מדינת ישראל נ. פלוני

בבית המשפט העליון רע"א 4471/21 לפני: כבוד השופטת י' וילנר המבקשת: מדינת ישראל נ ג ד המשיב: פלוני החלטה בבקשת רשות ערעור בשם המבקשת: עו"ד ישראל בלום; עו"ד שרון מן אורין בשם המשיב: עו"ד סובחי איוב פסק-דין 1. בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת ע' כהן) בת"א 43431-02-20 מיום 25.4.2021, בגדרה נדחתה בקשת המבקשת (להלן: המדינה), לסילוק תביעת המשיב 1 (להלן: המשיב) על הסף; וכן נדחתה בקשתה לחיוב המשיב בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה ככל שהתביעה תידחה. רקע 2. המשיב, אזרח פלסטיני ותושב שטחי הרשות הפלסטינית (להלן: הרש"פ), הגיש לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד תביעה לפיצויים בגין נזקים שנגרמו לו, לטענתו, כתוצאה מתאונה שאירעה בסמוך למחסום ארעי שהוצב על ידי שוטרי משמר הגבול על הכביש המוביל לעיר קלקיליה. על פי הנטען בתביעה, המשיב 2 (להלן: הנהג), אשר נהג על הכביש המוביל למחסום, לא עצר בהגיעו אליו חרף בקשת השוטרים, ובהמשך האיץ, עקף את המחסום ופגע במשיב שעסק באותה עת בבדיקת משאית תקולה שעצרה בצד הדרך. 3. תביעתו של המשיב הוגשה תחילה נגד "אלסנדוק – הקרן הפלסטינית לפיצוי נפגעי תאונות דרכים"; "חברת טרסט העולמית לביטוח בע"מ"; "קרנית – הקרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים" (להלן בהתאמה: אלסנדוק, טרסט ו-קרנית); הנהג; והמדינה. בכתב התביעה נטען, ביחס לארבעת הנתבעים הראשונים, כי האירוע שבו נפגע המשיב מהווה "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים). עוד נטען בכתב התביעה, לחלופין ולמען הזהירות, כי אף אם לא מדובר בתאונת דרכים, הרי שעל כלל הנתבעים, לרבות המדינה, לפצות את המשיב בשל הפרת עילות שמקורן בפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ובהן רשלנות והפרת חובה חקוקה. ביחס למדינה נטען, בין היתר, כי שוטרי מג"ב פעלו ברשלנות אשר תרמה לאיבוד השליטה של הנהג על רכבו, וכפועל יוצא מכך גם לפגיעה במשיב ולנזק שנגרם לו. 4. בהחלטתו מיום 1.3.2020 קיבל בית המשפט המחוזי בקשה שהגיש המשיב למחוק את תביעתו נגד אלסנדוק וטרסט בשל קיומו של הליך תלוי ועומד נגדן "בבית המשפט המוסמך ברשות הפלסטינאית" (להלן: ההליך המקביל); ובפסק דין מיום 31.7.2020 התקבלה בקשת המשיב לדחיית התביעה נגד קרנית, לאחר הסכמה שהושגה בינה ובין המשיב. תביעת המשיב נותרה על כנה אך נגד הנהג והמדינה. 5. המדינה הגישה בקשה לסילוק התביעה נגדה על הסף, וכן בקשה לחיוב המשיב בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה בהליך. במסגרת הבקשה לסילוק על הסף הפנתה המדינה להוראות ההסכם שנחתם בינה ובין הרש"פ בשנת 1995 (להלן: הסכם הביניים), ולהוראות חוק שבאו בעקבותיו, לרבות סעיף 7(א) לחוק יישום הסכם הביניים בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה (סמכויות שיפוט והוראות אחרות) (תיקוני חקיקה), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק היישום), הקובע כי "בית משפט לא ידון בתובענה נגד המדינה של מי שאינו ישראלי או תייר לישראל שעילתה מעשה או מחדל, חבות או התחייבות, שנעשו או שיסודן במסגרת תחומי האחריות או הכוחות שהועברו למועצה כמפורט בנספח III להסכם". המדינה טענה כי בהתאם להוראות אלה, על תביעת פיצויים של נפגע בתאונת דרכים, כבענייננו, להיות מוגשת לערכאה המתאימה בשטחה של הרש"פ אשר תידון לפי הדין הפלסטיני, והמדינה לא תישא באחריות כספית בגין אירוע זה. לטענת המדינה ובניגוד לאמור, כתב התביעה הוגש על פי הדין הישראלי, לבית משפט ישראלי ונגד המדינה, כך שהוא אינו מגלה עילה או יריבות נגדה, ועל כן יש לסלקו על הסף. כן נטען, בבחינת למעלה מן הצורך, כי אף אם הדין הישראלי חל על האירוע, הרי שמדובר בתאונת דרכים ועל כן לא עומדת למשיב עילת תביעה נגד המדינה. המדינה הוסיפה כי יש לדחות את התביעה נגדה על הסף אף בשל קיומו של ההליך המקביל המתנהל ברש"פ, אשר עשוי להוביל לפסיקת כפל פיצוי בגין אותו אירוע. בגדר הבקשה לחיוב בהפקדת ערובה, ציינה המדינה כי המשיב הוא תושב השטחים, וכי הוא לא הצהיר על נכסים שהוא מחזיק בתוך שטח המדינה, ועל כן יש לחייבו בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה. עוד נטען, כי יש לקבל את הבקשה להפקדת ערובה אף לנוכח סיכוייה הנמוכים של התביעה, אשר מהווה "הליך סרק" בשל קיומו של ההליך המקביל. 6. המשיב טען כי יש לדחות את הבקשה לסילוק על הסף. בתוך כך, הבהיר המשיב כי בהליך המקביל הוא תבע אך תשלומים תכופים, וכי טרם הוגשה תביעה לפיצויים נגד אלסנדוק וטרסט, אף שזו עתידה להיות מוגשת בקרוב, לאחר שנזקיו יתגבשו באופן סופי. מכל מקום, כך נטען, יש להבחין בין תביעה המתנהלת בשטחי הרש"פ לפי חוק הפיצויים הפלסטיני נגד נתבעים מסוימים, ובין תביעה המתנהלת בישראל לפי פקודת הנזיקין נגד נתבעים אחרים, כגון המדינה. למעשה, כך נטען, אין קושי בקיומה של תביעה מן הסוג השני במקביל לקיומה של תביעה מן הסוג הראשון, וזאת אף אם נניח לטובת המדינה כי טענותיה בעניין הדין החל יתקבלו. המשיב הוסיף וטען כי להסכם הביניים ולמנשרים צבאיים בעלי תכנים דומים לו, אין תחולה על המקרה דנן, כך שתביעתו הוגשה כדין. ביחס לבקשה לחיוב בהפקדת ערובה, טען המשיב כי על המדינה להוכיח כי מצבו הכלכלי אכן מצדיק את קבלתה. ואולם, כך נטען, המדינה לא הרימה נטל זה, והסתפקה אך בטענה כי המשיב תושב חוץ. נטען עוד כי לנוכח קיומו של ההליך המקביל, סביר להניח כי תהיה למשיב יכולת כלכלית לשאת בהוצאות המדינה, ככל שיתעורר צורך בכך. החלטת בית המשפט המחוזי 7. בהחלטתו מיום 25.4.2021 דחה בית המשפט המחוזי את בקשות המדינה לסילוק על הסף ולהפקדת ערובה. אשר לבקשה לסילוק על הסף, נקבע כי עילת התביעה של המשיב נגד המדינה היא עילה נזיקית שאינה מבוססת על חוק הפיצויים או על אחריות המדינה למעשים או למחדלים הנוגעים לסמכויות שהועברו לידי הרש"פ, כך שהוראת סעיף 7(א) לחוק היישום אינה חלה על ענייננו. כן צוין, כי על פי הסכם הביניים, על הרש"פ לקיים מערכת לפיצוי נפגעי תאונות דרכים המבוססת על עיקרון של אחריות מוחלטת ואשר שוללת עילת תביעה בנזיקין מנפגעי תאונות שכאלה, אלא שהמדינה לא הגישה לבית המשפט את החוק החל ברש"פ, ואף לא הוכיחה כי קיימת במסגרתו הוראה השוללת עילת תביעה בנזיקין לנפגעי תאונות דרכים, ולכן, בשלב זה לא ניתן לקבוע כי נשללה עילת התביעה של המשיב נגד המדינה. בית המשפט המחוזי ציין כי מטענות המשיב בנדון עולה שההליך המקביל נסב על בקשתו לקבלת תשלומים תכופים, וכי תביעה נגד אלסנדוק וטרסט תוגש אך לאחר שנזקיו יתגבשו. בנסיבות אלה, כך נקבע, אין מקום להורות על דחיית התביעה נגד המדינה על הסף. בית המשפט המחוזי הוסיף ודחה את הבקשה לחיוב בהפקדת ערובה, וזאת "בשל אותם טעמים", כלשונו. על החלטה זו נסבה בקשת רשות הערעור שלפניי. הבקשה דנן 7. בבקשתה, טוענת המדינה כי החלטתו של בית המשפט המחוזי אינה מנומקת באופן מספק, בפרט באשר לבקשה לחיוב בהפקדת ערובה, וכי היא אינה כוללת התייחסות לטענות שהועלו במסגרת הבקשה לסילוק על הסף בדבר היעדר עילה והיעדר יריבות. המדינה סבורה כי כתב התביעה אינו מקים עילה נגדה, שכן האירוע שבגדרו נפצע המשיב מהווה תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים. זאת, כך נטען, לנוכח הטענות המועלות בכתב התביעה, זהות הנתבעים העיקריים במסגרתו וטענות המשיב באשר להליך המקביל. משמעות הדבר היא, כך נטען, כי תביעתו של המשיב ככל שהיא מופנית כלפי המדינה, שאינה אלא תביעה חלופית בלבד שהוגשה מכוח פקודת הנזיקין למקרה שייקבע כי האירוע אינו מהווה תאונת דרכים, אינה רלוונטית עוד. כמו כן, כך נטען, סעיף 8 לחוק הפיצויים, שעניינו בעיקרון ייחוד העילה, "חוסם" למעשה כל עילה נזיקית של המשיב כלפי המדינה. המדינה מוסיפה וטוענת כי מאפייני התאונה מובילים למסקנה כי הדין הישראלי כלל לא חל בענייננו אלא הדין הפלסטיני. בנוסף לאמור, המדינה שבה על עיקרי טענותיה בכל הנוגע לדחיית הבקשה לחיוב בהפקדת ערובה. 8. המשיב מתנגד לבקשה וסומך ידיו על החלטת בית המשפט המחוזי. בתוך כך, המשיב מבהיר כי ככל שהתביעה מופנית כלפי המדינה, הרי שעילתה היא נזיקית, וכי התאונה כלל לא הייתה נגרמת אילולא רשלנותה של המדינה. עוד נטען, כי הסכם הבינים וההוראות שבאו בעקבותיו אינם חלים על ענייננו, בהינתן נסיבות התאונה ומאפייניה. המשיב מוסיף וטוען כי הפורום הנאות לדון בתביעה הוא בית המשפט הישראלי וזאת, בין היתר, בהתחשב בזהות הנתבעת. דיון והכרעה 9. לאחר העיון בבקשה ובתשובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה בחלקה הנוגע לבקשה לסילוק התביעה על הסף – להידחות. לעומת זאת, בכל הנוגע לבקשה לחיוב המשיב בהפקדת ערובה, הרי שבהתאם לסמכותי שלפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, החלטתי לדון בנדון כאילו ניתנה רשות, והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. לאחר עיון בטענות הצדדים מזה ומזה, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל, כפי שיפורט להלן. הבקשה לסילוק התביעה על הסף 10. אפתח ואומר כי לא מצאתי הצדקה להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי בבקשה לסילוק על הסף. כידוע, ביקורת של ערכאת הערעור על החלטות ביניים של הערכאה הדיונית תיעשה ככלל במסגרת הערעור על פסק הדין, וזאת למעט במקרים חריגים (ראו: סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984; רע"א 2856/12 כהן נ' מע"צ - החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ, פסקה 10 (20.5.2012); רע"א 3683/20 מודיעין אזרחי בע"מ נ' פלוני, פסקה 10 (18.8.2020); רע"א 2971/21 אוחנה נ' הרוש, פסקה 10 (29.6.2021)). על רקע זה, נקבע כי ערכאת הערעור תיטה שלא להיעתר לבקשות רשות ערעור על החלטות הדוחות בקשות לסילוק על הסף, אלא במקרים שבהם נפלה טעות מהותית בהחלטתה של הערכאה הדיונית או שקיים חשש ממשי לניהול הליך סרק הכרוך בהשקעת משאבים יוצאת דופן (ראו: רע"א 2498/19 הרוש נ' כהן, פסקה 12 (3.6.2019); רע"א 6340/19 טאבטייל בע"מ נ' קושניר, פסקה 11 (25.2.2020); עניין אוחנה, בפסקה 10; חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 208-207 (מהדורה שלישית, 2012)). איני סבורה כי המקרה שלפניי בא בגדר אותם מקרים חריגים, ודי בכך כדי לדחות את בקשת רשות הערעור ככל שהיא מופנית כלפי החלטת בית המשפט המחוזי בדבר דחיית הבקשה לסילוק על הסף. 11. יצוין עוד, בבחינת למעלה מן הצורך, כי כפי שנקבע לא אחת, אין לסלק תביעה על הסף אלא אם ברור כי אין אפשרות, ולוּ קלושה, כי התובע יצליח בתביעתו (ראו: רע"א 4229/19 עיזבון ויורשי המנוח אמארה נ' אמארה, פסקה 4 (19.7.2019); רע"א 6648/19 Smiths Detection LLC נ' ווטאירפול הנדסה בע"מ, פסקה 15 (30.4.2020); רע"א 6285/20 טמפלרים בשרונה בע"מ נ' שירת הקרן בע"מ, פסקה 9 (23.11.2020)). בענייננו, טענות המדינה במסגרת הבקשה לסילוק על הסף, כמו גם טענותיה בבקשת רשות הערעור שלפניי, מבוססות על ההנחה כי האירוע שבמסגרתו נפגע המשיב מהווה "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק הפיצויים. ואולם, בית המשפט המחוזי טרם הכריע בשאלה זו, ומדובר בהכרעה אשר מהווה את הבסיס להמשך ההתדיינות בטענות הצדדים בנוגע לעילות התביעה החלופיות. יש להניח כי בית המשפט המחוזי יקדים להכריע בשאלת סיווגו של האירוע כ"תאונת דרכים" טרם בירורן של סוגיות אחרות שמתעוררות במהלך ניהולה של התביעה, שכן הכרעה זו צפויה לקבוע את אופיו של המסלול הדיוני כולו ועשויות להיות לכך השלכות של ממש על זכויות הצדדים (ראו: רע"א 6905/01 ביה"ח מרחב הנגב המרכז הרפואי סורוקה נ' גזית, פסקה 4 (14.10.2001); רע"א 4817/13 ‏מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' בר-און, פסקה 7 (17.10.2013); אליעזר ריבלין תאונת הדרכים - תחולת החוק, סדרי הדין וחישוב הפיצויים 746 (מהדורה 5, 2020)). ואולם, בהתחשב בכך ששאלה זו טרם הוכרעה על ידי בית המשפט המחוזי כאמור, הרי שתביעתו החלופית של המשיב כלפי המדינה על-פי פקודת הנזיקין, בעינה עומדת. ברי כי ככל שייקבע שהאירוע שבו נפגע המשיב מהווה "תאונת דרכים", פתוחה בפני המדינה הדרך לשוב ולהעלות את כל טענותיה בנדון, ובית המשפט המחוזי יכריע בטענות אלה וינמק החלטתו מחדש. הבקשה לחיוב בהפקדת ערובה 12. אשר לבקשת המדינה להורות למשיב להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיה, הרי שמצאתי כי יש לקבל את הערעור, וזאת בשל היעדר הנמקה רלוונטית לסוגיה זו. כמפורט לעיל, בית המשפט המחוזי מנה בהחלטתו את השיקולים לדחיית הבקשה לסילוק על הסף, ולאחר מכן דחה את בקשת המדינה להפקדת ערובה "בשל אותם טעמים". דא עקא, שלא בואר כיצד "אותם טעמים" הנוגעים לדחיית הבקשה לסילוק על הסף רלוונטיים אף להכרעה בבקשה לחיוב בהפקדת ערובה, וכיצד יש בעצם דחיית בקשה לסילוק על הסף, כשלעצמה, כדי להוביל ממילא לדחיית הבקשה לחיוב בהפקדת ערובה – שהרי השיקולים שיש לשקול ביחס לכל אחת מהבקשות שונים (לשיקולים שנזכרו בפסיקה כרלוונטיים להכרעה בבקשה לחיוב בהפקדת ערובה בערכאה הדיונית, ראו: רע"א 3746/20 קריל נ' ריטיקר, פסקה 15 (12.11.2020), וההפניות שם). 13. אשר על כן, אני מקבלת את הערעור אך בכל הנוגע לקביעת בית המשפט המחוזי בדבר דחיית הבקשה לחיוב בהפקדת ערובה. חלק זה בהחלטת בית המשפט המחוזי מבוטל אפוא, ועל בית המשפט המחוזי לשוב ולהכריע בבקשה לחיוב בהפקדת ערובה במסגרת החלטה חדשה ומנומקת. 14. סוף דבר: בקשת רשות הערעור ביחס לבקשת המדינה לסילוק התביעה נגדה על הסף, נדחית. הערעור על קביעת בית המשפט המחוזי באשר לבקשה לחיוב בהפקדת ערובה מתקבל, כמפורט בפסקה 13 לעיל. נוכח התוצאה שאליה הגעתי, כל צד יישא בהוצאותיו. ניתן היום, ‏כ"ב בטבת התשפ"ב (‏26.12.2021). ש ו פ ט ת _________________________ 21044710_R03.docx סש מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il