הד הקריות בע"מ נ. חנה ברקת

;;;;;בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4384/97 ע"א 4469/97 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט ח' אריאל המערערים בע"א 4384/97: 1. כל בו הפקות (1979) בע"מ 2. אלפיה יניר המערערות בע"א 4469/97: 1. הד הקריות בע"מ 2. מיכל גילת 3. חנה טל נ ג ד המשיבה: חנה ברקת ערעור על פסק דין בית-דהמשפט המחוזי בחיפה מיום 12.6.97 בת.א. 960/94 שניתן על-ידי כבוד השופט נאמן תאריך הישיבה: כ"ו בתמוז התשנ"ח (20.7.98) בשם המערערים בע"א 4384/97: עו"ד מיבי מוזר, עו"ד תמיר גליק בשם המערערות בע"א 4469/97: עו"ד חגי תלמי בשם המשיבה: עו"ד רונן מרגלית פסק-דין השופטת ד' דורנר: 1. המשיבה נבחרה בבחירות מוקדמות כמועמדת לתפקיד מזכירת נעמ"ת בקריית-חיים. בטרם אושרה בחירתה באופן סופי על-ידי מועצת נעמ"ת, פורסמה סדרת כתבות אודותיה בשני עיתונים מקומיים. בכתבות אלה נטען, בין השאר, כי המשיבה ובעלה רקמו קנוניה ביניהם והתגרשו באופן פיקטיבי, וזאת במטרה להבריח נכסים ובכך לסייע לבעל להתחמק מתשלום חובותיו לנושים שונים. לאחר פרסום סדרת הכתבות לא נמצאה למשיבה התמיכה הדרושה לאישור בחירתה כמזכירת נעמ"ת והיא הסירה את מועמדותה. 2. בעקבות הדברים הללו הגישה המשיבה לבית-המשפט המחוזי בחיפה תביעת נזיקין כנגד המערערים (העיתונים, עורכיהם והעיתונאית שכתבה את סדרת הכתבות). זאת, מכוח חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה1965- (להלן: החוק). בתביעתה טענה המשיבה כי בתוכן הכתבות היה משום לשון הרע וכי פרסומן של הכתבות גרם במישרין לאי-בחירתה לתפקיד. המערערים טענו להגנתם כי הדברים שפורסמו היו אמת וכי הפרסום נעשה בתום לב. בין היתר טענו המערערים כי למשיבה ניתנה הזדמנות, בטרם פורסמו הכתבות, להגיב על הדברים שנאמרו בהן ולהעמידם על דיוקם, וכי המשיבה התחמקה מלעשות כן ולא התייחסה לשאלות שהופנו אליה בעניין זה. בית-המשפט המחוזי (השופט מנחם נאמן) קיבל את טענות המשיבה במלואן. בית-המשפט דחה את טענת "אמת דיברתי" וקבע באופן נחרץ כי אין להאמין לעדותה של העיתונאית בדבר איכות הבדיקות שביצעה לפני פרסום הכתבות וכי הדברים שפורסמו ביחס למשיבה היו בלתי-נכונים בעליל. לטענת תום הלב של המערערים לא התייחס בית-המשפט המחוזי כלל וקבע כי "אין מקום אפילו להתחיל בבדיקה אם יכולות הנתבעות לחסות בצל ההגנות של סעיף 15 לחוק". בית-המשפט המחוזי קיבל איפוא את התביעה ופסק למשיבה פיצויים בסך של 562,000 ש"ח, וכן 60,000 ש"ח הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין. כמו-כן חייב בית-המשפט את המערערים לפרסם הכחשה של הדברים שנאמרו בכתבות ולהתנצל בפני המשיבה. מכאן הערעור. 3. פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי אינו יכול לעמוד. בתביעות לשון הרע יש להבחין היטב בין הגנת "אמת דיברתי", הקבועה בסעיף 14 לחוק, לבין הגנת תום הלב, הקבועה בסעיף 15 לחוק. ראו דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ ואח' נ' קראוס (טרם פורסם), בסעיפים 42-31 לפסק-דינו של השופט אור ובדברי השופט מצא. כאמור, בענייננו התעלם בית-המשפט המחוזי לחלוטין מהגנת תום הלב שלה טענו המערערים ודחה אותה על הסף. בכך שגה בית-המשפט המחוזי, שכן, כאמור, הגנת תום הלב עומדת על רגליה שלה באופן בלתי-תלוי ויש לבחון אותה לגופה. זאת, במיוחד לנוכח העובדה, כי בית-המשפט עצמו סבר כי טענותיהם של המערערים, לפיהן המשיבה התחמקה מלענות על השאלות שהופנו אליה עובר לפרסום הכתבות, אינן משוללות יסוד. מובן שלטענות אלה - מבלי לחוות דעה לגוף העניין - עשויה להיות השלכה על ביסוס הגנת תום הלב של המערערים, ולפיכך לא היה רשאי בית-המשפט המחוזי להתעלם מהן בהקשר של הגנה זו. 4. בנסיבות אלה אני מציעה לבטל את פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ולהחזיר אליו את הדיון. ואולם, בשל האופן שבו נומק פסק-הדין והקביעות הנחרצות המופיעות בו יש לדעתי להחזיר את הדיון לשופט אחר של בית-המשפט המחוזי בחיפה אשר יברר את תובענתה של המשיבה מחדש. כן אני מציעה לחייב את המשיבה לשאת בהוצאות המערערים בכל אחד מן הערעורים בסך של 10,000 ש"ח, ובסך-הכל 20,000 ש"ח. ש ו פ ט ת השופט א' מצא: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ח' אריאל: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת דורנר. ניתן היום, י"ד באב תשנ"ח (6.8.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט 97044690.L03