ואדים פורטנוי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 4478/03 בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים ע"פ 4478/03 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט י' עדיאל המערער: ואדים פורטנוי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בתיק פ"ח 964/01 שניתן ביום 17.03.03 על-ידי כבוד השופטים י' טימור, ח' סלוטקי, ש' דברת תאריך הישיבה: ה' בתמוז תשס"ד (24.06.04) בשם המערער: עו"ד מיכל ליפקין ועו"ד שחדה אבן ארי בשם המשיבה: עו"ד חובב ארצי פסק-דין השופט י' עדיאל: 1. המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופטים י' טימור, ש' דברת וח' סלוטקי) ברצח פנחס טבק ובת זוגתו, חנה גולדברג, וכן בעבירות של קשירת קשר לפשע, תקיפה לשם שוד בנסיבות מחמירות ותקיפה חבלנית בצוותא לפי העובדות כדלקמן: בחודש אוקטובר או נובמבר 1998 קשר המערער עם שלושה אחרים, מקסים קילטון (להלן – קילטון), סטניסלב שטוחין (להלן – שטוחין) ופאבל צלקוביץ (להלן – צלקוביץ) לבצע שוד בדירה בה התגוררו המנוח, פנחס טבק, שהיה חלפן כספים והחזיק בדירתו סכומי כסף גדולים בשקלים ובמטבע זר (להלן – המנוח) וחנה גולדברג (להלן – המנוחה). לצורך כך נסעו המערער ושלושת שותפיו ביום 13.11.98 לבאר-שבע, והחליפו דולרים אצל המנוח כדי להכיר את זירת העבירה. ביום 15.11.98 הגיעו הארבעה פעם נוספת לבאר-שבע. צלקוביץ נשאר מחוץ לדירה לתצפת. המערער יחד עם השניים האחרים, שטוחין וקילטון, נכנסו לדירה, החליפו דולרים לשקלים, ולאחר מכן התנפלו על המנוחים, הכו אותם, קשרו אותם בצווארם, דקרו וחתכו אותם בסכינים וגרמו למותם כדי למנוע התנגדותם לגניבת הכספים. תוך כדי כך הגיעה לדירה ד"ר אגי קראוס, כדי להביא תרופה למנוחה, ומשזו צלצלה בפעמון הדירה, המערער יחד עם האחרים תקפו אותה במכות אגרוף בפניה, שגרמו לה חבלה של ממש, וברחו מהדירה מבלי לקחת דבר. 2. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער על יסוד הודעותיהם במשטרה של צלקוביץ ושטוחין שהפלילו את המערער. הודעות אלה התקבלו כראיה לפי סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, לאחר שצלקוביץ ושטוחין, שזומנו על-ידי המאשימה למתן עדות ואף עלו על דוכן העדים, שתקו וסירבו להעיד. להודעות אלה מצא בית המשפט המחוזי חיזוקים שונים בחומר הראיות אליהם נתייחס בהמשך. שניים אלה הורשעו גם הם בחלקם במעשה. צלקוביץ הודה במסגרת עסקת טיעון והורשע בביצוע עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע וניסיון לבצע שוד בנסיבות מחמירות (בנוסף על הרשעות בשני תיקים אחרים של שוד חלפני כספים בחולון ובתל אביב). שטוחין הורשע לאחר שמיעת ראיות בעבירה של רצח, קשירת קשר לפשע ותקיפה לשם שוד בנסיבות מחמירות. ערעורו על ההרשעה תלוי ועומד בפני בית משפט זה. אציין כבר עתה, שבעת שצלקוביץ ושטוחין מסרו במשטרה את הודעותיהם המפלילות את המערער ואת קילטון, השניים האחרונים לא היו בארץ. מאוחר יותר, המערער נעצר בפולין והוסגר לארץ, בעוד שקילטון לא הובא לדין עד היום. 3. צלקוביץ ושטוחין מסרו בהודעותיהם במשטרה גרסאות זהות לגבי תכנון השוד, בכלל זה הסיור המקדים שערכו כל הארבעה בבאר שבע, אז פגשו את המנוח, החליפו אצלו דולרים ואף סרו לדירתו כדי שזה יראה את שטוחין, אותו הכיר, יחד עם המערער ועם קילטון וולא יחשוד בהם כאשר יגיעו לביצוע השוד. גרסאות דומות מסרו השניים גם לגבי האירועים שהתרחשו לאחר ביצוע השוד, אף שבדרכם חזרה הם התפצלו. השניים גם טענו שהכוונה לא הייתה להרוג את המנוחים אלא רק לשדוד את המנוח. ההבדל העיקרי בין הודעות השניים מתבטא בחלקו של כל אחד מהם במעשה. צלקוביץ, אשר תחילה (ת/13 מיום 26.9.99) כפר בכל מעורבות במעשה, הודה בהמשך (ת/14מיום 28.9.90, שחזור מיום 29.9.99 (ת/22) ו- ת/15 מיום 30.9.90), במעורבותו בקשר לביצוע השוד ובתכנון המוקדם שלו, אך צמצם עד מאוד את מעורבותו באירועים שהתרחשו ביום הרצח עצמו. לטענתו, הוא עצמו לא נכנס לדירת המנוחים, אלא נשאר מחוץ לדירה שם שימש כתצפיתן שתפקידו היה להזהיר את האחרים באמצעות פלאפון מפני המשטרה. גרסה זו של צלקוביץ נתמכה גם על-ידי שטוחין. שטוחין היה היחיד שתיאר בהודעותיו את שהתרחש בדירה בעת הרצח. שטוחין מסר שלוש הודעות (ת/24 מיום 15.9.99, ת/28 מיום 15.9.99 ות/29 מ – 29.9.99), ואף שיחזר את המעשה (ת/20 מיום 16.9.99). לדבריו, ביום הרצח הגיעו הארבעה לבאר-שבע, צלקוביץ נשאר למטה והשלושה (שטוחין, קילטון והמערער) עלו לביתו של המנוח. הם נכנסו לדירה, והחליפו אצל המנוח סכום כסף. על-פי התכנון המוקדם בשלב זה ועוד לפני ביצוע השוד, הוא היה אמור לעזוב את הדירה כדי להכין את הרכב שהמתין למטה לנסיעה. אך בעת ששהו בדירה "משהו השתנה". כשקמו לצאת, החזיק אותו המערער בידו, ונתן לקילטון ללכת ראשון. הוא פנה לכיוון הדלת כשהוא הולך אחרי קילטון והמערער אחריו, ולפני שהספיק לצאת את הדירה, "פתאום" התחילו מכות. קילטון נתן מכות למנוח והמערער הכה את המנוחה, הם חנקו אותם בחבלים וחתכו אותם בסכינים. שטוחין לא נטל חלק, לדבריו, בתקיפת המנוחים. המערער וקילטון החלו לחפש בדירה כסף ובשלב זה נשמע צלצול בדלת. הוא פתח את הדלת וראה אישה עומדת בפתח הדירה. המערער יצא ראשון מהדירה, הכה את האישה בפניה וזו נפלה על המדרגות. כל השלושה עזבו את הדירה ונסעו לערד, שם הם רכשו בגדים והחליפו את הבגדים שלבשו בעת הרצח שהיו מוכתמים בדם. בדרכם חזרה דיברו המערער וקילטון עם צלקוביץ בפלאפון, הורו לו לחזור באוטובוס, ולאחר מכן פגשו אותו בדירתו של המערער בחולון. הגם ששטוחין קשר עצמו בהודעותיו לאירוע, הוא ניסה להרחיק עצמו ולהפחית ממעורבותו במעשה. הוא חזר בהודעותיו מספר פעמים על כך, כי לא ידע שיהיה רצח, אלא שוד בלבד. לדבריו, הוא גם אמור היה לעזוב את הדירה לאחר החלפת הכסף ולפני השוד. במענה לשאלה מה היו אמורים המערער וקילטון לעשות לאחר שיעזוב את הדירה, השיב שטוחין: "לא הייתי אמור לדעת את זה" (ת/29, עמ' 3). שטוחין אף מרחיק עצמו מהסכינים בהם חתכו, לדבריו, המערער וקילטון את המנוחים. על-פי גרסתו, המערער וקילטון הוציאו את הסכינים משקית שהביאו, אך הוא עצמו לא ידע שהשקית מכילה סכינים, רק כשהחלו המכות והשניים הוציאו מהשקית את הסכינים (ת/24, עמ' 18-19). בנושא זה, של מעורבותו של שטוחין במעשה הרצח, גרסתו של שטוחין נסתרת על-ידי צלקוביץ. על-פי גרסתו של האחרון, שטוחין היה אמור להכניס את המערער ואת קילטון לדירתו של המנוח כדי להמיר כסף, אך לדבריו, הוא גם "היה צריך לעזור להם להשבית אותם ולקשור אותם ורק אז לצאת מהדירה ..." (ת/14, עמ' 13). תיאור זה של צלוקביץ את תפקידו של שטוחין במעשה נוגד את גרסתו של האחרון, לפיה הוא היה אמור לצאת את הדירה לאחר החלפת הכספים, כשהוא אינו יודע מה היו אמורים המערער וקילטון לעשות אחר כך, וודאי שלא היה אמור ליטול חלק במעשי האלימות כלפי המנוחים. גרסתו של צלקוביץ אינה תואמת את גרסתו של שטוחין גם לגבי מה שהתרחש בפועל בדירה. צלקוביץ לא היה נוכח בעצמו בדירה, אך הוא מסר בהודעתו דברים שסיפר לו קילטון בסמוך לאחר הרצח. לשאלתו של צלקוביץ, מאיין היו להם סכינים, השיב קילטון, כי בעת שישב על המנוח, הוא "ביקש מסטאט [שטוחין] להביא לו סכין ואז סטאט הביא סכין מהמטבח" (עת/14, עמ' 8, ש' 25-27). קילטון אף תלה בשטוחין את הסיבה לרצח המנוחים. כך, משנשאל מדוע רצחו את המנוחים, סיפר צלקוביץ: "מקס [קילטון] הסביר לי שסטאט היה מודאג מאוד וגם סיפר שכאשר היה גר בבאר שבע היה לו תיק במשטרה ויש לו גם תמונה וכפי שסיפר לי מקס סטאט אמר לו שאם להשאיר אותם חיים הם יזהו אותו לפי התמונה והוא מאוד פחד מזה" (ת/14, עמ' 8-9). בהיותם של דברים אלה בגדר עדות שמיעה (כפולה) אין להתחשב בהם, כמובן, לגבי תוכנם (פרט לעצם אמירת הדברים על-ידי קילטון). אולם לדברים אלה נודעת חשיבות לעניין התיאום, ליתר דיוק, היעדר התיאום בין גרסאות השניים, בכל הנוגע לתפקידו של שטוחין, על-פי התכנון המוקדם ובפועל, במעשה הרצח. לכך אתייחס בהמשך. 4. המערער העיד להגנתו בפני בית המשפט, וכפר בכל מעורבות במעשים המיוחסים לו. בית המשפט המחוזי דחה את גרסתו בקובעו שהעדות הותירה עליו רושם "עגום". 5. בית המשפט המחוזי, קיבל, כאמור, את הודעותיהם של צלקוביץ ושטוחין על-פי סעיף 10א(א) לפקודת הראיות. את טענת הסנגור, לפיה אין לקבל את ההודעות כראיה, מאחר ולא הוכח, על-פי סעיף 10א(ב) לפקודה, כי מנסיבות הענין עולה, כי אמצעי פסול הניא את צלקוביץ ושטוחין מליתן את העדות, דחה בית המשפט על יסוד הלכת "העד השותק", כפי שנקבעה בדיון הנוסף בפרשת יחיא (דנ"פ 4390/91 מ.י. נ' חג' יחיא, פ"ד מז(3), 661). בית המשפט המחוזי היה ער לאפשרות שהעלה הסנגור המלומד בטיעוניו, לפיה השניים ניצלו את ההזדמנות שקילטון והמערער לא היו בארץ כדי להטיל עליהם את עיקר האשמה. אולם בית המשפט קמא שלל אפשרות זאת על יסוד ניתוח הודעותיהם של השניים, אשר מצביע, לשיטתו, על היעדר תיאום ואף על סתירות בין ההודעות. בית המשפט המחוזי אף הצביע, כמצוות המחוקק, על ראיות חיזוק להודעות עליהן נעמוד בהמשך. 6. בפנינו טענו ב"כ המלומדים של המערער, ראשית, כי בית המשפט המחוזי טעה בהחילו על הודעותיהם של צלקוביץ ושטוחין את סעיף 10א(א) ולא את סעיף 10א(ב) לפקודה, וקיבל את ההודעות חרף היעדר הוכחה כי אמצעי פסול הניא את השניים ממתן עדות. ב"כ המערער היו ערים לכך שטענה זו נוגדת את ההלכה שנקבעה בדיון הנוסף בפרשת יחיא. כדי להתגבר על מכשול זה, הם הזמינו אותנו לשוב ולבחון הלכה זו ולשנותה, תוך שהם מעלים טענות רבות כנגד הרציונאל שביסוד אותה הלכה ומצביעים על שיקולים התומכים בשינויה. לטענת ב"כ המערערים, אף אם היה מקום לקבל את הודעותיהם של צלקוביץ ושטוחין כראיה על-פי סעיף 10א, לא היה ראוי ליתן בהן אימון. מה גם שבמקרה שלפנינו, קיימת דרישה לחיזוק מוגבר העולה מן הצורך הכפול (עדות שותף והודעה לפי סעיף 10א) בחיזוק ראייתי. לטענתם, מדובר בראשי כנופיות פשע, להם היה אינטרס משותף להסיר מעליהם את האחריות, המלאה או החלקית, לאירוע, והם ניצלו לשם כך את היעדרם של המערער וקילטון מן הארץ ואת הזמן הרב (עשרה חודשים) שחלף מעת הרצח ועד למעצרם, כדי לתאם ביניהם הודעות המפלילות את השניים ומטילות עליהם את עיקר האחריות למעשה הרצח. בהתקיים תיאום בין העדויות, טוענים ב"כ המערער, לא היה גם מקום לעשות שימוש בכל הודעה כראיית חיזוק להודעה האחרת. הודעתו של שטוחין המנסה להפחית את אחריותו למעשה בטענה, כי לא נטל חלק ברצח, לא ידע על כוונת הרצח והופתע מכך שהחלו מכות בדירה, טוענים ב"כ המערער, אינה אמינה גם לגופה. עובדה היא שגרסה זו לא התקבלה על-ידי בית המשפט שדן בעניינו של שטוחין, והיה על בית המשפט לדחותה גם בתיק זה. לטענת ב"כ המערער, בית המשפט המחוזי התעלם גם מן המניעים להפללתו של המערער, הנעוצים "בסכסוך ממושך ורציני" שהיה לו עם שטוחין על רקע חוב כספי. שיקולים נוספים בזכות זיכויו של המערער, טוענים ב"כ המערער, יימצאו: בהיעדר כל ראיה ישירה, שאינה תלויה בהודעותיהם של צלקוביץ ושטוחין, למעורבותו במעשה. זאת, בניגוד לשטוחין, שטביעת אצבע שלו נמצאה בזירת האירוע; ובהיעדר אפשרות לאתר את מקום הימצאו של המערער ביום הרצח באמצעות איכון הטלפון הסלולארי שלו, כפי שנעשה לגבי צלקוביץ ושטוחין. בית המשפט קמא גם לא הביא בחשבון את העובדה ששטוחין וצלקוביץ ביצעו קודם לרצח נשוא תיק זה מעשה רצח ושוד נוסף בחולון, שגם אליו הם ניסו לקשור את המערער, ניסיון שנדחה על-ידי הפרקליטות שלא ראתה להגיש נגד המערער כתב אישום באותה פרשה. לחלופין, טוענים ב"כ המערער, לא הוצגה בפני בית המשפט המחוזי כל ראיה המצביעה על כך שהמערער, אף אם נטל חלק באירוע, תקף פיזית את המנוחים וגרם או תרם למותם. לאור העובדה שהכוונה מלכתחילה הייתה לבצע שוד, וכלל לא דובר על ביצוע רצח, טוענים ב"כ המערער, יש לראות בעבירת הרצח כעבירה נוספת לפי סעיף 34א(א), ויש להרשיע את המערער, לכל היותר, בעבירת הרצח לפי סעיף 300(א)(3) יחד עם סעיף 34א(א). הרשעה כזאת אינה מחייבת הטלת מאסר עולם כעונש חובה (סעיף 34א(ב) לחוק העונשין). בנסיבותיו האישיות של המערער, נטען, היה על בית המשפט להסתפק בעונש מופחת שאינו מאסר עולם. דיון 7. החלטתו של בית המשפט המחוזי, לקבל כראיה על-פי סעיף 10א(א) את הודעותיהם במשטרה של שטוחין וצלקוביץ, חרף שתיקתם בעומדם על דוכן העדים, תואמת את הלכת ה"עד השותק" שנקבעה בדיון הנוסף בפרשת יחיא. כל הטעמים שהובאו על-ידי ב"כ המערער בערעור זה, למעט הטיעון בדבר חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, נדונו באותו פסק דין. אשר לחוק היסוד, נושא זה אמנם לא נזכר בפרשת יחיא, אלא שחוק זה כבר היה בתוקף בעת מתן פסק הדין. מדובר בהלכה שנקבעה על-ידי בית-משפט זה בהרכב מורחב של 11 שופטים ומאז היא מהווה נדבך מרכזי במשפט הפלילי בישראל. בדנ"פ 6167/97 פלוני נ' מדינת ישראל (דינים עליון, כרך נ"ג 456) דחה הנשיא ברק בקשה לקיים דיון נוסף בסוגית קבילותה של אמרה בכתב שנתן עד מחוץ לבית המשפט, בשל הטעם שסוגיה זו נדונה באריכות במסגרת הדיון הנוסף בפרשת יחיא. גם המחוקק לא ראה לעיין מחדש בסוגיה זו, חרף הדעה שהובעה בפסק הדין על-ידי חלק משופטי המיעוט, כב' השופט בך וכב' השופט מצא, כי לאור תוצאת פסק הדין והרוב הזעום שתמך בה, לא יהא מנוס מכך שהמחוקק, במוקדם או במאוחר, ייאלץ לעיין בסוגיה זו מחדש. מבלי להיכנס במסגרת זו לדיון בנימוקי אותה הלכה ובשיקולים שעמדו ביסודה, נראה, שטעמי ההלכה תקפים גם היום. מטעמים אלה ומטעמי יציבות הדין, אינני רואה מקום, במסגרת ערעור זה, לעיין מחדש בהלכת "העד השותק" כפי שנקבעה בפרשת יחיא. 8. משהתקבלו הודעותיהם של שטוחין וצלקוביץ כראיה כדין, נותרה השאלה האם ראוי היה לתת בהודעות אלה אימון. טענתם העיקרית של הסנגורים בעניין זה הנה, כי צלקוביץ ושטוחין ביקשו להרחיק עצמם ממעשה הרצח ולמזער את מעורבותם בו. לצורך כך הם ניצלו את העדרם מן הארץ של המערער וקילטון ואת עשרת החודשים שעמדו לרשותם ממועד הרצח ועד למעצרם, בהם היו חופשיים, כדי לטפול על האחרונים, באמצעות הודעות מתואמות היטב, את עיקר האחריות למעשה הרצח. אשר למניע לטפול על המערער אשמת שווא, טוענים ב"כ המערער כי זה יימצא בסכסוך "רציני וממושך מאוד על רקע חוב כספי שלו לשטוחין" ובסכסוכים שנפלו בינו לבין צלקוביץ. 9. על-פי הראיות שהוצגו לפניו, בית המשפט קמא היה רשאי ליתן בהודעותיהם של השניים אימון ולא מצאנו שבעניין נפלה מלפני בית המשפט קמא טעות המצדיקה את התערבותנו. כנקודת מוצא, יש לציין כי אין חולק על כך שבמעשה הרצח נטלו חלק מספר אנשים. מסקנה זו נתמכת הן בעדותה של ד"ר אגי קראוס, אשר העידה כי לפי קולות הצעדים של הנמלטים מהדירה היא הבינה שמדובר במספר אנשים, והן מאופי המעשה עצמו, שהיה כרוך ברציחתם של שני אנשים, מה שחייב, מסתבר, השתתפות של יותר מאדם אחד. אכן, גם ב"כ המערער אינם טוענים שבדירה לא היו אנשים נוספים, אלא "כי יש מקום לסברה כי שניים אחרים הם אלו אשר השתתפו ברצח יחד עם שטוחין וצלקוביץ, ולאו דווקא המערער וקילטון" (סעיף 5 לעיקרי הטיעון). מכאן, שהגרסה בדבר הימצאותם של שותפים נוספים לפשע אשר היו בדירה ונטלו חלק במעשה הרצח, ביסודה, הנה גרסת אמת, שלא נועדה לחלץ מהמעשה את צלקוביץ ושטוחין או להפחית ממעורבותם בו. גם תוכן גרסאותיהם של השניים אינו מעיד על תיאום גרסאות במגמה להפחית מחלקם במעשה. אשר לצלקוביץ, זה היה במהלך כל האירוע, הן לפי גרסתו והן לפי גרסת שטוחין, מחוץ לדירה. לגבי קו הגנה זה ניתן לומר, ראשית, כי מדובר בקו הגנה מוגבל, שאין בו כדי לפטור את צלקוביץ כליל ממעורבות במעשה הרצח. שנית, קשה לראות כיצד יש בהפללת השווא (לשיטת המערער) של המערער על-ידי צלקוביץ, כדי לתמוך בקו ההגנה של האחרון. שהרי מבחינתו של צלקוביץ, שלפי גרסתו, נותר משך כל הזמן מחוץ לדירה, אין נפקא מינה, אם לדירה נכנסו אחד שניים או יותר, כמו שגם אין חשיבות לזהותם של הנוכחים בדירה. הודה בכך בחקירתו גם המערער: "פאבל אמר שראה את השלושה נכנסים פנימה רק כדי להוריד את האחריות ממני. אם אומרים לי שפאבל גם היה יכול להסתפק בכך אם היה אומר ששניים בלבד נכנסו כדי להסיר מעצמו אחריות, איני יודע מה היה המניע שלו". (פרוטוקול 8.12.02, עמ' 32). בנוסף, המערער אינו מצביע על מניע של ממש שהיה לצלקוביץ לטפול עליו עלילת שווא ולסבכו במעשה שלא היה לו בו כל חלק. כך הוא העיד: "אני לא יכול להיזכר בפרטי פרטים אלו בעיות היו לי עם צלקוביץ. אני לא זוכר סיבה לסכסוך עם צלקוביץ, אני רק זוכר שמספר פעמים זה הגיע לידי מכות. להגיע למכות זה לא משהו מיוחד, אולי כך בארץ. רבנו והשלמנו" (פרוטוקול 8.12.02, עמ' 29). וכן: "אתה שואל אותי לגבי פאבל צלקוביץ ואני משיב שאותו הכרתי בקיבוץ משמר הנגב. גם הוא הגיע למקום במסגרת תכנית לעולים. היו לי יחסים נורמאלים איתו, אך גם בעייתיים. הבעיות היו על בסיס כלכלי. היו חילוקי דעות הנוגעות לכסף. אני כבר לא יכול להיזכר כיצד נוצרו בעיות אלה" (פרוטוקול 8.12.02, עמ' 23). בדברים אלה אין כדי להצביע, אפילו לא בקירוב, על קיומו של מניע אצל צלקוביץ לטפול על המערער אשמת שווא. גם לגבי שטוחין, לא נמצא בחומר הראיות בסיס לטענת תיאום הגרסאות עם צלקוביץ, תוך הפללתו הכוזבת של המערער. אמנם מקובל עלי שלשטוחין היה אינטרס להפחית ממעורבותו במעשה הרצח, מה שעשוי היה להביאו להאדיר את חלקם של השותפים האחרים במעשה. אכן, בית המשפט שדן בעניינו של שטוחין לא קיבל את גרסתו המצמצמת את חלקו במעשה. מכאן עדיין לא נובע שאין בסיס לגרסתו בדבר עצם מעורבותו של המערער במעשה. כפי שציין בית המשפט המחוזי בפסק הדין, ככל שניתן להבין את רצונו של צלקוביץ למזער את חלקו בפרשה, קשה לראות איזה אינטרס היה לשטוחין לסייע לצלקוביץ בעניין זה, מה שהגביר, בהכרח, את מעורבותו שלו במעשה. אף על-פי כן, עובדה היא ששטוחין מסר גרסתו לגבי מעורבותו הפחותה של צלקוביץ במעשה מיד עם מעצרו, ביום 15.9.99, כשבועיים לפני שצלקוביץ עצמו הודה בחלקו בפרשה. אם היה לשטוחין אינטרס לתאם עדויות עם צלקוביץ, אינטרס זה אמור היה להתמקד, מבחינתו, בצמצום חלקו שלו בפרשה. אלא שבנושא זה, כפי שהוסבר לעיל, הגרסאות של השניים אינן תואמות והן אף סותרות זו את זו. הטענה בדבר הפללת שווא, מחייבת להניח ששטוחין העדיף להפליל את המערער, שלא נטל חלק במעשה, על פני הפללתו של העבריין האמיתי. אלא שלאפשרות זו לא נמצאה בחומר הראיות כל תמיכה שהיא. לא הוצג גם כל מניע סביר שעשוי היה להביא את שטוחין להעליל על המערער עלילת שווא נוראה כזאת. הניסיון של הנאשם לתלות את העילה להפללה בסכסוך הכספי שנפל בין השניים, לא היה מקובל, ובצדק, על בית המשפט קמא. עדותו של המערער בנושא זה, אשר תלה את המניע להפללה, בין היתר, בתאונה שעשה כשנהג ברכבו של שטוחין, "ונוצרו חילוקי דעות הנוגעים לכסף. יחסים בינינו הפכו למתוחים. כוונה שהיו ויכוחים תמידיים" (פרוטוקול 8.12.02, עמ' 23), לא הצביעה על מניע ממשי לרקום נגד המערער עלילת כזב בדבר רצח של שני אנשים. אמינות גרסאותיהם של שטוחין וצלקוביץ מתחזקת נוכח הפירוט הרב שבגרסאות אשר מציגות סיפור קוהרנטי, מלא והגיוני שבא לידי ביטוי גם בשחזור המעשה כפי שבוצע על-ידי השניים מול מצלמות המשטרה. כפי שניתן לראות בקלטות הוידיאו, השניים חוזרים במהלך השחזורים עשרות פעמים על שמו של המערער (אותו הם מכנים בשמו הפרטי - ואדים), כחלק מובנה וטבעי של סיפור המעשה ובלא להתבלבל אפילו פעם אחת. יש לציין שצלקוביץ קשר לאירוע, בעקיפין, גם את אשתו של המערער. כך עולה מגרסתו, לפיה לאחר הרצח הוא הגיע לביתו של המערער קודם שהגיעו לשם האחרים, וסיפר לאשתו על הרצח. עירובה של האישה בסיפור המעשה, ולו כשותפה בידיעה לאחר מעשה, מחזק את אמינות הגרסה. קשה להניח שצלקוביץ היה מערב בסיפור גם את אשתו של המערער, אילו זה כלל לא היה מעורב במעשה. 10. בית המשפט המחוזי מצא חיזוקים רבים להודעותיהם של צלקוביץ ושטוחין. חיזוקים אלה אמנם אינם מסבכים את המערער עצמו בפרשה, אך ראיית חיזוק, כידוע, אינה "חייבת להתייחס לשאלה השנויה במחלוקת דווקא, או לאישום בעבירה עצמה, אלא די בראיה המגבירה את אמינותה של האמרה על-ידי אישור פרט רלבנטי בעבירה באמרה..." (ע"פ 691/92 אהרון נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 675, 679; ע"פ 6147/92 מ.י. נ' יוסף כהן, פ"ד מח(1) 62). אין גם מניעה שהודעה שנגבתה על-פי סעיף 10א תשמש בעצמה חיזוק להודעה אחרת שהתקבלה כראיה מכוחו של סעיף זה (ראה: ע"פ 5553/81 מדינת ישראל נ' כלבוני, פ"ד לו(2) 748; ע"פ 242/85 חזן ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1) 512). במקרה הנוכחי לדרישת החיזוק קיים בסיס כפול: הן מכוח הוראת סעיף 10א(ד) לפקודה, והן מכוח סעיף 54א(א) לפקודה (עדות שותף). בנסיבות אלה, נדרש, על-פי הפסיקה, חיזוק מוגבר (ע"פ 442/85 יוסף מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(4) 748). חיזוק כזה נמצא, בראש ובראשונה, בהודעותיהם של שטוחין וצלקוביץ עצמן, אשר מחזקות, כל אחת, את ההודעה האחרת בפרטים רבים. כך, בעיקר לגבי הימצאותו של המערער בעת הרצח בדירה, תיאור שניתן על-ידי שני העדים ואשר קושר את המערער לזירת הרצח. בנוסף מכילות הודעות אלה פרטים רבים, זהים או דומים, לגבי תכנון השוד, ההכנות לביצועו בכלל זה הסיורים המקדימים, והאירועים שהתרחשו ביום המקרה עצמו, הן לפני ביצוע השוד והן לאחריו. הודעתה של ד"ר קראוס, מחזקת אף היא את הודעתו של שטוחין, בהיותה מתיישבת באופן מלא עם התיאור שנתן שטוחין לתקיפתה ותומכת בגרסתו כי במעשי הרצח והשוד היו מעורבים יותר משני אנשים. חיזוק משמעותי נוסף נמצא באיתור מיקומם של צלקוביץ ושטוחין ביום הרצח באמצעות איכון מכשירי הטלפון הסלולאריים שלהם, אשר תמך בגרסתם לגבי מקום הימצאותם ביום הרצח, לרבות גרסתם לגבי התפצלותם בדרכם חזרה. אשר לטענת המערער, כי איכון דומה לא בוצע לגבי מכשיר הטלפון הסלולארי שלו, עולה מהראיות, שהמערער כלל לא עשה שימוש בפלאפון שלו ביום המקרה, אשר נשאר ברשות אשתו. צלקוביץ העיד כי ביום הרצח המערער ואשתו לנו איתו ועם קילטון במלון בבת-ים. עובדה זו נתמכת גם על-ידי המערער עצמו, אשר העיד כי פעם אחת אכן לן עם קילטון במלון בבת-ים, כאשר קילטוון שילם עבור המלון. הקבלה של המלון שהוצגה בפני המערער בחקירתו במשטרה, מגלה שמדובר ביום 15.11.98, הוא יום הרצח עצמו. גם התנהגותו של המערער במהלך העימות שקוים בינו ובין צלקוביץ מחזקת את הראיות נגדו. שוויון הנפש בו התייחס המערער לצלקוביץ אשר הפליל אותו בעבירה כה חמורה, אינו מתיישב עם האפשרות שמדובר בעלילת שווא. דבריו של המערער לצלקוביץ, "זה הגורל שלי, כך זה היה צריך לקרות" (ת/7, עמ' 5), אף מתקרבים לראשית הודאה. ההסבר שנתן המערער בעניין זה "שאם אדם העליל עלי מה מילותיי יעזרו? לא היו לי כל אשליות לגבי תוצאה של טענות שלי לגבי פבל. מה יכולתי לעשות, לחנוק אותו או להתנפל עליו...", אינו משכנע אף הוא. מעבר לאלה ניצבת טביעת האצבע של שטוחין שנמצאה בכניסה לדירה, אשר מסירה כל ספק לגבי מעורבותו שלו במעשה. יצוין, שהודעתו של שטוחין והפללתו את המערער, נעשו לפני שידע שטביעת האצבע שלו נמצאה בכניסה לדירת המנוחים. 11. נוכח האמור ולאור השיקולים הנוספים שפירט בית המשפט המחוזי בפסק דינו, אני סבור שבית המשפט היה רשאי לתת אימון בהודעותיהם של צלקוביץ ושטוחין בדבר השתתפותו של המערער במעשה הרצח. מה גם שגרסתו של המערער נדחתה על ידו, בהותירה "רושם עגום". הודעות אלה, משנקבעו כאמינות, והחיזוקים התומכים בהן מרכיבים יחדיו פסיפס ראייתי בעל כוח משכנע רב, שיש בו כדי להוכיח את אשמתו של המערער מעבר לספק סביר. 12. לחלופין טוען המערער כי אין להרשיעו בביצוע עבירת הרצח כמבצע עיקרי, אלא אך מכוח אחריותו למעשי שותפיו על-פי סעיף 34א לחוק העונשין. בית-משפט קמא קבע על יסוד הראיות שהיו לפניו כי המערער היה בדירה בעת ביצוע השוד שהפך לרצח. מכאן הסיק בית המשפט כי בהיעדר הסבר אחר בפיו המערער היה שותף לרצח שאירע: "באין הסבר אחר של הנאשם למעשיו בתוך הדירה, יחשב הוא מבצע בצוותא של מעשה הרצח. (ע.פ. 3006/96 גו בן פרנסיסקו מטיאס נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5) עמ' 23). לפיכך היה על הנאשם לסתור ההנחה שנוכחותו בדירה נבעה משותפות לעבירת ביצוע הרצח, אלא שהנאשם הרחיק עצמו מהדירה. בע.פ. 6202/95 פלוני נ' מ"י, פד"י מט (5) עמ' 696) נקבע: "אם הנאשם נכשל בכך והנסיבות המפלילות הינן בעלות משקל ראוי לשמו, תמלא מכסת הראיה הנדרשת לביסוס אשמת הנאשם ובית המשפט יהיה רשאי להרשיעו". הנאשם לא נתן כל הסבר לנוכחותו בדירה ומשכפר בנוכחות זו יש להרשיע הנאשם בביצוע בצוותא עם האחרים של העבירות שיוחסו לו בכתב האישום". 13. לכאורה, בית המשפט המחוזי יכול היה להרשיע את המערער בביצוע הרצח באופן ישיר, על יסוד הודעתו של שטוחין, לפיה המערער הכה את המנוחה וגרם במו ידיו למותה (ת/24, עמ' 4; ת/20, עמ' 23). אולם, בית המשפט קמא העדיף שלא לבסס את ההרשעה, בקטע זה, על הודעתו של שטוחין, ולא קבע כי הנאשם, במו ידיו, פגע פיזית והרג את מי מהמנוחים. בית המשפט קמא הסתפק, לצורך ההרשעה, במסקנה העולה מעצם נוכחותו של המערער, בנסיבות המקרה המפלילות, בדירה בעת הרצח, והיעדר הסבר מצדו לנוכחותו בדירה. אף שהדבר לא פורש בפסק הדין, נראה שבית המשפט המחוזי הלך בדרך זו, ובצדק, לאור האינטרס שהיה לשטוחין להפחית ממעורבותו ברצח, והיעדר חיזוק ישיר בנושא זה בהודעתו של צלקוביץ. קביעה זו מתיישבת עם האפשרות לפיה אחד משותפיו של המערער (או שניהם), הוא שביצע בפועל את מעשה הרצח. 14. על רקע זה טוען ב"כ המערער לתחולתו של סעיף 34א לחוק העונשין. סעיף 34א רלוונטי רק למצב בו הנאשם היה שותף לעבירה המקורית, אך לא השתתף בביצוע העבירה הנוספת, שלא הייתה חלק מהתכנון המקורי ושלא לשמה באו השותפים לידי המעשה הפלילי. אז ורק אז אחריותו לא תנבע ישירות ממעשיו, והוא יהיה אחראי, בהתקיים תנאי הסעיף, למעשי שותפיו מכוח סעיף 34א. 15. השאלה שיש להשיב עליה היא האם המערער נטל חלק במעשה הרצח, או שמא, כפי שהסנגור מנסה לטעון, אין להסיק מן הראיות כי ידו של המערער הייתה ברצח והוא שותף אך למעשה השוד, כאשר הרצח הוא עבירה נוספת שביצעו שותפיו והוא לא נטל בה חלק. 16. נוכחותו של המערער בזירת הרצח לא הייתה מקרית. המערער בא לדירת המנוחים לשם ביצוע השוד. בהיעדר הסבר אחר בפיו, ההנחה הנסמכת על ניסיון החיים היא כי משהיה המערער שותף לעבירת השוד, נוכחותו בזירת האירוע לא הייתה תמימה אף ביחס לרצח, וכי נטל חלק גם ברצח. בנסיבות אלה, על המערער היה לעורר ספק שמא לא נטל חלק ברצח. ברם המערער כשל בכך. גרסת החפות של המערער, לפיה הוא כלל לא היה במקום האירוע הופרכה. כאשר גרסת האליבי של המערער קורסת, נותרת העדות המרשיעה על כנה. לו ביקש המערער לטעון כי ידו לא שפכה את הדם, וכי הרצח בוצע על-ידי שותפיו בלי שהוא נטל חלק במעשה, היה עליו לעשות זאת בעדותו בבית-משפט. המערער לא עשה כן. בנסיבות אלה, הגרסה לפיה המערער לא נטל חלק ברצח, וכי הרצח בוצע בידי אחרים ששהו בדירה בלא שהמערער תרם תרומה כלשהי למעשה, הנה בלתי סבירה. לכן, בדין קבע בית המשפט קמא, כי בהיעדר כל הסבר שהוא בפי המערער יש לראותו כשותף לביצוע מעשה הרצח (ע.פ 3006/96 גו בן פרנסיסקו מטיאס נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5) 23). 17. לאור האמור אציע לחבריי לדחות את הערעור. ש ו פ ט השופט מ' חשין: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עדיאל. ניתן היום, כ"ד באב תשס"ד (11.8.2004). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03044780_I06.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il