פסק-דין בתיק ע"פ 4471/03
בבית המשפט העליון
בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 4471/03
ע"פ 4562/03
בפני:
כבוד השופטת ד' ביניש
כבוד השופט א' גרוניס
כבוד השופטת א' חיות
המערערת בע"פ 4471/03: והמשיבה בע"פ 4562/03
מדינת ישראל
נ ג ד
המשיב בע"פ 4471/03:
והמערער בע"פ 4562/03
יצחק קריספין
ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של
בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 10.4.03 בת.פ. 5069/02 שניתן על ידי כבוד
השופטים: י' צבן צ' זילברטל ומ' דרורי
תאריך הישיבה:
ל' בכסלו התשס"ד (25.12.2003)
בשם המערערת בע"פ 4471/03 והמשיבה בע"פ 4562/03:
עו"ד תמר פרוש
בשם המשיב בע"פ 4471/03:
והמערער בע"פ 4562/03:
עו"ד יעקב קרמר
פסק-דין
השופטת
ד' ביניש:
1. בית המשפט
המחוזי בירושלים (השופטים י'
צבן וצ' זילברטל כנגד דעתו החולקת של
השופט מ' דרורי) הרשיע את המערער בע"פ 4562/03 (להלן: המערער) בעבירה של נסיון לרצח לפי סעיף 305 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977.
בעקבות הרשעתו נגזר על המערער עונש של 6 שנות מאסר בפועל ו-12 חודשים מאסר על-תנאי
לתקופה של שלוש שנים שלא יבצע עבירת אלימות (למעט תקיפה סתם). כמו כן, בית המשפט
המחוזי הורה על הפעלת עונש של מאסר על-תנאי של 18 חודשים שהיה תלוי ועומד נגד
המערער, שמתוכו ירוצו שישה חודשים בחופף ושנים עשר חודשים במצטבר לעונש המאסר
בפועל שנגזר עליו בהליך דנן, כך שהמערער ירצה בסך הכל שבע שנות מאסר. המערער טוען
כנגד הרשעתו בעבירות שיוחסו לו, ולחלופין כנגד חומרת העונש. בע"פ 4471/03
מערערת המדינה כנגד קולת העונש שהושת על המערער.
העובדות והתשתית
הראייתית להרשעה
2. העובדות
שעליהן אין מחלוקת הן שביום 10.6.02 בסמוך לשעה 00:45 בלילה נדקר אדם בשם דוד חזן
(להלן: חזן) בחדר המדרגות של בית מגוריו ברחוב שמואל הנביא בירושלים. שני
בני-אדם היו מעורבים בתקיפתו של חזן ודקרו אותו שתי דקירות בחזהו, שתי דקירות
בבטנו ושתי דקירות בירכיו. הדוקרים נמלטו והותירו את חזן מתבוסס בדמו וזועק לעזרה.
תושבים מהשכונה הבחינו בשתי דמויות נמלטות לכיוון שכונת רמת אשכול, אך לא היה בידם
לזהותם. חזן נפצע בחזהו ובבטנו ונגרם לו קרע בכבד. בעקבות פציעות אלה אושפז חזן
למשך כשבועיים בבית חולים. בסמוך לאחר אירוע הדקירה, בערך בשעה 01:00, אחד הדיירים
המתגורר באותה כניסה לבניין שבו גר חזן הפנה את תשומת לב השוטרים לכך שהנורה
בכניסה לחדר המדרגות אינה דולקת. זאת, על אף שהוא עצמו החליף את הנורה בנורה חדשה
מספר ימים קודם לכן. הדייר הנ"ל ציין בפני השוטרים שכשחזר לביתו ביום האירוע,
בערך בשעה 22:00, לא הבחין כי הנורה אינה דולקת. בעקבות דברים אלה, נטל אחד
השוטרים רצועת ניילון, נעמד על קצות אצבעותיו, סובב את הנורה והיא נדלקה. הנורה
נלקחה לבדיקה במעבדות המשטרה, ושם נמצאו עליה טביעות אצבעות של המערער. המערער
נעצר כחשוד באירוע הדקירה רק כעבור כשלושה חודשים, ביום 4.9.02.
חזן לא
מסר פרטים מזהים ביחס לתוקפיו. לטענתו, שני האנשים שהיו מעורבים בתקיפתו היו רעולי
פנים. חזן אף לא היה מעוניין להתלונן במשטרה; הוא הובא לעדות בבית המשפט כעד מטעם
התביעה לאחר שהוצא נגדו צו הבאה, וסמוך לאחר תחילת עדותו הוכרז חזן עד עוין. הוא
הכחיש קיומה של כל היכרות קודמת בינו לבין המערער או קיומו של סכסוך כלשהו בינו
לבין המערער או בין קרוביו או מכריו לבין המערער. גם מתמליל שיחה שהתקיימה בין חזן
לבין שוטר סמוי ששלחה המשטרה לחנותו בחודש ספטמבר 2002 על מנת לנסות לדובבו, לא
עולה בבירור כי התקיים קשר כלשהו בין חזן לבין המערער. התביעה טענה בכתב האישום כי
הרקע לאירוע הדקירה הינו קטטה אלימה שפרצה בין חזן ובנו לבין המערער ואנשים נוספים
על רקע חשדו של חזן כי המערער ואחרים גנבו סחורה מקיוסק בבעלותו של חזן. זאת, על
סמך רמזים מעורפלים בעניין זה שעלו לכאורה משיחתו של המערער עם השוטר הסמוי. אולם,
במהלך הדיון בבית המשפט קמא הודיע בא-כוח המדינה לבית המשפט כי התברר שבחודש
אוגוסט 2002, לאחר אירוע הדקירה ולפני השיחה שהתקיימה בין השוטר הסמוי לבין חזן,
אירעה פריצה לקיוסק של חזן. לפיכך, התביעה לא טענה עוד שסכסוך כלשהו בין המערער
לבין חזן הוא שעמד ברקע אירוע הדקירה.
משלא הוכח
קיומו של מניע אצל המערער לפגוע בחזן, הראיה הנסיבתית הקושרת בין המערער למעשה
הדקירה נותרה טביעות אצבעותיו שנתגלו על הנורה בכניסה לבניין.
גרסת המערער
3. ביום מעצרו אמר המערער לחוקריו כי אינו
מכיר את חזן ובתשובה לשאלה האם ביקר או עבר ליד הבניין שבו אירע מקרה הדקירה ענה
כי אינו יודע היכן נמצא בניין זה. המערער אף לא השמיע כל גרסה בתגובה לטענה
שטביעות אצבעותיו נמצאו על מנורת הכניסה לחדר המדרגות של הבניין הנ"ל. רק
כעבור מספר ימים ממעצרו השמיע המערער הסבר להימצאות טביעות אצבעותיו על הנורה וכך
אמר:
"הסיבה
להימצאות טביעות אצבע שלי בבניין בשמואל הנביא לא יודע איזה מספר או איזה כניסה,
אני יכול להצביע על הבנין אבל הכתובת אני לא יודע, אני לפני שלושה או ארבעה חודשים
להערכתי, לא יכול להגיד בדיוק, עברתי באזור עם אופנוע שלא היה שלי. ראיתי אותו
עזוב באזור מפעלים בהר חוצבים והסויץ שלו היה שבור ואז לקחתי אותו ללא רשות של אף
אחד ונהגתי בו לכיוון שמואל הנביא וזה היה בחושך לא זוכר בדיוק את השעה. הגעתי
לצומת בר אילן ראיתי ניידת מרחוק ושמעתי את האזעקה שלה. פחדתי וחשבתי שבאים עלי.
לא רצית להסתבך ועזבתי את האופנוע במקום כמו חנייה באזור שמואל הנביא. נכנסתי
לבניין בשמואל הנביא וסובבתי את המנורה שלא ידליקו השוטרים את האור והתחבאתי
בבניין בכניסה לבניין והייתי שם בערך עשר דקות ואם אני לא טועה אני זוכר שסובבתי
את המנורה בחזרה על מנת שתידלק. אחרי שראיתי שאין משטרה הלכתי ולא ידעתי אם בכלל
רדפו אחרי".
(ת/5, עמ' 1, ש' 10 – 22, כמצוטט
בהכרעת הדין בעמ' 117 – 118).
על גרסתו
זו חזר המערער בעדותו בבית המשפט.
פסק-דינו של בית
המשפט המחוזי
4. כאמור, בית
המשפט המחוזי החליט, בדעת רוב, להרשיע את המערער בעבירה של נסיון לרצח. שלושת
שופטי ההרכב דחו את הסברו להימצאות טביעות אצבעותיו על הנורה כבלתי סביר, ודחו את
גרסתו כבלתי אמינה. בית המשפט קמא ערך ביקור במקום האירוע ובסביבתו, ושם נבחנה
גרסתו של המערער לפרטיה בהתאם למצב בשטח. בית המשפט קמא התרשם כי גרסתו של המערער
אינה הגיונית נוכח המציאות בזירת האירוע ובסביבתה. כך נאמר בהכרעת הדין מפי השופט
צבן:
"הנאשם
נתקל במקרה בשעת לילה בקטנוע עם מתנע שבור ומתניע עם 'חתיכת קרש'. לאחר נסיעה של
מספר דקות, הוא שומע מרחוק סירנה של משטרה ורוצה להימלט. הוא חוצה הרמזור ברח'
שמואל הנביא פינת בר אילן ומיד פונה שמאלה. בעדותו בבית המשפט אמר שהפניה שמאלה
לתוך החניה שם השאיר הקטנוע היתה 'בלי בעיות' (עמ' 85). אולם, יש במקום אי תנועה
המפריד לגמרי בין המסלולים. כאשר הדבר הסתבר לנאשם הוא אומר כי אי התנועה הינו כמו
'מדרכה כזאת' (עמ' 86). בביקור שערכנו במקום הסתבר כי יש הפרשי גובה של כ- 50-60
ס"מ בין שני מסלולי הנסיעה, ועל מנת לחצות שמאלה על הנאשם היה לרדת בשיפוע
מסוכן, אותו לא הזכיר כלל. לנאשם לא היה הסבר סביר מדוע לא המשיך להימלט על הקטנוע
הקל והנייד בין בנייני שמואל הנביא, מקום אליו תתקשה להגיע ניידת משטרה, הצריכה
לעשות סיבוב גדול בהמשך הרחוב. בביקור במקום נוכחנו כי באזור יש כניסות נוספות, חצרות
ופינות מסתור בכיווני נסיעה או הליכה אחרים. אין לנאשם הסבר כיצד זה הבחין בחושך
דווקא בנורה הכבויה באותה מבואה, מדוע לא הסתתר במקום אחר ממנו ניתן להימלט, ומדוע
טרח, לדבריו, להבריג הנורה בחזרה למקומה בטרם עזב את המקום. בגרסת הנאשם סתירה
ברורה בדרך שנסע, חצה את אי התנועה ונכנס לתוך השכונה, וכן שילוב של מקריות וחוסר
הגיון...".
(עמ' 119-120 להכרעת הדין).
גם שופט המיעוט,
השופט דרורי, הסכים לדברים אלה וציין כי גרסת המערער אינה מתקבלת על הדעת וכי
סיפור גניבת האופנוע "לא היה ולא נברא" (עמ' 160 להכרעת הדין).
שופטי
הרוב הדגישו שעובדת היות הנורה חפץ נייח, ששימש בהקלת ביצוע העבירה על ידי ניתוק
הנורה באמצעות סיבובה עובר לאירוע (עובדה הנלמדת מעדויותיהם של דיירים בבניין כי
הנורה דלקה זמן קצר קודם לכן), קושרת את המערער לאירוע הדקירה. השופט דרורי, בדעת
מיעוט, סבר כי על אף שהגרסה שהשמיע המערער הינה מופרכת מיסודה, נותר ספק סביר בדבר
קיומה של זיקה הכרחית בין סיבוב הנורה לבין ביצוע העבירה. שופטי הרוב, לעומת זאת,
פסלו כל תרחיש לפיו סיבוב הנורה לא היה קשור למעשה העבירה כבלתי סביר בנסיבות
העניין. לדעתם, אף אם המערער התבקש על ידי מי שדקר את חזן לנתק את הנורה, אך לא
נטל חלק בדקירות, הרי שהימצאותו במקום באותה עת ומעשהו שנועד להקל על הביצוע
מובילים למסקנה שיש לראות בו מבצע בצוותא של העבירה. כמו כן, בניגוד לשופט שנותר
בדעת המיעוט, דחו שופטי הרוב כבלתי סביר תרחיש לפיו המערער נשלח על ידי אחרים
לסובב את הנורה לפני הגיעם של מבצעי העבירה בלא שידע לאיזו מטרה נדרש מעשה זה.
יש לציין,
כי גרסתו של המערער נדחתה לא רק בשל העדר סבירותה, אלא גם בשל כך שהמערער כבש את
גרסתו, באופן שיש בו כדי לפגום במהימנותה. בהכרעת הדין קבע בית המשפט קמא כי המערער
לא מסר כל גרסה המסבירה את הימצאות טביעות אצבעותיו על הנורה על אף שנשאל על כך עם
תחילת חקירתו. המערער השמיע את הגרסה הנ"ל רק לאחר שעורך-דינו אמר לו כי עליו
ליתן הסבר סביר להימצאות טביעת אצבעו על הנורה. בית המשפט קמא דחה את ההסבר שנתן
המערער לכבישת גרסתו לפיו חשש מהפללתו בשל גניבת האופנוע, מאחר שחוקרי המשטרה מסרו
במפורש למערער בפתח חקירתו על הימצאות טביעת אצבעו על הנורה באופן הקושר אותו
למעשה הדקירה שבוצע בחזן. המערער ידע, אפוא, כי ראיה זו מסבכת אותו בעבירה חמורה
מאשר גניבת האופנוע, ועל כן אין כל הגיון בכבישת הגרסה שלכל היותר יכולה היתה
לגרום להרשעתו בעבירה קלה יותר.
בית המשפט
קמא הסיק, אפוא, כי המערער נכח בזירת האירוע בעת ביצוע העבירה וניתק את הנורה
שבכניסה לחדר המדרגות על-מנת להקל על ביצועה, ולפיכך יש להרשיעו כמי שהיה שותף
לביצוע דקירתו של חזן. נוכח מסקנה זו נפנה בית המשפט קמא לבחון האם ניתן להרשיע את
המערער בעבירה של נסיון לרצח. השופטים צבן וזילברטל סברו כי הוכחה הכוונה להמית
כנדרש לצורך הרשעה בעבירה זו. ריבוי הדקירות בגופו של חזן, שחלקן היו עמוקות,
הצביע, לדעת שופטי הרוב, על כוונת קטילה, ועל כן יש בסיס להרשעתו של המערער בעבירה
של נסיון לרצח. לעומתם, השופט דרורי סבר כי יש ספק ביחס שבין נוכחותו של המערער
בזירת העבירה למעורבותו בעבירה, ומכל מקום סבר כי אף אם המערער היה שותף בדרך
כלשהי לדקירות, הרי שלא הוכחה כוונת קטילה מאחר שהתביעה לא הציגה ראיה רפואית לכך שהדקירות
היו בעלות פוטנציאל להמית את חזן. לפיכך, לשיטתו, נותר לפחות ספק סביר בשאלה זו.
בבואו
לגזור את דינו של המערער זקף בית המשפט קמא לחובתו את חומרת העבירה ואת העובדה
שבעת ביצוע העבירה היה תלוי ועומד כנגדו עונש מאסר על-תנאי בשל עבירה של גרימת
חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. מאידך גיסא, בית המשפט קמא ציין לקולה את גילו הצעיר
של המערער, את הרקע האישי והמשפחתי הקשה של המערער כפי שנלמד מתסקיר שירות המבחן
(שנמנע מהמלצה טיפולית בעניינו, בעיקר בשל הכחשתו את ביצוע העבירה שבה הורשע), וכן
את העובדה ש"הרקע הכללי לביצוע העבירה מעורפל" (גזר הדין, בעמ' 198).
שיקולים אלה הביאו את בית המשפט קמא למסקנה כי אין למצות עם המערער את מלוא חומרת
הדין, ועל כן גזר את דינו כמפורט לעיל.
הטענות בערעורים
5. בא-כוח
המערער טען כנגד מחדלים בחקירת המשטרה, ובעיקר הדגיש את העובדה שבמשך כשלושה
חודשים מאז האירוע לא נעצר המערער לחקירה למרות ממצאי בדיקת טביעות האצבעות.
בא-כוח המערער הוסיף וטען כי אין לומר שהגרסה שהשמיע המערער הינה גרסה כבושה, מאחר
שהוא השמיעה באזני עורכי-הדין שייצגו אותו עוד בתחילת מעצרו, אף שבחר שלא להשמיעה
בפני חוקרי המשטרה בשל חששו מהפללתו בגניבת האופנוע. לחלופין טען בא-כוח המערער כי
מאחר שאין ראיות על כך שהמערער עצמו הוא שדקר את חזן, אין להרשיעו בעבירה של נסיון
לרצח, שבה נדרשת הוכחה של כוונת קטילה, אלא לכל היותר בעבירה של גרימת חבלה חמורה.
בא-כוח המערער הדגיש כי התביעה לא הצליחה להביא ראיה כלשהי שיש בה כדי ללמד על
מניע שבגינו רצה המערער לפגוע בחזן, ויתרה מכך – אף לא הוכח שהתקיימו קשרים כלשהם
בין המערער לבין חזן. לטענת בא-כוח המערער, אף אם הערעור על הרשעתו של המערער
יידחה, הרי שלעניין העונש יש להתחשב בכך שנותר ספק בשאלת מידת מעורבותו של המערער
באירוע הדקירה ולא הוכח הרקע למעשה או מניע לביצועו. לטענתו, ניתן להניח שככל
שהמערער היה מעורב במעשה הדקירה, הוא שימש ככלי בידיהם של גורמים עבריינים בוגרים
וחזקים ממנו, ובנסיבות אלה יש מקום להקל בעונשו.
בתשובתה
לערעור עמדה באת-כוח המדינה על המשקל הרב שיש לייחס למציאת טביעות אצבעותיו של
המערער על הנורה, בעיקר מאחר שמדובר בחפץ ששימש את המבצעים במהלך האירוע העברייני.
באת-כוח המדינה הוסיפה כי דקירתו של חזן שש פעמים באזורים רגישים בגופו והטיפול
הרפואי הממושך שלו נדרש לאחר מכן מלמדים על כך שהמבצעים ביקשו לגרום למותו של חזן.
לעניין ערעור המדינה על קולת העונש טענה באת-כוח המדינה כי מן הראוי להציב רף
ענישה גבוה כאשר מדובר בעבירות אלימות קשות כגון זו שלפנינו, ובמיוחד נוכח העובדה
שכנגד המערער היה תלוי ועומד בעת ביצוע העבירה עונש מאסר על-תנאי בשל הרשעתו
בעבירת אלימות קודמת.
דיון
הערעור על ההרשעה
6. נקדים
ונאמר, כי לא מצאנו מקום לדון בפרטי טענותיו של בא-כוח המערער באשר למחדלי החקירה
של המשטרה. אכן, נראה כי יש ממש במקצת הטענות, וכך סברו גם שופטי הרוב בבית המשפט
המחוזי, שאף על פי כן סברו שאין בכך כדי להביא לשינוי המסקנה המרשיעה כנגד המערער.
יש לציין, כי חקירת המקרה לא היתה קלה, במיוחד נוכח העובדה שחזן לא שיתף פעולה עם
המשטרה. גם כעת, לאחר הרשעתו של המערער בעבירה בה הורשע, ניכר כי רב הנסתר על
הגלוי בפרשה זו: כאמור, לא הוברר הרקע למעשה הדקירה והמשטרה לא הצליחה להתחקות אחר
עקבותיהם של מעורבים נוספים במעשה, שאין להוציא מכלל אפשרות שמילאו תפקיד משמעותי
בתכנונו ובביצועו. על כל פנים, גם אם היה מקום לנקוט בפעולות חקירה נוספות או
בצעדי חקירה נמרצים יותר, השאלה העומדת להכרעתנו היא רק האם חומר הראיות שהיה בפני
בית המשפט קמא מקים תשתית מספקת להרשעתו של המערער בעבירה בה הורשע בגין אירוע
דקירתו של חזן. בית המשפט קמא קבע, בדעת רוב, כי תשתית ראייתית להרשעתו של המערער
אכן קיימת, וכפי שיפורט להלן, לא ראינו מקום להתערב במסקנה זו. עם זאת, מטעמים
שיובאו להלן איננו סבורים כי הוכחה מעבר לספק סביר כוונת הקטילה כנדרש לצורך הרשעה
בעבירה של נסיון לרצח, ולפיכך ראינו להמיר את הרשעתו של המערער ולהעמידה על הרשעה
בעבירה של גרימת חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329 לחוק העונשין.
7. כאמור,
הראיה הקושרת את המערער למעשה הדקירה היא טביעות אצבעותיו שנמצאו על הנורה. יש
לציין, כי ההגנה לא חלקה על מהימנות העדויות לפיהן הנורה לא היתה מנותקת שעות
מעטות לפני האירוע, וכי טביעות אצבעו של המערער על הנורה נמצאו לאחר ששכן הגר
בבניין הפנה את תשומת-לב השוטרים שבאו למקום בסמוך לאחר האירוע לכך שהנורה נותקה
מהחשמל. התברר כי ניתוק הנורה אינו יכול להיעשות באופן מקרי, מאחר שהנורה נמצאה
במקום גבוה, ובביקור של בית המשפט קמא במקום נדרש המערער לעמוד על קצות אצבעותיו
על-מנת לסובבה. הימצאות טביעות אצבעותיו של המערער על חפץ נייח ששימש להקלת ביצוע
העבירה קושרת אותו לביצועה. הלכה פסוקה היא כי די במציאת טביעת אצבע של נאשם, בהעדר
הסבר הגיוני מטעמו, כדי להרשיעו בביצוע עבירה שבוצעה באותו מקום או באמצעות החפץ
שעליו נמצאה טביעת האצבע [ראו, למשל: ע"פ 235/60 מנצור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד טז 645; ע"פ 16/82 מלכה
נ' מדינת-ישראל, פ"ד לו(4)
309; ע"פ 660/86 דהן נ' מדינת-ישראל, פ"ד מא(1) 785; ע"פ 517/86 ברוקס נ' מדינת-ישראל, פ"ד
מג(3) 441; ע"פ 3862/02 עוואד נ'
מדינת-ישראל (לא פורסם), פיסקה 7
לפסק הדין; ע"פ 6024/02 אבו סנינה נ'
מדינת-ישראל (לא פורסם)].
בענייננו נדרש המערער לספק הסבר סביר להימצאות טביעות אצבעותיו על גבי הנורה, אך
זאת לא עשה. גרסתו של המערער נדחתה על ידי שלושת שופטי בית המשפט קמא כמופרכת
מטעמים שפורטו לעיל. לא ראינו עילה להתערב במסקנתו של בית המשפט קמא לעניין זה.
ודוק, הגרסה שהשמיע המערער נדחתה הן בשל היותה בלתי-סבירה, בין היתר בעקבות הביקור
שערך בית המשפט במקום האירוע ובסביבתו, והן בשל חוסר האמון שרחש בית המשפט למערער,
שגרסתו היתה גרסה כבושה.
טענותיו
של הסניגור לפנינו כוונו כנגד הקביעה כי המערער כבש את גרסתו. בחנו את טענותיו של
הסניגור ולא ראינו כי יש בהן כדי לסייע למערער. ראשית, העיקר הוא כי בית המשפט
המחוזי בחן את גרסתו של המערער לפרטיה, ביקר בזירת האירוע והגיע למסקנה כי גרסה זו
אינה סבירה. שנית, דין טענות הסניגור להידחות גם לגופן. בניגוד לנטען, אין
בהצהרותיהם של עורכי-הדין שנפגשו עם המערער בעת שהיה עצור לצרכי חקירה כדי לשנות
מן המסקנה כי המערער כבש את גרסתו. המערער נעצר ביום 4.9.02, נאמר לו כי הוא נחקר
בשל חשד לדקירתו של חזן וכי טביעות אצבעותיו נמצאו בזירת האירוע, אך הוא נמנע
מלספק הסבר כלשהו להימצאות טביעות האצבעות על גבי הנורה. לדבריו של עורך-הדין שייצג
את המערער מטעם הסניגוריה הציבורית, הוא הבהיר למערער, ביום 9.9.02, כי מוטל עליו
לספק הסבר להימצאות טביעות אצבעותיו על הנורה. למחרת, ביום 10.9.02, השמיע המערער
את גרסתו באזניו של עורך-דין נוסף שעמו נפגש. הגרסה נמסרה לחוקרים ולבית המשפט שדן
במעצרו של המערער רק ביום 12.9.02. במצב דברים זה, אין לקבל את טענת בא-כוח המערער
לפיה המערער לא כבש את גרסתו. אין לנו אלא להסכים עם דברים שנאמרו בהכרעת הדין של
בית המשפט קמא לפיהם "הגירסה הכבושה שנתן נועדה לשתי מטרות: האחת, ליתן הסבר
לעצם הנסיון לכבישת עדותו; השניה, ליתן הסבר להימצאות טביעת אצבעותיו על הנורה.
גרסת הנאשם אינה אמינה, תפורה וחסרת הגיון" (עמ' 121 להכרעת הדין(. זאת ועוד.
משנמצא שהגרסה שהשמיע המערער הינה שקרית הרי שעובדה זאת כשלעצמה מהווה ראיה
נסיבתית נוספת לחובתו של המערער (ראו, למשל: ע"פ 517/86 הנ"ל בעמ' 451).
8. משנקבע כי
ההסבר שסיפק המערער להימצאות טביעת אצבעו על הנורה הינו מופרך מיסודו, נאמנה עלינו
מסקנתם של שופטי הרוב לפיה ההסבר הסביר היחיד מדוע ניתק המערער את הנורה באותו
לילה בבניין, שהמערער אינו גר בו ולא נמצא כי הוא קשור אליו באופן אחר כלשהו, הוא
בהיותו שותף לביצוע מעשה העבירה, שבוצע כלפי חזן. יצוין כי בחוות דעתו העלה שופט
המיעוט השערות ספקולטיביות, המעוררות לדעתו ספק בדבר מעורבותו של המערער במעשה
העבירה. איננו מוצאים בחומר שלפנינו כל אחיזה לאפשרויות ולהסברים מרחיקי הלכת
שהעלה שופט המיעוט ביחס לנוכחותו של המערער בזירת הארוע. בבחינת הראיות רשאי,
כמובן, בית המשפט לבחון מיוזמתו אם קיימת אפשרות סבירה כי הארועים התרחשו שלא על
פי הגרסה המפלילה, גם אם נדחים הסבריו של הנאשם. אולם, אין בית המשפט רשאי להניח
קיומן של אפשרויות רחוקות ודמיוניות שאין להן כל אחיזה בחומר הראיות שלפניו, שאינן
מעוגנות במציאות כפי שהוכחה, בנסיון החיים ובשכל הישר.
צדק אפוא,
בית המשפט בדעת הרוב בקבעו כי הונחה תשתית ראייתית מספקת לכך שהמערער נטל חלק
בארוע הדקירה של חזן. אם בכל זאת התעורר בלבנו ספק כלשהו, הרי הספק הוא אם במכלול
הנסיבות שהוכחו, הוכח מעבר לספק סביר היסוד הנפשי הדרוש להרשעתו של המערער בעבירה
של נסיון לרצח.
9. כידוע,
היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירת נסיון לרצח על פי סעיף 305 לחוק העונשין הינו
כוונה לגרום לתוצאה קטלנית, ואין די בהוכחת כוונה למעשה אלימות בלבד [ראו לעניין
זה, למשל: ע"פ 61/51 אבו גוש נ' היועץ
המשפטי לממשלה, פ"ד ה 1249,
1252-1253; ע"פ 394/75 דילקי נ'
מדינת-ישראל, פ"ד ל(3) 44,
50; ע"פ 289/89 מלכה נ' מדינת-ישראל, פ"ד מה(2) 301, 307; ע"פ 1639/98 דהן נ' מדינת-ישראל, פ"ד
נה(4) 501, 516 - 517]. בנסיבות המקרה שלפנינו, מאחר שפרטים רבים אודות הרקע
לאירוע הדקירה ואופן ביצוע המעשה לא הובררו לאשורם, לא הוכח, לדעתנו, ברמת ההוכחה
הדרושה, כי המערער התכוון להביא למותו של חזן. יש אמנם ממש בקביעתם של שופטי הרוב
בבית המשפט קמא כי בדרך כלל יש בעצם השימוש בסכין או בכלי חד אחר (שלא נמצא), בריבוי
הפגיעות ובמיקומן בגופו של הקרבן כדי ללמד על כוונת קטילה של מי שביצע את הדקירות
[השוו: ע"פ 290/87 סבאח נ' מדינת-ישראל, פ"ד מב(3) 358, 365]. אולם, בנסיבות עניינו של המערער,
נוכח העדר ממצאים ברורים באשר לרקע למעשה ולתפקיד המסוים שמילא המערער בתכנונו או
בביצועו, נותר, לדעתנו, ספק האם אכן התגבשה אצל המערער כוונה להמית את חזן. על פי
נסיבות העניין מדובר באחד המקרים החריגים בהם קשה לקבוע למעלה מכל ספק סביר כי
אופי החבלות מלמד על כוונה לגרום לתוצאה קטלנית. כך, לעתים, גם במקרים שבהם הרקע
למעשה ידוע וגלוי [השוו: ע"פ 4932/00 יעקבלב
נ' מדינת-ישראל, פ"ד נו(4)
30], ולא כל שכן כאשר רב הנסתר על הגלוי, כבמקרה שלפנינו. בנסיבות המקרה שלפנינו,
ראינו, אפוא, להמיר את הרשעתו של המערער מעבירה של נסיון לרצח לעבירה של גרימת
חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין.
הערעורים על העונש
10. בית משפט זה
חזר והבהיר כי יש לבער מחברתנו את "תת-תרבות הסכין" על ידי הטלת ענישה
מחמירה על מעשי אלימות קשים כגון זה שבו הורשע המערער. אכן, יש טעם בטענתה של
באת-כוח המדינה כי ראוי להחמיר בעונשו של המערער, ובמיוחד שעל אף גילו הצעיר אין
זו הרשעתו הראשונה בעבירת אלימות. לכך מצטרפת העובדה שכאשר ביצע המערער את העבירה
היה תלוי ועומד נגדו עונש מאסר על-תנאי בשל העבירה הקודמת שביצע, שהתברר כי לא היה
בו כדי להרתיעו מלחזור ולבצע מעשה אלימות קשה. במקרה שלפנינו, אנו סבורים שבית
המשפט המחוזי הקל עם המערער, ולו היתה הרשעתו של המערער בעבירה של נסיון לרצח
נותרת על כנה נראה שהיה מקום לקבל את ערעור המדינה ולהחמיר בעונשו. אם לא ראינו
מקום להתערב בעונש שהושת על המערער בבית המשפט המחוזי, הרי זה בשל התוצאה אליה
הגענו בערעור על ההרשעה שלפיה תומר הרשעת המערער מעבירה של נסיון לרצח לעבירה של
גרימת חבלה בכוונה מחמירה. העבירה של גרימת חבלה בכוונה מחמירה שבה הרשענו את
המערער הינה אכן עבירה חמורה ביותר. העונש המירבי הקבוע לעבירה של גרימת חבלה
בכוונה מחמירה הינו עשרים שנות מאסר, הזהה לעונש המירבי הקבוע לעבירה של נסיון לרצח.
אף על פי כן, בהעדר הכוונה להמית את קרבן העבירה, קטֵנה באופן יחסי חומרת המעשה,
באופן שמצדיק בדרך כלל הקלה מסוימת בעונש ביחס לעבירת הנסיון לרצח [השוו: ע"פ
3459/91 אבו עיאש נ' מדינת-ישראל (לא פורסם), פיסקה 8 לפסק דינו של השופט אור]. במקרה שלפנינו,
העונש שנגזר בגין עבירה של נסיון לרצח הוא אכן קל ביחס לחומרת מעשהו של המערער, אך
משהומרה הרשעתו של המערער בעבירה של נסיון לרצח בהרשעה בעבירה של חבלה בכוונה
מחמירה, לא ראינו מקום להחמיר בעונשו של המערער, מעבר לעונש שנגזר עליו.
11. התוצאה היא,
אפוא, שהערעור בע"פ 4562/03 מתקבל חלקית כאמור בפיסקה 9 לעיל, באופן שהמערער
יזוכה מהעבירה של נסיון לרצח ובמקומה יורשע בעבירה של גרימת חבלה בכוונה מחמירה
לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין. ערעורה של המדינה בע"פ 4471/03 נדחה. העונש
שהושת על המערער בבית המשפט המחוזי יעמוד על כנו.
ש
ו פ ט ת
השופט א' גרוניס:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
השופטת א' חיות:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
לפיכך הוחלט כאמור בפסק הדין של השופטת
ד' ביניש.
ניתן היום, י"א באדר תשס"ד
(4.3.2004).
ש ו פ ט ת ש
ו פ ט ש ו פ ט ת
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03044710_N03.doc/צש
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il