Proneuron Biotechnologies ,Inc נ. טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ

פסק-דין בתיק רע"א 4472/10 בבית המשפט העליון רע"א 4472/10 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט י' דנציגר המבקשות: 1. Proneuron Biotechnologies ,Inc. 2. פרוניורון ביוטכנולוגיות (ישראל) בע"מ נ ג ד המשיבות: 1. טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ 2. "ידע" חברה למחקר ופיתוח בע"מ - פורמלית בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופט זמיר) מיום 10.5.10 בתיק ת"א 38462-12-09 תאריך הישיבה: י"א בתשרי תשע"א (19.09.10) בשם המבקשות: עו"ד גבי מויאל-מאור; עו"ד ירון סובול; עו"ד אלינור שטרק בשם המשיבה 1: עו"ד מנחם טולצ'ינסקי; עו"ד יצחק מרציאנו; עו"ד עמית הירש פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופט זמיר) מיום 10.5.10 בתיק ת"א 38462-12-09 (בעבר ה"פ 468/07) בה התקבלה (בגלגול שני, כפי שיפורט להלן) בקשת המשיבה 1 (להלן המשיבה) להורות על עיכוב הליכים לפי סעיפים 6-5 לחוק הבוררות, תשכ"ח - 1968. ב. נציין כאן, כי מדובר היה בבקשה לעיון חוזר בהחלטה קודמת (מיום 27.1.08) בה נדחתה בקשה לעיכוב הליכים (בש"א 10870/07). החלטה קודמת זו אושרה על ידי הרכב זה (ברוב דעות של השופטים פרוקצ'יה ורובינשטיין כנגד דעתו החולקת של השופט דנציגר) ביום 11.10.09 (רע"א 1817/08 טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ נ' Pronauron Biotechnologies ,Inc (לא פורסם) - להלן פסק הדין הקודם), ובקשה לדיון נוסף נדחתה על ידי הנשיאה (דנ"א 8511/09 טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ נ'Proneuron Biotechnologies, Inc (לא פורסם)). במוקד ההליך עומדת איפוא השאלה האם, ובאילו תנאים, ניתן להגיש בקשה לעיון חוזר בהחלטה הדוחה בקשה לעיכוב הליכים לצורך בוררות. ההליכים הקודמים ג. לא נחזור על הרקע העובדתי שביסוד הסכסוך, זה נסקר באריכות בפסק הדין הקודם (וכן בהחלטת השופט דנציגר מיום 24.6.08 בתיק רע"א 4710/08 Proneuron Biotechnologies Inc. נ' טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ (לא פורסם)). לענייננו די להזכיר, כי בשנת 2005 נחתם הסכם בין המבקשות למשיבה, במסגרתו העבירו המבקשות למשיבה זכויות במולקולה שפיתחה המשיבה הפורמלית, והמשיבה התחייבה לערוך ניסוי קליני לבחינת יעילות המולקולה בטיפול במחלה שאינה טרשת נפוצה. בהסכם נכללה תניית בוררות, לפיה סכסוכים בין המבקשת והמשיבות, אם אין בהם פגיעה אפשרית בזכויות המשיבה הפורמלית, יידונו בהליך בוררות בלונדון ויחול עליהם הדין הישראלי. ד. בשנת 2007 הגישו המבקשות המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בתל אביב (ה"פ 468/07) בה עתרו להצהיר, כי המשיבה הפרה את ההסכם בנסיבות המזכות אותן, בין היתר, בסעד של ביטול. נטען, כי המבקשת הפרה את חובתה לערוך ניסוי כאמור - ותחת זאת ערכה, בחוסר תום לב ומתוך שיקולים עסקיים שונים, ניסוי רשלני שאינו עומד בסטנדרטים מדעיים ראויים עד כדי סיכון חיי המשתתפים (להלן הניסוי). ביום 27.1.08 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת המשיבה לעיכוב הליכים - בעיקר בקביעה: "בעצם בירור השאלה - האם הכל נעשה כשורה, אם לאו - יש אינטרס ציבורי מובהק מן המעלה הראשונה; יש בכך גם כדי לענות על דרישת "המקרה הנדיר" שמצדיק התגברות לא רק על סעיף 5 אלא גם על סעיף 6 לחוק הבוררות (ביחד עם היות הן הדין החל והן הנתבע ישראלים). למעשה, הבירור המקומי והפומבי, תחת העתקתו לבוררות חסויה בלונדון, אמור להיות גם אינטרס של טבע, המעוניינת בוודאי להסיר כל אבק של חשד מן הניסוי; אם הכל אכן כשר ותקין, מדוע לא להראות זאת קבל עם ועולם?" (פסקה 14). ה. כאמור, קביעה זו אושרה - ברוב דעות - בפסק הדין הקודם. פסק הדין נדרש בעיקרו לשאלת סמכותו של בית משפט שלא לכבד תניית בוררות עליה חל סעיף 6 לחוק הבוררות (קרי, בוררות עליה חלה "אמנה בין-לאומית שישראל צד לה והאמנה קובעת הוראות בענין עיכוב הליכים"), ולנסיבות בהן יעשה בית המשפט שימוש בסמכות זו. בנסיבות הוצדק אי-כיבוד תניית הבוררות בנימוק: "חריגתו המובהקת של נושא המחלוקת מעניינם הפרטני של הצדדים, המימד הציבורי הרחב הנילווה לו, מעורבותם ועניינם של החולים שהשתתפו בניסוי במהלכו של ההליך ובתוצאותיו, ובעיקר - היות הענין נוגע לשאלות בריאות וחיי אדם - כל אלה, בהצטברותם, מצדיקים את סיווגו של ענין זה לגדר אותם מקרים חריגים ונדירים שבעטיים ניתן וראוי להימנע מעיכוב הליכים... המימד הציבורי הרחב הנילווה להתדיינות בין הצדדים, והשלכתו על בריאות אדם וחיי אדם מצדיקים חריגה מהכלל החשוב בדבר כיבוד הסכמי בוררות דרך כלל, החל ביתר שאת על הסכמי בוררות בעלי אופי בינלאומי" (פסקה 9 לחוות דעתה של השופטת פרוקצ'יה; ראו גם פסקה כ"ו לחוות דעתי; השופט דנציגר סבר, כי מעורבות הרשויות הרגולטוריות תשמור על האינטרס הציבורי). לעת הזאת, שאלת הסמכות שלא לעכב הליכים אינה עוד במחלוקת (ראו מאז גם רע"א 5386/09 הרמן נ' אריאל (מ.ד.ע.) טכנולוגיות ייעוץ עסקי ופיננסי בע"מ (לא פורסם) - השופט דנציגר; רע"א 630/06 סברילון בע"מ נ' CITRIX SYSTEMS INC (לא פורסם) - השופטת פרוקצ'יה; רע"א 470/08 כרמל התפלה בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד האוצר (לא פורסם)). למעשה, גם שאלת הפעלת הסמכות בנסיבות שחלו במועד ההליך הקודם אינה - ואף אינה יכולה להיות - במחלוקת. הבקשה לעיון חוזר ו. סוגיית עיכוב ההליכים התעוררה מחדש, לאחר שביום 21.1.10 הגישו שלושה חולים שנטלו חלק בניסוי תביעת נזיקין נגד המשיבה לבית המשפט המחוזי מרכז (ת"א 30033-01-10 סבח נ' טבע תעשיות פרמצבטיות; להלן תביעת החולים). לשיטת המשיבה (בבקשה לעיון חוזר שהוגשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב ביום 7.3.10) "בתביעת החולים יש כדי לשנות את כף המאזניים ולהטותה באופן ברור ומובהק לטובת כיבודה של תניית הבוררות" (סעיף 16(ז) לבקשה). נטען, כי הטעם "האחד והיחיד" שהנחה את בית המשפט לסטות מהכלל בדבר כיבוד תניות בוררות היה הצורך בבירור שיפוטי פומבי של אופן ניהול הניסוי - אלא שעתה עניין זה בא על סיפוקו במסגרת התביעה הנזיקית שהגישו החולים. ז. בתגובתן (מיום 2.5.10) התנגדו המשיבות לבקשה. ראשית הוזכר, כי כוונת החולים להגיש תביעה עצמאית היתה ידועה לבית משפט זה (ראו פסקה 7 לחוות דעתו של השופט דנציגר; פסקה י"ד לחוות דעתי), וכי חלק מהחולים שנטלו חלק בניסוי אף נכחו באולם בית המשפט (גם עניין זה נזכר בפסקה י"ד לחוות דעתי). במישור המשפטי נטען, בין היתר, כי פסק הדין הקודם אינו "החלטת ביניים" שניתן להגיש בעניינו בקשה "לעיון חוזר"; כי למעשה מדובר בניסיון לערער על פסק הדין הקודם; כי הגשת התביעה על ידי החולים אינה "נסיבה חדשה" המצדיקה עיון חוזר; כי תביעת החולים אינה מייתרת את האינטרס הציבורי בבירור תביעת המבקשות - בפרט נוכח הידע המצוי בידן, וכיון שתביעתן מסתמכת "על מיטב המומחים העולמיים בתחומים הרלבנטיים" (סעיף 49 לתגובה). ח. כאמור, ביום 10.5.10 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשה לעיון חוזר, והורה על עיכוב ההליכים ועל הפניית הצדדים לבוררות. נקבע, כי החלטה שלא לעכב הליכים לצורך בוררות היא החלטת ביניים, שניתן לעיין בה מחדש במקרה של שינוי נסיבות (תוך הסתמכות על רע"א 392/10 Novartis Pharma Services Inc. נ' פרומדיקו בע"מ (לא פורסם) - השופט ג'ובראן; להלן עניין Novartis), והשאלה היא איפוא שאלה של שיקול דעת. לגופו של עניין נקבע: "השיקולים הרלוונטיים, בהקשר האמור, יהיו: האחד, 'עוצמת' שינוי הנסיבות; השני, עיתוי הגשת הבקשה, או במילים אחרות - השלב שבו מצוי בירור ההליך לגופו. בענייננו, עובדת הגשתה של תביעת החולים היא נתון עוצמתי, אשר מהווה שינוי נסיבות של ממש. לו, כרונולוגית, הייתה עומדת תביעה כזו ערב מתן ההחלטה הראשונה, הייתה מתקבלת החלטה שונה, שהרי אותו אינטרס ציבורי חשוב היה בא על סיפוקו אגב בירורה של תביעת החולים. בנוסף - התובענה שלפניי מצויה בשלב מקדמי יחסית... למעשה, התיק קבוע לישיבת קדם משפט". טענות הצדדים בפנינו ט. כלפי החלטה זו הוגשה הבקשה שלפנינו. נטען, כי בסופו של יום מדובר בניסיון נוסף של המשיבה למנוע דיון פומבי בניסוי הרשלני שערכה. בין היתר נטען, כי החלטה הדוחה בקשה לעיכוב הליכים אינה החלטת ביניים, ובית המשפט אינו מוסמך לעיין בה מחדש. הוטעם, כי קיימות החלטות ביניים מסוימות, ובפרט "החלטות בטענות מקדמיות אשר יש בהן כדי להכריע את גורלה של התובענה כולה" (כניסוחו של ב' רוטנברג, "אי סופיותן של החלטות-ביניים" משפטים כ"א (תשנ"ב) 463, 465) - אשר לגביהן אין לאפשר עיון מחדש. כן נטען, כי בתוך קבוצת החלטות זו יש מעמד סופי מיוחד להחלטות לפי סעיף 5 לחוק הבוררות. לעניין זה הוזכרה תקנה 411 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 הקובעת הסדר ייחודי לגבי החלטות לפי סעיף 5 לחוק הבוררות: "411. השגה על החלטות שאינן פסק דין לא ערער בעל דין על החלטה שאינה פסק דין והיא ניתנת לערעור ברשות בלבד, אין בכך כדי לפגוע בזכותו להשיג על אותה החלטה בבואו לערער על פסק הדין במשפט. האמור בתקנה זו לא יחול על החלטה לפי סעיף 5 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968". והוזכרו דבריו של המלומד קרייני, "ההחלטה לפי סעיף 5 לחוק הבוררות 'נדבקת' בתכונת הסופיות מיד עם חלוף מועד הערעור על אותה החלטה עצמה" (מ' קרייני, "תקנה 411 לתקנות סדר הדין האזרחי - גבולות כבישתה של אופציית הערעור על החלטות ביניים", משפטים כ"ט (תשנ"ח) 139, 144). י. עוד נטען, כי בעניין Novartis אמנם התייחס בית המשפט לאפשרות העיון מחדש בהחלטה לפי סעיף 5 לחוק הבוררות - אך הוא עשה זאת מעבר לצורך; ותוך הפניה לדברים שכתבתי בתיק אחר בעניינה של Novartis - שם ביקשתי שלא להביע עמדה בסוגיית האפשרות לבחינה מחודשת של עיכוב הליכים לעת שינוי התשתית הדיונית (רע"א 7985/08 NOVARTIS PHARMA SERVICES INC נ' פרומדיקו בע"מ (לא פורסם)). נטען איפוא, כי הכלל הוא - וצריך להיות - סופיות הדיון. נאמר עוד, כי בית המשפט המחוזי התעלם מהעובדה, שלאחר שבית המשפט העליון כבר הכריע בסוגיה חל הכלל לפיו "כאשר הרשות לערער ניתנה ובית המשפט לערעורים דן בערעור בנושא החלטת הביניים, ודוחה אותו לגופו של ענין, אזי ההחלטה בנדון חייבת להוות בדרך כלל סוף פסוק" (ע"א 535/85 בן יאיר נ' בן יאיר (לא פורסם) - השופט בך). אם כי אומר כבר כאן, שמטבע הדברים אם אכן מדובר בהחלטת ביניים כזו שניתן לעיין בה מחדש נוכח שינוי נסיבות (ולכך נידרש בהמשך) - מסתבר שפסיקת ערכאת הערעור ביחס לנסיבות נתונות אינה מונעת את בחינתה מחדש בנסיבות שונות. י"א. נטען, כי הגשת תביעת החולים אינה שינוי נסיבות, ובודאי שאינה שינוי נסיבות מהותי, המצדיק את התערבות בית המשפט המחוזי בפסק דינו של בית המשפט העליון. הוזכר, כי תביעת החולים היתה צפויה כבר במועד מתן פסק הדין הקודם, וכי רק השופט דנציגר סבר שיש בה כדי להצדיק עיכוב הליכים. כן נטען, כי העובדה שטענות החולים יתבררו בהליך פומבי במסגרת תביעתם אינה מחליפה את מכלול השיקולים שהנחו את בית המשפט העליון לקבוע שעל תביעת המבקשות להתברר בישראל - וכי שגה בית המשפט המחוזי, שעה שלא נדרש בהחלטתו למכלול השיקולים שהוזכרו בפסק הדין הקודם. נטען גם, כי תביעת החולים באה לעולם רק בעקבות תביעת המבקשות ודחיית בקשת המשיבה לאיסור פרסום בעניינה (בש"א 7990/07). י"ב. ולבסוף, נטען כי המבקשות הסתמכו על פסק הדין הקודם, וכי יש ליתן משקל לזכות החוקתית לגישה לערכאות. נאמר, כי ההליך אכן מצוי בשלבים מוקדמים יחסית - אך עובדה זו נובעת מחוסר הבהירות שההליך כולו היה נתון בו עד למתן פסק הדין הקודם. נטען, כי משניתן פסק הדין הקודם "החל דה פקטו" הדיון בהליך - והושקעו בו במשך למעלה משלוש שנים משאבים וכספים רבים. בין היתר הוזכר כי נוהל קדם משפט; התביעה הועברה מפסים של המרצת פתיחה לתביעה רגילה; הוגשו כתבי הגנה ותשובה; והחלו הליכים מקדמיים. הוא הדין, כנאמר, למשאבי בתי המשפט - ואין לאפשר "דלת מסתובבת" בכל הנוגע לשאלת הפורום. י"ג. בתגובת המשיבה (מיום 14.7.10) הוזכרו, בין היתר, ההלכות בדבר ההתערבות המצומצמת בהחלטות הערכאות הדיוניות בענייני בוררות; הפסיקה לפיה ניתן לעיין מחדש גם בהחלטות לפי סעיף 5 לחוק הבוררות (ובפרט עניין Novartis, וכן רע"א 340/05 וינרוט נ' עורקבי (לא פורסם)); והפסיקה לפיה העובדה, שערכאת הערעור הכריעה בבקשת רשות ערעור על החלטת ביניים, אינה מונעת מהערכאה הדיונית לעיין בה מחדש (בש"א (מחוזי ת"א) 13429/02 Budejovicky Budvar, Nardoni Podnik נ' EUSER BUSCH INCORPORATED, פ"מ תשס"ג(2) 1). נטען, כי למעשה מכוונת הבקשה הנוכחית נגד יישום הלכות קיימות בנסיבות קונקרטיות - עניין שאינו מצדיק מתן רשות ערעור. י"ד. לגופו של עניין נטען (בדומה לטענות שכבר הוזכרו מעלה בפסקה ו'), כי בפסק הדין הקודם נאמר שההחלטה להורות על בירור התביעה בישראל לא היתה מחויבת באופן מובהק, ואף נאמר כי "יתכן שלא היינו מתערבים אילו פסק [בית המשפט המחוזי] אחרת" (פסקה כ"ד לחוות דעתי) - וזאת מעבר לקיומה של דעת מיעוט. נטען, כי הטעם האחד והיחיד לדחיית הבקשה לעיכוב הליכים היה הצורך בבירור פומבי של הניסוי - וכי זה בא על סיפוקו באופן מלא במסגרת התביעה שהגישו החולים (תוך השוואה מפורטת בין התביעות). לשון אחר, נטען כי ההחלטה נשוא הליך זה עולה בקנה אחד עם פסק הדין הקודם ופועלת בגדריו. ט"ו. עוד הוטעם, כי אף שבזמן מתן פסק הדין הקודם היה ההרכב מודע לאפשרות התיאורטית שחולים יגישו תביעה מטעמם, הגשת התביעה בפועל מצדיקה עיון חוזר. נטען, כי תקנה 411 לתקנות סדר הדין האזרחי נדרשת לסופיות החלטות לעניין המועד להגשת בקשת רשות ערעור - אך לא לעניין האפשרות לעיין בהן מחדש במקרה של שינוי נסיבות. אשר לטענות ההסתמכות, נטען כי זו אינה יכולה להוות מחסום בפני שינוי החלטה במקרים בהם הדין מורה שכך יש לעשות. עוד נטען, כי לא היה בסיס אמיתי להסתמכות (שכן המשיבה הודיעה על כוונתה להגיש בקשה לעיון מחדש כבר בדיון קדם משפט שהתקיים בסמוך לאחר מתן פסק הדין הקודם), וכי קשה להלום טענת הסתמכות מפי צד החתום על תניית בוררות ומבקש להתנער ממנה. ט"ז. במועד הדיון (ביום 22.9.10) הוסכם למעשה ליתן רשות ערעור (למצער לגבי חלק מהטענות), וטענות הצדדים התמקדו בשאלה האם בית המשפט המחוזי היה מוסמך לדון בבקשה לעיון מחדש בסוגיה שכבר הוכרעה בבית משפט זה; ובשאלה אם אכן התרחש שינוי נסיבות המצדיק את שינוי ההחלטה. בא כוח המשיבה (עו"ד טולצ'ינסקי) טען, כי דין פסק הדין הקודם כדין כל החלטת ביניים - שניתן לעיין בה מחדש בהינתן שינוי נסיבות. עו"ד טולצ'ינסקי נשאל, האם ישתנה המצב אם תביעת החולים תסתיים בפשרה; והשיב, כי לדבר זה עשוי להיות משקל, אך לעת הזאת כל הטענות בעלות החשיבות הציבורית אכן מתבררות במסגרת תביעת החולים. בא כוח המבקשות (עו"ד מויאל-מאור) טען, כי אין לאפשר "דלת מסתובבת", ולא ניתן להחזיר את הגלגל לאחור בכל הנוגע להחלטות ביניים שעניינן סמכות - בפרט לאחר שהצדדים, ומערכת המשפט הישראלית, עסוקים בתיק למעלה משלוש שנים. נטען, כי הגשת תביעת החולים אינה שינוי נסיבות, בודאי שאינה "שינוי נסיבות עוצמתי" כנדרש בנסיבות. דיון והכרעה י"ז. לאחר העיון אציע לחברי ליתן רשות ערעור (אף מבלי להידרש להיקף ההסכמה שנתנה לכך המשיבה בדיון), לדון בבקשה כבערעור ולקבל את הערעור לגופו. סבורני, כי התיק מעלה שאלה חשובה בכל הנוגע לאפשרות לעיין מחדש בהחלטות שעניינן רכישת סמכות בכלל, ובהחלטות לפי סעיף 5 לחוק הבוררות בפרט (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123). אומר כבר כאן, כי נכון אני לאמץ את העמדה שננקטה בעניין Novartis, ולהכיר בסמכות העקרונית לעיין מחדש גם בהחלטה הדוחה בקשה לעיכוב הליכים לצורך בוררות (עניין שנמנעתי מלהביע לגביו עמדה בתיק רע"א 7985/08 הנזכר). ברם, סבורני כי השימוש בסמכות זו חייב להיות במשורה ובמקרים חריגים ונדירים בלבד (ולא למותר להזכיר, כי בעניין Novartis דחו בתי המשפט את הבקשה לעיון מחדש). י"ח. "כלל ידוע הוא, כי החלטת ביניים אינה יוצרת מעשה בית דין, ולפיכך הערכאה שהחליטה לגביה בראשונה, רשאית לשוב ולדון בה ואף לשנותה" (ע"א 3604/02 אוקו נ' שמי, פ"ד נו(4) 505, 508 - השופט גרוניס; י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית בעריכת ש' לוין, 1995) 774; מ' קשת, הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי (כרך שני, תשס"ז) 810). בית משפט זה אמנם הדגיש, כי "השימוש בהליך של עיון חוזר מוגבל למקרים חריגים" (רע"א 8347/08 קאשי נ' משה קאשי חברה קבלנית לבניין בע"מ (לא פורסם) פסקה 5 - השופט גרוניס; רע"א 1879/09 ג.ד. דניאל לשיווק בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"א 909/07 ניסנוב נ' שבתאי (לא פורסם)) - אך אין חולק על סמכותו העקרונית של בית משפט שנתן החלטת ביניים לעיין מחדש בהחלטתו במקרה של שינוי נסיבות או של גילוי עובדות חדשות על ידי בעלי הדין, ובהיקף מצומצם יותר גם במקרים בהם סבור הוא שהחלטתו הראשונה שגויה (לסקירה מפורטת של המקרים בהם נעשה שימוש בכלי הדיוני של עיון מחדש ראו מאמרו של רוטנברג 476-472) ההבחנה בין "החלטות ביניים" מסוגים שונים י"ט. ברם, כפי שציין בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט, כתארו אז, זילברטל) "לא כל החלטות הביניים הניתנות במהלך המשפט עשויות מעור אחד" (בש"א (מחוזי ירושלים) 3722/02 כל אל עראב בע"מ נ' חורי (לא פורסם); להבחנה בין סוגים שונים של החלטות ביניים ראו רוטנברג, 466-465; ע"א 199/82 סניטובסקי נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לט(1) 225, 238; רע"א 3109/00 עדואן נ' בדארנה (לא פורסם) פסקה 5; רע"א 3215/98 כור מתכת בע"מ נ' שוב (לא פורסם); ע"א 8981/04 "מסעדת אווזי הזהב" נ' אווזי שכונת התקווה (1997) ניהול מסעדות בע"מ (לא פורסם)). ניתן להצביע על מספר קבוצות של החלטות. לענייננו חשובה ההבחנה בין החלטות בעניין סעדים זמניים, לבין החלטות "בטענות מקדמיות אשר יש בהן כדי להכריע את גורלה של התביעה כולה" (כלשונו של רוטנברג בעמוד 564). קרובה לקבוצת ההחלטות האחרונה היא קבוצת ההחלטות שניתנו בטענות הצדדים לגופן לאחר דיון ממצה, אך אין הן מקימות זכות ערעור (לדוגמה, החלטה שכיחה הקובעת את אחריות הנתבע בנזיקין, ושאינה מקימה זכות ערעור עד להכרעה בשאלת גובה הנזק). כ. בעוד שלגבי החלטות ביניים בעניין סעדים זמניים ניתן להצדיק גישה "ליברלית" יחסית לגבי האפשרות להגיש בקשות לעיון מחדש (בעניין זה אף קיים הסדר מפורש בתקנה 368(א) לתקנות סדר הדין האזרחי), בכל הנוגע לשתי הקבוצות האחרות ראויה גישה זהירה יותר. כך קבע בית המשפט המחוזי בעניין כל אל עראב לגבי בקשה להגיש ראיות נוספות בשאלת החבות - לאחר שכבר ניתנה החלטה בעניין זה, אך בטרם הוכרעה סוגיית גובה הנזק: "יש החלטות ביניים שמטבען אינן סופיות וניתן לשוב ולדון בנושא שהוחלט לגביו, בנסיבות מתאימות, כגון: החלטות הנוגעות לסעדים זמניים או החלטות דיוניות אחרות. המאפיין החלטות אלה הוא העובדה שהן ניתנו על יסוד ראיות חלקיות, לכאוריות, ובהליך מקוצר. לא כך הם פני הדברים כאשר עסקינן בהחלטות מהסוג הנדון, החלטות שהן 'תוצר' של דיון מפותח ושניתנות לאחר הצגת מלוא הראיות. כאמור, החלטות ביניים 'ממש' (כגון ההחלטות בענין סעדים זמניים) אינן סופיות. העדר הסופיות מובן לרקע העובדה שההחלטות ניתנו על סמך ראיות חלקיות וללא בירור עובדתי מלא ולרקע הנתון שאין בהן כדי להכריע סופית בזכויות הצדדים. לפיכך נפסק שניתן לדון מחדש בעניינים אלה לרקע נסיבות שהשתנו... כשמדובר ב'החלטה' שיש עימה הכרעה סופית במחלוקת, החלטה שניתנה לאחר שמיעת מלוא הראיות, הרי ש'פתיחתה מחדש', הגם שאינה בלתי אפשרית, תיעשה רק במקרים חריגים ויוצאי דופן, אחרת לא יהיה סוף להתדיינות" (פסקה 4; ראו גם בש"א (מחוזי ירושלים) 2020/02 מליבו ישראל בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם) פסקאות 6-5). גישה זו יש לאמץ. השכל הישר מלמדנו, כי הכותרת או הסיווג כהחלטת ביניים אינם ממצים את המשקל המעשי והמשפטי, ויש לשקול את הדברים במאזני מהות; לרבות של סופיות, יעילות והגינות כלפי כולי עלמא. כ"א. ענייננו בתיק זה הוא בהחלטות - אמנם פורמלית "החלטות ביניים" - המכריעות בטענות מקדמיות. הכרעה זו היא משמעותית ומהותית במובן גורלו של התיק. משניתנה, הופעל - במקרה דנא - "מנגנון התיק" ונתחייבה שמיעתו, כשם שיכול היה להיסגר אילו היתה ההחלטה בכיוון ההפוך. סבורני, כי ביחס לאלה יש לנקוט קו מצמצם ביותר בכל הנוגע לבקשות לעיון מחדש, הן כיון שהנימוקים שניתנו לאי-סופיותן של החלטות ביניים יפים בעיקרם להחלטות בעניין סעדים זמניים ולא להחלטות מסוג זה; הן משיקולי מדיניות משפטית שעניינם מניעת ניהול משפטים "על תנאי", והעמדת בית המשפט - לא כל שכן בית משפט זה - בפיתולי עקלתון. אי תחולת הרציונלים העומדים ביסוד הסמכות לעיון מחדש כ"ב. ניתן להצביע על שני נימוקים עיקריים שהוצגו בפסיקה לאי-תחולת עיקרון הסופיות (מעשה בית דין) על החלטות ביניים: (1) טיבה הלכאורי של התשתית הראייתית והמשפטית עליה מתבססות החלטות ביניים (ראו ע"א 342/83 גלוזמן נ' גלוזמן, פ"ד לח(4) 105, 108; רע"א 10006/01 קנופי בע"מ נ' נעלי לוקסי-2000 יבוא ושיווק בע"מ (לא פורסם); עניין סניטובסקי, 238); (2) מהותן של החלטות אלה, שאינן מכריעות בזכויות הצדדים, ותפקידן "להסדיר זמנית מצב ענינים ולהבטיח ביצועו של פסק-דין סופי שיוצא לאחריו... " (ראו ע"א 37/68 גינז נ' מאירי, פ"ד כב(1) 525, 528 - השופט קיסטר; ראו גם עניין גלוזמן 110-109; ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד (מהדורה שניה, תשס"ח) 190-189). כ"ג. טעמים אלה, כפי שציין רוטנברג (בעמוד 469), אינם רלבנטיים - לפחות לא באותה מידה - ביחס להחלטות המכריעות בטענות מקדמיות משמעותיות דוגמת עיכוב הליכים לצורך בוררות (והוא הדין לקבוצת ההחלטות המכריעות בטענות הצדדים לגופם, שאינה מענייננו בתיק זה). בדרך כלל, החלטות אלה מתקבלות על סמך מלוא חומר הראיות והטענות המשפטיות הקיימים בעניינן, והגדרתן "החלטות ביניים" אינה נובעת מתשתית לכאורית או מטיבן הזמני - אלא מהעובדה שאין הן מכריעות ביחס לסעדים שנתבעו, ואין הן מקימות זכות ערעור. אין בכך כדי לומר, כי בית משפט אינו רשאי (במקרים הנדירים המצדיקים זאת) לשנות בפסק דינו מקביעות שקבע במסגרת החלטת ביניים (השוו ע"א 1480/04 מליבו ישראל בע"מ נ' מדינת ישראל-משרד הבינוי והשיכון (לא פורסם) פסקה 8; ע"א 5610/93 זלסקי נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה, פ"ד נא(1) 68), אף אינני מבקש להביע עמדה בשאלה אם החלטות ביניים מסוג זה יוצרות מעשה בית דין לגבי הליכים אחרים (עניין שנדון בפרשת סניטובסקי) - אך יש בכך כדי להטעים, מדוע ביחס להחלטות ביניים המכריעות בטענות מקדמיות כפי שתוארו פוחתת ההצדקה לאפשר עיון מחדש. מניעת "משפטים על תנאי" כ"ד. עד כאן הוסבר מדוע הטעמים הרגילים לאי-סופיותן של החלטות ביניים מתייחסים בעיקר להחלטות בעניין סעדים זמניים. בכל הנוגע להחלטות בטענות מקדמיות משמעותיות, כאלה העומדות ביסוד ההליך (לדוגמה - ואין מדובר ברשימה ממצה - טענות בדבר תניות שיפוט, תניות בוררות, פורום לא נאות, חוסר סמכות ועוד רבות) קיים כאמור, גם אינטרס נגדי מובהק לטובת סופיות - מניעת "משפטים על תנאי". אין להלום כי השאלה, אם בית המשפט בו מתבררת תביעה מסוימת הוא אכן המקום המתאים לבירורה, תמשיך ותרחף מעל פני ההליך לכל אורכו. צדדים להליך צריכים להימצא בודאות משפטית, ומשעה שהוכרעו הטענות המקדמיות הללו, עליהם לדעת שהגיע העת להיכנס מפרוזדור הטענות המקדמיות לטרקלינו של המשפט. גישה אחרת "גוררת אחריה" - כלשון השופטת (כתארה אז) ביניש לגבי האפשרות להעלות טענת חוסר סמכות בשלב הערעור - "התדיינות ממושכת ומיותרת נוספת על חשבון הבירור הענייני והיעיל של הסכסוך" (ע"א 4796/95 אלחוברה נ' אלעוברה, פ"ד נא(2) 669, 675). קשה לקבל יצירת תנאים למטוטלת שתסוב אנה ואנה בתחום הדיוני, בעוד הסכסוך לגופו ממשיך להתברר. כ"ה. רוטנברג (עמודים 470-477) מוצא בסיס לגישה זו בפסק הדין בעניין ראד (ע"א 74/83 ראד נ' חי, פ"ד מ(2) 141) העוסק ברכישת סמכות שיפוט על נתבע זר וטענת פורום לא נאות (ראו עוד ע"א 9725/04 אשבורן חברה לסוכנויות ומסחר בע"מ נ' CAE Electronics Ltd (לא פורסם) פסקה 9). באותו הקשר אף התבססה השופטת שטרסברג-כהן על ההיקש לדיני הבוררות: "אגב, היקש מה לעניין השלב שבו מן הראוי להכריע בשאלת הזירה הנאותה ניתן אולי להפיק - חרף כל ההבדלים - מעיכוב ההליכים על סמך הסכם בוררות או התדיינות בפורום זר. כידוע, חייב הנתבע להעלות את הטענה, שקיים הסכם כזה, ולבקש על יסודו, שהדיון בבית המשפט יעוכב כבר בהזדמנות הראשונה. הקפדה זו על מילוי תנאי, שנקל להפר אותו, מתוך היסח הדעת או מתוך רשלנות מה, מעידה על הצורך לקבוע בכל ההקדם, היכן יתנהל הדיון. שיקול זה דוחה מפניו אפילו פורום מוסכם, היינו, שגם התובע הסכים לו, ושבהגישו את התביעה במקום שהגישה פעל בניגוד למוסכם. אף-על- פי-כן תהא ידו על העליונה, אם החמיץ הנתבע משום מה את ההזדמנות הראשונה כמבואר" (עמוד 153; ההדגשה הוספה - א"ר) כ"ו. ברם, אף אם בעניין ראד הסתמכה ההכרעה גם על נימוקים אחרים (השופטת שטרסברג-כהן התייחסה לנימוק נוסף נגד מתן האפשרות לעיון מחדש בהחלטת הביניים; וכן (בעמוד 152) לשלב בו מצוי הדיון) - לדידי הרצון למנוע "משפטים על תנאי" עומד על רגליו שלו, והוא קיבל ביטוי אופרטיבי גם בסוגיות אחרות. כך לדוגמה ניתן לשיקול זה ביטוי במסגרת התפנית שחלה בפסיקה לגבי המועד להעלאת טענת חוסר סמכות עניינית. בעבר נקבע: "כי על כל ערכאה שיפוטית להקפיד הקפדה יתרה שלא לחרוג מגדרי סמכויותיה ובית המשפט יידרש לשאלת סמכותו לדון בעניין מסוים מיוזמתו ואף ללא העלאת טענת חוסר סמכות על ידי מי מבעלי הדין. בשתיקת בעלי הדין, אין כדי להקנות לבית משפט סמכות שאינה מוקנית לו בדין. בית המשפט ייזקק לטענת חוסר סמכות גם כאשר זו הועלתה לראשונה בפני ערכאת הערעור" (בג"ץ 2117/99 מנסור נ' בית הדין השרעי לאיזור התיכון, פ"ד נד(1) 211, 214 - השופטת שטרסברג-כהן) ברם, בשנים האחרונות חזר בית משפט זה וקבע, כי "תוצאה כזו, כפי שאירעה לא אחת בעבר, אינה מניחה את הדעת. היא מתעלמת מאבדן זמן שיפוטי יקר. היא מהווה מקור להתמשכות דיונים רק בשל כך שצד מן הצדדים לסכסוך טעה, במקרה גבול, בדבר הערכאה המוסמכת לדון בענין" (ע"א 1049/94 דור אנרגיה (1988) בע"מ נ' סמיר, פ"ד נ(5) 820, 829 - השופט, כתארו אז, אור; ראו גם ע"א 1662/99 חיים נ' חיים, פ"ד נו(6) 295; רע"א 11183/02 כלפה נ' זהבי, פ"ד נח(3) 49). הרעיון הוא, "כי לאחר שבית-משפט דן בעניין ונתן את פסקו, שוב לא תוכל לצוף ולעלות שאלת הסמכות העניינית בכל שלב נוסף של הדיון" (רע"א 4929/04 פינס נ' חומרי בנין יוסי בע"מ (לא פורסם) - השופט ג'ובראן). כ"ז. פסיקה זו נומקה גם בתום לב - או בחוסר תום לב - שבהעלאת טענת חוסר סמכות בתום ההליך (ראו בין היתר עניין חיים, 311; רע"א 3189/06 וולפינגר נ' ראובני (לא פורסם)) - אך אין בכך כדי לפגוע בקיומו העצמאי של הנימוק שעניינו חוסר הודאות המשפטית. נימוק זה שימש את המשנה לנשיא ש' לוין בבואו ליתן פרשנות מרחיבה לסעיף 79(ב) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד - 1984: "טעמים פרגמטיים מצדיקים להימנע ככל האפשר מלאפשר לבעלי הדין 'לטלטל' את ההליכים המתנהלים ביניהם מבית משפט אחד למשנהו ולאחר מכן שוב לבית משפט אחר; גם לדיונים בענין הסמכות צריך להיות פעם סוף על מנת שבעלי הדין יכנסו מוקדם ככל האפשר לעובי הקורה של טענותיהם לגופו של הענין" (רע"א 3319/00 שור נ' בן-יקר גת חברה להנדסה ובניין בע"מ, פ"ד נה(2) 817, 820). דומני, כי אותם "טעמים פרגמטיים" חלים גם בענייננו. גם בכל הנוגע לשאלה אם על הסכסוך להתברר בבוררות או בבית המשפט, "צריך להיות פעם סוף על מנת שבעלי הדין יכנסו מוקדם ככל האפשר לעובי הקורה של טענותיהם לגופו של הענין". מעמדן המיוחד של החלטות בבקשה לעיכוב הליכים כ"ח. בכל הנוגע לבקשות לעיכוב הליכים לפי חוק הבוררות, לטעמים ה"פרגמטיים" עיגון מפורש בתקנה 411 לתקנות סדר הדין האזרחי: "411. השגה על החלטות שאינן פסק דין לא ערער בעל דין על החלטה שאינה פסק דין והיא ניתנת לערעור ברשות בלבד, אין בכך כדי לפגוע בזכותו להשיג על אותה החלטה בבואו לערער על פסק הדין במשפט. האמור בתקנה זו לא יחול על החלטה לפי סעיף 5 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968". כוונת מתקין התקנות ברורה - אין לקיים משפטים על תנאי. אם סבור בעל דין שעל הסכסוך להתברר בבוררות, עליו להגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה שלא לעכב הליכים, ואין התקנות מאפשרות לו להשאיר את חרב הבוררות מרחפת מעל ההליך בבית המשפט (לרקע לתיקון הסיפה של תקנה 411 ראו ע"א 205/87 ס.מ.ל. סוכנות מרכזית נ' מגדל חברה לביטוח, פ"ד מג(4) 680). כפי שכתב המלומד קרייני: "ההחלטה לפי סעיף 5 לחוק הבוררות 'נדבקת' בתכונת הסופיות מיד עם חלוף מועד הערעור על אותה החלטה עצמה" (עמוד 144). כ"ט. בשולי הדברים נזכיר, כי לשיטתו של קרייני ראוי היה להחיל את ההסדר שנקבע בתקנה 411 לגבי החלטות לפי חוק הבוררות, גם על "החלטות ביניים" אחרות המכריעות בטענות מקדמיות. שכן, כפי שנאמר מעלה, אין להלום מצב בו מתנהל הליך על תנאי: "השיקולים שעמדו מאחורי המלצת בית המשפט בפסק הדין הנ"ל [עניין ס.מ.ל. - א"ר], ובייחוד השיקול התועלתני, יפים ליתר הטענות המקדמיות שיש בהן עוד בתחילת הדיונים כדי לתלות על בלימה את ההתדיינות כולה. במקרים כאלה האינטרס המכוון לשמור על רציפותם ואחידותם של ההליכים בפני הערכאה הראשונה חייב לסגת מפני האינטרסים הבאים לחסוך במשאבי המערכת השיפוטית ובקביעת מחסום וסופיות לדיון בשאלות מקדמיות" (עמוד 176). גישה זו - כפי שהוסבר מעלה - מקובלת, בכל הכבוד, גם עלי; וראוי להתייחס כמקשה אחת לכל ההחלטות המקדמיות מסוג זה. ל. כדי להבהיר את הצורך המובהק בסופיותן של החלטות בעניין עיכוב הליכים נזכיר, כי כאשר נשאל בא כוח המשיבה, מה יקרה אם מסיבה כלשהיא תימחק תביעת החולים השיב, כי יהיה מקום לשקול מחדש את הצורך בבירור תביעת המבקשות בבית משפט. לשון אחר, לשיטתו תמשיך חרב הפורום המתאים להתהפך גם אם יועבר התיק לבוררות - ותחת שמשאבי הצדדים יושקעו במלואם בהתדיינות לגופה, ימשיכו להיות מושקעים גם בשאלת-העל בדבר האפשרות להמשיך את ההליך בפני גוף אחר. מצב זה קשה להלמו. ברי כי נוכח שיקולים אלה האפשרות העקרונית לעיין מחדש בהחלטה שלא לעכב הליכים (כפי שהוכרה בעניין Novartis) צריכה להישמר אך למקרים חריגים ונדירים ביותר (אינני מציע לשלול אפשרות זו מכל וכל, כיון שייתכנו מקרים בהם יש מקום לעשות בה שימוש; לדוגמה, כאשר ההחלטה שלא לעכב הליכים התקבלה מסיבות טכניות גרידא, שעה שכוונת הצדדים למסור את העניין לבוררות ברורה, ועל טעויות המבקש ששגה ניתן לפצות באמצעות הוצאות). יישום בנסיבות ל"א. נשוב לעובדות המקרה הקונקרטי. סבורני, כי בנסיבות לא היה מקום לאפשר עיון חוזר בהחלטה שלא לעכב הליכים - ובכך להוריד לטמיון כשלוש שנות התדיינות, תוך שבפועל ננקטת עמדה משפטית, לפיה גם עם העברת העניין לבוררות תמשיך אי הודאות לרחף מעל ההליך. כאמור מעלה, לדידי בכל הנוגע להחלטות שעניינן הכרעה בטענות מקדמיות משמעותיות יש לנקוט יד קפוצה לגבי בקשות לעיון מחדש. אך יתר על כן, בנסיבות הקונקרטיות ספק אם גם במבחנים הליברליים של עיון מחדש בהחלטות לגבי סעדים זמניים היה מקום להיעתר לבקשה. כאמור (ראו פסקה י"ח) גם ביחס להחלטות ביניים "קלאסיות" עיון מחדש שמור למקרים חריגים - שכן גם ביחס לאלה אי אפשר להלום התדיינות אין סופית. נזכיר כי האפשרות שנפגעי הניסוי יגישו תביעה עצמאית הועלתה על ידי הצדדים, ונזכרה מפורשות בפסק הדין הקודם. סבורני, כי אף בפרספקטיבה ליברלית וגמישה לא היה מקום לראות בה שינוי נסיבות המצדיק עיון מחדש. על כן דינה של טענת הסף להתקבל, ואין צורך להידרש לעת הזאת לשאלה, כיצד היה התיק מוכרע בגלגול הקודם אילו תביעת החולים כבר היתה עובדה מוגמרת. ולבסוף, בפסק הדין הקודם כתבתי: "אומר בלא כחל ושרק, בית משפט שלפתחו מתגלגל נושא בעייתי בעל היבט ציבורי - גם אם ההתגלגלות אקראית כפי שאירע כאן, ואינה נובעת מצדיקותן של המשיבות דווקא - אינו יכול, ככל שיש לו פתח סמכות, לפטור עצמו מעיסוק בדבר ולהותירו לחדרי חדריה של בוררות" (פסקה כ"ו). משנקבעה הלכה, רוח הדברים ברורה, ואינה תלויה בשאלה אם נפגעי הניסוי יגישו תביעה מטעמם. לדידי, שעה ששאלה ציבורית כל כך חשובה מונחת לפתחו של בית משפט עליו לראות בבירורה חלק מתפקידו, חלק מאחריותו הציבורית. ומכל מקום, כאמור, תיק זה מוכרע בטענת הסף. ל"ב. בשולי הדברים יוער, כי בדיון בפנינו הוזכר גם סעיף 7(ב) לחוק הבוררות, המורה: "החליט בית המשפט שסכסוך לא יידון בבוררות... בטלה כל תניה בהסכם בין הצדדים שעל פיה יהיו התחלת הליכי בוררות או סיומם תנאי מוקדם למימושה של זכות שביניהם". למען הסדר הטוב, ומעבר לנדרש בגדרי ההכרעה אציין, כי על פניו סעיף זה עוסק בתניות ספציפיות לפיהן "יהיו התחלת הליכי בוררות או סיומם תנאי מוקדם למימושה של זכות". קרי, תניות הקובעות כי פסק הבורר יהיה חלק מעילת התביעה - ובהעדר הליך בוררות גם לא ניתן להגיש תביעה (מה שכונה תניות Scott v. Avery בעקבות פסק דין אנגלי משנת 1865). אילולא סעיף זה, חרף דחיית הבקשה לעיכוב הליכים לא ניתן היה לכאורה לנהל תביעה רגילה בבית המשפט (ראו ס' אוטולנגי, בוררות דין ונוהל (כרך ראשון, תשס"ה) 323-321; עוד ראו ע"א 270/75 "רמד" בע"מ נ' חברת ווסטצ'סטר בע"מ, פ"ד כט(2) 813 וסקירת השופט, כתארו אז, שמגר בעמוד 818). אך לענייננו, סעיף זה אינו קובע קטגורית, כי משנדחתה בקשה לעיכוב הליכים בטלה תניית הבוררות עצמה - ולפיכך, נותרת בעינה גם האפשרות העקרונית להגיש בקשה לעיון מחדש. ציינתי דברים אלה משעלה הנושא, ולוא גם מעבר להכרעתנו. סוף דבר ל"ג. סוף דבר, אציע לחברי לקבל את הערעור ולהורות כי התיק יחזור להתברר בפני בית המשפט המחוזי. המשיבה תשא בהוצאות המבקשות ובשכר טרחת באי כוחן בסך 20,000 ₪. ש ו פ ט השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה לפסק דינו של חברי, השופט רובינשטיין, לפיו יש לקבל את הערעור ולהחזיר את הענין לבית המשפט המחוזי כדי שיברר לגופה את תביעת המבקשות כנגד המשיבות, ויכריע בה. אבקש, עם זאת, להשאיר בצריך עיון את השאלה הכללית האם החלטה הדוחה בקשה לעיכוב הליכים לצורך בוררות, לאחר שעמדה בהליך ערעור, היא מסוג ההחלטות שתכונת הסופיות המוחלטת מתלווה להן, (בכפוף לעילות מוכרות המאפשרות ביטול פסק סופי), או שמא – כעמדת חברי – קימת אפשרות עקרונית לעיין בה בעיון חוזר, אף שזו שמורה למקרים חריגים ונדירים ביותר (פסקה ל' לחוות דעתו של חברי). על פני הדברים, בצד גישתו של חברי, אפשרית גם גישה לפיה החלטה שיפוטית שלא לעכב הליכים לצורך בוררות, אשר היתה חשופה להליכי ערעור, אינה ניתנת עוד לעיון חוזר, וזאת אף מחמת שינוי נסיבות מאוחר, שבמסגרתו השתנו נתונים מהותיים אשר אילו נתקיימו עובר למתן ההחלטה המקורית אפשר שהיו מביאים לתוצאה שונה. על פי תפיסה זו, תכונה זו של סופיות ההחלטה השוללת עיכוב הליכים לצורך בוררות, הינה חיונית לקיום יציבות וודאות דיונית, שאינן סובלות טלטלות והליכים שיפוטיים "על תנאי". חשיפתה של החלטה מעין זו לעיון חוזר, אינה מתיישבת עם מושגי יסוד של יעילות והגינות דיונית הן מבחינתם של בעלי הדין, המשקיעים משאבים רבים בהליך השיפוטי, והן מנקודת ראות מערכת השיפוט בכללותה, אשר שיקולי יציבות והוגנות בהתנהלותה, וניצול ראוי של משאביה השיפוטיים אינם מתיישבים עם תנודתיות בפורום השיפוטי הדן במחלוקת. תפיסה המאפשרת עיון חוזר בהחלטה כאמור, עלולה להוליד גם מהלכים יזומים על ידי בעל דין לשינוי תנאים אובייקטיביים שיאפשרו את תנודתיות הפורום הרצויה לו. מהלכים כאלה אין להתיר. שאלות דומות עשויות לעלות גם בסוגיית ה"פורום לא נאות", שעניינה נבחן על פי מירב זיקותיו של נושא המחלוקת לפורום השיפוטי אליו הוגש ההליך. לכאורה, יש קושי בהנחה כי החלטה בדבר נאותות הפורום השיפוטי – לאחר שעברה מהלכי ערעור -נתונה עדיין לעיון חוזר במהלך ניהול המשפט גופו. זאת, גם אם במהלך המשפט השתנה נתון מהותי העשוי להקרין על נאותות הפורום, אשר אילו נתקיים בעת קבלת ההחלטה המקורית, אפשר שתוצאתה היתה שונה. על פי התפיסה האמורה, הליך שיפוטי מעצם טבעו אינו סובל תנודתיות, ושיקול השמירה על יציבותו גובר גם על שינוי נסיבות אפשרי, אשר אילו נתקיים לפני פתיחת ההליך, אפשר והיה מביא להעברתו לפורום אחר. על פי גישה זו, מקום שנקבע הפורום השיפוטי לבירור המחלוקת, ההנחה היא כי ההליך יתברר וימוצה במסגרתו עד תום, גם אם הנסיבות נשתנו במהלכו. הסייגים היחידים המאפשרים שינוי או ביטול ההחלטה המקורית מוגבלים לאותן עילות העשויות על פי הדין להביא לביטול או שינוי פסק דין סופי. יש להבחין לענין זה בין השאלה העומדת לדיון כאן, לבין אפשרות כי החלטה שיפוטית לעכב הליכים הובילה לניהול בוררות, אך במהלכה נוצרו נסיבות שונות, כגון אי חוקיות, המצדיקות את הפסקת הבוררות, והעברת ההכרעה במחלוקת לבית המשפט. מסגרת השיקולים לצורך ענין כזה שונה, ואין להקיש ממנה לענייננו. אין צורך להכריע בענייננו בסוגיית היקף האפשרות לעיין מחדש בהחלטה שלא לעכב הליכים לצורך בוררות, וזאת מן הטעם, שיהא אשר יהא ההיקף הראוי לענין זה, המקרה שלפנינו אינו נכלל גם בין אותם מקרים חריגים ונדירים שבהם ניתן לעיין מחדש בהחלטה כאמור, בהתאם לתפיסה המכירה באפשרות העקרונית לקיים בחינה מחודשת כאמור. ש ו פ ט ת השופט י' דנציגר: אני מסכים לפסק דינו של חברי, השופט רובינשטיין – המקבל את הערעור ומורה כי בית המשפט המחוזי יברר את תביעת המבקשות כנגד המשיבות ויכריע בה – מן הטעמים המפורטים בו. בדומה לחברתי, השופטת פרוקצ'יה, אף אני סבור כי לצורך הכרעה בעניין שלפנינו אין אנו אמורים להידרש לסוגיית היקף האפשרות לעיין מחדש בהחלטה שלא לעכב הליכים לצורך בוררות. משכך, מן הראוי להשאיר בצריך עיון את השאלה האם החלטה הדוחה בקשה לעיכוב הליכים לצורך בוררות – לאחר שעמדה בהליך של ערעור – היא מסוג ההחלטות שתכונת הסופיות המוחלטת מתלווה להן או שמא קיימת אפשרות לעיין בה בעיון חוזר במקרים חריגים ונדירים ביותר (כפי שסבור חברי, השופט רובינשטיין). ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. ניתן היום, ‏כ"ח בתשרי תשע"א (6.10.10). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10044720_T04.doc עש+רח מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il