשפט לנכות את תקבולי המל"ל המסתכמים בסכום של 1,234,447 ש"ח (ואינם כוללים את הקצבה המיוחדת אשר קוזזה, כאמור, כנגד הפיצוי בגין עזרת הזולת). קרנית חויבה, אפוא, לשלם לסויסה על פי פסק-דינו של בית משפט קמא יתרה בסך של 966,804 ש"ח, בצירוף שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט. 3. סויסה מזה וקרנית מזה אינם משלימים עם פסק דינו של בית משפט קמא ומכאן הערעורים שבפנינו. בערעורו מלין סויסה על מיעוט הפיצוי שנפסק לו וטוען כי על פי הראיות שהוצגו הצליח במאמצים רבים לקבל רישיון לנהיגת מונית וכי הוא משתכר במומו מעבודה זו שכר שאינו עולה על כ-23% משכרו טרם התאונה. על כן, לגישתו, היה על בית המשפט לחשב את הפסדי השתכרותו לפי ההפרש בפועל שבין שכרו טרם התאונה לשכרו הנוכחי, דהיינו לפי 77% ולא לפי 60%. כמו כן מלין סויסה על מיעוט הפיצוי שנפסק לו, לגישתו, בגין הוצאות ניידות מוגברות ובגין הוצאות רפואיות ועל כך שבית המשפט לא ראה לפסוק לו פיצוי כלשהו בגין התאמת מגורים. קרנית מצידה טוענת בערעורה כי הפיצוי שנפסק לסויסה מופרז וחורג מגדר הסביר בנסיבות העניין. בטיעוניה מדגישה קרנית כי דרגת הנכות הרפואית הכוללת של סויסה מורכבת מנכויות קלות בנות 10% ברובן ועל כן לגישתה אין הצדקה במקרה דנן לנכות תפקודית בשיעור של 60%. כמו כן מלינה קרנית על כך שסכומי הפיצוי שפסק בית משפט קמא מושתתים בעיקר על "אומדנא דדיינא" ועל סכומים גלובליים שנפסקו ללא ביסוס מספיק בחומר הראיות שהוצג. עוד מלינה קרנית על כך שבית המשפט קיזז את הקצבה המיוחדת המשתלמת לסויסה על ידי המל"ל והמסתכמת בסך של 526,170 ש"ח (בערכי יום פסק הדין), כנגד צרכיו בגין עזרת הזולת וזאת בניגוד להלכה הפסוקה הקובעת כי אין מקום לקיזוז כזה וכי יש לפסוק את סכום הפיצוי המגיע לנפגע על פי חומר הראיות המוצג במשפט. אשר לחומר הראיות שהוצג בהקשר זה מפנה קרנית אל קביעותיו של בית המשפט עצמו אשר סבר כי צרכיו של התובע בעזרה לא הוכחו כנדרש ובנסיבות אלה סבורה קרנית כי הקיזוז, שמשמעותו אינה אלא פסיקת פיצוי העולה על 500,000 ש"ח בראש נזק זה, אין לו בסיס. קרנית מוסיפה וטוענת כי בית משפט קמא שגה גם בקביעת בסיס השכר של סויסה לצורך חישוב הפסדי ההשתכרות, בייחוד בכל הנוגע לסכומי ההטבות אותם כלל באותו בסיס שכר וכן בכך שלא ניכה מס הכנסה מאותם הסכומים. לטענת קרנית שגה בית משפט קמא בכך שפסק לסויסה הפסדי פנסיה אף שהפסדים כאמור לא הוכחו והוא הדין באשר להוצאות הרפואיות שנפסקו לו, ובאשר להוצאות הניידות שנפסקו טוענת קרנית כי מדובר בכפל פיצוי מאחר שהטבת רכב צמוד נלקחה בחשבון בהפסדי ההשתכרות וכן מאחר שבהיותו נהג מונית מחזיק סויסה ממילא רכב צמוד. עם הגשת הערעור עתרה קרנית לעיכוב ביצועו של פסק הדין ובהחלטתו מיום 27.7.2008 הורה בית משפט זה (כבוד השופטת ע' ארבל) על עיכוב חלקי של פסק הדין באופן שסכום של 350,000 ש"ח מתוך החוב הפסוק לא יועבר לסויסה עד להכרעה בערעור. דיון 4. כבר נפסק פעמים הרבה כי בית משפט של ערעור איננו עורך בירור ובדיקה לפרטי פרטיו של כל ראש נזק שכן הערעור בעניינים אלה "נועד לתיקון טעויות בולטות ולבחינת סבירותו, בעובדות המקרה, של הסכום הכולל שנפסק" (ע"א 577/88 מירון נ' ישראלי, פ"ד מו(2) 286, 294 (1992) וכן ראו ע"א 1164/02 קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' בן חיון, פיסקה 7 (לא פורסם, 4.8.2005)). זאת גם באותם המקרים אשר בהם סבור בית משפט של ערעור כי בפריט כזה או אחר היה הוא פוסק סכום שונה פחות או יותר מן הסכום שפסקה הערכאה הדיונית, ובלבד שלא נפלה טעות בולטת בהערכת הנזק (ראו: ע"א 18/81 קלייר נ' גולדנברג, פ"ד לז(4) 656, 659 (1983); ע"א 8022/00 רז נ' צור, פיסקה 6 (לא פורסם, 19.3.2006)). על פי אמות מידה אלה נראה לי כי פרט לשני עניינים שעליהם אעמוד להלן, אין למצוא בטענות שהעלו סויסה מזה וקרנית מזה נימוק המצדיק התערבות. כך באשר לראש הנזק הנוגע להפסדי השתכרות, כך באשר לסכומים שפסק בית משפט קמא עבור הפסד פנסיה (אף שהוא נוטה אל הצד הגבוה) וכך באשר להוצאות רפואיות ולאי פסיקת פיצוי עבור התאמת מגורים. 5. שני ראשי הנזק אשר לגביהם נראה עם זאת כי יש מקום להתערבותנו עניינם בעזרת הזולת ובהוצאות ניידות. אשר לעזרת הזולת בחן בית משפט קמא את עדותה של העוזרת גב' רחל לנקרי, ומצא כי עדה זו לא דייקה בעדותה באשר להיקף העסקתה על-ידי חברתו של סויסה, הגב' טוויטו, עימה מתגורר סויסה מאז התאונה ועד היום. כמו כן ציין בית המשפט כי הגב' טוויטו לא הובאה לעדות כעדה מטעמו ואף לא מי מבני משפחתו. נראה כי בשל חסר זה בראיות שהוצגו לא הייתה בידי בית משפט קמא תשתית ראייתית מספקת להערכת ראש הנזק הנוגע לעזרת הזולת ובית המשפט אכן לא העריך נזק זה ולא קבע מהו סכום הפיצוי שיש לפסוק בגינו על פי הראיות שהוצגו. תחת זאת הסתפק בית המשפט באמירה כללית לפיה נוכח נכותו של סויסה "יש לראותו כמי שנצרך לעזרת הזולת מעבר לרגיל ולסביר" ועוד קבע כי המסקנה בדבר נזקיו של סויסה בראש נזק זה "נתמכת גם בעובדה שגם המוסד לביטוח לאומי ראה לנכון לשלם לתובע קצבה מיוחדת בגין עזרת הזולת". בהתבסס על שתי קביעות אלה הוסיף בית משפט קמא והורה: "בנסיבות העניין אני רואה לנכון לקבוע כי הקצבה שמשתלמת על ידי המוסד לביטוח לאומי לתובע בגין כך תתקזז עם הצורך של התובע בעזרת הזולת בעבר ולעתיד" (פיסקה 4(ד) לפסק הדין). הוראת קיזוז זו יוצרת חפיפה מלאה בין הסכומים המשתלמים לסויסה על-ידי המל"ל בגין קצבה מיוחדת ובין סכומי הפיצוי שנפסקו לו בגין עזרת הזולת. זאת בלא שבית המשפט קבע ממצאים והעריך באופן עצמאי על-פי הראיות שבאו בפניו את הסכום המגיע לסויסה בגין ראש נזק זה, ובכך שגה. בע"א 4597/91 קיבוץ אפיקים נ' כהן, פ"ד נ(2) 111 (1996) ציין בית המשפט (כב' השופט ת' אור) בהקשר זה את שכבר נפסק לא אחת באומרו: "הלכה היא, שאת נזקיו של תובע בגין נזקי גוף על בית המשפט לקבוע על-פי הראיות אשר לפניו, בהתעלם מגימלאות המוסד לביטוח לאומי, ורק לאחר קביעת גובה הנזקים - ינוכו גימלאות אלה (ראה, לדוגמה, ע"א 675/82 סלמן-אסדי נ' כהן ואח', פ"ד לח(4) 449, 462, מול אות השוליים ה). אם היה מתברר שעלות הוצאותיו המיוחדות של התובע לצרכי ניידות קטנות מסך הגימלאות לעניין ניידות אשר קיבל ועתיד התובע לקבל מהמוסד לביטוח לאומי, לא הייתה הצדקה להגדיל את הפיצוי בפריט נזק זה רק כדי שלא יקטן מהגימלאות לצורכי ניידות אשר משולמות לו על-ידי המוסד. גימלאות המוסד נקבעות על-פי הוראות הדין, ולא תמיד יש חפיפה בינן לבין עקרונות החישוב של נזקי גוף, ואין להקיש, בהכרח, מהאחד על האחר. לפיכך, לו השיקול האמור הוא שהיה הגורם להגדלת שיעור הפיצוי לתובע, היה מקום שנתערב בסכום שנפסק לתובע ונקטינו בהתאם" (שם, 131; ראו גם: ע"א 1098/90 יעקב נ' פיטוסי, פיסקה 4(ד) (לא פורסם, 3.11.1992); ע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד, פ"ד נא(2) 750-749,724 (1997); ע"א 612/84 מרגלית נ' מרגלית, פ"ד מא(3) 514, 523 (1987); אליעזר ריבלין תאונות הדרכים-סדרי דין וחישוב הפיצויים 688 (מהדורה שלישית, תש"ס)). הנה כי כן, קיזוז זה שעליו הורה בית משפט קמא בראש הנזק הנוגע לעזרת הזולת דינו להתבטל ולאחר שבחנתי את מכלול הנתונים הצריכים לעניין, ובהם: מוגבלותו הרבה יחסית במשך תקופה לא מבוטלת לאחר התאונה; נכותו האורתופדית הצמיתה; וכן הראיות הלוקות בחסר שהוצגו על-ידו לעניין ראש נזק זה, אני סבורה כי יש לפסוק לסויסה בגינו, לעבר ולעתיד, סכום גלובאלי של 120,000 ש"ח בערכי יום פסק דינו של בית משפט קמא (7.5.2008). 6. ראש הנזק הנוסף אשר הפיצוי שנפסק בגינו מצדיק את התערבותנו נוגע להוצאות ניידות. בהקשר זה נראה על-פני הדברים כי פיצוי של כ-1,500 ש"ח לחודש במעוגל לעבר (75 חודשים) ופיצוי בסך 1,000 ש"ח לעתיד לפי תוחלת חייו של סויסה הינו מופרז ובלתי מוצדק. זאת, בהתחשב בכך שבסיס השכר שעל-פיו חושבו הפסדי ההשתכרות של סויסה לעבר ולעתיד כוללים הטבה בגין רכב צמוד וכן בהתחשב בכך שסויסה עובד מזה מספר שנים כנהג מונית ואף שעל-פי עדותו, שהייתה מקובלת על בית המשפט, אין הוא משתכר מעיסוקו זה אלא כ-1,600 ש"ח ברוטו, התברר מעדותו כי הוא מרבה בנסיעות באותה מונית העומדת לרשותו כל העת ובית המשפט ציין כי הוא עושה כן על מנת "להרגיע את נפשו הסוערת בנסיעות ארוכות לבדו". נוכח כל האמור לעיל ובהתחשב בשיעור נכותו הרלוונטית לעניין זה (30% בגין השבר בירך ימין והגבלה בינונית בתנועות), נראה כי הפיצוי בשיעור 360,000 ש"ח שפסק לו בית משפט קמא עבור הוצאות ניידות מוגברות אין לו הצדקה ומן הראוי להפחית סכום זה באופן ממשי ולהעמידו על 180,000 ש"ח לעבר ולעתיד. 7. העולה מן המקובץ הוא כי אל סכומי הפיצוי שנפסקו לסויסה יש להוסיף עבור עזרת הזולת לעבר ולעתיד סכום של 120,000 ש"ח, ואת הסכום שנפסק לו עבור הוצאות ניידות יש להפחית ולהעמיד על 180,000 ש"ח, הכל בערכי יום מתן פסק דינו של בית משפט קמא (7.5.2008). כמו כן יש להוסיף אל סכומי הניכוי שפירט בית משפט קמא את סכומי הניכוי בגין הקצבה המיוחדת המשתלמת לסויסה בסך של 526,170 ש"ח (בערכי יום מתן פסק דינו של בית משפט קמא). סכום הפיצוי הכולל המגיע לסויסה יעמוד, אפוא, על 2,141,251 ש"ח ממנו יש לנכות תקבולי מל"ל בסכום של 1,760,617 ש"ח. יתרת הפיצוי המגיעה לסויסה על-פי חישוב זה עומדת, אפוא, על 380,634 ש"ח. משכך, זכאי סויסה לקבלת סכום השווה ל-25% מסך נזקיו (25% × 2,141,251), המסתכם ב-535,313 ש"ח בערכי יום מתן פסק דינו של בית משפט קמא, הגבוה מיתרת הפיצוי הנ"ל, וזאת על-פי הוראת סעיף 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 הקובעת: "הגיש הזכאי לגמלה תביעה לפיצויים נגד הצד השלישי, ובאותה שעה לא הוגשה תביעת המוסד לפי סעיף 328(א), והזכאי לגמלה הודיע למוסד על הגשת תביעתו, יהא הזכאי לגמלה זכאי לפחות ל- 25% מסך כל הפיצויים שנפסקו באותה תביעה" (ההדגשה אינה במקור). 8. אשר על כן, אציע לחבריי לדחות את ערעורו של סויסה (ע"א 4484/08) ולקבל בחלקו את ערעורה של קרנית (ע"א 5205/08) באופן שייקבע כי הפיצוי המגיע לסויסה מאת קרנית בגין התאונה יעמוד על 535,313 ש"ח בערכי יום מתן פסק דינו של בית משפט קמא (7.5.2008). סכומי ההוצאות שנפסקו לסויסה בבית משפט קמא יעמדו בעינם ואילו סכום שכר הטרחה שנפסק יתוקן ויעמוד על 13% מן הסכום הנ"ל בצירוף מע"מ. עוד אציע לחבריי לחייב את סויסה לשלם לקרנית שכר טרחת עורך דין בערעורים אלה בסך כולל של 20,000 ש"ח. ש ו פ ט ת השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט השופט מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' חיות. ניתן היום, י"ג תמוז, תשס"ט (05.07.2009). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08044840_V08.doc מא מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il