דורון יהודה- סה"כ 5 תובעים- נ. בית הדין הארצי לעבודה בירושל

3 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4467/21 לפני: כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופטת ע' ברון כבוד השופט ד' מינץ העותרים: 1. דורון יהודה- סה"כ 5 תובעים- 2. דובינצקי לריסה ( 234 תובעים) 3. מוני צדקיהו ( 102 תובעים) 4. גיא יקירה ( 67 תובעים) נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הארצי לעבודה בירושלים 2. המוסד לביטוח לאומי עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרים: עו"ד טל לביא פסק-דין השופט נ' הנדל: 1. העתירה הנוכחית מופנית בעיקרה כלפי פסק הדין שבמסגרתו דחה בית הדין הארצי לעבודה (עב"ל 12944-01-19; סגן הנשיאה א' איטח, השופטות ס' דוידוב מוטולה ו-ח' אופק גנדלר, ונציגי הציבור י' לוינזון ו-ב' סמו) את ערעור העותרים על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב – יפו (ב"ל 42563-07-15; השופטת כ' פלד ונציג הציבור ש' לס). ערכאת הערעור ציינה כי משיב 2 (להלן: המוסד לביטוח לאומי) "הסכים [...] כי צדקו [העותרים] בטענתם", לפיה גמלת הניידות – המשולמת מכוח "הסכם בדבר גמלת ניידות" שכרתו מדינת ישראל והמוסד לביטוח לאומי (להלן, בהתאמה: גמלת הניידות ו-הסכם הניידות) – כללה מרכיב של "עלות דלק הנדרשת לצורך נסיעה של 1,200 ק"מ לחודש". אף על פי כן, הערעור נדחה משום שבית הדין הארצי סמך את ידיו על הקביעה העובדתית לפיה השינוי שנערך בשנת 2001 עסק רק ב"דרך חישוב שיעור ההתייקרות" של רכיב הדלק – אך הותיר על כנו את היקף הנסועה ששימשה כבסיס לחישוב רכיב זה. קביעה זו הובילה את בית הדין הארצי למסקנה כי הצדדים פעלו בהתאם להסכם הניידות, שסעיף 19(ב) לו מאפשר להם לקבוע כללים לחישוב שיעור ההתייקרות – וכי לא נדרשה לשם כך התייעצות מוקדמת עם ועדת העבודה והרווחה של הכנסת (מנגנון הקבוע בסעיף 9(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, ביחס להסכם המעניק "הטבות סוציאליות שאינן ניתנות לפי חוק זה או לפי חיקוק אחר"). מכאן העתירה, בה מבקשים העותרים להורות על בטלות פסק דינו של בית הדין הארצי. זאת, על רקע קיומו של "מקור נורמטיבי ל-1000 ק"מ כמרכיב לנוסחת גובה קצבת הניידות"; נוכח פרוטוקול ישיבה של ועדת העבודה והרווחה של הכנסת, מיום 11.9.1978, ממנו עולה כי סוכם "על הגדלת מרכיב הק"מ בנוסחת קצבת הניידות מ-1000 ק"מ ל-1200 ק"מ"; בשל סימני שאלה שונים שהם מעלים לגבי ההחלטה משנת 2001; ובשל חוסר יכולת לערוך השוואה מלאה בין "3 גרסאות שונות של שלושה גורמים שונים מטעם [המוסד לביטוח לאומי]". כמו כן, הם מבקשים להורות למשיבים לנמק "מדוע אין להשאיר את הקביעה במקרה דנן שאין צורך בקיום חובת היוועצות [...] בשינוי שבוצע"; מדוע לא יציגו "בניפרד הנתונים של תוספות שנתנו לאורך השנים ובתקופה הרלוונטית לקצבאות הניידות לאורך השנים"; מדוע לא יפרסמו את "נוסחת חישוב קצבאות הניידות יחד עם נתוני הסיכום"; מדוע לא יציגו נתונים אלה "בהתאמה למיגבלות הזכאים ובדגש על פי חלוקה לצרכים בהתאם לכלל אצבע עיקרי ורלוונטי שככל שניקבע שהרכב הרפואי גדול יותר ועם איבזור יקר יותר מרכיב הדלק ייקבע בהתאמה ולא כנוסחה אחידה לכלל הזכאים לקצבת ניידות"; ומדוע לא יציגו את "נתוני ההצמדה ושיערוך החל משנת 2001 אשר היוו את נוסחת החישוב לקצבאות הניידות". 2. דין העתירה, על כל ראשיה, להידחות על הסף. כידוע, בית המשפט הגבוה לצדק אינו מהווה ערכאת ערעור על החלטות בית הדין הארצי לעבודה, והתערבותו בהן תתרחש "רק מקום בו התקיימו שניים אלה: האחד, קיומה של טעות משפטית מהותית בפסק הדין. דהיינו, מקום בו נפלה טעות משפטית 'רגילה' לא יצמיח עילת התערבות בהחלטות בתי הדין לעבודה. יש צורך כי תתקיים 'טעות משפטית מהותית' [...] השני, בנוסף לטעות יש להראות כי הצדק מחייב התערבותו של בית הדין הגבוה לצדק בנסיבות העניין" (בג"ץ 3229/12 אחים סמאר שיווק פירות וירקות תמרה בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 4 (13.12.2012)). חריג זה לא התקיים בענייננו. על קצה המזלג אומר כי אין במסמכים ההיסטוריים לגבי היקף הנסועה כדי להשליך על קביעת בית הדין הארצי לעבודה, לפיה היקף זה לא שונה בשנת 2001. אף בטענות הממוקדות בתוקפו של השינוי האמור אין כדי לגלות עילת התערבות. חלק מהן אינו מבוסס (כך, למשל, לא ברור כיצד, לדעת העותרים, "עיון בהסכם הניידות משנת 1975 ופרוטוקול הדיון בוועדה מספטמבר 1978" מעיד שהשינוי במתכונת חישוב שיעור ההתייקרות – שהתרחש למעלה משני עשורים לאחר מכן – "נעשה לכאורה ממש כלאחר יד, תוך שקילת שיקולים שאינם יכולים להוות את הבסיס להחלטה זו" (פסקה 25 לעתירה)), וגם באחרות אין כדי להצביע על טעות משפטית מהותית שהצדק מחייב את תיקונה. על זאת אוסיף כי בית הדין הארצי שב והדגיש כי הוא אינו נדרש לטענות אפשריות לגופה של "שיטת העדכון שנקבעה במסמך 2001", או אופן ביצועה – ובניסוח אחר, "אשר לסבירות השינוי והשלכותיו, כמו כל טענה אחרת החורגת מהנושאים שנדונו בהליך זה" – וכי טענות אלה שמורות לצדדים (פסקאות 12-13 לפסק הדין). מובן, אפוא, שאין להידרש לראשונה ל"חוסר סבירות ההחלטה – היעדר תשתית ראייתית מחד, היעדר הנמקה מאידך" במסגרת העתירה נגד פסק הדין, ודברים אלה יפים גם ביחס לראשי העתירה הנוגעים לגילוי ופרסום נתונים שונים. העותרים לא הציגו כל אינדיקציה למיצוי הליכים בהיבטים אלה, ודי בכך כדי לחרוץ את גורל חלקים אלה של העתירה לשבט. 3. העתירה נדחית, אפוא, על הסף. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות. ניתן היום, כ' בתמוז התשפ"א (‏30.6.2021). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 21044670_Z01.docx מא מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1