עו"ד מוחמד עווד נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 4472/16 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4472/16 לפני: כבוד הנשיאה מ' נאור המערער: עו"ד מוחמד עווד נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על החלטת בית משפט השלום בראשון לציון מיום 1.6.2016 בת"פ 53918-03-15 שניתנה על ידי כבוד השופט א' הימן בשם המערער: עו"ד וסים דכוור פסק-דין לפניי ערעור על החלטת בית משפט השלום בראשון לציון (השופט א' הימן) מיום 1.6.2016 שלא לפסול עצמו מלדון ב-ת"פ 53918-03-15. 1. ביום 25.3.2015 הוגש נגד המערער, עורך דין במקצועו, כתב אישום אשר ייחס לו עבירה של מתן שוחד לפי סעיף 291 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). כתב האישום הוגש תחילה לבית משפט השלום בירושלים, ובהתאם להחלטתי מיום 14.5.2015 (בש"פ 3351/15 עווד נ' מדינת ישראל), הועבר התיק אל בית משפט השלום בראשון לציון, היות והמערער מופיע בבית משפט השלום בירושלים במסגרת תפקידו. ביום 23.6.2015 הוגש נגד המערער כתב אישום מתוקן במסגרתו נוסף אישום בגין עבירה של הצעת שוחד לפי סעיף 291 וסעיף 294(ב) לחוק העונשין. 2. הנאשם כפר באשמה המיוחסת לו בכתב האישום המתוקן ועל כן קוים הליך הוכחות על פני מספר חודשים. סיכומי הצדדים נשמעו ביום 1.5.2016 וביום 1.6.2016 ניתנה הכרעת הדין על ידי בית המשפט (השופט א' הימן), במסגרתה הורשע המערער בעבירות של מתן שוחד והצעת שוחד. המערער ביקש לדחות את מועד הטיעונים לעונש וזאת לצורך קבלת תסקיר שירות מבחן (להלן: התסקיר) וחוות דעת הממונה על עבודות שירות בשב"ס (להלן: חוות דעת הממונה). בית המשפט נעתר לבקשתו ודחה את מועד הדיון ליום 7.9.2016 תוך שקבע כי: "כפי שקבעתי בהכרעת הדין, למעשה הנאשם לא נטל אחריות למעשיו וניהל המשפט עד תום. אחד מהעקרונות הבסיסיים לקבלת תסקיר שירות המבחן לעניין העונש הוא נטילת אחריות. אף על פי כן על מנת שיהיו לפניי כל השיקולים הצריכים לעניין אני נעתר לבקשה. מצאתי להדגיש בהדגשה רבתי כי עצם שליחת הנאשם אל שרות המבחן ואל הממונה על עבודות שרות בשב"ס אין בה ולא כלום עם גזר הדין בסופו של יום. הכרעת הדין מדברת בעד עצמה בדבר חומרת מעשיו של הנאשם לרבות ובמיוחד עורך דין במדינת ישראל אשר למעשה שיחד אוכפי חוק. ושוב אחזור אל לו לנאשם לפתח ציפיות באשר לגזר הדין בסופו של יום". 3. בעקבות החלטה זו ביקש המערער את פסלות בית המשפט "בשל חשש ממשי למשוא פנים בעת גזירת הדין". בית המשפט דחה את בקשת הפסלות תוך שקבע: "אין ממש בבקשת הפסילה אף מבלי לקבל מענה מטעם המאשימה. החלטתי לעיל שעניינה אל לו לנאשם לפתח ציפיות בעקבות הפניה לשרות המבחן ולממונה על עבודות שרות בשב"ס אינה אלא באה בעקבות הלכת בית המשפט העליון. עצם העובדה שנעתרתי לבקשת הנאשם להורות על קבלת חוות דעת מהממונה ותסקיר משרות המבחן שומטת הטיעונים של ב"כ הנאשם. ברור הוא שלאחר שיהיו לפני בית המשפט כל הנתונים הרלוונטיים לגזירת הדין לרבות שמיעת העדים לעונש, כמו גם תסקיר שרות המבחן וחוות דעת הממונה, יינתן גזר הדין בהתייחס לכל השיקולים הללו. אשר על כן אני דוחה את בקשת הפסלות שבאה מפי ב"כ הנאשם...". על החלטה זו הוגש הערעור שבפניי. 4. המערער טען בערעורו כי החלטת בית המשפט ביחס לקבלת התסקיר וחוות דעת הממונה מבטאת חשש ממשי למשוא פנים, שכן בית המשפט קבע למעשה כי לתסקיר ולחוות הדעת לא תהיה כל השפעה על גזר דינו של המערער. עוד טען המערער כי בית המשפט הביע אמירות קשות נגד המערער שלא מצאו את מקומן בפרוטוקול, ובקשתו לתיקון הפרוטוקול אף נדחתה על ידי בית המשפט ביום 5.6.2016. 5. לאחר שעיינתי בטענות המערער ובהחלטות בית המשפט אליהן הן מתייחסות, הגעתי למסקנה שיש לדחות את הערעור, וזאת ללא צורך בקבלת תגובת המשיבה. כידוע, בהתאם לאמור בסעיף 77א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט), המבחן לפסלותו של שופט הוא קיומן של נסיבות אשר יש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים. טענתו המרכזית של המערער סבה על התבטאויות והחלטות של המותב, שמהן ניתן להסיק לכאורה כי המותב גיבש את עמדתו בנוגע לגזר הדין קודם לדיון בטיעונים לעונש. הכלל הרגיל בנוגע לטענות מסוג זה הוא כי בעצם הבעת עמדה לכאורית – תוך שבית המשפט פתוח לאמץ דעה שונה – אין כדי לגבש עילת פסלות (וראו למשל: ע"פ 5368/03 לותם נ' מדינת ישראל, פסקה 4 לפסק דינו של השופט א' ברק (26.6.2003); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 192 (2006)). 6. בענייננו, אין בהחלטות המותב כדי ללמד על גיבוש עמדה מוקדמת ונחרצת בנוגע לגזר דינו של המערער, העולה כדי חשש ממשי למושא פנים. זאת, שכן המותב ציין בהחלטתו במפורש כי גזר הדין יתבסס על מכלול הנתונים הרלוונטיים, לרבות שמיעת העדים לעונש, התסקיר וחוות דעת הממונה, ומשכך ניכר כי לא גיבש עמדה סופית בסוגיה. מעבר לכך, גם היעתרות המותב מלכתחילה לקבלת חוות דעת הממונה והתסקיר מביעה נכונות ופתיחות לאפשרות של בחינה מחודשת ושינויים בעמדת המותב. 7. למעלה מהצורך אציין כי יש לדחות לגופה גם את טענת המערער ולפיה קביעת המותב כי "עצם שליחת הנאשם אל שרות המבחן... אין בה ולא כלום עם גזר הדין בסופו של יום" – היא "קביעה שאין לה אח ורע בפסיקה" (סעיף 4 להודעת הערעור). זאת, שכן הלכה פסוקה היא כי תסקיר של שירות המבחן הוא תמיד בגדר המלצה בלבד לבית המשפט, ולפי טיבו אינו מחייב את בית המשפט אשר רשאי לאמץ או לדחות את המלצת התסקיר ולהביא במניין גם שיקולי ענישה אחרים (וראו למשל: ע"פ 2015/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 10 לפסק דינו של השופט נ' סולברג (5.8.2013); רע"פ 10904/04 מיארה נ' מדינת ישראל, פסקה 6 להחלטתי (9.12.2004); ); רע"פ 6908/04 איבגי נ' מדינת ישראל (27.7.2004); בש"פ 9405/04 חופני נ' מדינת ישראל, פסקה 11 להחלטתי (26.10.2004)). 8. סוף דבר – לא מצאתי ממש בטענת המערער כי קביעותיו והחלטותיו של בית המשפט מצביעות על משוא פנים בעניינו, וכפי שכבר נקבע פעמים רבות בפסיקה, אין בתחושות סובייקטיביות כדי להקים עילת פסלות (ראו למשל: ע"פ 4304/13 זמיר נ' מדינת ישראל, פסקה 5 לפסק הדין (27.6.2013)). דין הערעור להידחות. ניתן היום, ‏ט' בסיון התשע"ו (‏15.6.2016). ה נ ש י א ה _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 16044720_C01.doc דז מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il