שרון שמואל (2000) בע"מ נ. שפיר - הנדסה אזרחית וימית בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 4461/17 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4461/17 לפני: כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט ג' קרא כבוד השופט ד' מינץ המערערת: שרון שמואל (2000) בע"מ נ ג ד המשיבה: שפיר - הנדסה אזרחית וימית בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו מיום 18.04.2017 בת"א 47391-12-15 שניתן על ידי כבוד השופטת א' לושי-עבודי בשם המערערת: עו"ד אמיר איבצן; עו"ד רונית דיסטניק בשם המשיבה: עו"ד יואב פרוכטמן; עו"ד אלעד ברדוגו; עו"ד פאר דוד פסק-דין השופט נ' הנדל: המערערת זנחה את הליך הבוררות בו היא פתחה. פסק הדין שעסק בזניחה הפך לחלוט, משאף אחד מהצדדים לא ערער עליו. השאלה הניצבת לפנינו היא האם היא רשאית להגיש את תובענתה לבית המשפט? ערכאה קמא השיבה לשאלה זו בשלילה. 1. במרכז ההליך הסכם שנכרת בין הצדדים לצורך ביצוע עבודות להרחבת משכן הכנסת. נוכח מחלוקת כספית, בתחילת שנת 2010 פנתה המערערת לערכאה קמא בבקשה למינוי בורר. כך בהתאם לסעיף 56 להסכם בין הצדדים, אשר כלל הוראות בדברים יישוב סכסוכים בדרך של בוררות. בשלהי אותה השנה נערכה ישיבת בוררות ראשונה, אשר הייתה מקדמית וטכנית כקביעת ערכאה קמא, ובה נתבקשה המערערת להגיש כתב תביעה עד לינואר 2011. כשלושה ימים לאחר מועד זה הוגשה בקשה למתן ארכה בת 30 יום מטעם המערערת. ברם, רק בחלוף שלוש שנים ממועד פתיחת הבוררות – בחודש אוקטובר 2013 – הגישה המערערת את כתב התביעה. זאת מבלי לספק הסבר לאיחור הניכר וללא הגשת בקשה למתן ארכה נוספת. בסמוך לכך הגישה המשיבה תובענה לבית המשפט המחוזי, וביקשה סעד הצהרתי לפיו הליך הבוררות עבר מן העולם, סמכות הבורר פקעה וכך גם הסכם הבוררות בין הצדדים. פסק דינה של ערכאה קמא קבע כי יש לראות בשיהוי הרב בהגשת כתב התביעה ללא הגשת ארכה מתאימה כזניחת הליך הבוררות, שהובילה גם לפקיעת ולביטול הסכם הבוררות (להלן: פסק הדין הראשון). על עניין זה לא הוגש ערעור ופסק הדין הפך לחלוט. בהמשך, הגישה המערערת תובענה לבית המשפט המחוזי, בבקשה לדון בטענותיה לגופן. המשיבה מצידה הגישה בקשה לדחיית התובענה על הסף או לסלקה מחמת הליך הבוררות שהתקיים, היוצר מחסום דיוני מפני ניהול התביעה, ומחמת התיישנות. ערכאה קמא קיבלה את בקשת המשיבה (להלן: הליך הדחייה על הסף), ומכאן הערעור המונח לפנינו. המערערת גורסת כי שני הטעמים עליהם הצביעה ערכאה קמא לדחיית תביעתה על הסף – הסכמת הצדדים לפתירת סכסוכים בהליכי בוררות, וחשש מבחירה מחושבת של מקום ההתדיינות (Forum shopping) במצב בו צד אינו מרוצה מהליך הבוררות או מזהות הבורר – אינם גוברים על זכותה לגישה לערכאות. עוד נטען כי השיקול השני איננו רלוונטי בענייננו, משום שלא מדובר בסלילת דרך להתחמק מהליך הבוררות. לגישת המערערת יש להבחין בין מקרים בהם התנהגות בעל הדין מלמדת על ניסיון פסול לבחירת מותב, ובפרט כאשר הליך הבוררות החל להתנהל לגופו; לבין כאלו שלא, בהם החששות עליהם הצביעה ערכאה קמא פוחתים. בדיון בפנינו המערערת ביקשה להקביל את עניינה ל"מחיקה מחוסר מעש", הקבועה בתקנה 156(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: התקנות). על פי תקנה 527 לתקנות אין מדובר במעשה בית דין. על בסיס תקנה זו, וכן על בסיס הלכות בית המשפט, הקובעות כי אין בפקיעת הליך הבוררות להותיר את הצדדים ללא סעד – טוענת המערערת כי לא היה מקום לדחות את תביעתה על הסף. עוד העלתה המערערת מספר טענות עובדתיות, לפיהן המשיבה מושתקת מלכפור בזכותה להגיש את תביעתה לבית המשפט. המשיבה סומכת ידה על פסיקת ערכאה קמא. לתפיסתה, הפיכת תוצאת הליך הדחייה על הסף משמעה פגיעה קשה במוסד הבוררות וחתירה תחת החופש החוזי של הצדדים. בנוסף, הדבר נוגד את חוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות או החוק), המאפשר להחזיר הליך לכותלי בית המשפט רק בהתקיים הטעמים המנויים בו. המשיבה מדגישה כי לזניחת הליך הבוררות נדרשת השלכה מעשית, ובמקרינו מדובר בחסימת האפשרות לדון בתביעה לגופה. כך לצורך מניעת ניצול של ההליך המשפטי. לטענת המשיבה אין מדובר בפגיעה קשה בזכות הגישה לערכאות, משום שהמערערת ויתרה במודע על יומה בבית המשפט. לבסוף, נטען גם להתיישנות ההליך. דיון והכרעה 2. נפתח בעיקר – דעתי היא כי דין הערעור להידחות. בהקשר זה יובהר כי אין מקום להתערב בממצאי העובדה שנקבעו על ידי ערכאה קמא. הטעם לדחייה, על פי ממצאים אלה, נעוץ בשני מחסומים בלתי עבירים: הראשון הוא זניחת הליך הבוררות על ידי המערערת; והשני הוא הצורך שלא לאפשר לבעל דין לפנות לבית המשפט מקום בו הוא הביע הסכמתו לפתור סכסוכים בדרך של בוררות. המחסום הראשון הוא, כאמור, זניחת הליך הבוררות. כזכור, פסק הדין הראשון קבע כי הליך הבוררות שהתנהל בין הצדדים נזנח וכי הסכם הבוררות בטל. הליך זה הפך לחלוט משאף אחד מהצדדים לא ערער על תוצאתו. הקביעה לפיה ההליך נזנח נשענת בראש ובראשונה על חלוף הזמן. משרק לאחר שלוש שנים ממועד פתיחת הליך הבוררות הגישה המערערת את כתב התביעה, דומה כי קביעה אחרת הייתה נוגדת את תכליות מוסד הבוררות, שהמרכזית בהן היא יעילות ההליך (ראו למשל עניין שובל, בעמ' 835). תכלית זו נלמדת אף מהוראות החוק עצמו, וביניהן סעיף טו לתוספת הראשונה של החוק, המורה כי "על הבורר לתת את פסק הבוררות תוך שלושה חדשים מהיום שהתחיל לדון בסכסוך, או שנדרש להתחיל לדון בו על ידי הודעה בכתב של בעל-דין, הכל לפי המוקדם יותר..." (ההדגשה איננה במקור). הוראה זו קובעת סד זמנים קצר ומוגבל, שמטרתו להגשים את התכלית האמורה. מקום בו הליך הבוררת חרג מהזמן האמור – הוא פוקע. בעניין קטלנה הוטעם כי: "הגיונו של כלל זה טמון במהותו של הליך הבוררות כהליך שנועד להביא לסיומם המהיר של סכסוכים מחוץ לכותלי בית המשפט. כאשר מעבירים בעלי דין את הסכסוך ביניהם לידיו של בורר, כוונתם היא כי הכרעת הבורר תהיה יעילה ומהירה...הליך בוררות הנמשך שנים רבות מנוגד לכוונה המקורית של הצדדים, ולתכליותיו ומטרותיו של חוק הבוררות עצמו. בשל כך פקיעתו היא מוצדקת" (ע"א 5983/08 קטלנה מימון בע"מ נ' פייגלין בפס' 9 (21.10.2010) (להלן: עניין קטלנה)). אף בהיקש מחוקים אחרים, ובמרכזם סעיף 41 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים), ניתן ללמוד כי מדובר בתוצאה צודקת. על פי סעיף זה "חיוב שלא הוסכם על מועד קיומו, יש לקיים זמן סביר לאחר כריתת החוזה...". קשה לחלוק על כך שמעבר של שלוש שנים ממועד פתיחת הבוררות, מבלי שהוגשו בקשות ארכה מתאימות, איננו זמן סביר. לגבי ההקבלה שביקשה המערערת לבצע בין מקרינו לבין מחיקה מחוסר מעש, עולה כי אין הנדון דומה לראיה. זאת נוכח תכליות מוסד הבוררות, כפי שהוצגו לעיל. מתן אפשרות לצד לחזור להליך בוררות לאחר זניחתו במשך שלוש שנים אינה עולה בקנה אחד איתן. ויוזכר כי פסק הדין הראשון, הקובע כי הליך הבוררות נזנח וכי ההסכם בין הצדדים פקע – הפך לחלוט זה מכבר. 3. המחסום השני הניצב בפני המערערת הוא היעדר אפשרות להגיש את תביעתה לבית המשפט. מחסום זה נשען על שיקולי מדיניות כבדי משקל, כפי שפירטה ערכאה קמא. השיקול הראשון הוא הצורך לכבד את רצון והסכמת הצדדים – כפי שבאו לידי ביטוי בצורה מפורשת בהסכם ביניהם, הקובע כי סכסוכים יוכרעו בדרך של בוררות. סעיף 24 לחוק החוזים קובע כי: "תכנו של חוזה יכול שיהיה ככל אשר הסכימו הצדדים". כמובן שלכלל זה חריגים, כך למשל חוזה הנוגד את תקנת הציבור – אך מקום בו אלה אינם מתקיימים יש לכבד את האוטונומיה הנתונה לצדדים בקביעת מערכת היחסים ביניהם. על קשריהם של הצדדים הספציפיים במקרה זה יורחב להלן. שיקול המדיניות השני המצדיק את תוצאת ערכאה קמא הוא שמתן אפשרות למערערת להגיש את תביעתה לבית המשפט מעלה חשש מעריכת "Forum shopping" עת צד אינו מרוצה מהליך הבוררות או מזהות הבורר. כזכור, בשל השתהותה הארוכה של המערערת נקבע בפסק הדין הראשון כי הליך הבוררות פקע וכי ההסכם בוטל. גם על בסיס עניין זה מבקשת המערערת להעביר את הדיון בעניינה לבית המשפט. ברם, קבלת הבקשה תוביל לכך שהיא תהנה ממחדלה, באופן שאף עשוי לאפשר לצד לבחור את מקום ההתדיינות בצורה מחושבת, כאמור. דברים אלה גם עולים בקנה אחד עם פסיקות עבר של ערכאה זו (ראו ע"א 8873/14 זילבר נ' ארגון קניות משקי גדרות בע"מ (26.11.2015) (להלן: עניין זילבר)). ודוקו, אומנם במקרים המתאימים יתכן וסכסוך שהתברר תחילה בהליך בוררות יעבור לבירור בין כותלי בית המשפט. אין מדובר בנתיב חד סתרי. כך למשל, על פי סעיפים 16 ו-29ב לחוק. אולם, סעיפי החוק המאפשרים חזרה לבתי המשפט אינם חלים בענייננו. 4. כפי שטענה המערערת, ישנה אמרה בפסיקה לפיה זניחת הליך בוררות איננה מותירה צד ללא סעד משפטי (ראו, ע"א 9318/03 שובל נ' גרי אלכסנדר בע"מ, נט(1) 828, 837 (2004) (להלן: עניין שובל)). ברם, באותו המקרה ההליך הסתיים עם הקביעה שהבוררות פקעה ולא נפתחה דלת לכל פניה לבית המשפט. עוד הפנו הצדדים לעניין קטלנה. ואולם, אף באותו המקרה נקבע כי "...קיום הליך הבוררות ומכירת המניות קשורים זה בזה באופן שלא ניתן להפרדה". מכאן כי אפשרות הגישה לערכאות איננה נשמרת לה (שם, בעמ' 8-9). עוד נקבע בעניין שובל: "...יש לבחון כל הסכם בוררות לגופו, לפי תניותיו ונסיבות כריתתו וביצועו. אינו דומה הסכם צופה פני עתיד להסכם המתייחס למחלוקת נתונה, כשם שאינו דומה הסכם הכולל לוחות זמנים להסכם השותק בשאלת הזמן" (עניין שובל, בעמ' 837; ההדגשה איננה במקור). עסקינן אפוא בנסיבות המקרה. בענייננו, תניית הבוררות היא חלק מההסכם המקורי בין המערערת ובין המשיבה. וזו לשון סעיף 56 להסכם, הקובע את ההוראה בדבר יישוב סכסוכים בין הצדדים בדרך של בוררות: "בכל מקום בו יתגלעו סכסוכים ו/או חילוקי דעות בין הצדדים בכל עניין הנוגע לכריתתו ו/או תקפותו או הפרתו ו/או לביצועו ו/או לפירושו של חוזה זה ימסרו הצדדים את הסכסוכים ו/או חילוקי הדעות להכרעתו של בורר...". נסיבות כריתת ההסכם ותוכנו מלמדים כי נימוקו הראשון של בית המשפט – הצורך בכיבוד הסכמת הצדדים לפתור סכסוכים ביניהם בדרך של בוררות – בעל משקל מיוחד במקרינו לעומת המקרים האחרים אליהם הפנו הצדדים. כך במיוחד משום שתניית הבוררות חולשת על ההסכם כולו ואיננה מוגבלת לסכסוך קונקרטי; נקבעה במסגרת החוזה הבסיסי המסדיר את מערכת היחסים בין הצדדים, בטרם התעוררותם של חילוקי דעות וכן נוכח לשונו הכללית והנהירה של ההסכם המגלה את רצונם הברור של הצדדים. בנסיבות אלה נראה כי אין להתעלם מהסכמת הצדדים, ולאפשר למערערת להגיש את תביעתה לבית המשפט. תוצאה אחרת אף תאפשר למערערת ליהנות מפירות מחדלה ותעלה חשש מפורום שופינג, כאמור, באופן שינגוד את הסכמתם הברורה של הצדדים. האמור אף עולה בקנה אחד עם הלכות בית משפט זה. כך למשל עניין זילבר, המאוחר למקרים אליהם הפנתה המערערת, ונסיבותיו דומות בהרבה לעניין. בין היתר, בשני המקרים – זילבר וענייננו – השתהות הצד שביקש להגיש את תביעתו לבית המשפט הייתה באורך שלוש שנים. במקרה זה נקבע כי: "בהינתן כי המערערים חדלו באי הגשת סיכומים בבוררות משך 3 שנים, החלטת בית משפט קמא, לפיה הבוררות פקעה וההליך נזנח, היא החלטה שאיננו רואים להתערב בה (השוו ע"א 443/03 מוהנא מעדי נ' אברהם פרידמן (5.8.2003). ממילא אין מקום להמשיך הליך התביעה בבית המשפט כפי שנקבע על ידי בית משפט קמא בהחלטתו השניה" (ההדגשה איננה במקור). ויודגש, לזכות הגישה לערכאות חשיבות רבה. בע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, נא(3) 577, 630 (1997), עמד השופט מ' חשין על כך "...[ש]זכות הגישה לבית-המשפט אין היא זכות-יסוד במובנו הרגיל של המושג זכות-יסוד. שייכת היא למסדר נורמות אחר בשיטת המשפט. ניתן לומר – וכך אומַר אני – כי נעלה היא על זכות-יסוד. לא עוד, אלא שקיומה הינו תנאי הכרחי וחיוני לקיומן של שאר זכויות-היסוד. זכות הגישה לבית-המשפט הינה צינור החיים של בית-המשפט. התשתית לקיומם של הרשות השופטת ושל שלטון החוק". באופן דומה נקבע בעניין רסלר כי: "יכולת הפנייה לבית המשפט היא אבן הפינה של שלטון החוק" (בג"צ 910/86 רסלר נ' שר הביטחון, מב(2) 441, 463 (1988); ראו גם ע"א 2452/01 אורן נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, נח(1) 577, 584 (2003)). ברם, לצד האמור החוק מכיר בכך שלעיתים למחדל דיוני של צד יתכנו השלכות גם על הזכות המהותית. כך למשל, דיני ההתיישנות קובעים מגבלה על הגשת תביעה לצורך איזון בין אינטרסים שונים (ראו, ע"א 2242/03 אברהם נ' רשאד (18.07.2005), והאסמכתאות שם). נראה כי גם במקרינו נדרשת השלכה מעשית. 5. נוכח האמור לא מצאתי שיש טעם לדון בטענתה של המשיבה, העוסקת בהתיישנות ההליך. כך משום שאף אם תתקבל – אין בה לשנות מהתוצאה האמורה, לפיה יש לדחות את הערעור. ממילא, לא נשמעו ראיות ביחס למועד לידת התובענה. סיכומו של האמור הוא שבפני הערעור שתי משוכות גבוהות: היעדר אפשרות לחזור להליך הבוררות, בשל ההשתהות המשמעותית של המערערת ופסק הדין הראשון שהפך לחלוט; ואי יכולת לפנות לבית המשפט, מתוך כיבוד רצון הצדדים ושיקולי מדיניות. בנסיבות תיק זה עולה כי תוצאה אחרת לא תהא צודקת. בין היתר, משום שבאופן זה צד שאינו מרוצה מההליך הבוררות – אף אם הוא זה שביקש להעביר את הסכסוך מבית המשפט לבוררות מלכתחילה – או מזהות הבורר, יוכל לפעול על דרך המחדל, ובכך לקנות לעצמו דרך חזרה לבית המשפט. זאת על אף הסכמתו הדיונית לפתור את הסכסוך בדרך של בוררות והוראות החוק המפורשות. במקרינו, הצדדים קבעו בהסכם היסוד המסדיר את מערכת היחסים ביניהם כי סכסוכים שיתעוררו יתבררו על ידי בורר – ואין לאפשר בחירה בערכאה אחרת, אלא בהסכמה. הדבר אף עלול לפגוע בתכליות מוסד הבוררות, במובן שיש בכך לעקר מתוכן את סד הזמנים הקצר שקבע המחוקק, שגם בגינו צדדים בוחרים לפתור חילוקי דעות ביניהם בדרך זו. 6. סוף דבר, אציע לחברי לדחות את הערעור ולהותיר את פסק דינה של ערכאה קמא על כנו. המערערת תישא בהוצאות המשיב ושכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ש"ח. ש ו פ ט השופט ג' קרא: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ד' מינץ: אני מסכים. ש ו פ ט אשר על כן, הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' הנדל. ניתן היום, ‏ה' באדר א התשע"ט (‏10.2.2019). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ________________________ 17044610_Z03.doc מא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, supreme.court.gov.il