פלוני נ. מדינת ישראל

החלטה בתיק ע"פ 4463/04 בבית המשפט העליון ע"פ 4463/04 בפני: כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת-הדין וגזר-הדין שניתנו בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, מיום 29.4.04, בתפ"ח 1037/02 שניתנו על ידי כבוד השופטות ב' אופיר-תום-אב"ד, מ' סוקולוב, ת' שפירא תאריך הישיבה: ט"ו באדר א' התשס"ה (24.2.05) בשם המערער: עו"ד אבי כהן בשם המשיבה: עו"ד אורלי מור-אל פסק דין השופט ס' ג'ובראן: 1. המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטות ב' אופיר-תום, מ' סוקולוב, ת' שפירא), בתפ"ח 1037/02, בעבירה של ביצוע מעשה סדום בנסיבות של אינוס בקטין כבן 12.5 שנים, לפי סעיף 347(ב) ביחד עם סעיף 345(א) (1) ו-(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק). על המערער נגזרו שש שנות מאסר, מהן ארבע שנים לריצוי בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, כאשר התנאי הינו שלא יעבור עבירות מין כלשהן, למעט עבירה לפי סעיף 349(א) לחוק. בנוסף חויב המערער לשלם פיצוי למתלונן בסך של 50,000 ש"ח. עובדות המקרה 2. המערער הינו אדם כבן שישים, אב לילדים וסב לנכדים, אשר בעת קרות האירוע נשוא תיק זה, התגורר עם חברתו והועסק כעובד בחנות שווארמה בקניון נס ציונה "הקניותר" (להלן: הקניון). לפי הנטען בכתב האישום, ביום 10.2.02, בשעה 19:40 או בסמוך לכך, כאשר שהה המערער בשירותי הגברים בקניון, נכנס ג, יליד 27.7.89 (להלן: הקטין) לשירותים על-מנת להטיל את מימיו. בעת שהקטין ניגש לשטוף את ידיו בדרכו החוצה מן השירותים, פנה המערער לשוחח עימו ואף ביקש לראות את איבר מינו. הקטין הגיב בבוז לבקשה זו, ויצא. בשלב זה, אחז בו המערער בצווארו, הדפו לשירותי הנכים, נעל את הדלת ודחף את הקטין על מושב האסלה. או-אז, הסיר המערער את בגדיו וכן את בגדי הקטין וזאת בניגוד לרצונו, נגע באיבר מינו ולאחר מכן אחז בראשו, תוך כדי שהוא מחדיר את איבר מינו לפיו. לאחר זמן קצר, הצליח הקטין לזוז מאחיזתו של המערער בטענה, כי הוא חייב לשטוף את ידיו, הרים מכנסיו, ונמלט. פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי 3. על יסוד הראיות שהובאו בפניו, קבע בית המשפט המחוזי את ממצאיו ואת ההרשעה אשר התבססה בעיקרה על עדות הקטין, אשר נמצאה מהימנה חרף ניסיונות המערער להפריכה באמצעות הזמנת מצעד עדים מחייו של הקטין. בית-המשפט המחוזי מצא תימוכין לעדותו של המתלונן במצבו הנפשי הקשה לאחר האירוע; בעדותה של השכנה שפגש הקטין בקניון; השוטר שאיתר עם הקטין את המערער; התרשמותה של חוקרת הילדים מהקטין; וכן בעדות אימו של הקטין, אשר הגיעה במהירות למקום לאחר שהוזעקה על-ידי השכנה. כמו-כן, גרסתו של המערער נמצאה פחות אמינה בעיני בית-המשפט המחוזי, לעומת גרסת הקטין. בנוסף למהימנות גרסתו של הקטין על אופן השתלשלות העניינים במהלך האירוע, דחה בית המשפט המחוזי את טענת המערער, כי מי שיזם את כל האירוע היה הקטין דווקא. כמו-כן, דחה בית-המשפט המחוזי גם את טענתו של המערער, לפיה האמין שהקטין הינו מעל 18, ולפיכך זכאי להגנת "טעות במצב דברים", בהתאם להוראות סעיף 34יח לחוק. באשר לעונש, קבע בית-המשפט המחוזי, כי מעשהו הנתעב והבזוי של המערער, דורש גינוי והתייחסות מחמירה, ולפיכך גזר על המערער את העונש כאמור לעיל. מכאן הערעור שבפנינו, אשר מופנה הוא הן כנגד הכרעת הדין והן כנגד גזר-הדין. טענות המערער 4. באשר להכרעת הדין, טוען בא-כוח המערער, כי היא מבוססת על עדותו של הקטין אשר הינה רצופה בשקרים. לטענתו, הקטין הוא זה שניגש אל המערער בשירותים בהצעה להכיר לו נערת ליווי, ומשסירב המערער להצעה זו, התבקש על-ידי הקטין, ללכת אחריו לשירותי הנכים, שם סגר הקטין את הדלת, התיישב על האסלה וביקש מן המערער שיפתח את מכנסיו. או-אז, החדיר הקטין מרצונו את איבר מינו של המערער לפיו. בנוסף, טוען בא-כוח המערער, כי טעה המערער טעות כנה בכל הנוגע לגילו של הקטין. לטענתו, הופתע מאד המערער לשמוע בחקירותיו במשטרה, כי הקטין הינו בן 12.5 שנים, וזאת עקב התרשמותו בנוגע לגובהו וגודלו של הקטין. במיוחד אמורים הדברים, לטענת בא-כוחו של המערער, לאור העובדה, כי התרשמותו של המערער מן הקטין נעשתה באירוע ספונטאני שהתרחש במשך זמן קצר ביותר. לפיכך, טוען בא-כוח המערער, כי יש וראוי שבנסיבות אלו, יתקיים ספק סביר בכדי שיחול סייג טעות במצב דברים לגבי העבירה בה הורשע. בנוגע לגזר-הדין, טוען בא-כוח המערער, כי ראוי להמיר את עונשו של המערער מעונש של מאסר בפועל ועונש כספי, לעונש אשר ירוצה בעבודות שירות וכן לבטל את העונש הכספי. זאת, בהסתמך על תסקיר שירות המבחן שהוגש לבית-המשפט המחוזי ואבחונו את המערער, גילו של המערער והיעדרו של עבר פלילי דומה. טענות המשיבה 5. לטענת בא-כוח המשיבה, גרסתו של המערער הינה שקרית. לטענתו, בעת ששהו הקטין והמערער שניהם בשירותים, פנה המערער לשוחח עימו בבקשה לראות את איבר מינו, וכי בהמשך אף אחז בו בצווארו, גררו לשירותי הנכים, נעל את הדלת, הסיר את בגדי שניהם, נגע באיבר מינו של הקטין והחדיר את איבר מינו לפיו של הקטין, כל זאת חרף היעדר רצונו. לפיכך, טוען בא-כוח המשיבה, הכרעתו של בית-המשפט המחוזי הינה נכונה, הן לגבי הכרעת הדין והן לגבי גזר-הדין. דיון שאלת המהימנות 6. גרסאותיהם של המערער והקטין ביחס לזהות יוזם האירוע היו סותרות לחלוטין. הסכמתם היחידה של שני הצדדים נוגעת לפעולות אשר התרחשו בתוך תא השירותים, כאשר המחלוקת היא לגבי זהותו של מי מהם, אשר יזם מעשים אלו. 7. בית-המשפט המחוזי, לאור התרשמותו מן העדויות השונות שהובאו בפניו, כמו גם ישירות מעדות הקטין עצמו, דיבורו והתנהגותו בפני בית-המשפט, הגיע למסקנה, כאמור, כי עדותו של הקטין בניגוד לזו של המערער, היא האמינה. על-פי רוב, אחד הקשיים הבולטים בהסדר של חקירת קטין על-ידי חוקר ילדים, הוא הפגיעה ביכולתו של בית-המשפט להתרשם באופן בלתי אמצעי מעדות הקטין (ע"פ 694/83 דנינו נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(4) 249; ע"פ 446/02, מדינת ישראל נ' גלעד חיים קובי, פ"ד נז(3) 769.) אולם, בענייננו, העיד הקטין לפני בית המשפט המחוזי, ובכך ניתנה לבית-המשפט המחוזי האפשרות לגבש התרשמות ישירה מאופן מסירת דבריו, מפרטי האירוע, הבעותיו, ביישנותו והיסוסיו, מאופן הצגת השאלות אליו וכיוצא בזה. וכך התרשם בית המשפט המחוזי מן הקטין: "את סיפורו פרש בפנינו באיפוק רב, גם אם בהתרגשות ניכרת, לעיתים בזעם כבוש, ולעיתים בחיוך מבויש, הכל מבלי להיתפש לקטנות ומבלי להתלהם". כל אלו, סייעו ביצירת ההתרשמות, שהיא היסוד לקביעת העמדה לגבי אמינות דברי העד. (לעניין זה ראו דברי הנשיא מ' שמגר בדנ"פ 3750/94 יואב דרכי נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(4) 621, בעמ' 625). 8. בית-המשפט המחוזי קבע, כי עדות הקטין הוכחה כאמינה. אולם, בכל זאת, יש לנקוט במשנה זהירות וזאת לאור היות עדות זו עדות יחידה של קורבן עבירת מין, ובמיוחד כאשר קורבן זה הינו קטין וצעיר בשנים. בענייננו, אכן ישנן ראיות תומכות רבות לעדותו של הקטין, אך ללא ספק העיקרית שבהן היא עדות חוקרת הילדים והתרשמותה מן הקטין. בית-המשפט המחוזי קבע, כי חוקרת הילדים הותירה עליו רושם של חוקרת ילדים מקצועית, בקיאה ויודעת את עבודתה היטב. בנוסף, אף ציין בית-המשפט המחוזי, כי התרשמותה של חוקרת הילדים מהקטין, הינה מאוזנת ומבוססת על ניתוח לוגי של התנהגות הילד ושל דרך הבאת דבריו. חוקרת הילדים, אשר התרשמה מאמינותו של הקטין, שמעה ממנו תיאורים חיים ושוטפים על החוויה הקשה אשר עבר, תוך התרגשות ניכרת מצידו, ואשר במהלכם כלל פרטים שהינם בגדר מידע נוסף, מעבר לדרוש. יתרה מזאת, החוקרת עצמה, בעדותה, אף סקרה והצביעה על סימני אמת רבים, אשר ניתן למצוא בעדותו של הקטין בפניה, המעידים על אמינות גרסתו והיעדר כל גוזמאות בסיפורו. לפיכך, בצדק התחשב בית-המשפט המחוזי בעדות חוקרת הילדים, שהרי כבר נקבע בפסיקה לא פעם, כי התרשמותה של חוקרת ילדים הינה ראיה בעלת משקל (ראו ע"פ 446/02 מדינת ישראל נ' גלעד חיים קובי, פ"ד נז (3), 769). כמו-כן, ראיות תומכות נוספות בעדות הקטין ניתן לראות בעדות השכנה, אשר ראתה את הקטין מיד עובר לאירוע בשירותים, כשפניו אדומות והוא מבוהל; עדות השוטר אשר אליו ניגשו הקטין והשכנה להתלונן; ועדות אימו של הקטין, שהגיעה מייד לקניון לאחר שהוזעקה על-ידי השכנה. עדויות אלו, מהוות תמיכה מספקת לגרסת הקטין, בהתאם לדברים שנקבעו בע"פ 446/02 מדינת ישראל נ' גלעד חיים קובי, פ"ד נז (3), 769, בעמ' 783-784: "ואכן, הפסיקה הכירה במצב נפשי של קטין, קורבן עבירת מין, המבטא זעזוע נפשי עמוק שחווה הקורבן - כראיית סיוע לעדותו של הקטין בפני חוקר ילדים (ע"פ 556/85 ביטון נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2)731; דנ"פ 3750/94 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(4) 624 ,621; ע"פ 7086/93 פלוני נ' מדינת ישראל (תק -על 1506 (3)94))." לפיכך, לא מצאתי מקום להתערב בקביעות עובדתיות אלו של בית-המשפט המחוזי. 9. בא-כוח המערער הביא מצידו שורת עדים בכוונה להוכיח, כי הקטין הינו שקרן ומסוכן וכי אין לסמוך על עדותו. לשם כך, זימן בא-כוח המערער עדים מסביבת בית-הספר של הקטין, והגיש חוות דעת, ומכתבים שונים של אנשי מקצוע בתחום החינוך והפסיכולוגיה, אשר היו קשורים לקטין. רבים מעדים אלו, יש לציין, כלל לא זכרו את האירועים השונים בגינם הוזמנו להעיד בנוגע לקטין, או התייחסו בביטול ביחס להתנהגותו של הקטין, עליה נדרשו להעיד, בין אם פירשוה כמשובת ילדות שלילית ולא מעבר לכך, ובין אם שמעו עליה ממקור שני או שלישי. בנוסף נראה, כי עדויות אלו מעידות, כי הקטין ילד בעייתי, אשר עבר תקופה קשה עקב מחלתה של אימו, ולפיכך הטריד את מוריו ויועציו בהצקות לבני כיתתו ובבעיות משמעת מעת לעת. אולם, עדויות אלו אינן מסייעות לבא כוח המערער למטרה לשמה הביאן, שכן הן אינן מעוררות ספק סביר לגבי העדר אמינות גרסתו של הקטין. כלומר, לטעמי, עדויות אלו אינן מלמדות על כל קשר בין התנהגות בעייתית של ילד בסביבת בית הספר לבין יכולתו ליזום מפגש מיני עם אדם זר, המבוגר ממנו בחמישה עשורים, בשירותי קניון ציבורי. יתרה מכך, לאור העדויות, הקטין הוא זה שנותר לאחר האירוע נסער והמום, ואילו המערער יצא מן השירותים, רכש סיגריות והמשיך את עבודתו כרגיל. לאור האמור לעיל, נראה, כי המערער לא הצליח לעורר כל ספק סביר, אשר יהיה בו כדי לפסול את גרסתו של הקטין. "טעות במצב דברים" 10. בא-כוח המערער טוען, כי שגה בית-המשפט המחוזי בדחותו את טענת ההגנה של המערער "לטעות במצב דברים" בנוגע לגילו של הקטין, בהתאם לסעיף 34יח לחוק, אשר קובע כך: "34יח. טעות במצב דברים (א) העושה מעשה בדמותו מצב דברים שאינו קיים, לא יישא באחריות פלילית אלא במידה שהיה נושא בה אילו היה המצב לאמיתו כפי שדימה אותו. " סעיף 34יח כלול בפרק ה'1 לחוק, שעניינו סייגים לאחריות פלילית, כפי שנקבעו בתיקון 39 לחוק העונשין. בע"פ 5938/00 ניסים אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3), 873, נקבע, כי: "הסייג של טעות במצב דברים דורש לשם התקיימותו, עשיית מעשה בדמותו של מצב עובדתי שאינו קיים. נוסח זה מורה כי על הטעות להיות כנה, באופן שהנאשם האמין במצב דברים שאינו מתקיים בפועל. (ראו: הצעת חוק העונשין (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ב-1992, ה"ח 140: "אם הטעות לא היתה כנה, לא היתה כלל טעות"). סעיף 34יח לחוק העונשין אף מורה כי בעבירות של מחשבה פלילית, להבדיל מעבירות רשלנות, אין הכרח להוכיח כתנאי מהותי כי הטעות היתה סבירה. עם זאת, בעבירות של מחשבה פלילית, הסבירות יכולה לשמש אמת-מידה ראייתית לבחינת אמינותה של גירסת הטעות מצד הנאשם (ראו: ע"פ 389/91 מדינת ישראל נ' ויסמרק, פ"ד מט (705 (5, בפיסקה 14 לפסק-דינו של השופט בך; ע"פ 4260/93 חג' יחיא נ' מדינת ישראל, פ"ד נא (869 (4, בפיסקה 11 לפסק-דינו של השופט זמיר; ע"פ 2598/94 דנינו נ' מדינת ישראל, דינים -עליון מב 218, בפיסקה 11 לפסק-דינו של השופט גולדברג; דנ"פ 1294/96 משולם נ' מדינת ישראל, פ"ד נב (1 (5, בפיסקה 12 לפסק-דינו של השופט מצא; וכן: ש"ז פלר "טעות במצב דברים" מחקרי משפט יב (תשנ"ה) 18 ,5). " בענייננו, בא-כוח המערער מנסה לעורר ספק, שמא טעה המערער טעות כנה בכל הנוגע לגילו של הקטין. לדבריו, הופתע מאד המערער לשמוע בחקירותיו במשטרה, כי הקטין הינו בן 12.5 שנים, וזאת עקב טענותיו בנוגע לגובהו וגודלו של הקטין. במיוחד אמורים הדברים, לטענת בא-כוח המערער, לאור העובדה, כי התרשמותו של המערער מהקטין נעשתה באירוע ספונטאני שהתרחש במשך זמן קצר ביותר. לפיכך, טוען בא-כוח המערער, כי יש וראוי שבנסיבות אלו, יתקיים ספק סביר, בכדי שיחול הסייג לגבי העבירה בה הורשע. לעניין הסייג, נקבע בע"פ 4962 ,4961 ,4675/97 ישראל רוזוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(4), 337 ,עמ' 375-376, כי: "ואולם, אם עלתה טענת "סייג" לאחריות פלילית, מתעוררת הוראת-ה"סייג" מתרדמתה, ובקומה משנה היא את סביבתה ומעקרת היא את פליליות המעשה. במקרה זה מגלה ה"סייג" עצמו כבעל השפעת-מישרין - הן לעניין חזקת -החפות והן לעניין השאלה אם עמדה התביעה בנטל השיכנוע המוטל עליה (מבראשית). וכך, אם עלתה טענת "סייג" לאחריות פלילית, ונתעורר ספק סביר - אשר לא הוסר - אם נתקיים באירוע אותו "סייג", אם לאו, כי-אז יחול הסייג (סעיף 34כב(ב))." אולם, יש לזכור, כי במסגרת תיקון 39 לחוק, נקבע בסעיף 20(ג)(1) לחוק, כי "עצימת עיניים" הינה התעלמות מודעת מאפשרות קיומה של נסיבה על אף החשד שמא היא מתקיימת, והימנעות עובר למעשה מבדיקת המצב לאשורו (ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין (כרך א, תשמ"ד) 519). בנוסף, עולה מן הסעיף, כי על העושה עצמו לחשוד באפשרות התקיימות נסיבה, וכי לצורך קיום מצב של "עצימת עיניים", די בחשד ממשי (או בלשונו של פרופ' פלר: "חשד רציונלי" או "חשד מעשי"). (ראו ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין (כרך א', תשמ"ד) 524-522). 11. במקרה דנן, בא-כוח המערער עצמו אינו חולק על כך, שהמערער היה מודע לכך שהקטין עודנו נער, ולפיכך אף אם המערער לא ידע את גילו האמיתי של הקטין (12.5), עדיין ידע הוא כי גילו צעיר מאד, אך בחר להתעלם מחשדו זה בלא לבררו. בכך למעשה עצם המערער את עיניו ולפי סעיף 20 (ג)(1) לחוק, כמוהו כמי שהיה מודע לגילו האמיתי של הקטין. ראוי להדגיש, כי מי שהיה מודע לקיומה של נסיבה, או חשד בקיומה ונטל במודע סיכון שהיא מתקיימת, לא יכול להיחשב כמי שטעה טעות כנה לגביה (ראו ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין (כרך ב, תשמ"ז) 525 ,514-515; ש"ז פלר "טעות במצב דברים" מחקרי משפט יב (תשנ"ה) 20 ,5). 12. העולה מן המקובץ הוא, כי אין עילה להתערבותנו בממצאיו של בית המשפט המחוזי ובאמון שנתן בגרסתו של הקטין, כמו גם בחוסר האמון שנתן בגרסתו של המערער. על כן, נחה דעתי, כי בדין נקבע, כי המערער ביצע את העבירה שיוחסה לו, וכי הובאו לפני בית-המשפט המחוזי ראיות המוכיחות - מעל לספק סביר - כי הרשעת המערער הינה מבוססת ונכונה. סיכומו של דבר, דין הערעור על ההרשעה להידחות. חומרת העונש 13. טענתו החלופית של המערער נסבה על חומרת העונש שהוטל עליו. בית-המשפט המחוזי גזר עליו עונש של 4 שנות מאסר בפועל, מאסר על תנאי ותשלום פיצוי למתלונן. לחומרת העונש, התחשב בית-המשפט המחוזי באופי המעשה המיני שבוצע בקטין, המקום בו נעברה העבירה, וכן בגילו הצעיר של הקטין – פרט אשר יש בו בכדי לתרום משמעותית לטראומות ושאר השלכות עתידיות העשויות להיווצר אצל הקטין. לקולת העונש, נשקלה העובדה, כי המערער הינו אדם מבוגר כבן 60, אשר עבר בעת קרות האירוע תקופה קשה והיה שרוי בדיכאון רב, ואף צוינה העובדה, כי המערער מחוסר עבר פלילי. 14. לאחר ששקלתי את טיעוני באי-כוח הצדדים, ועיינתי בתסקיר שירות המבחן מיום 3.8.05, הגעתי לכלל מסקנה, כי יש לדחות את ערעורו של המערער גם על חומרת העונש. גזר הדין שהוטל על המערער הינו מידתי והולם את נסיבות העבירה שביצע, כמו גם את אופייה וחומרתה. צדק בית המשפט המחוזי בפוסקו, כי הביזוי וההשפלה הנגזרים מן המעשה מחייבים התייחסות מחמירה אליו. השיקול המרכזי הראוי העומד לנגד עיננו בעבירות מין, ובפרט בכאלו המתבצעות כלפי קטינים, הוא האינטרס הציבורי וניתן לראות לכך אסמכתאות רבות בפסיקה. כך, למשל בע"פ 6279/03 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(1), 3570, עמ' 3579 נקבע: "אכן, מכלול הנסיבות האמורות מצדיק החמרה בעונשו של המערער לצורך השגת מטרות הגמול וההרתעה במשולב. המסר המתבקש מהחמרה זו הוא כי החברה לא תשלים עם פגיעה חמורה בגופן ובנפשן של קרבנות עבירות מין ואלימות ותוקיע מעשים אלה, בין היתר, באמצעות עונשים חמורים אשר יבודדו את עבריין המין לתקופה ארוכה מחיים בחברה כאדם חופשי." לענייננו יפים גם הדברים שנאמרו בע"פ 5208/99 טומאס שורני נ' מדינת ישראל תק-על 99(3), 1001: "מקובלת עלינו עמדתו של ב"כ התביעה, לפיה: גם כאשר מדובר בנאשם בעל אישיות חיובית כזו של המערער, על בית המשפט להעדיף בעבירות מסוג זה את הצורך במתן ביטוי הולם לחומרת המעשים העומדים בבסיס ההרשעה על פני נסיבותיו האישיות של הנאשם, לרבות הנזק הטמון בהטלת עונש מאסר לריצוי בפועל. תכלית זו, של קביעת חומרת העבירות שבהן הורשע המערער בהכרתו ובהכרת הכלל, מחייבת הטלת מאסר לריצוי בפועל, גם במקום שהדבר כרוך בפגיעה קשה בנאשם לנוכח אישיותו ותרומתו לחברה". [כמו-כן, ראו גם ע"פ 8001/00, 7657 מחג'נה נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(1), 814; ע"פ 1867/00, מדינת ישראל נ' אבי גוטמן, פ"ד נד(3), 145, בעמ' 157-158; ע"פ 5874/00, ארנלדו לזרובסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(4), 249 בעמ' 254-255.] 15. לאור הדברים האמורים, נראה לי, כי מן הראוי להשאיר את העונש אשר הוטל על המערער כפי שהוא, שכן אין הוא מחמיר עימו יתר על המידה או עושה עימו חוסר צדק. לפיכך, אף דין הערעור על גזר-הדין להידחות. סוף דבר לסיכום, מהשיקולים שהובאו לעיל, אני מציע לחברי לדחות את הערעור, על שני חלקיו. ש ו פ ט השופטת ד' ביניש: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט א' רובינשטיין : אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט, כאמור בפסק-דינו של השופט ס' גובראן. ניתן היום, ג' באלול תשס"ה (7.9.05). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04044630_H07.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il