דניאל זאדה נ. מדינת ישראל

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים ע"פ 4469/01 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' טירקל כבוד השופט א' ריבלין המערער: דניאל זאדה נגד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דין בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 19.4.01 בת"פ 40129/99 שניתן על-ידי כבוד השופט ג' קרא תאריך הישיבה: י"ב בחשוון תשס"ב (29.10.01) בשם המערער: עו"ד אבי עמירם; עו"ד אורלי רונן בשם המשיבה: עו"ד מיכאל קרשן בשם שירות-המבחן: הגב' ברכה וייס פסק-דין השופטת ד' דורנר: 1. בתאריך 29.5.98, יום שישי בשבוע, בשעה 03:15 לפנות בוקר, הגיעו המערער ושמונה אחרים אל מועדון "הטאראבין" ביפו על-מנת לחגוג את יום-הולדתה של חברתם, מירב בנימין (להלן: מירב). החבורה הגיעה בשתי מכוניות, האחת מסוג סובארו והשניה מסוג אלפא-רומאו. משהתברר להם מפי הבעלים גיל מגנאזי (להלן: המתלונן), ומפי מנהל המשמרת, ניר לנדאו, כי הגיעה כבר שעת הסגירה, התפרעה החבורה ואחדים מתוכה דקרו בסכינים את השניים ופצעו אותם קשות. מנהל המשמרת נדקר בירכו על-ידי מני אברהם (להלן: אברהם), ובאותה עת נדקר המתלונן בגבו. לאחר-מכן נמלטה החבורה מן המקום במכוניותיהם. המערער נסע במכונית הסובארו שהייתה נהוגה על-ידי אמיתי יפת (להלן: יפת), ואשר נסעו בה גם תמיר לוי (להלן: לוי) ושניים נוספים. 2. בחקירה הסביר המתלונן, כי ראה את דוקרו לאחר הדקירה - כאשר הסתובב לעבר הדוקר - כשהלה מחזיק בידו "סכין נפתחת". המתלונן הסביר, כי אינו מסוגל לזהות את תווי פניו של הדוקר, אלא זוכר הוא את מראהו: בחור צעיר, נמוך, לבוש בחולצה צהובה, כשעל ראשו משקפי-שמש. המשטרה איתרה את החבורה על-סמך מספרי המכוניות שנרשמו על-ידי עובדי המועדון. המערער, שמראהו הכללי הלם את התיאור שמסר המתלונן, נעצר באותו לילה והודה כי היה לבוש בחולצה צהובה ועל ראשו היו משקפי-שמש. במכונית הסובארו נתפסה סכין שעליה טביעת אצבעו של המערער, ועל המכנסיים שלבש נמצא כתם דם שזוהה בבדיקת דנ"א כדמו של המתלונן. המערער בחקירתו נתן הסברים סותרים לראיות אלו. תחילה הרחיק את עצמו מן החבורה וטען, כי הגיע אל המועדון לבדו בעיצומה של הקטטה. בהמשך הודה המערער כי הגיע ביחד עם החבורה. לעניין הסכין, הכחיש הוא את הימצאותה במכונית הסובארו, אך בהמשך הודה כי המתלונן נדקר באמצעות הסכין שנתפסה בסובארו, אלא שייחס את דקירתו ללוי, תוך שציין כי לוי נסע גם הוא במכונית זו. ואילו את הימצאות טביעת אצבעו על הסכין הסביר המערער בנגיעה אקראית בסכין. הסברו של המערער להימצאות כתם הדם על מכנסיו היה, בתחילה, כי נפצע ממנעול של דלת, ואולם לאחר-מכן טען המערער, כי הפציעה נגרמה כתוצאה מנפילה. המערער טען, כי הדם על מכנסיו דמו הוא, אך משהוברר לו כי תיערך בדיקה, הוסיף וטען כי לאחר פציעתו של המתלונן, שדמו הותז על הרצפה, נדחף המערער וכתוצאה מהדחיפה השתטח על הרצפה, וכך הוכתמו מכנסיו בדם. בהודעה נוספת סיפר המערער, כי אברהם דקר את מנהל המשמרת בירכו, ואילו לוי דקר את המתלונן בגבו, שעה שהאחרון, שניסה לרדוף אחרי החבורה, תפס את אברהם. ואילו מירב מסרה בהודעתה במשטרה, כי לוי פגע במתלונן בגבו באמצעות אלה שהוציא ממכונית האלפא-רומאו, ומאוחר יותר מסרה כי לוי פגע במתלונן בגבו באמצעות סכין. 3. המערער ואברהם הועמדו לדין בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בשני כתבי-אישום נפרדים. אברהם הודה בגדר הסדר-טיעון בעבירה של גרימת חבלה בנסיבות מחמירות, ונגזרו עליו שלוש וחצי שנות מאסר, מתוכן שנתיים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי. ואילו המערער, שהואשם אף הוא בעבירה של גרימת חבלה בנסיבות מחמירות, עמד על חפותו. בעדותו בפני בית-המשפט המחוזי חזר בו המערער מדבריו בהודעתו במשטרה, שלפיהם לוי הוא זה שדקר את המתלונן, והעלה לראשונה את הגרסה כי הסכין שנתפסה אינה הסכין הדוקרת, וכי היא הוכנסה למכונית הסובארו על-ידי יפת, שנטל אותה ממטבח בבסיס צבאי, שבו הוא משרת בתפקיד טבח. יפת, שהעיד כעד הגנה אישר זאת. לוי, שהוזמן כעד הגנה, בחר בזכות השתיקה, ואילו מירב חזרה בה מהודעתה כי ראתה את האירוע והוכרזה כעדה עוינת. 4. בית-המשפט המחוזי (השופט ג'ורג' קרא) מצא כי תיאורו של המתלונן את דוקרו כאדם הנמוך ממנו, אינו הולם את לוי, המתנשא לגובה של 1.85 מטר, אלא את המערער. עוד נקבע, כי אף גירסתה של מירב בהודעותיה אינה יכולה להתקבל, שכן נסתרת היא על-ידי ראיות באשר לפעילותו של לוי מחוץ למועדון בעת הדקירה, והעובדה שהמתלונן נדקר בגבו בכניסה למועדון בעוד הוא רודף אחרי אברהם, שניסה להימלט לאחר שדקר את מנהל המשמרת. נקבע, כי לוי לא יכול היה להספיק לגשת למכונית, ליטול ממנה את הסכין, ולחזור ולדקור את המתלונן. בית-המשפט המחוזי דחה את הסבריו של המערער לראיות המפלילות כבלתי-מהימנים ואף כמופרכים על-פניהם, והגיע לכלל דעה, כי מארג הראיות מוכיח מעבר לכל ספק סביר את אשמתו. המערער הורשע איפוא בעבירה שייוחסה לו, ונגזרו עליו ארבע שנות מאסר, מתוכן שנתיים וחצי לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי. הערעור הופנה כלפי ההרשעה, ולחלופין כלפי חומרת העונש. 5. סניגורו של המערער, עורך-הדין אבי עמירם, נכנס בערעורו לפרטי חומר הראיות. טענותיו היו, כי הראיות המפלילות לא היו חד-משמעיות; כי המתלונן לא זיהה את המערער במסדר-זיהוי; כי הסכין שנתפסה אינה הולמת את התיאור שמסר המתלונן, שראה בידי הדוקר סכין מתקפלת; כי הזהות בין דמו של המתלונן לבין כתם הדם שנמצא על מכנסי המערער לא נקבעה באופן מוחלט; וכי, על-כל-פנים, המערער נתן הסברים סבירים לראיות המפלילות, הסברים אלה מתחזקים על-ידי הראיות המצביעות על לוי כדוקר, ובחירת לוי בזכות השתיקה תומכת בגירסה זו. 6. לנוכח ממצאיו העובדתיים של בית-המשפט המחוזי, לרבות דחייתו את הסבריו של המערער לראיות המפלילות, טענות אלה אינן יכולות להתקבל. על-כן, אף לא ביקשנו את תשובת המדינה להן. אכן, איש לא ראה את המערער דוקר את המתלונן, ואף לא אחת מהראיות, כשלעצמה, מספקת להרשעתו. ברם, מכלול הראיות - תיאורו של המתלונן את דוקרו, ההולם את מראהו ואת לבושו של המערער, טביעת אצבעו של המערער על הסכין, שהודה כי שימשה לדקירת המתלונן, ודמו של המתלונן, שהכתים את בגדיו של המערער, כפי שהמערער גם הודה - מספיקים להוכחת אשמתו מעבר לכל ספק סביר. התרשמות המתלונן כי הסכין הייתה סכין מתקפלת אינה מפחיתה ממשקל הודעת המערער במשטרה - הנתמכת בתפיסת הסכין במכונית שבה נמלט - כי הסכין ששימשה לדקירות לא הייתה סכין מתקפלת. אכן, המערער הורשע לאחר שהסבריו, שעל-פניהם לא היו סבירים, נדחו כבלתי-מהימנים, ולאחר שאף לא נמצאו הסברים היפותטיים סבירים אחרים לראיות המפלילות. ראו ע"פ 3974/92 אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 565. 7. אף העונש שהוטל על המערער אינו חמור מדיי, וזאת גם בהתחשב בגילו, עברו הנקי ובנסיבותיו האישיות והמשפחתיות. העונש אף נוטה לקולא לנוכח חומרתה הרבה של העבירה שבה הורשע המערער. שכן, שיקומו של נאשם, גורם חשוב ככל שיהיה, איננו השיקול היחיד בענישה. על העונש לשקף את חומרת המעשה ואף להתחשב בשיקול של הרתעת הרבים. למרבה הצער, במקומות הבילוי פשטה תופעה, שהפכה לחזון נפרץ, של צעירים חמומי-מוח, אשר מגיעים מצוידים בסכינים, ודוקרים זה את זה. אם נוסיף לכך את העובדה, שהמערער לא דקר את המתלונן במהלך תגרה שבגידרה התגונן, אלא אך בתגובה לסירוב המתלונן לאפשר לו לבלות במועדון שבבעלות המתלונן, הרי ברור כי בית-המשפט המחוזי הקל עם המערער. הערעור על שני חלקיו נדחה איפוא. ניתן היום, י"ב בחשוון תשס"ב (29.10.01). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________ העתק מתאים למקור 01044690.L03 נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח. שמריהו כהן - מזכיר ראשי בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444