מדינת ישראל נגד גלעד חיים קובי

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 446/02 ע"פ 523/02 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופט א' ריבלין כבוד השופט א' גרוניס המערערת בע"פ 446/02: מדינת ישראל והמשיבה בע"פ 523/02: נגד המשיב בע"פ 446/02: גלעד חיים קובי והמערער בע"פ 523/092: ערעורים על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 3.12.2001 בתפ"ח 4018/01 שניתן על ידי כבוד סגן הנשיא י' צמח וכבוד השופטים: ע' קמא, י' צבן תאריך הישיבה: ג' בתמוז תשס"ב (13.6.2002) בשם המערערת עו"ד מיכאל קרשן (המשיבה בע"פ 523/002): בשם המשיב עו"ד ראובן בר-חיים, עו"ד רוזט בר-חיים (המערער בע"פ 523/02: בשם שירות המבחן: גב' ברכה וייס פסק-דין השופט א' ריבלין: רקע 1. בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטים י' צמח, ע' קמא וי' צבן ) הרשיע את המערער בע"פ 523/02 (להלן: המערער) בביצוע העבירות הבאות: מעשים מגונים בקטינה , עבירה לפי סעיף 348(א) בצירוף סעיף 345(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז1977- (להלן: חוק העונשין) ; מעשים מגונים בכוח בקטינה, עבירה לפי סעיף 348(ב) בצירוף סעיף 345(ב)(1) לחוק העונשין; אינוס, עבירה לפי סעיף 345(ב)(1) בצירוף סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין ומעשה מגונה בפומבי, עבירה לפי סעיף 349(ב) לחוק העונשין. בית המשפט גזר על המערער עונש של חמש שנות מאסר, מתוכן שנתיים לריצוי בפועל והיתר על-תנאי. הערעור שהוגש מטעם המערער מופנה כנגד הרשעתו בדין. המדינה הגישה ערעור על קולת העונש (ע"פ 446/02). 2. ואלה, בתמצית, העובדות שנטענו בכתב-האישום: הילדה א.ז. (להלן: הילדה), ילידת 1992, נזדמנה בחורף של שנת 2000-2001 לדירתו של המערער, יליד 1964, בחפשה אחר דיירת קודמת שהתגוררה בדירה. הילדה סיפרה למערער כי שכחה חפצים בדירה, והוא הזמינה פנימה, סגר את הדלת (בניגוד לבקשתה), שוחח עמה ונתן לה מתנות - ואז שילחה לביתה. לאחר-מכן שבה הילדה לביתו של המערער, על-מנת לשחק עם הכלב שברשותו, ולטייל עמם. באחד הימים אמר המערער לילדה כי היא מלוכלכת, והזמינה להתקלח עמו. משסירבה להתקלח יחד עם המערער, הובלה על-ידו לחדר האמבטיה, שם נכנס הוא - עירום - להתקלח, בעוד הילדה ממתינה בפינת חדר האמבטיה. או אז משך אותה המערער, בכוח, לאמבטיה, הורה לה לפשוט את בגדיה, הרטיב אותם, ואז הפשיט את הילדה וקילח אותה בעודה עירומה. המערער, כך על-פי האמור בכתב האישום, התקלח עם הילדה בשלושה מועדים נוספים. באחד המקרים סתם את פי הילדה כשידיו מכוסות סבון, ולאחר-מכן סיבן את הילדה באזור איבר-מינה וישבנה, תוך שימוש בכוח. הוא החדיר את אצבעו, כך נכתב, למקומות מוצנעים אלה בגוף הילדה. במועד אחר, בשעת המקלחת ביקשה הילדה להתקלח לבדה, ואולם המערער אונן בפניה. משציינה בפניו כי הדבר אינו נעים לה - צחק והמשיך בשלו. במועד אחר לא מצאה הילדה את המערער בביתו, ומשהגיע למקום שאלה אותו היכן היה. הוא סיפר לה כי היה עם חברתו במיטה. לשאלת הילדה מה עשו במיטה, סיפר לה כי הם "הזדיינו". המערער ביקש "להדגים" לילדה במה דברים אמורים. הוא פשט את בגדיו, נשכב על המיטה כשהילדה לצדו, ואונן בפניה - תוך שהוא מלטף את ידה. המערער ביקש מן הילדה כי תביא לו נייר לצורך ניגוב זרעו - ואז התלבש. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בביצוע מעשים קשים אלה. את ההרשעה סמך בית המשפט על עדות הילדה בפני חוקרת ילדים, ועל ראיות סיוע - ארבע במספר. גרסתו של המערער - אשר כפר במעשים המיוחסים לו אם כי הודה בקיום מפגשים עם הילדה כמו-גם בכך שהתקלחה פעם אחת בדירתו - נדחתה מכל וכל. 3. בפי המערער טענות רבות כנגד הרשעתו. בין היתר הוא טוען, כי אין ליתן אמון בעדות הילדה בפני חוקרת הילדים, שכן הילדה היא "גנבת, פנטזיונרית וכזבנית". לשיטתו, עדותה המפלילה אותו לא ניתנה אלא בעקבות הפעלת לחץ על-ידי חוקרת הילדים. המערער מלין על כך שבהליך גביית העדות והסקת המסקנות ממנה היו מעורבים גורמים נוספים. הוא משיג על החלטתה של חוקרת הילדים, שלא להתיר עריכת בדיקה גינקולוגית לילדה. עוד טוען המערער, כי שגה בית המשפט בהתייחסו לדבריה של העדה ליזה חרמוני אודות "הצגה" בעלת תוכן מיני, שערכה בפניה הילדה. דבריה אלה של העדה - כך טוען המערער - הם בבחינת עדות מפי השמועה. לבסוף, גורס המערער, כי ראיות הסיוע אותן מנה בית המשפט - לאו סיוע הן, ואין בהן כדי לתמוך בהרשעתו. ייאמר מיד, כי לא בכל טענותיו של המערער יש צורך לדון - משזכו להתייחסות ראויה של בית המשפט קמא. המדינה, מצדה, תומכת בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ככל שהדברים אמורים בהרשעתו של המערער. המדינה מערערת על קולת העונש שהושת על המערער. דין הערעור על ההרשעה - להתקבל בחלקו. חרף זאת אין מקום, בנסיבות המקרה, להפחית מן העונש שנגזר על המערער, ומן הטעמים שיפורטו ראוי להשאירו בעינו. עדות הילדה בפני חוקרת הילדים 4. העבירות המיוחסות למערער הן עבירות שהחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), תשט"ו1955- (להלן - חוק הגנת ילדים) חל עליהן. לפיכך, לא ניתן היה להעיד את הילדה - שהעבירות הנטענות נעשו בגופה - ללא רשותו של חוקר ילדים (סעיף 2(א) לחוק). בענייננו, רשות כזו לא ניתנה, משום שחוקרת הילדים סברה כי הדבר עלול לגרום לילדה נזק נפשי נוסף. לפיכך נחקרה הילדה על-ידי חוקרת הילדים בשני מועדים (הפגישה השניה באה לאחר שבפגישה הראשונה לא גילתה הילדה כל נכונות להשיב לשאלות הנוגעות לאירועים נשוא כתב-האישום). עדות הילדה בפני חוקרת הילדים תועדה באמצעות מצלמת וידאו. התרשמותה של חוקרת הילדים היתה כי עדות הקטינה מהימנה ביותר, וזאת לאור סימני האמת וההיגיון שנתגלו בה. בית המשפט המחוזי - לאחר שצפה בקלטת החקירה - קבע אף הוא בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים: "יש לצפות בקלטות בצמידות לעיון בתמלילים, ולראות עין בעין את אשר לא ניתן לראות בתמלילים: את תהליך העלאת הפרטים, את ההדגמות, את תנועות הגוף, את הבעות הפנים של הילדה בשלבי חקירתה השונים, ואת ביטויי העצבות או הגועל, התואמים את האירועים שאותם תיארה. צפינו בקלטת זו, והתרשמנו מעדות הילדה, כהתרשמות חוקרת הילדים הגב' יסמין אבירן: תמימות, טבעיות וספונטאניות. הילדה משיחה לתומה, ומתארת דברים שראתה וחשה, אף שמפאת גילה הרך אין היא מבינה את משמעותם. בעדותה ניכרים סימני אמת רבים מספור. תשובותיה שקולות, קונקרטיות, ממוקדות, מומחשות. האותנטיות ניכרת בעדותה, בדבריה, בתנועות הגוף, בסימני הפנים. ניכרים בעדותה העצבות והגועל. הופעתה שוללת המצאה, העללה או נסיון לרצות את חוקרת הילדים. על כן, אנו, כמו חוקרת הילדים, מקבלים את גרסת הילדה כאמת לאמיתה". אף אנו צפינו בקלטת בה מתועדת חקירת הילדה על-ידי חוקרת הילדים. כפי שיתבהר מיד, הרושם העולה מצפייה זו הוא, כי אכן דבריה של הילדה הם בעיקרם אמינים ומהימנים ביותר. יחד עם זאת, אין זה הרושם היחיד המתקבל מצפייה בקלטת. אבאר את דברי. 5. ההסדר הקבוע בחוק הגנת ילדים, בדבר חקירת ילדים על-ידי חוקר ילדים בעבירות מסוימות המנויות בתוספת לחוק (שהן בעיקרן עבירות זנות, תועבה, מין, עבירות של הורה או אחראי על קטין, וכן עבירות הנלוות לעבירות הללו) - בא ליצור איזון בין אינטרסים נוגדים. מחד גיסא - נועד החוק להעניק הגנה לילדים, מתחת לגיל 14, ולמנוע פגיעה בשלומם הנפשי עקב מתן עדות בבית-משפט. מאידך גיסא - מבקש החוק ליתן הגנה ראויה, ככל האפשר, לזכויותיו של הנאשם, אשר נמנעת ממנו האפשרות לחקור את הילד בחקירה נגדית (ע"פ 1121/96 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 353, 362; ע"פ 1741/99 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(4) 759; וראו גם: א' הרנון "סדרי דין ודיני הראיות במשפטים פליליים" משפטים יט (תש"ן) 703; ע' גרוס "הזכויות הדיוניות של החשוד או הנאשם על פי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" מחקרי משפט יג(1) (תשנ"ו) 155). איזון זה נגזר מן הזכות להליך משפטי הוגן. שהרי, "'הגינות בהליך משפטי' איננה רק הגינות כלפי הנאשם, שחשיבותה וחיוניותה שמורות עמה; ההגינות הנדרשת היא גם זו כלפי המתלונן-הקורבן" (דנ"פ 3750/94 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(4) 621, 629). איזון זה נגזר מזכות היסוד, שהיא גם ערך יסוד, בדבר כבוד האדם. שהרי, "כבוד האדם הוא לא רק כבודו של הנאשם אלא גם כבודם של המתלונן, העד, הקורבן" (שם, בעמ' 630; וראו גם: דנ"פ 2316/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 589, 620; חוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א2001-). את האינטרסים המגולמים בחוק הגנת ילדים תאר השופט א' גולדברג: "חוק הגנת ילדים נועד לאזן בין 'משולש אינטרסים': האינטרס החברתי בהבאת עבריינים לדין והענשתם; האינטרס החברתי והפרטי להגן על הילד מנזק נפשי נוסף כתוצאה מחשיפתו להליכים משפטיים, ובכללם חקירתו הנגדית והאינטרס - המשותף לנאשם ולחברה - בקיומו של הליך הוגן, ובגילוי האמת" (רע"פ 3904/96 מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 385, 395). 6. ההגנה על טובתו ושלומו של הילד תחילתה במתן שיקול דעת לחוקר הילדים - אשר בסמכותו לקבוע האם ייחקר הילד בבית המשפט אם לאו, ולחקור את הילד בעצמו מקום שעדותו בבית המשפט לא הותרה - והמשכה במתן שיקול דעת לבית המשפט - המוסמך (לאחר ששמע את חוקר הנוער) להורות על הפסקת העדות, מקום בו הילד נחקר בבית המשפט והדבר עלול להסב לו נזק נפשי (ראו סעיפים 2 ו- 4 לחוק הגנת ילדים; ע"פ 1880/91 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד מה(3) 137, 142). 7. אחד הקשיים הבולטים בהסדר של חקירת ילד על-ידי חוקר ילדים, חלף עדותו וחקירתו של הילד בבית המשפט, הוא הפגיעה ביכולתו של בית-המשפט להתרשם באופן בלתי אמצעי מעדותו של הילד (ע"פ 694/83 דנינו נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(4) 249). "כאשר הילד אינו מעיד לפני בית המשפט, ניטלת מבית המשפט האפשרות לגבש התרשמות ישירה מאופן מסירת דבריו, מפרטי התיאור, מהבעותיו, מהיסוסיו, מאופן הצגת השאלות ועוד נתונים כיוצא באלה המסייעים ביצירת ההתרשמות, שהיא היסוד לקביעת העמדה לגבי אמינות דברי העד" (דברי הנשיא מ' שמגר בדנ"פ 3750/94 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(4) 621, 625-926). ההסדר הקבוע בחוק הגנת ילדים מעניק לחוקר הילדים שיקול דעת רחב - הן בהחלטה האם להתיר את עדות הילד בבית המשפט, והן בגביית עדותו של הילד. על שיקול דעת "מעין-שיפוטי" זה עמדה השופטת ט' שטרסברג-כהן, בפרשת פלוני הנ"ל: "עליו [על חוקר הנוער] להתרשם מן הילד לחיוב ולשלילה ולהביא בפני בית המשפט, לא רק את דברי הילד, אלא גם את התרשמותו מדברי הילד ואת עמדתו בשאלה אם בעיניו, אמת הם אם לאו... בדרך זו נמסרות לבית המשפט עדויות בלתי ישירות מכלי שני ללא התרשמות ישירה של בית המשפט מן העדים. עדויות כאלה נחשבות באופן רגיל לעדות שמיעה, ואף על פי כן מאפשר החוק לחרוץ על פיהן גורלו של אדם לשבט או לחסד, בעבירות חמורות שמאסר ממושך בצידן...". חוקר הילדים מביא אפוא בפני בית המשפט לא את עדות הילד בלבד, כי אם גם את התרשמותו שלו (של חוקר הילדים) מן העדות (רע"פ 1947/92 כליפא נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(3) 714). ברי, כי "המסקנה הסופית בדבר מהימנות דברי הילד היא לעולם זו של בית המשפט" (דנ"פ 3750/94 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(4) 621, 626), אולם התרשמותו של חוקר הילדים מעדותו של הקטין היא ראיה קבילה - ולא אחת ראיה מרכזית - מבין הראיות המשמשות לגיבוש המסקנה בדבר מהימנות העדות (שם, שם; ע"פ 1121/96 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 353; ע"פ 433/77 מדינת ישראל נ' חג'ג', פ"ד לב(1) 548, 550; ע"פ 694/83 דנינו נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(4) 249, 259). 8. החוק ביקש לצמצם את הקושי, הנובע מכך שבית המשפט אינו מתרשם באופן בלתי-אמצעי מעדותו של הילד, ונסמך, במידה רבה, על שיקול דעתו, כישוריו, מקצועיותו והתרשמותו של חוקר הילדים. לפיכך, נקבע בחוק כי יש לתעד את החקירה, במלואה, באמצעות מצלמת וידאו. כאשר הדבר איננו מתאפשר באופן סביר, או שהילד-העד ממאן להשיב לשאלות עקב השימוש בוידאו - יש לתעד את החקירה באמצעים אחרים (סעיף 5א לחוק הגנת ילדים). ואכן, בענייננו תועדה, כאמור, החקירה, וקלטת הוידאו, המאפשרת התרשמות מעדותה ומחקירתה של הילדה, הוצגה בפני בית המשפט. דא עקא, שצפייה בקלטת מעוררת תהיות באשר לשאלה האם הושגה, במקרה הזה, המטרה העיקרית של ההסדר כולו, לאמור - הגנה על שלומה ועל טובתה של הילדה. 9. מן הקלטת ניתן ללמוד, כי חקירתה של הילדה, שנמשכה כשעה ומחצה, היתה קשה ומתישה. במהלך החקירה ביקשה הילדה, פעמים אין-ספור, "ללכת הביתה כבר". היא ציינה לא-פעם כי היא עייפה - והדבר אכן ניכר בה - וכי היא כבר "לא יכולה". ככל שנקפו הדקות, הלכו ותכפו בקשותיה - שלא לומר תחינותיה - לסיים את מסכת השאלות. חרף זאת חזרו השאלות ונשנו פעמים רבות. הילדה נתבקשה לחזור ולתאר אירועים מביכים פעם ופעמיים ואף יותר. לעיתים התבקש הדבר לאור מהלך החקירה, אולם במקרים רבים אחרים ניכר היה כי הילדה מתקשה לנפק מידע נוסף על זה שסופר על ידה קודם לכן, וכי השאלות החוזרות-ונשנות אך מבלבלות אותה ומקשות עליה. מקצת מן השאלות שנשאלו היו מיותרות, והאריכו את החקירה ללא צורך. בתשובה לשאלותיה של הילדה האם קרב סוף החקירה לו ציפתה בקוצר-רוח - היא נענתה שוב ושוב כי "אנחנו חייבים לסיים" וכי רק "אחרי שנסיים את כל השאלות אז את תלכי הביתה". 10. המטרה העיקרית המנחה את ההסדר הקבוע בחוק הגנת ילדים היא, כאמור, מתן הגנה מיטבית לילד-העד - לכבודו ולשלומו. תכלית זו היא המצדיקה את הפגיעה בזכויות הנאשם ואת הגריעה מן האפשרות הניתנת לבית המשפט להתרשם באורח בלתי-אמצעי מן העד. מטרה זו אינה באה לכלל הגשמה, מקום בו החקירה על-ידי חוקר הילדים, היא עצמה, עלולה להסב נזקים נפשיים לילד. אין ספק, כי חוקרת הילדים בענייננו עשתה ככל יכולתה על-מנת לדובב את הילדה. ברי גם, כי חוקרת הילדים (כמו-גם יתר הגורמים שליוו את הילדה וסייעו בידה באותה עת), פעלה בתום-לב, במסירות ובמטרה להגיע לחקר האמת. ברם, כך ראוי לזכור, חוקר ילדים נדרש לא רק למלאכת החקירה, כי אם גם לרגישות מיוחדת לטובתו ולשלומו של הילד-העד. אכן, בהיעדר פיקוח של בית המשפט על מהלך החקירה, חוקר הילדים הוא הגוף המקצועי האמון על חקירת הילד תוך שמירה על כבודו ושלומו. לפיכך, עליו להקפיד הקפדה יתרה על כללים של חקירה ראויה והולמת, תוך שימת-לב למאפיינים המיוחדים של חקירת ילד רך-בשנים שנפל קורבן לעבירות כנגד המוסר. כך, למשל, עליו להקפיד כי משך החקירה יהלום את צורכי החקירה, וכי זו לא תימשך מעבר לנדרש; עליו לקיים הפסקות נאותות במהלך החקירה, ובמידת הצורך - אף להפסיק את החקירה ולחדשה במועד אחר; אין להרבות בשאלות מיותרות או כאלה החוזרות על עצמן ללא צורך; נדרשת מודעות לקושי שעלול להיווצר, באשר לעצם האפשרות לסמוך על העדות, מקום בו נאמר לילד הנחקר כי רק לאחר שישיב לכל השאלות שיישאל, יוכל ללכת לביתו. כללים אלה חלים בכל חקירה ובכל מתן עדות (ראו, למשל: ע"פ 270/66 קייסי נ' מדינת ישראל, פ"ד יט(3) 567; ע"פ 636/77 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(3) 772). הם חלים ביתר-שאת מקום בו מדובר בחקירה בפני חוקר ילדים. יש להפעילם תוך גילוי רגישות למאפיינים של האירוע נשוא החקירה ושל הילד הנחקר. כך, יש נפקות לשאלות כגון מהי העבירה עליה מעיד הילד ובאילו נסיבות נעברה; האם נעשתה העבירה בגופו של הילד, בנוכחותו, או שמא הוא חשוד בביצועה (סעיף 2(א) לחוק הגנת ילדים); מהן תכונותיו של הילד וכיצד הוא מגיב לשאלות עליהן הוא נשאל. לצד כל אלה, ניצב כמובן השיקול החשוב של טובת החקירה. אולם אין להסכין עם מצב בו יאפיל שיקול זה האחרון על קודמיו. 11. תפקידו של חוקר הילדים איננו קל. חוקר הילדים נדרש לאיזון עדין בין הצורך לחלץ מפיו של הילד את הידוע לו, לבין הצורך בשמירה קפדנית על שלומו של הילד ותוך הימנעות - ככל הניתן - מפני הותרת משקעים, פחדים ונזקים אחרים בנפשו. על חוקר הילדים להישמר מכל משמר פן הרצון לחלץ מפי הילד את האמת, יקדש את האמצעים. ודוק: חוקר הילדים אינו צריך "להרים ידיים" לנוכח סרבנות ראשונית של הילד לשתף פעולה, או לנוכח ביישנות, מבוכה או מופנמות מצדו. עליו לחזק את הילד ולסייע לו לפתוח את סגור ליבו. אולם, הגבול הנמתח בין עידוד וחיזוק לבין יצירת מועקה ומצוקה אצל הילד הוא דק. יש להקפיד שלא לחצותו. על חוקר הילדים לזכור תמיד כי אין הוא משמש, בכובעו זה, כזרוע של התביעה. מעמדו של חוקר הילדים הוא מעמד מיוחד, בהיותו לא-פעם הגורם היחיד השומע את דברי הילד ואשר בידו לרדת לשרש האמת - תהא אשר תהא. חובתו של חוקר הילדים היא לסייע בידי בית המשפט לעשות משפט. 12. חקירת ילד שבמהלכה אין נשמרים הכללים האמורים, עלולה לפגוע לא רק בטובת הילד. היא עלולה לפגום גם בטובת החקירה. והמקרה שלפנינו יעיד: בניגוד לשלבים הראשונים של החקירה (השניה), בהם שיתפה הילדה פעולה עם חוקרת הילדים וגילתה - בדיבור קולח ועקבי למדי - את פרטי האירועים אותם חוותה, הרי ככל שנוקפות הדקות בחקירה, מאבדת הילדה את סבלנותה, ומגלה סימנים של עייפות, חוסר נינוחות ואף תסכול ומרירות. ניתן להתרשם כי בשלבים המתקדמים של החקירה לוו תשובותיה בתחושה של לחץ ורצון לסיים את החקירה המתישה. בד-בבד, הולכות שאלותיה של חוקרת הילדים ונעשות יותר ויותר ממוקדות. לפיכך, בניגוד לדברים הנאמרים בתחילת החקירה (השניה), להם ניתן לייחס מידה גבוהה של אמינות ומהימנות, הרי שדברי הילדה לקראת סוף החקירה משכנעים במידה פחותה. יצוין, כי שוטרת ששוחחה עם חוקרת הילדים ביום החקירה כתבה מזכר על השיחה, ובו רשמה כי חוקרת הילדים היתה אכן משוכנעת כי הילדה חוותה את שסיפרה, אולם היא (חוקרת הילדים) ציינה גם בפני השוטרת, כי יכול וחלק מהתשובות ניתנו על-ידי הילדה אך משום שרצתה ללכת הביתה. 13. המערער טוען כי בחקירת הילדה נתקיים קושי נוסף, והוא - "זיהום" החקירה (ע"פ 4649/01 אסולין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). ואכן, במהלך השתלשלות העניינים שסבבה את חקירת הילדה, "הכתימו" מספר אירועים, במידת-מה, את החקירה. במה דברים אמורים? הפגישה השניה בין חוקרת הילדים לבין הילדה נערכה בנוכחות אחת המורות של הילדה - הגב' ליזה חרמוני (להלן: הגב' חרמוני). נוכחות זו הותרה על-ידי חוקרת הילדים, בשל יחסי הקרבה והאמון בין הילדה לבין הגב' חרמוני. סעיף 5 לחוק הגנת ילדים מאפשר את נוכחותו של אדם נוסף בחקירת ילד, ובלבד שהדבר הותר על-ידי חוקר הילדים. לעיתים, נוכחות כזו רצויה ביותר, שכן יש בה כדי לנסוך תחושה של ביטחון וקרבה בלב הילד. אולם לעיתים, עלולה נוכחות כזו לעורר ספק ב"נקיון" העדות. 14. הגב' חרמוני היתה, כאמור, מורה בבית-הספר של הילדה. היא העניקה לתלמידי בית-הספר טיפול של ריפוי באמצעות אומנות ומשחק. הגב' חרמוני העידה כי בשניים מן המפגשים שנתקיימו בינה לבין הילדה, הציגה הילדה בפניה "הצגה", שעיקרה, כך ניתן להבין - חיקוי תוקפני של מעשים מיניים ומעשה "הצצה". בעקבות ההצגה הראשונה - שהותירה תחושה קשה אצל הגב' חרמוני - פנתה האחרונה ליועצת בית-הספר, והוחלט על פניה למשטרה. הגב' חרמוני אמרה לילדה, כי על-מנת להגן עליה, תבוא מישהי לשוחח עמה. לאחר הפגישה הראשונה בין חוקרת הילדים לבין הילדה - שבה כאמור לא שיתפה הילדה פעולה - ביקשה חוקרת הילדים ממנהלת בית הספר כי דמות הנמצאת ביחסי קרבה עם הילדה תשוחח עמה, ותנסה לגרום לה לשתף פעולה עם חוקרת הילדים. או אז שוחחה הגב' חרמוני עם הילדה, וציינה בפניה כי חוקרת הילדים באה להגן עליה. הילדה הציגה הצגה נוספת בעלת הקשר מיני. הפעם - כך על-פי עדותה של הגב' חרמוני - סיפרה הילדה על מקלחת עם גילי, והדגימה תנועות של מעשה אוננות גברי. הגב' חרמוני אמרה לילדה כי נעשו בה דברים אסורים וכי אין בה כל אשם, והיא קיבלה את הסכמתה של הילדה לספר את הדברים לחוקרת הילדים. למחרת, נתקיימה פגישה נוספת של הילדה עם חוקרת הילדים, שבה נכחה כאמור הגב' חרמוני. אף אם נאמר כי לא נפל פגם בעצם הנוכחות של הגב' חרמוני במעמד מתן העדות, ראוי היה, מכל מקום, להקפיד על פסיביות מוחלטת מצדה. ואכן, הגב' חרמוני אמורה היתה להימנע מנטילת חלק כלשהו בסיג ובשיח שבין חוקרת הילדים לבין הקטינה. כך ציינה גם חוקרת הילדים בתחילת הפגישה. דא עקא, שלפחות בהזדמנות אחת נצפית הגב' חרמוני בקלטת הוידאו כשהיא מסמנת סימן כלשהו לחוקרת הילדים. יתרה מכך, בתחילת החקירה השניה מתקשה חוקרת הילדים לדובב את הילדה (וזאת בהמשך לחקירה הראשונה, אשר כאמור לא הניבה כל תוצאות). היא מודיעה אפוא - אל מול המצלמה - על הפסקה לצורך התייעצות טלפונית עם חוקר ילדים ותיק בשם מיכה הרן. בזמן ההתייעצות מופסקת ההקלטה, והילדה יוצאת, יחד עם הגב' חרמוני, מן החדר. לאחר מכן, עם שובה של חוקרת הילדים, מתחדשת ההקלטה והילדה מתחילה לשתף פעולה. הפסקה זו - המצטרפת למפגשים הקודמים בין הגב' חרמוני לבין הילדה, שאחד מהם נערך כאמור בין שתי החקירות שקיימה חוקרת הילדים - היא שעמדה, בין השאר, ביסוד טענת המערער בדבר מעורבותה של הגב' חרמוני בחקירה, מעורבות שיש בה, לשיטתו, משום "זיהום" של החקירה. הפסקה זו, שכללה גם הפסקה בתעוד המצולם, מוקשית היא, גם לנוכח הוראת סעיף 5א לחוק הגנת ילדים, המורה כי "חוקר ילדים יתעד חקירת ילד הנעשית על ידו, במלואה, לרבות חילופי הדברים עם הילד הנחקר או בנוכחותו..." (ההדגשה שלי - א' ר'). 15. ודוק: הגב' חרמוני הסבירה בעדותה, כי בשום שלב לא הפעילה לחץ על הילדה ולא שמה דברים בפיה. הדברים נחשפו במסגרת "הצגות" שערכה הילדה בפניה. עוד העידה הגב' חרמוני, כי כאשר נתבקשו היא והילדה לצאת את החדר על-מנת שתוכל חוקרת הילדים לקיים היוועצות עם מיכה הרן - לא נאמר ביניהן דבר למעט: "שאלתי אותה איך היא מרגישה? אמרתי לה שאנחנו עוד מעט נמשיך". בכך הובהרו הדברים ושוב אין להטיל ספק ביושרה ובמסירותה של הגב' חרמוני. אמרנו את שאמרנו לעיל, בעניין "הכתמתה" של החקירה, ככלל וכדי להבהיר, כי בחקירת ילד או ילדה, על-פי חוק הגנת ילדים, יש לשים דגש מיוחד על "טוהר" החקירה. יש להימנע ככל הניתן מהתערבות של גורמים חיצוניים, אשר יש בה כדי להשפיע על עדותו של הילד-העד או על מהלך החקירה. מעורבות כזו של גורמים חיצוניים - במיוחד כזו שאין לה תיעוד אמין ואשר לא ניתן לעמוד על פרטיה - עלולה במקרים מסוימים להטיל ספק במהימנות העדות העיקרית, ולהביא לזיכויו של הנאשם (השוו: ע"פ 4649/01 אסולין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). 16. ומן הכללים האלה אל המקרה שבפנינו. כמו בית המשפט המחוזי, אף אני סבור כי דברי הילדה בכל הנוגע למקלחת המשותפת ולמעשה האוננות שביצע המערער בפניה - מהימנים הם עד-מאד. צפייה בקלטת החקירה לא מותירה ספק בעניין זה. הדברים נאמרו על-ידי הילדה בדיבור שוטף וקולח למדי, לפני שנתגלו בה סימנים של עייפות או לחץ. הם לוו בהמחשות, הדגמות, תנועות גוף והבעות פנים. ניכרים בילדה, בשלב זה של החקירה, תחושות ורגשות כגון גועל, אי-נעימות, בושה ומבוכה - תחושות המבטאות אותנטיות והמתיישבות עם גילה של הילדה (כך, למשל, מתביישת הילדה לנקוב בשמם של אברי המין). הילדה עקבית בתיאור האירועים במקלחת. מדי-פעם היא מתקנת את עצמה, וכן את חוקרת הילדים מקום שזו האחרונה אינה מדייקת בפרטים שוליים או מהותיים. ניתן להתרשם מניסיונה הכן של הילדה להיזכר בפרטים ולהבין את השאלות אותן היא נשאלת. היא איננה משיבה לשאלות שאינן נהירות לה או כאשר איננה יודעת או איננה זוכרת את התשובה. תיאור האירועים מקושר על-ידי הילדה למקומות ולזמנים ספציפיים (כאשר לעיתים מועדי האירועים השונים מתערבבים במידת-מה אלה באלה). זאת ועוד זאת: כפי שציינה חוקרת הילדים, קיים "לפחות פרט אחד אותו תיארה [הילדה] במדויק אך מבלי שהבינה את משמעותו (כשיצא לחשוד משהו לבן מהבולבול שלו)". גם תחושת הגועל המתלווה לתיאור זה אינה מותירה מקום רב לספק בדבר ממשות החוויה (השוו: ע"פ 7086/93 פלוני נ' מדינת ישראל (תק-על 94(3) 1506)). 17. לכך יש להוסיף, כי אין מחלוקת לגבי מרכיבים חשובים ב"סיפור הרקע" המסופר על-ידי הילדה. כך, למשל, מוסכם על הכל כי הילדה הגיעה לביתו של המערער על-מנת לחפש את חברתה שהתגוררה שם קודם לכן; כי הילדה ביקשה להשיב לה חפצים אותם השאירה בדירה; כי המערער העניק לה מתנות שונות; כי הילדה התקלחה בביתו (לגרסתו, ארע הדבר פעם אחת, והוא לא נכח במקלחת בזמן הרחצה); כי באחד הימים חיפשה הילדה את המערער בביתו, אולם לא מצאה אותו שם, ולאחר-מכן שאלה אותו היכן היה ומה היו מעשיו והוא השיב כי היה אצל חברתו; כי במשך הזמן החלה להירקם מערכת יחסים בין המערער לבין אחותה של הילדה; ועוד כהנה וכהנה עובדות השזורות בסיפור המעשים המיניים והמהוות לו רקע אמין. אכן, כל הצופה בקלטת יבין וידע, כי העובדות האלה מצטרפות לכלל סיפור עקבי והגיוני הנשען על אדנים של אמת. עניין נוסף התומך במסקנה בדבר מהימנות דברי הילדה, הוא שניכר בה כי היא אינה מנסה להחמיר ולהקצין בתיאור מעשיו של המערער, ולציירו בקווים שאינם תואמים את המציאות. להפך, הילדה מדגישה כי: "...אבל עכשיו הוא לא עושה את הדברים האלה. עכשיו הוא טוב, משחק איתי. הוא עושה לי דברים טובים, והוא אמר אולי שאני אקנה לך קורקינט, הוא נתן לי טבעת ושרשרות ומפתחות כאלה". וכך מסתיימת חקירתה השניה של הילדה על-ידי חוקרת הילדים: ש. עכשיו אני רוצה לדעת, שתספרי לי מה את הולכת לעשות עכשיו אחרי שתלכי מכאן? ת. לנסוע הביתה. ש. ואז מה תעשי? ... ת. אישן. ... ש. ומה תעשי אחרי זה שתקומי? ... ת. או שאני ילך לבקר את הכלב. אני לא יודעת מה. ש. את הכלב? ת. כן. ש. איזה כלב? ת. הכלב של גילי... יתרה מכך, הילדה סיפרה לאמהּ על המקלחת המשותפת עוד לפני ה"הצגה" בפני הגב' חרמוני וקודם לחקירה על-ידי חוקרת הילדים. היה זה באחד הימים, כאשר שבה הילדה לביתה כשהיא רטובה (המערער אינו מכחיש, כאמור, כי אכן התקלחה אצלו הילדה, אולם לטענתו הוא לא התקלח עמה). האם פנתה, בעניין זה, אל המערער וכן לגורמים בבית הספר בו למדה הילדה. יוצא אפוא, כי עניין המקלחת המשותפת - שהוא ה"גרעין" בסיפור המעשים המיניים - סופר על-ידי הילדה לאמהּ בסמוך מאד לקרות האירוע, ובטרם היתה נתונה - כפי טענתו של המערער - להשפעות מצד הגורמים המקצועיים. יצוין גם, כי בשלב מאוחר יותר סיפרה הילדה גם לאחותה - וביתר פירוט - על מעשיו המיניים של המערער. אשר על כן, חרף הפגמים האמורים בחקירתה של הילדה, סבורני כי ראוי היה, אכן, לסמוך על תוכן עדותה בפני חוקרת הילדים, בחלק המרכזי שבה וככל שהיא מתייחסת למקלחות המשותפות ולמעשי האוננות בפניה. בהקשר זה יש לציין גם את קביעתו של בית המשפט המחוזי - שיסודה בהתרשמותו מעדות המערער - כי "גרסת הנאשם אינה מעוררת אמון. גם אין היא הגיונית ואינה משכנעת". 18. לעומת זאת, נתעורר ספק מסוים בליבי באשר למעשי האינוס בגינם הואשם המערער, והורשע בבית המשפט המחוזי. ביתר דיוק, קיים חשש-מה בליבי כי לא היה בסיס די בראיות לקבוע במידת הודאות הדרושה כי המערער החדיר את אצבעו לאבריה המוצנעים של הילדה. הפרטים המקימים את העבירה הזו סופרו על-ידי הילדה בחלק האחרון של החקירה, כאשר גבר מאוד רצונה לשוב לביתה, ובמענה לשאלות נקודתיות שיש בהן מידה מסוימת של הדרכה. לא ניתן לשלול את האפשרות שבאותו שלב היתה הילדה נכונה לרצות את חוקרת הילדים על-מנת לסיים את החקירה (אפשרות זו לא נשללה כאמור גם על-ידי חוקרת הילדים עצמה בשיחה שנערכה בינה לבין אחת השוטרות לאחר שנסתיימה חקירת הילדה). אין גם להסיק מן החקירה, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, אם אכן החדיר המערער את אצבעו, או שמא הסתפק בסיבון ושטיפת אבריה המוצנעים של הילדה (וזאת מבלי להמעיט בחומרת מעשיו). לאור כל אלה, סבורני כי יש לזכות את המערער, מחמת הספק, מן העבירה של אינוס. התוספת הראייתית 19. הרשעה על סמך עדותו של ילד בפני חוקר ילדים טעונה סיוע (סעיף 11 לחוק הגנת ילדים). דרישה זו היא בבחינת שובר הקבוע בצד ההקלה הראייתית הקבועה בחוק הגנת ילדים: מחד גיסא, מכשיר החוק את עדות הילד שנגבתה על-ידי חוקר הילדים, כחריג לכלל הפוסל עדות שמיעה, תוך פגיעה בזכותו של הנאשם לעמוד מול מאשימיו, ותוך סטייה מן התפיסה הרואה חשיבות רבה בקיום חקירה נגדית של עד כאמצעי לגילוי האמת. מאידך גיסא, מבטיח החוק כי לא יורשע אדם על-יסוד עדות שנגבתה על-ידי חוקר ילדים, אלא אם נמצא לה בחומר הראיות סיוע (ראו: פרשת מזרחי הנ"ל, בעמ' 395-397, 410; ע"פ 4649/01 אסולין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); על מהותו של הסיוע הנדרש, ראו: ע"פ 387/83 מדינת ישראל נ' יהודאי, פ"ד לט(4) 197; ע"פ 318/79 אנגל נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 98; ע"פ 677/84 אביטן נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(4) 33). במקרה שלפנינו, מצא בית-המשפט קמא ארבע ראיות סיוע - אשר כל אחת בפני עצמה, וכולן יחד, על אחת כמה וכמה, יש בהן, כך פסק, כדי לשמש סיוע לעדות הקטינה בפני חוקרת הילדים. ראיות הסיוע הן, בקליפת אגוז, כדלקמן: הראשונה, שקריו של המערער. בית המשפט המחוזי סבר, כי הדרישות שהותוו בפסיקה בנוגע לשקרי נאשם כתוספת ראייתית מסוג סיוע, נתקיימו בטענת הכזב של המערער בחקירתו במשטרה, כמו גם בעדותו בבית-המשפט, כי דודו היה נוכח בביתו בכל הפעמים בהן שהתה שם הילדה (ראו: ע"פ 20/89 אמסלם נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(1) 573; ע"פ 161/72 סרסור נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2) 202; ע"פ 814/81 אל שבאב נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(2) 826). ראיית סיוע שניה - התנהגות מפלילה מצד המערער. בית המשפט המחוזי סבר, כי מכתב שכתב המערער, ושמוען למשפחתה של הקטינה, מהווה ראיית סיוע. המכתב אמנם אבד, אולם תוכנו נשתמר במידה רבה בזיכרונם של אם הקטינה ואחותה. בלשון זו או אחרת, העיד המערער על עצמו, במכתבו, כי הוא גרוש "בן שלושים ומשהו", שנקשר לילדה ומשחק עמה, אולם אל חשש - כך הוא מדגיש על-פי זיכרונן של העדוֹת - "אני לא עושה לה דברים רעים. אני לא איזה נרקומן, או איזה מניאק שמטריד ילדות. אני בסדר. אל תדאגו". ממכתבו זה של המערער, כך קבע בית המשפט קמא, "נודף ריח של תחושת אשמה, וניסיון לחפות על מעשים לא תקינים שעשה הנאשם". הסבריו של המערער לא סיפקו תשובה הולמת לתמיהות העולות ממכתב זה - אשר על עצם כתיבתו אין מחלוקת (על הנפקות הראייתית הגלומה בהתנהגות של נאשם, המצביעה על מעורבותו בביצוע עבירה, או על תחושת אשם המקננת בלבו, מקום שלא נמצא לה הסבר "תמים", ראו: י' קדמי על הראיות (חלק ראשון, תשנ"ט) 223-227; ע"פ 365/81 אשרי נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1) 113; ע"פ 20/89 אמסלם נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(1) 583; ע"פ 623/83 הרוש נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(1) 253). ראיית הסיוע השלישית אותה מנה בית המשפט קמא, היא מצבה הנפשי של הילדה. ואכן, הפסיקה הכירה במצב נפשי של קטין, קורבן עבירת מין, המבטא זעזוע נפשי עמוק שחווה הקורבן - כראיית סיוע לעדותו של הקטין בפני חוקר ילדים (ע"פ 556/85 ביטון נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 731; דנ"פ 3750/94 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(4) 621, 624; ע"פ 7086/93 פלוני נ' מדינת ישראל (תק-על 94(3) 1506)). בענייננו, קבע בית המשפט המחוזי כי התנהגותה של הילדה בפני הגב' חרמוני, לאמור - הצגה-חיקוי של מעשה אוננות גברי, "היתה בעלת תוכן מיני אגרסיבי, אלים ומפחיד. 'ההצגה' עמדה בסימן התוקפנות, ההתנגדות, האימה וההתגוננות, של מי שנראה שהיה קורבן להתעללות מינית". היה בכך, כך סבר בית המשפט המחוזי, משום שדר של מצוקה ושל מצב נפשי קשה (יודגש, כי עדותה של הגב' חרמוני אודות המפגשים עם הילדה לא נתקבלה, בבית המשפט המחוזי, כראיה קבילה לאמיתות הדברים שסופרו על-ידי הילדה, זאת, משום שמדובר בעדות מפי השמועה. בית המשפט נתן דעתו לעדות זו רק ככל שהיא מלמדת על מצוקתה של הילדה ועל מצבה הנפשי, בעת ששחזרה את האירועים). עוד הצביע בית המשפט המחוזי, כראיית סיוע, על מצבה הנפשי של הילדה בעת חקירתה בידי חוקרת הילדים, שהתבטא בבושה, מבוכה, עצבות ותחושת גועל. על כל אלה הוסיף בית-המשפט תוספת ראייתית רביעית, והיא - ידיעתה של הילדה על אודות פרטים מוצנעים בגופו של המערער - מידות איבר מינו, נקודות חן על גבו, ושערות בחזהו (הפרטים אושרו על-ידי אחותה של הקטינה, אשר קיימה רומן עם המערער בתקופה שלאחר האירועים נשוא האישום). בהקשר זה ייאמר, כי יכול וניתן לראות גם בידיעתו של עד כיצד נעשה אקט של אוננות, ומהו צבעו של נוזל הזרע, משום "פרט מיוחד" המהווה סיוע לעדותו של העד, זאת, מקום שאין להניח כי פרט זה יהיה מצוי בידיעתו של העד, בשל גילו הצעיר, אלא אם חווה את האירועים נשוא כתב האישום או נכח בהם. (ואכן, הפסיקה הכירה בפוטנציאל הסיוע של ידיעת פרטים מיוחדים אצל העד, הגם שלכאורה הם באים מאותו מקור שסיפק את העדות הטעונה סיוע - ראו: ע"פ 677/84, 679 דוד נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(4) 33). 20. המערער משיג על כוחן של ראיות הסיוע האלה. עיינתי בטענותיו, ולא מצאתי מקום לאמצן. אכן, לא הייתי רואה במקצת מאותן ראיות סיוע מספיק; כך, למשל, באשר לשקרים המיוחסים לו. יחד עם זאת, הייתי מוסיף עליהן - אף כי אין המדובר בראיית סיוע ממש - את העובדה, כי נתוני רקע לעבירה אושרו על-ידי המערער עצמו. נתונים אלה משתלבים באופן בלתי-נפרד בעדות המרכזית של הילדה. מכל מקום, כוחן הראייתי המצטבר של ראיות הסיוע כולן, די בו כדי לשמש סיוע לעדות הילדה בפני חוקרת הילדים - זאת בסייגים שפרטנו. ודוק: הסיוע, בנסיבותיו של המקרה הזה, דרוש לעניין עיקרי אחד, והוא - עצם ביצוע המעשים המיניים. משהוכח כי נעשו המעשים, אין עוד ספק בדבר זהות מבצעם (ראו: רע"פ 3904/96 מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 385). מסקנתי היא, אפוא, כי יש לזכות את המערער, מחמת הספק, מן העבירה של אינוס, ולהותיר על-כנה את הרשעתו ביתר העבירות. הערעור על קולת העונש 21. אין ספק, כי העונש שנגזר על המערער אינו מבטא את חומרת העבירות בהן הורשע בבית המשפט המחוזי; נראה כי גם לאחר שזוכה היום מעבירה חמורה בה הרשיעו בית המשפט קמא (עבירת האינוס), נוטה העונש לקולה. יחד עם זאת, לנוכח הזיכוי האמור, מעבירה חמורה, ולאור הכלל כי בית משפט זה אינו נוהג למצות את הדין בערעורים על מידת העונש, הגעתי למסקנה - לא בלי היסוס - כי יש לדחות את ערעור המדינה על קולת העונש. ש ו פ ט השופט א' מצא: אני מסכים לפסק-דינו של חברי השופט ריבלין. הצפייה בקלטת עדותה של המתלוננת הביאה גם אותי למסקנה, כי יהיה זה בלתי-בטוח להותיר על כנה את הרשעת המערער בעבירות האינוס. קביעת בית המשפט המחוזי, כי המערער החדיר את אצבעו לאיבר המין ולפי הטבעת של הקטינה, התבססה על תשובותיה לשאלות הממוקדות שהוצגו לה על-ידי חוקרת הילדים בשלב האחרון של עדותה. אף אני התרשמתי מאמינות גירסתה של הקטינה. עם זאת אינני סבור, כי תיאוריה גבי האירוע הרלוונטי מבססים, ברמת הוודאות הנדרשת במשפט פלילי, את קביעתו האמורה של בית המשפט המחוזי. לא מן הנמנע, לדעתי, שהילדה העידה על חדירת המערער לגופה על יסוד תחושה כנה אך מוטעית, בעוד שהמערער אך מישש וסיבן את אבריה המוצנעים. על יסוד תיאור זה, והסיוע שנמצא בראיות לעדותה של הקטינה, מוצדק היה להרשיע את המערער אך בעבירה של מעשה מגונה. יכולתנו להתערב בהכרעתו העובדתית של בית המשפט המחוזי נגזרת מכך שגביית עדותה של הקטינה על-ידי חוקרת הילדים תועדה במלואה בהקלטת וידאו. נקל, אפוא, להיווכח בחשיבותו של אמצעי תיעוד זה, שעל השימוש בו (בכפוף לחריגים מועטים) הורה המחוקק במסגרת תיקונו, בשנת תש"ס, של סעיף 5א לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), תשט"ו1955-. בעבר, כשגביית עדות בידי חוקר ילדים תועדה רק ברישום או בהקלטה קולית של דברי העד הקטין, נאלץ בית המשפט שלדיון לסמוך את מימצאיו, בעיקר, על התרשמותו של חוקר הילדים מאמינות הגירסה שעליה ביססה התביעה את האשמת הנאשם; ובמימצאים אלה התקשתה ערכאת הערעור להתערב. תיעוד מצולם של עדות קטין אמנם איננו מייתר את הערכתו וחוות-דעתו של חוקר הילדים. ההתרשמות מתיעודה המצולם של עדות איננה שקולה להתרשמות שניתן להפיק מהופעתו החיה של העד. כן יש להניח, שבהיותו של חוקר ילדים בעל כישורים מקצועיים מתאימים להערכת עדותו של ילד, עשוי בית המשפט להפיק תועלת גם מחוות-דעתו. עם זאת ברי שקיומו של תיעוד מצולם משנה את המערך הראייתי העומד לרשות בית המשפט. השוני מתבטא בכך, שבעבר הראיה המרכזית שהובאה לפני בית המשפט, באישומים הסומכים על תלונתו של קטין, הייתה עדותו של חוקר הילדים - אשר רק לו ניתנה ההזדמנות להתרשם באורח בלתי-אמצעי מאמינות גירסתו - ואילו עתה הראיה המרכזית המובאת לפני בית המשפט היא עדותו של הקטין, כפי שתועדה בווידאו אגב גבייתה על-ידי חוקר הילדים. התמורה שאמצעי תיעוד זה חולל חלה, כמובן, גם על ערכאת הערעור, שבכל הנוגע לביקורת המימצאים שקבעה הערכאה הדיונית בהסתמך על עדות קטין לפני חוקר ילדים, שוב אינה תלויה, כבעבר, בהתרשמות הערכאה הדיונית מאיכות הערכתו של חוקר הילדים. השופט ריבלין עמד בהרחבה על אורח חקירתה של הקטינה על-ידי חוקרת הילדים בפרשתנו. אינני מתעלם מן הקושי הכרוך בחקירת ילדה בגילה של המתלוננת. נראה שברוב המקרים מסוג זה, הסיכוי לדובב ילדה קטנה ולהביאה לכך שתהיה מוכנה ומסוגלת לתאר במילותיה שלה אירועים קשים שחוותה, מותנה בנכונותו של חוקר הילדים לפעול בחקירתה בשקידה ובסבלנות. כך, ללא ספק, נהגה גם חוקרת הילדים בפרשתנו. אלא שעל חוקר ילדים מוטלת חובה להתחשב גם ברצונו, במצבו וברגישויותיו של הילד הנתון בחקירה. הכבדה יתרה עמו, לא זה בלבד שעלולה היא לפגוע בטובתו של הילד, אלא שעלולה היא לפגוע אף בטובת החקירה ובאמינות תוצאותיה. חוקר ילדים מצווה לזכור, כי בשלב החקירה משמש הוא לא רק כזרוען הארוכה של המשטרה ושל התביעה, אלא גם כזרועם הארוכה של החשוד וסניגורו. תפקידו איננו לחלץ מפי הילד המתלונן עדות מרשיעה דווקא. תפקידו הוא אך לברר מפי הילד את העובדות העשויות להיות בעלות חשיבות בקביעת אשמתו, או חפותו, של החשוד. דומני, כי בחקירתה של הקטינה המתלוננת בפרשתנו העמידה אותה חוקרת הילדים במבחן קשה מדי. אילוצה להמשיך להשיב לשאלות, בעוד היא מלינה על עייפות וכמעט לאחר כל שאלה שהוצגה לה מבקשת לסיים את החקירה וללכת הביתה, הכביד עד מאוד עם המתלוננת. לא בכדי עמד השופט ריבלין על החשש - שאף חוקרת הילדים הייתה מודעת לקיומו - שמא בשלב האחרון של גביית עדותה, ניסתה הילדה לרצות בתשובותיה את החוקרת. כשלעצמי הריני סבור, כי עדותה של המתלוננת אודות המעשים שעולל לה המערער ראויה הייתה לאמונו של בית המשפט המחוזי. עם זאת ראיתי טעם לרשום הערה בנושא זה, לתשומת-לבם של חוקרי הילדים באשר הם. ש ו פ ט השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' ריבלין. ניתן היום, כ' באב תשס"ב (29.7.2002). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________ העתק מתאים למקור 02004460.P01 /אמ נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח. רשם בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444 בית המשפט פתוח להערות והצעות: [email protected] לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il