פסק הדין המלא
פסק-דין בתיק ע"א 4473/17
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 4473/17
לפני:
כבוד השופט י' עמית
כבוד השופט ד' מינץ
כבוד השופטת י' וילנר
המערערים:
1. פלוני
2. פלונית
3. פלוני
נ ג ד
המשיבים:
1. מועצה מקומית מעלה עירון
2. שירביט חברה לביטוח בע"מ
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי נצרת בתיק א 022597-09-13 שניתן ביום 03.04.2017 על ידי כבוד השופט ע' טאהא
בשם המערערים:
עו"ד אמיר מרג'יה
בשם המשיבים:
עו"ד וסים אבו חאטום ועו"ד דודו בכר
פסק-דין
השופט י' עמית:
1. המערער 1 (להלן: המערער) יליד 1995, נפגע ביום 18.8.2009, בהיותו קטין כבן 14, עת נפל מאופניו בכפר סאלם, בתחום המשיבה 1 (להלן: המועצה). המערער פונה לבית החולים באמצעות מסוק, וכיום, בעקבות התאונה, נותר סובל מנכות משוקללת בשיעור 27% בתחום העיניים, 5% בתחום האורטופדי ו-10% בתחום הנוירולוגי.
המערער הגיש תביעה כנגד המועצה שבתחומה ארעה התאונה (המשיבה 2 היא מבטחתה). לטענת המערער, התאונה נגרמה לאחר שירד באופניו בכביש תלול בתוך כפר סאלם, עלה על פס האטה (גבשושית) לא תקני ולא בטיחותי, וכתוצאה מכך התהפך ונחבל. עד התביעה המרכזי מטעם המערער הוא אחד בשם איאד סביחאת (להלן: איאד), אשר העיד כי הבחין במערער עולה על פס האטה ואז "האופניים עפו" והמערער נפל על הכביש.
2. בית משפט קמא דחה את התביעה, לאחר שמיעת הראיות, וזאת משני נימוקים: האחד – כי לא הונחה תשתית ראייתית על פיה ניתן לקבוע כי המערער איבד שליטה על אופניו בשל פס ההאטה; השני – כי אפילו היה מוכח שהמערער איבד שליטה על אופניו בעת שעלה על פס ההאטה, אין בכך כדי להוכיח רשלנות של הרשות המקומית.
3. על פסק דינו של בית משפט קמא הוגש הערעור שבפנינו, במסגרתו תוקפים המערערים כל תג ותג בפסק הדין.
בערעור נטען כי בכביש בו אירעה התאונה היה מצבור של ליקויים ומכשולים שמחייב את המסקנה כי המועצה התרשלה, והמערערים אף סבורים כי המקרה הנוכחי מצדיק התערבות בממצא העובדתי בדבר תקינות פס ההאטה. הודגש כי בוחן התנועה התרשם שמדובר בקטע כביש משובש, והעד ד"ר ג'בארין העיד כי מדובר במכשול לא מסומן ולדבריו: "שברתי את האוטו שעליתי על הפסים האלה". עוד נטען כי הגבשושית לא כללה מנגנון ניקוז ובמקום הצטברה שלולית מים. אשר לנסיבות התרחשות התאונה, ביקשו המערערים לתת משקל למסקנתו של בוחן התנועה ולעדותו של איאד, שהיה עד לאירוע פתאומי וקשה ולכן לא היה מקום לשלול את מהימנותו. עוד נטען כי נטל ההוכחה במקרה דנא צריך להיות מוטל על המועצה, שלא הראתה צורך בהתקנת גבשושית במקום ולא אסרה על נסיעת אופניים או הגבלת מהירות בקטע הכביש. המערערים ביקשו להעביר את הנטל אל המועצה גם מכוח הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו" (סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח משולב]). טענה נוספת היא כי המועצה הפרה את חובתה החוקית להציב בכביש תמרורים מתאימים "לרבות, תמרור הגבלת מהירות, תמרור קיום גבשושית, תמרור התקרבות לצומת".
4. אקדים ואומר, כי דין הערעור להידחות.
הערעור תוקף מסקנות עובדתיות מובהקות הנוגעות למהימנותם של העדים שהופיעו בפני בית המשפט ולאופן התרחשות התאונה. אין דרכו של בית משפט זה להתערב בממצאי עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית, אלא בחריגים שאינם מתקיימים בענייננו. זו נקודת המוצא, ולמעשה גם נקודת הסיום, ויכולים היינו לסיים הילוכנו בנקודה זו ואידך זיל גמור.
למעלה מן הצורך, אתייחס בקצרה למספר נקודות שהועלו בערעור ובפסק הדין.
5. מדו"ח בוחן התנועה עולה כי "נמצא כתם דם על הכביש במרחק של 24.30 מ' מגבשושית ההאטה", מה שאינו מתיישב עם הטענה כי המערער התהפך עם אופניו בשל פס ההאטה. אכן, בדו"ח הבוחן נכתב כי התאונה אירעה כאשר המערער איבד שליטה על אופניו על גבשושית ההאטה. עם זאת, בחקירתו הנגדית הסביר הבוחן המשטרתי כי מסקנה זו לא התבססה על ממצאים בזירה אלא על דבריהם של עדים שהתאספו במקום, וגם בכך הוטל ספק. מכל מקום, בוחן התנועה נחקר על ידי הצדדים, ובית המשפט התרשם ישירות מעדותו.
6. בית משפט קמא קבע כי עדותו של העד איאד היא "בלתי אמינה שאין לקבלה", ואינה מתיישבת עם העדויות האחרות. כך, לדוגמה, טען איאד כי היה הראשון שהגיע למקום התאונה וניגש למערער על מנת לטפל בו, בעוד שעד תביעה אחר ציין כי הוא היה הראשון שהגיע לזירת התאונה וטיפל במערער, וכי לא הבחין כלל באיאד עד לשלב בו המערער פונה מהשטח. לא למותר לציין, כי המשטרה גבתה עדויות מעדים שהיו בזירת התאונה, ואיאד, שלכאורה היה עד הראיה הישיר לתאונה, לא נחקר כלל ושמו אף לא הוזכר על ידי העדים האחרים שעדותם נגבתה בזירת הארוע. למעשה, שמו של איאד כעד לתאונה, הופיע לראשונה במשפט.
7. בדו"ח הבוחן נכתב: "הדרך ומצבה - כביש אספלט משובש במקצת, נמצאו מים זורמים במורד הכביש, ירידה תלולה 10 מעלות, גבשושיות האטה". בית המשפט דחה את עדותם של שני עדים שטענו כי קטע הכביש שבו ארעה התאונה היה משובש והיו בו חפירות. עדותם של עדים אלה לא הייתה מהימנה על בית המשפט, שציין כי התיאור של העדים "כאילו מדובר בתאונה אחרת ובכביש אחר... מדובר בעדים מוטים שביקשו לסייע לתובעים בתביעתם, גם אם הדבר נעשה על חשבון אמירת האמת בבית המשפט".
8. על כך שהמערערים עצמם אינם יודעים על אודות נסיבות התאונה, ניתן ללמוד גם מתוך חוות דעתם של המומחים מטעמם, שהוגשו שנים לאחר התאונה. כך, אחד המומחים מטעם המערערים ציין בחוות דעתו כי המערער נפגע "בתאונת אופניים אשר נסיבותיה לא ברורות דיין", ומומחה אחר מטעם המערערים ציין כי "מדובר בבחור שנפצע מנפילה מאופניים כשהיה בן 14. האב ובנו אינם יודעים לדבריהם פרטים נוספים על הארוע". דברים אלה אינם מתיישבים עם עדותו של אותו איאד, ולפיה, ימים ספורים לאחר התאונה סיפר לאביו של המערער ולמשפחתו על אודות נסיבות התאונה.
9. לאחר הנפילה, המערער נמצא במרחק של 24.3 מטר מפס ההאטה ולא הובאה ראיה של ממש כדי לקבוע כי פס ההאטה הוא שגרם לתאונה, כך שאין לכלל "הדבר מדבר בעדו" תחולה בענייננו.
המערערים לא הציגו כל חוות דעת או כל ראיה ממנה ניתן להסיק כי פס ההאטה נבנה בצורה לקויה ורשלנית. המערערים טענו כי פס ההאטה לא הותיר מרווחים מהצדדים וכי בשל כך הצטברו מים ליד פס ההאטה, אולם הטענה להצטברות מים לא הועלתה בכתב התביעה ולא הובאה לגביה ראיה. אכן, בדו"ח הבוחן נכתב כי "נמצאו מים זורמים" אך לא עולה מהדו"ח שהצטברו מים או שנקוותה שלולית מים ליד פס ההאטה.
10. ולבסוף, בדו"ח הבוחן נקבע כי "תוואי הדרך ומצבה אינם מהווים גורם לתאונה". ממילא איננו נדרשים לטענות לגבי אי סימון פס ההאטה בצבע, או אי הצבת תמרור. משהזכרנו את דו"ח הבוחן, אוסיף ואציין כי מהדו"ח עולה שאביו של המערער סירב לשתף פעולה עם המשטרה לאחר התאונה בטענה שמדובר בתאונה עצמית. ניתן היה לצפות כי אילו המערער היה נפגע כתוצאה מפס ההאטה, אביו היה מעלה את הדברים בפני הבוחן.
11. סופו של דבר, שלא עלה בידי המערערים לתקוף את ממצאי העובדה והמהימנות שנקבעו על ידי בית משפט קמא.
אשר על כן, הערעור נדחה. המערערים ישאו בהוצאות המשיבות בסך 7,500 ₪.
ניתן היום, י"ב בחשון התשע"ט (21.10.2018).
ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט ת
_________________________
17044730_E04.doc עכב
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, supreme.court.gov.il