מוחמד בורקאן נ. מוסא אבראהים מהלווס

7 1 בבית המשפט העליון רע"א 4479/19 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופטת י' וילנר המבקש: מוחמד בורקאן נ ג ד המשיב: מוסא אבראהים מהלווס בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט א' דורות) בהפ"ב 20070-08-17 ו-הפ"ב 51671-09-17 מיום 29.5.2019 בשם המבקש: עו"ד סיף אשרף בשם המשיב: עו"ד קיוורקיאן יוסף פסק-דין השופט ד' מינץ: בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט א' דורות) בהפ"ב 20070-08-17 ו-הפ"ב 51671-09-17 מיום 29.5.2019 במסגרתו נדחתה בקשת המבקש לביטול פסק בוררות שניתן על ידי הבורר עיסאם עמירה (להלן: הבורר) והתקבלה בקשת המשיב לאישורו. הרקע לבקשה בשנת 1992 נפל בנו הקטין של המבקש (להלן: הקטין) לבאר בתוך חדר בבניין שהיה בשלבי בנייה בשכונת ראס אל עמוד בירושלים, שהיה בבעלות משפחת המשיב. הנפילה לבאר הביאה לטביעתו ולפטירתו של הקטין. המבקש הגיש תביעה לבית משפט השלום בירושלים נגד עיריית ירושלים (להלן: העירייה) לתשלום פיצוי בגין פטירת הקטין (ת"א 1464/10). העירייה הגישה הודעת צד ג' נגד המשיב ובנו (להלן: רובין). ביום 27.2.2014 פסק בית משפט השלום פיצוי למבקש בסך של 885,000 ש"ח בגין הפסד השתכרות, נזק לא ממוני בסך של 500,000 ש"ח והוצאות קבורה בסך של 15,000 ש"ח. עוד פסק בית המשפט כי יש לזקוף לחובת המבקש אשם תורם בגובה של שליש מהאחריות ולאחר ניכוי האשם התורם הועמד סכום הפיצוי שעל העירייה לשלם למבקש על סך של 933,333 ש"ח. באשר לחלוקת האחריות בין העירייה לבין המשיב ורובין, קבע בית המשפט כי יש לחלקה באופן שווה בין העירייה, המשיב ורובין. על פסק דינו של בית משפט השלום הוגשו ערעורים על ידי כל אחד מהצדדים – העירייה, המשיב ורובין. ביום 15.9.2014 קיבל בית המשפט המחוזי (ע"א 18848-04-14 ו-ע"א 24711-04-14, כב' סגן הנשיא (כתארו אז) א' פרקש, וכב' השופטים מ' יועד הכהן וא' דראל) את ערעורי הצדדים באופן חלקי. ביחס לערעור העירייה, קבע בית המשפט כי אכן יש להפחית את חלקה באחריות למותו של הקטין ולהעמידה על שיעור של 20%, כאשר יתרת האחריות תוטל על המשיב. עוד נפסק כי אין לחייב את רובין יחד עם המשיב, שכן לא הוכח כי הוא אחד מבעלי הבניין או כי יש לו זיקה אחרת המצדיקה הטלת אחריות עליו. סיכומם של דברים, נפסק כי העירייה תחוב בתשלום מלוא הסכום שנפסק לטובת המבקש, והמשיב ישפה את העירייה ב-80% מהסכום אותו תשלם למבקש, לרבות הוצאות ושכר טרחת עו"ד. לאחר שפסק דינו של בית המשפט המחוזי הפך חלוט, ביום 10.12.2014 חתמו המשיב והמבקש על שטר בוררות, במסגרתו הם הסכימו כי הבורר ידון "במחלוקת הקיימת ביניהם בדבר ההיקף המשפטי של פסק בית המשפט בדבר תיק טביעת בנו של הצד השני בבאר הצד הראשון". ביום 12.8.2015 ניתן פסק הבוררות ובו נקבע כי על המבקש להשיב למשיב סך של 284,270 ש"ח, מתוך הסכום ששילם זה לעיריית ירושלים, מכיוון שחבותו נמוכה ממה שנפסק על ידי בית המשפט המחוזי (להלן: פסק הבוררות). בחלוף כשנתיים ימים, ביום 9.8.2017 הגיש המשיב בקשה לאישור פסק הבוררות, במסגרתה נטען כי המבקש טרם שילם את המגיע לו בהתאם לפסק הבוררות. ביום 24.9.2017 הגיש המבקש בקשה לביטול פסק הבוררות, בטענה כי חתם על שטר הבוררות רק לאחר שהופעלו כלפיו וכלפי בני משפחתו אמצעי לחץ ואיומים מצד המשיב. המבקש טען כי פסק הבוררות מנוגד לפסק דינו החלוט של בית המשפט המחוזי ועל כן מתקיימות עילות ביטול מכוח סעיפים 24(1) (הדן בפסק בוררות בהיעדר הסכם בוררות בר-תוקף), 24(3) (הדן בחריגת בורר מהסמכויות שהוענקו לו בהסכם הבוררות), 24(9) (הדן בפסק בוררות שתוכנו נוגד את תקנת הציבור) ו-24(10) (הדן בעילת ביטול שעל פיה היה בית משפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות). עוד התייחס המבקש לחלוף הזמן ממועד מתן פסק הבוררות ועד שהגיש את הבקשה לביטולו, למעלה משנתיים, וטען כי משעה שטען, בין היתר, לעילת ביטול מכוח סעיף 24(1) לחוק הבוררות, המועדים הקבועים בחוק להגשת בקשה לביטול פסק הבוררות אינם חלים בעניינו. ביום 29.5.2019 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת הביטול ואישר את פסק הבוררות. בית המשפט קבע כי המבקש הגיש את הבקשה לביטול הפסק באיחור של כ-24 חודשים מהמועד הקבוע בחוק ולא עלה בידיו להראות כי מתקיימים טעמים מיוחדים המצדיקים הארכת המועד להגשת הבקשה. על כן, קבע בית המשפט כי אין מקום להידרש לעילות הביטול שהעלה המבקש, מלבד עילת הביטול מכוח סעיף 24(1) לחוק הבוררות, שעניינו ביטול פסק בוררות כאשר לא היה הסכם בוררות בר-תוקף בין הצדדים. לגופה של טענה זו, ציין בית המשפט כי צדדים רשאים להסכים ביניהם, גם לאחר שמחלוקת ביניהם הוכרעה בבית המשפט, לפעול בצורה שונה מן האמור בהכרעת בית המשפט. לדוגמה, צד רשאי לוותר לצד שכנגד על חיוב כספי ולא לגבות תשלום שנפסק לטובתו. מכך הגיע בית המשפט למסקנה כי כשם שצדדים רשאים להסכים ביניהם שלא לפעול בהתאם לקביעותיו של פסק דין חלוט, רשאים הם גם להסכים לקיים הליך בוררות באותו עניין. על כן, משניתנה הסכמת הצדדים לפנות להליך בוררות בקשר לתוצאות פסק הדין, אין לקבל את הטענה בדבר היעדר הסכם בוררות בר-תוקף. מכאן, עבר בית המשפט לבחון את טענתו של המבקש כי שטר הבוררות נחתם שלא מרצונו החופשי. בית המשפט מצא כי טענתו זו של המבקש לוקה במספר קשיים. ראשית, טענת הכפייה נטענה בכלליות וללא פירוט עובדתי מספק. כך, תצהירי עדות של קרובי משפחה שהגיש המבקש אינם מזכירים כלל את טענותיו בדבר איומים או כפייה. שנית, טענת המבקש בדבר כפייה או היעדר הסכמה מדעת להליך הבוררות לא הועלתה בשום שלב לפני הבורר. לבסוף, ביטולו של חוזה שנחתם כתוצאה מכפייה צריך להתבצע תוך זמן סביר. בנסיבות העניין, מצא בית המשפט, כי פרק זמן של ארבע שנים ממועד החתימה על שטר הבוררות עד להגשת הבקשה לביטול פסק הבוררות, אינו סביר. נוכח קשיים אלה, בית המשפט פסק כי לא ניתן לקבל את טענת הכפייה שהעלה המבקש. כפועל יוצא, נדחתה בקשתו של המבקש לביטול פסק הבוררות והוא אושר. המבקש שב וטען במסגרת הבקשה דכאן כי "מידת הלגיטימציה" של פסק דינו של בית המשפט המחוזי אינה יכולה להיות נושא להסכם בוררות ועל כן היה מקום לבטל את פסק הבוררות שניתן. עוד טען המבקש בנוגע לעילות הביטול השונות שהעלה לפני בית המשפט המחוזי וטען כי שגה בית המשפט כאשר לא קיבל אותן. בתשובת המשיב מיום 2.12.2019 נטען כי אין מדובר במקרה חריג המצדיק מתן רשות ערעור. פסק דינו של בית המשפט המחוזי אך יישם את הדין והפסיקה על עובדות המקרה. המבקש הגיש את הבקשה לביטול פסק הבוררות כשנתיים לאחר מתן פסק הבוררות, בחלוף המועד הקבוע בחוק להגשת בקשת ביטול. המבקש אף לא הציג טעמים או נימוקים מיוחדים אשר יצדיקו את איחורו בהגשת הבקשה לביטול הפסק. לגופם של דברים נטען כי פסק הבוררות לא היה ערעור נוסף על פסקי הדין של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי, אלא נגע "למחלוקת הקיימת ביניהם בדבר ההיקף המשפטי של פסק הדין של בית המשפט, בכל הקשור לשיפוי המשיב על ידי המבקש". דיון והכרעה לאחר עיון בבקשה, בנספחים שצורפו לה ובתשובת המשיב, ולאחר שנתתי לצדדים הזדמנות לטעון בעניין החלת תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ושוכנעתי כי לא תיפגענה זכויותיהם כבעלי דין אם אנהג בהתאם לאמור בתקנה זו, אציע לחבריי לקבל את בקשת רשות הערעור ולדון בה כאילו ניתנה רשות לערער והוגש ערעור על-פיה. אקדים ואומר כי לעמדתי דין הערעור להידחות. בקשת הביטול סעיף 27(א) לחוק הבוררות קובע כי "לא ייזקק בית המשפט לבקשת ביטול שהוגשה כעבור ארבעים וחמישה יום מיום מתן הפסק...". ובהמשך נאמר כי הארכת מועד אפשרית מטעמים מיוחדים שיירשמו בלבד. בענייננו, כאמור, הגיש המבקש את בקשתו לביטול פסק הבוררות לאחר שחלפו למעלה משנתיים ימים מיום מתן פסק הבוררות. בית המשפט המחוזי לא מצא טעמים מיוחדים המצדיקים הארכת המועד להגשת ביטול פסק הבוררות ולא מצאתי כי נפל פגם בקביעתו זו. למעלה מכך, במסגרת הבקשה דנא המבקש לא התייחס כלל לאיחור הניכר בהגשת בקשת ביטול פסק הבוררות. על כן, צדק בית המשפט המחוזי כאשר לא נדרש לעילות הביטול להן טען המבקש, למעט עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(1) לחוק הבוררות, שעניינה כאמור בהסכם בוררות לאו בר-תוקף, שאינה כפופה למגבלת הזמנים הקבועה בסעיף 27(א) לחוק הבוררות, וניתן להעלותה בכל עת, בהתאם לאמור בסעיף 27(ד) לחוק הבוררות (ראו: רע"א 7091/16 כהן נ' ד"ר שמואל סעדיה, עורך דין, פסקה 9 (6.11.2016); רע"א 2488/14 יוסטר נ' סגלוביץ, פסקה 17 (31.12.2014)). למעשה, המבקש חוזר ומשליך יהבו על הטענה כי קיימת עילת ביטול של הסכם הבוררות בין הצדדים מכיוון שזה לא היה כאמור בר-תוקף. ברם, גם בקשר לעילה זו, סבורני כי בצדק דחה בית המשפט המחוזי את טענתו של המבקש לקיומה. הלכה למעשה, המבקש העלה שתי טענות בקשר לעילת ביטול זו. הראשונה, כי הסכם בוררות שנושאו הוא פסק דין חלוט אינו בר-תוקף. השנייה, כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר דחה את טענתו כי חתימתו על הסכם הבוררות נבעה מאמצעי לחץ וכפייה שהופעלו עליו. תחילה לטענתו של המבקש כי הסכם הבוררות נכפה עליו. המבקש יוצא נגד קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי. אולם הלכה היא, כי אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שקבעה הערכאה הדיונית. הדברים נכונים ביתר שאת כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור על ממצאי עובדה של הערכאה המבררת (ראו למשל: רע"א 6428/18 עזרן נ' בר מור יזמים בע"מ, פסקה 11 (10.10.2018)). המבקש לא הראה טעמים המצדיקים התערבות חריגה מעין זו בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי. מעבר לכך, העובדה שהמבקש לא העלה בפני הבורר את טענותיו בקשר לחוסר הסכמתו להליך הבוררות וחיכה שנתיים נוספות ממועד מתן פסק הבוררות ועד הגשת בקשת הביטול, מקימה מניעות הסותמת את הגולל על טענה זו (ראו: סמדר אוטולנגי בוררות – דין ונוהל 992-991 (מהדורה רביעית מיוחדת, 2005) (להלן: אוטולנגי)). גם בטענת המבקש כי הסוגיה שהועברה להכרעת הבורר אינה יכולה לשמש נושא להסכם בין הצדדים לא מצאתי ממש. כידוע, סעיף 3 לחוק קובע כי "אין תוקף להסכם בוררות בענין שאינו יכול לשמש נושא להסכם בין הצדדים" (ראו: רע"א 1109/13 אורטס נ' סבן, פסקה 10 (14.3.2013)). במקרה זה, הצדדים הסכימו להעביר לידי הבורר את ההכרעה בדבר היקף חבותו של המשיב בנזיקין. פשיטא, כי סוגיה זו יכולה לשמש נושא להסכם בין הצדדים. כפי שציין בית המשפט המחוזי, צדדים רשאים גם לאחר שמחלוקת ביניהם הוכרעה על ידי בית המשפט, לפעול באופן שונה מהאמור בהכרעת בית המשפט. על כן, אין מניעה עקרונית שצדדים יסכימו להעביר מחלוקת בקשר לתוצאתו של פסק דין להכרעתו של בורר. עולה אפוא, כי אין כל עילה להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי שלא לבטל את פסק הבוררות מכוח עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(1) לחוק הבוררות. עם זאת, סבורני כי אין מדובר בסוף פסוק במקרה דנא ויש להידרש לשאלת אישורו של פסק הבוררות. אישור הפסק סעיף 23(א) לחוק הבוררות קובע כדלקמן: בית המשפט רשאי, על פי בקשת בעל-דין, לאשר פסק בוררות; אושר הפסק – דינו לכל דבר, פרט לערעור, כדין פסק-דין של בית המשפט. אישורו של פסק הבוררות על ידי בית המשפט אינו תנאי לתוקפו של הפסק ולהיותו מעשה בית דין כלפי בעלי הדין (סעיף 21 לחוק הבוררות). עצם הסכמתם של הצדדים למסור לבורר להכריע במחלוקת ביניהם, כוללת גם הסכמה למלא אחר החלטתו (ראו: אוטולנגי, עמ' 897). אישורו של פסק הבוררות נועד להשוות את מעמדו של פסק הבוררות לפסק של בית משפט, ומאפשר בין היתר, את אכיפתו במסגרת הוצאה לפועל (ראו: רע"א 4707/06 טנא סוכנות לביטוח בע"מ נ' אחים לבקוביץ, נובק, מינמר לביטוח בע"מ, פסקה 11 (6.1.2010)). הליך אישורו של פסק הבוררות על ידי בית המשפט והשוואת מעמדו לפסק של בית משפט נועדו, בעיקר, לשם חיזוק מוסד הבורר ועידודו כחלופה אטרקטיבית ואפקטיבית להתדיינות בבית המשפט (ראו: רע"א 5526/18 יפה נ' דיאמנט, פסקה 28 לחוות דעתי (13.12.2018)). זאת כחלק ממגמת החוק לעודד העברת סכסוכים לבוררות (ראו: רע"א 470/08 כרמל התפלה בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 49 לחוות דעתו של השופט י' דנציגר (4.3.2010)). ללא אפשרות לאכיפה אפקטיבית של פסק הבוררות על ידי מוסד ההוצאה לפועל, הליכי הבוררות לא יהוו חלופה אטרקטיבית לבתי המשפט ואמון הציבור במוסד הבוררות ייפגע (שלא לומר, ייעלם). אולם, בית המשפט איננו "חותמת גומי". גם כאשר לא מוגשת בקשה לביטולו של פסק הבוררות או כאשר נדחית בקשה לביטול, אין הדבר מוביל מניה וביה לאישורו (ראו: ע"א 633/75 מדינת ישראל נ' הלוי, פ"ד לא(3) 339, 343 (1977)). כך לדוגמה, בית משפט זה קבע כי אין לאשר פסק בוררות כאשר חלפו כעשרים שנה ממועד מתן פסק הבוררות ועד הגשת בקשת האישור (רע"א 5793/05 אגודת בית הכנסת הגדול "שונה הלכות" נ' עירית נתניה (11.9.2007)). בית משפט זה נדרש זה מכבר לשאלת ביטולו של פסק בוררות שתוכנו מנוגד לפסק דין חלוט של בית משפט (רע"א 10487/07 עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' חי, פ"ד סג(3) 795 (2010) (להלן: עניין עמידר)). באותו מקרה נקבע כי פסק בורר מעין זה נוגד את תקנת הציבור ומתקיימת לגביו עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(9) לחוק הבוררות. השופט י' דנציגר כתב בחוות דעתו את הדברים הבאים, ואני שותף לעמדתו זו: "...סבור אני כי שלטון החוק הוא אחד מן הערכים ועקרונות היסוד המנחים בחברה הישראלית. איני יכול להעלות על דעתי מצב בו ינתן תוקף לפסק בוררות אשר תוכנו מנוגד לפסק דין או החלטה חלוטה של בית משפט, באופן שלמעשה מרוקן את אותו פסק דין או החלטה מתוכן" (עניין עמידר, פסקה 31 לפסק דינו של השופט י' דנציגר). קביעה זו נובעת מטעמים של תקנת הציבור והכלל בדבר "מעשה-בית-דין". מעבר לכך, שעה שמדובר בסכסוך שכבר התברר בבית המשפט, הרציונל של חיזוק מוסד הבוררות על ידי אישור פסק הבוררות אינו מתקיים. למעשה, ההיפך הוא הנכון. אישור הפסק ו"שדרוגו" לכדי פסק דין של בית משפט, הנוגד את תוכנו של פסק דין באותו עניין ממש, עשוי לפגוע במוסד הבוררות ולבטח במערכת בתי המשפט ובוודאות המשפטית. ברי כי אין להלום מצב שבו שניים אוחזין בפסקי דין מנוגדים. האחד, בפסק דין חלוט של בית משפט. השני, בפסק בוררות מאוחר מפסק הדין, שאושר על ידי בית המשפט. אלא שלא כל פסק בוררות שתוכנו מנוגד לפסק דין חלוט נוגד את תקנת הציבור. שונה פסק בוררות אשר משנה חיוב כספי שנקבע בפסק דין של בית משפט, מפסק בוררות המשנה או הנוגד קביעה פוזיטיבית של בית המשפט. כך למשל היה המקרה הנדון בעניין עמידר. באותו מקרה ניתן צו מניעה על ידי בית משפט שלום האוסר לאכלס מבנה מושא המחלוקת שבין הצדדים, ואילו בפסק הבוררות נפסקו פיצויים לטובת מי שניזוק מאי אכלוס המבנה. במקרה מעין זה, בקשת אישור פסק בוררות אשר תוכנו נוגד פסק דין חלוט, תידחה. מהי משמעות הדבר? כאמור, אישור פסק בוררות אינו תנאי לתוקפו, אלא נועד לסייע באכיפתו על ידי הזוכה. על כן, הצדדים לבוררות נדרשים לקיים גם פסק בוררות שלא אושר על ידי בית המשפט (כשם שהם רשאים לקיים פסק בוררות שבוטל או לקיים הסכמה פרטית ביניהם). אולם בית המשפט, ובכלל זאת זרועו הביצועית – מערכת ההוצאה לפועל, לא יסייע בידי הזוכה. לעומת זאת, בענייננו פסק הבוררות לא קבע קביעה הסותרת את קביעותיו הפוזיטיביות של בית המשפט, כי אם בשינוי שיעור הפיצויים שעל המזיק לשלם לניזוק. זאת על בסיס ההסכמה ההדדית של הצדדים ולו מכללא להימנע ממימוש פסק הדין להבדיל מביטולו. מדובר הלכה למעשה בוויתור הזוכה על החיוב הכספי כלפיו, דבר שאינו עומד בסתירה לפסק הדין. זכותו של הזוכה בפסק דין לוותר ליריבו על מימוש פסק הדין. יהא זה באמצעות ויתור חוזי, ויתור בהתנהגות, או ויתור על דרך בוררות. לעומת המקרה שתואר בפסקה לעיל, פסק בוררות המשנה חיוב כספי שנקבע בפסק דין ניתן לאישור. סוף דבר: הערעור נדחה. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏י"ז בכסלו התש"ף (‏15.12.2019). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 19044790_N05.docx רח מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1