שפרה דון- יחיא נ. הועדה המקומית לתכנון ולבניה חיפה

פסק-דין בתיק עע"ם 448/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מנהליים עע"ם 448/12 לפני: כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט י' עמית המערערת: שפרה דון- יחיא נ ג ד המשיבים: 1. הועדה המקומית לתכנון ולבניה חיפה 2. יוסף שמילוביץ 3. היועץ המשפטי לממשלה ערעור על פסק דינו של בית המשפט העניינים מינהליים בחיפה שניתן ביום 27.04.2011 ע"י כב' השופט א' אברהם, בתיק עת"מ 23930-04-11 תאריך הישיבה: כ"ב בחשון התשע"ג (07.11.12) המערערת: בעצמה בשם המשיבה 1: עו"ד קרן גולדשמידט המשיב 2: בעצמו בשם המשיב 3: עו"ד יצחק ברט פסק-דין השופט ח' מלצר: 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופט א' אברהם; להלן: בית המשפט המחוזי) מתאריך 05.09.2011 ב-עת"מ 23930-04-11, בגדרו נמחקה עתירת המערערת מחמת אי-תשלום אגרה. למען שלמות התמונה, אציין כי בתחילה הוגש הערעור כבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי הנכבד מתאריך 27.04.2011, שלא לפטור את המערערת מתשלום אגרה. בהחלטתי בתאריך 02.05.2012 הוריתי כי לנוכח פסק הדין שניתן בעניינה של המערערת, שהוא תולדה ישירה של החלטת הביניים בנוגע לתשלום האגרה, יש לדון בבקשה כבערעור. להלן יובאו בקצרה הנתונים הנדרשים להכרעה. תמצית העובדות וההליכים הקודמים 2. המערערת והמשיב 2 הינם דיירים בבית משותף ברחוב שביל האבות 18 בחיפה (להלן: הבית). הבית הינו בן שתי קומות, כאשר בכל קומה שתי דירות. המערערת מתגוררת בקומה התחתונה, ואילו המשיב 2 מתגורר בקומה העליונה, בצד הנגדי לדירת המערערת. 3. בשנת 1994 הגיש המשיב 2 למשיבה 1 בקשה להרחבת דירתו ולבניית מחסן. המשיבה 1 אישרה את הבקשה להרחבת דירתו של המשיב 2, שכן בקשה זו תאמה את התוכנית שחלה על הבית, והמליצה לועדה המחוזית לאשר את הבקשה לבניית מחסן (בקשה זו היתה כרוכה בהקלה מהתוכנית שהיתה בתוקף באותה עת). 4. לאחר שהתקבלה החלטת המשיבה 1, בנה המשיב 2 בשנת 1995 תוספת לדירתו. לאור התנגדות המערערת, החליט המשיב 2, באותו שלב, שלא ליזום הליכי תכנון נוספים בנוגע למחסן. עם זאת, המשיב 2 הגיש, בשנת 2010, בקשה חדשה – לבנות מחסן קבע (וכן בקשה לבניית מרפסת זיזית, שאיננה מענייננו), שכן בינתיים תכניות בניין עיר שחלו על הבית השתנו. המשיבה 1, לאחר שמיעת התנגדות המערערת, החליטה לאשר את הבקשה, וזאת נוכח תכנית מיתאר מקומית חפ/1400יב, שאושרה בשנת 1996, ומאפשרת בניית מחסן במקום – בלא צורך בהקלה כלשהי. 5. על החלטת המשיבה 1 הנ"ל הגישה המערערת ערר בפני ועדת הערר המחוזית. בתאריך 06.03.2011 דחתה ועדת הערר את הערר על הסף, וקבעה כי כל עוד לא מדובר באישור בקשה הכוללת סטייה, או הקלה מתכנית קיימת – אין לועדת הערר סמכות עניינית לדון בערר, וזאת בהתאם לאמור ב-עת"מ (חי') 136/00 צומת האלופים בע"מ נ' ועדת הערר המחוזית – מחוז חיפה, פד"מ תש"ס 405 (2000). ועדת הערר קבעה עוד כי "אין ספק כי הבקשה תואמת את התוכניות החלות על הקרקע", ולפיכך טענותיה של המערערת כנגד האישור לבניית המחסן הינן טענות כנגד התוכנית, ולא כנגד הבקשה, וככאלה – ההכרעה בהן אינה מצויה בסמכות ועדת הערר. 6. כנגד החלטה זו של ועדת הערר הגישה המערערת עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי. לצד העתירה, הגישה המערערת גם בקשה לפטור אותה מאגרה. בהחלטתו מתאריך 27.04.2011 דחה בית המשפט המחוזי הנכבד את הבקשה לפטור מאגרה, וקבע כי על מנת לזכות בפטור מאגרה על המבקש להוכיח, לצד חוסר יכולת כלכלית, גם תנאי נוסף – כי ההליך מגלה עילה (ראו: תקנה 14(ג) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007, להלן: תקנות האגרות). בית משפט הנכבד קמא מצא כי המערערת אמנם עומדת בתנאי חוסר היכולת הכלכלית, אך קבע כי "לאור תוכנה של החלטת ועדת הערר סיכויי העתירה נמוכים לכאורה ואין הצדקה לפטור מאגרה במקרה זה". בית המשפט המחוזי הבהיר למערערת כי שמורות לה טענותיה הקנייניות, אך אלה אינן יכולות להתברר במסגרת עתירה מנהלית. טענות הצדדים 7. טענותיה של המערערת מתמקדות בכך שהיא נפלה קורבן למעשה הונאה וקנוניה בין המשיבה 1 לבין המשיב 2. לשיטתה, ההיתר שניתן למשיב 2 להרחבת דירתו בשנת 1994 היה לא חוקי, והמשיבה 1 אף הציגה מצג שווא בפני הועדה המחוזית כאילו ההיתר הנ"ל איננו חורג מהתוכנית הקיימת לגבי הבית. מכאן, שההליך שפתחה בו גילה לכאורה עילה. עוד טוענת המערערת כי הבניה לצורך הרחבת דירתו של המשיב 2 פגעה בה, ואף גרמה להחמרת מחלתה של אמה, שהתגוררה עימה בדירה באותה עת. 8. המשיבה 1 טוענת בתגובה כי בדין נמחקה עתירת המערערת, שכן העתירה שהוגשה אכן לא גילתה כל עילה. לשיטתה, המערערת תוקפת למעשה את חוקיות החלטת הועדה המקומית משנת 1994, ואולם המדובר בהשגות על היתר בניה שניתן לפני כשמונה עשרה שנים, ואף בבניה שהושלמה, שהיא בבחינת "מעשה עשוי". כן גורסת המשיבה 1 כי ממילא טענות הקנוניה שמעלה המערערת אינן יכולות להתברר בדרך של ערר לועדת הערר המחוזית, קל וחומר שלא בעתירה מנהלית על החלטת ועדת הערר. 9. המשיב 2 טוען כי כל הבניה שביצע בשטח הבית נעשתה כדין, ולאחר קבלת היתרים מהרשויות המוסמכות לכך. לדבריו, המערערת מחפשת לשווא סיבות להטרידו בהליכים משפטיים. עוד מוסיף המשיב 2 כי במהלך הבניה עשה כל מאמץ על מנת שלא לגרום לנזק כלשהו למערערת, ולמיטב ידיעתו – הבניה לא רק שלא פגעה במערערת, אלא אף שיפרה את חזות הבית והשביחה את ערך הדירות, לרבות דירת המערערת עצמה. לצורך כך, צירף המשיב 2 תמונות של "לפני" ושל "אחרי", המוכיחות, לגישתו, את הנטען על ידו. 10. בא-כח המשיב 3 טוען כי החלטת ועדת הערר – בדין יסודה, שכן נוכח הנסיבות אין העניין נמצא בסמכותה. בהתאם, מוצדקת החלטת בית המשפט המחוזי הנכבד שלא לפטור את המערערת מאגרה, וכן מוצדק פסק הדין שמחק את העתירה מחמת אי-תשלום האגרה, שהרי העתירה אכן איננה מגלה לכאורה עילה. דיון והכרעה 11. לאחר עיון במכלול החומר שהוגש לנו, ולאחר שמיעת טענות הצדדים, אציע לחבריי כי נדחה את הערעור. הנימוקים לכך יובאו בקצרה להלן. 12. על מנת שתתקבל בקשתו של בעל דין לפטור מאגרה – על המבקש לעמוד בשני תנאים מצטברים: האחד, חוסר יכולת כלכלית; והשני, סיכוי לכאורי לעילה הנטענת על ידו (ראו: תקנה 14(ג) לתקנות האגרות). בנסיבות ענייננו, אין חולק על כך שהמערערת עומדת בתנאי הראשון, והשאלה העומדת לפתחנו היא באשר לעמידתה בתנאי השני, הוא "מבחן העילה". על פי ההלכה – כאשר נראה שסיכויי התובענה או הערעור הם קלושים, לא מתקיים "מבחן העילה" (ראו: רע"א 2063/10 לוי נ' אגן כימיקלים (לא פורסם, 26.12.2010). כן עיינו: רע"א 9520/10 ממנה נ' חברת החשמל לישראל (לא פורסם, 08.03.2011), אליה הפנה גם בית המשפט המחוזי הנכבד בהחלטתו לדחות את הבקשה לפטור מאגרה)). 13. בהחלטתה, מושא הערעור שלפנינו, קבעה ועדת הערר כי אין בבקשה שהגיש המשיב 2 בשנת 2010 משום הקלה כלשהי מהתוכנית החלה על הבית. כאשר זה הוא מצב הדברים – אין לועדת הערר סמכות עניינית לדון בסוגיה (והמערערת עצמה הודתה בכך בסעיף ב(1) לסיכומיה). לכן, בדין דחתה ועדת הערר את הערר על הסף. מטבע הדברים, רציונל זה כוחו יפה גם לעתירה כנגד ההחלטה, ובהתאם גם לערעור על מחיקת העתירה. לפיכך, לא היה מנוס מן המסקנה שהעתירה שהגישה המערערת לבית המשפט המחוזי אמנם היתה עתירת חסרת סיכוי, וככזו לא היה מקום לפטור את המערערת מתשלום אגרה, בהתבסס על אי-התקיימות "מבחן העילה". 14. העולה מן המקובץ מלמד, שאין מקום להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי הנכבד לפיה היה על המערערת לשלם את אגרת בתי המשפט, וכן בפסק דינו בדבר מחיקת העתירה, לאחר שהאגרה לא שולמה. אין באמור כדי לגרוע, כמובן, מזכויותיה הקנייניות של המערערת. 15. סוף דבר: בשים לב לכל האמור לעיל, אציע לחבריי לדחות את הערעור. המערערת תישא בהוצאות המשיב 2 בסך של 1,500 ש"ח. עוד אציע שלא לעשות צו להוצאות לטובת המשיבה 1 ולטובת המשיב 3, בהתחשב במצבה הכלכלי של המערערת. ש ו פ ט המשנָה לנשיא מ' נאור: אני מסכימה. המשנה-לנשיא השופט י' עמית: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר. ניתן היום, ‏כ"ח חשון תשע"ג (13.11.2012). המשנָה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12004480_K10.doc מה מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il