שמעון ביטון נ. אלי שני

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4447/98 וערעור שכנגד בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט א' א' לוי המערערים 1. שמעון ביטון המשיבים שכנגד: 2. חברת שבא עציון בניה ופיתוח בע"מ נגד המשיבים 1. אלי שני המערערים שכנגד: 2. ד"ר אלי שני 3. מתן שני 4. בינה שני 5. אוהד שני ערעור וערעור שכנגד על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בתיק ה"פ 256/97 מיום 24.6.98, שניתן על-ידי כבוד השופטת ר' אור תאריך הישיבה: כ"ה בשבט התשס"א (18.02.01) בשם המערערים עו"ד יעקב דובר המשיבים שכנגד: בשם המשיבים עו"ד עזרא שרייבר המערערים שכנגד: פסק-דין השופט א' א' לוי: הרקע העובדתי 1. בשנת 1991 התקשרו מערער 1 (להלן: "ביטון") ומשיב 1 (להלן: "שני") בהסכם שותפות לצורך הקמתו של פרוייקט בניה, באמצעות חברה, היא מערערת מס' 2 (להלן: "החברה"). בעקבות חילוקי דעות שהתגלעו ביניהם, החליטו ביטון ושני לפרק את השותפות. לצורך זה חתמו, בתאריך 13.6.1993, על הסכם לפיו יפרוש שני מהחברה וביטון יישאר בעליה היחיד. בהמשך נערכו בין הצדדים הסכמים מפורטים בקשר עם הפרוק, אך נתגלעו חילוקי דעות באשר לפירושם, ולצורך יישוב המחלוקות הסכימו הצדדים, בתאריך 11.4.1995, להעביר את הסכסוך להכרעתו של בורר, עו"ד יוסף תוסיה-כהן. 2. אחד הנושאים בהם נדרשה הכרעת הבורר, היו שני סכומים בסך של 444,000 דולר כל אחד, אשר שולמו מכספי החברה לביטון ושני, וזכו לכינוי "דוידנד". להלן העובדות הנוגעות לעניין, כפי שהובאו בפרק 2 לפסק הבורר: "במעמד חתימת הסכם נ1/ [הסכם פירוק השותפות - א' א' לוי] נעשתה חלוקת רכוש כולל התחיבות לבניה של מספר יחידות ע"י החברה לביטון ומסירתן שהם גמורות ושלמות לידי שני... כמו כן צוין באותו מסמך כי רואי החשבון והיועצים המשפטיים של הצדדים יבנו את מערכת ההסכמים באופן חוקי מתוך שהצדדים התכוונו כי כך יתאפשר מינימום חיובי מס שיחולו על העסקה... ידוע לנו כי עם החתימה על ההסכם נ1/ נמסר זה ליועצים השונים אשר לא הסתפקו במתן חוות דעתם אלא אף פנו אל מי שנחשב בעיניהם ל"אורים ותומים" בעניין, רואה החשבון אלתר מי שהיה נציב מס הכנסה במשרדו בתל אביב. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה ביוזמתו של מי הועלה נושא חלוקת דיווידנד מחד ומאידך מתי הוחלט וכיצד נשמטו ממערכת ההסכמים חובת הבניה והשלמת התחייבויות על ידי ביטון והחברה ומסירתם כאמור לשני. לאור אותו מפגש מקצועי מופיע מושג חדש במערכת ההסכמים בין הצדדים והוא דיווידנד." הבורר הוסיף והביא את טענות הצדדים לגבי מהותו של ה"דוידנד": "ביטון טוען כי אכן מדובר בתחשיב כספי לרווחים ואולם תחשיב זה התבדה בעקבות אירועים שונים שאירעו בזירה הביטחונית, מדינית, פוליטית והביאו למחיקתו של אותו רווח צפוי ובפועל לחברה לא היו רווחים בפרוייקט זה. טוען ביטון כי כשאין לחברה רווחים אין היא יכולה לחלק דיוודנד ועל כן חייב שני להחזיר את סכומי הכסף שקבל בגין הדיווידנד לחברה, עוד טוען ביטון כי גם הוא שהיה זכאי לדיווידנד דומה לא משך בפועל הכסף, ואת שמשך החזיר... שני בסיכומיו טוען כי חלוקת דיווידנד היתה והינה טכניקה בלבד הבאה לשרת את ההיבט המיסויי בביצוע ההסכם... לאור הנ"ל לטענתו של שני אין כל משמעות לשאלת רווחיותה של החברה באותו מועד או במועד עתידי כלשהו שכן מהותו של ההסכם בשום אופן לא היתה חלוקת דיווידנד קלאסית כי אם דרך הצגת תשלום לשני בגין בניית היחידות והשלדים שביטון התחייב בהסכם נ/ 1." לאחר שהציג הבורר את טענות הצדדים, פסק כי גרסתו של שני עדיפה בעיניו, ועל פיה יש לפעול: "נראה לי טיעונו של שני אשר הבהיר כי ה"דיווידנד" החליף תמורה המגיעה לו בגין פרישתו מהחברה ובעיניו אין כל הבדל כיצד הוא מכונה. בפועל, הצדדים העריכו את שוויה של החברה וביטון התחייב במסמך נ1/ לרכוש את חלקו של שני בחברה כנגד התמורה האמורה במסמך. אני מקבל את עמדתו של שני כי הסכום שכונה על ידם דיווידנד נעשה לאור הרעיון שנזרע ע"י רואה החשבון אלתר והוא אינו אלא תשלום שביטון התחייב בו כנגד פרישת שני מהחברה וזכותו של ביטון לנהוג בה בעצמו מנהל בעלים לרבות מלוא הרווח/הפסד שייצטבר בחברה..." מסקנתו של הבורר בנושא ה"דיוידנד", וקביעותיו האופרטיביות היו אלה: "לאור האמור ולאור העובדה כי עצם התשלום נעשה בגין פרישתו של שני מהחברה ובגין קבלת החברה כולה כעסקת חבילה על ידי ביטון עולה ברורות כי לא חל על החברה כל תשלום שהוא לא לביטון ואף לא לשני. מאידך, ביטון חב לשני את מלוא הסכום האמור כתמורה עבור רכישת חלקו של שני בחברה או כלשון הצדדים בתמורה עבור פרישת שני מהחברה. אשר על כן אני קובע: א. ביטון ושני חייבים להשיב את שקבלו מהחברה בגין דיווידנד. ב. חיובו של שני מותנה באמור בסעיפים ג- להלן. ג. ביטון חויב לשלם לשני את הסך של 444,000 $ בשקלים ע"פ השער היציג של הדולר במועד התשלום. עם ביצוע תשלום זה יעביר שני את מלוא מניותיו בחברה ע"ש ביטון או כל מי שביטון יורה לו. ד. חיובו של ביטון לתשלום הינו לאלתר, חיובו של שני להחזיר לחברה את הנקוב בסעיף א' לעיל, יחול רק לאחר שיגבה את מותר הסכום המגיע לו (בניכוי תשלומים שקיבל עד כה) ורק לאחר מכן כל שקל שיגבה מביטון עד הסכום המלא יושב לחברה" (ההדגשות במקור). לסיכום, פסיקתו של הבורר בעניין זה כללה שני רכיבים: האחד, החזרת הסכומים שהועברו מהחברה לביטון ולשני, ואשר כונו בשם "דיוידנד"; והשני, חיובו של ביטון לשלם לשני כנגד וויתור על זכויותיו של האחרון בחברה, סכום של 444,000 דולר. אך בעוד שהחיוב האחרון נקבע על בסיס דולרי, הותיר הבורר את השבת הסכומים לחברה ללא הנחיה באשר לשיטת ההצמדה. 3. לגבי שטח מסוים מהפרוייקט, שנקרא בפי הצדדים והבורר: "המובלעת", הוסכם על ידי הצדדים כי הבעלות בו תועבר לשני, אך הצדדים לא קבעו ביניהם מי יישא בעלויות הכרוכות בחיבור המבנים שנבנו על אותה חלקה לתשתיות הפרוייקט. שני העדיף להשתמש בתשתיות הביוב, החשמל ודרכי הגישה של הפרוייקט כולו, על פני בניית תשתית עצמאית, וביטון טען בפני הבורר כי יש לחייב את שני בעלויות חיבור החלקה לעבודות התשתית אשר בוצעו בפרוייקט. הבורר קיבל טענה זו, ולאחר שבחן את הראיות לגבי גובה התשלום, חייב את שני לשלם 42,100 ש"ח כולל מע"מ, צמוד וללא ריבית. הבורר הוסיף בעניין זה, שחיובו של שני בסכום האמור, כפוף לכך שהוא לא יחויב בתשלום גם על ידי החברה לפיתוח הרי יהודה (לה הוקצו שטחי הפרוייקט מלכתחילה על ידי המינהל), שהרי במצב זה יוטל עליו כפל תשלום. ודוק, הצדדים אינם חלוקים באשר לשאלה על מי מוטלת חובת התשלום שכן כולם מסכימים כי חובה זו חלה על שני, והם חלוקים אך ורק בשאלה מי צריך להציג את אותו אישור מטעם המועצה, אשר יפטור את שני מהתשלום לחברה. שני טען כי החובה להציג את אותו אישור חלה על ביטון, ולעניין זה אוסיף כבר עתה, כי בסיכומיו בערעור (ראה סעיף 22[ו]), טען שני כי לאחר שניתן פסק הדין נשוא הערעור, הגיעה לידיו קבלה של המועצה המקומית אפרת ולפיה "כבר שילם שני סכומים נכבדים עבור פיתוח ותשתיות" (כלשון סעיף 22(ו) לסיכומי המשיבים). אקדים ואומר, כי לא ראיתי מקום להרחיב את הדיון בשאלה זו, ואציע לחברי לקבוע כי על שני להציג לביטון או לבא-כוחו, תוך 90 ימים מיום מתן פסק דיננו, את האישור על תשלום החוב למועצה המקומית, כתנאי לפטור מתשלום הסכום אשר פסק הבורר לביטון. 4. במסגרת הסכמי הפירוק של השותפות, ומכירת חלקו של שני לביטון הוסכם, כי שני יקבל ארבעה מגרשים, כשעל שניים מהם בנויות יחידות דיור שייבנו על ידי החברה. בשלב מאוחר יותר חל שינוי, והוסכם כי שני יקבל את המגרשים ללא יחידות דיור בנויות עליהם. החשוב לענייננו הוא, שבהסכם הפרוק נקבע כי ביטון יהיה פטור מתשלום מס בגין עסקה זו. כתוצאה מאותה עסקה צמחה חבות מס בת שלושה ראשים: א) החברה אשר מכרה את המגרשים לשני חבה בתשלום מס שבח, וכך קבע גם הבורר. ב) על שני, כרוכש המגרשים, הוטל לשלם מע"מ בסך 22,000 ש"ח. ג) תשלום מה שכונה כ-"דיוידנד" מביטון לשני, מחייב את שני במס הכנסה. הבורר נמנע מלדון בהיקפה של החבות במס, אך קבע מנגנון לפתרון המחלוקות בסוגיה זו, לאמור, על הצדדים לפנות יחדיו לרשויות, ואם אחד מהם יערום קשיים, יהיה הצד האחר רשאי לפנות לבדו לרשויות על מנת לסכם עמן את החבויות במס. מתוך התכתובת בין הצדדים עולה, כי שיתוף הפעולה בתחום זה היה מהם והלאה. האחד קבע תאריך ולשני הוא לא התאים, האחד הודיע לשני על מועד, והשני לא קיבל את ההודעה, וכיוצא בזה. בסופו של דבר, הגיע ביטון לבדו להסכמות בקשר להיקפה של חבות המס עם הרשויות ושני, אשר צריך לשלם את המס, מלין על כך שביטון חרג, לטענתו, מהמנגנונים אשר קבע הבורר, כאשר "הנחית" עליו את מועדי הפגישות ללא תיאום מוקדם, וכתוצאה מכך הוא לא היה שותף במשא ומתן אשר קדם לקבלתן של ההחלטות. מכאן סירובו של שני לשאת במס כפי שזה נקבע בעקבות הדו-שיח בין ביטון לרשויות. 5. לנוכח העובדה כי פסק הבורר כלל, בין היתר, קביעות עקרוניות ללא חישוב משמעותם הכספית המדויקת, פנו בעלי הדין לרואי-חשבון מטעמם, ואלה הגיעו לתוצאות שונות. משפנו הצדדים לבורר, וביקשו את הסרתם של שעבודים שהוטלו והשבה של כספים שהופקדו על ידם לצורך הבטחת ביצועו של פסק הבורר, פנה הבורר לבית המשפט המחוזי בירושלים, בדרך של "טען ביניים". הבורר עתר להכרעה בטענותיהם הנוגדות של בעלי הדין, וביקש להנחותו לתביעתו של מי עליו להיעתר. ההליכים בפני בית המשפט המחוזי 6. בית המשפט המחוזי סבר כי פסק הבורר אינו טעון הבהרה, אך על מנת לתרגם את מסקנותיו ללשון חשבונאית, הציע לבעלי הדין לפנות לרואה חשבון מוסכם. דא עקא, שהצעה זו נדחתה, ועל כן ניגש בית המשפט להכריע בטענות הצדדים לגופן. ביום 21.4.1998, נתן בית המשפט קמא החלטה לפיה הבהיר בפירוט רב את העקרונות של פסק הבוררות. בית המשפט הבהיר בהחלטתו כי אינו עוסק בחישובים ובסכומים מדויקים מאחר ואינו מתמצא בהיבטים החשבונאים, אך בהחלטתו התייחס לטענות המשפטיות של הצדדים, בתקווה כי הכרעה בהן תאפשר לרואי החשבון של הצדדים להגיע לסכומים זהים באשר לחיובים של שני הצדדים זה לזה. 7. רואי החשבון של הצדדים ישבו על המדוכה, ובסופו של יום, ובהסתמך על העקרונות שנקבעו בהחלטת בית המשפט מיום 21.4.98, הגישו לבית המשפט קמא את החישובים שלהם. לאחר שעיין בחישובי הצדדים, קבע בית המשפט כי הצדדים הגיעו להסכמה ברוב התחומים וכי המחלוקת ביניהם מתמקדת למעשה, בשניים. הראשון, עניין הדיבידנד ששני חייב להחזיר לחברה. בעוד ששני סבור שעליו להחזיר סכום של 1,032,575 ש"ח, טוען ביטון כי הסכום שעל שני להחזיר הינו 1,586,582 ש"ח, הכולל ריבית והצמדה על הדיבידנד. נושא המחלוקת השני, עניינו במיסוי שווי המגרשים שהועברו לשני במסגרת הפירוק. ביטון טוען בעניין זה כי שני חייב בתשלום סכום 477,430 ש"ח, ואילו לטענת שני, אין הוא חייב דבר. 8. באשר לעניין "הדיבידנד", חזר בית המשפט על תוכן החלטתו מיום 21.4.98, לפיה מאחר והדיבידנד חושב בדולרים על כל צד להחזיר את סכום הדולרים שקיבל, ובלשונו בעמ' בסעיף 7 לפסק דינו: "לעניין המחלוקת בדבר ה"דיוידנד" - כבר קבעתי בסעיף 19 להחלטתי מיום 21.4.98 כי על ביטון ושני להחזיר לחברה מה שקבלו כ"דיוידנד", כביכול - לפי אותה שיטה; ומאחר שה"דיוידנד" חושב בדולרים - על כל אחד מהם להשיב בשקלים את סכום הדולרים שקבל - לפי שער הדולר היציג ביום ההחזר. אי לזאת אני מקבלת את חישוביו של רואה החשבון של שני בנושא זה וקובעת כי על שני להחזיר סכום של 1,032,575 ש"ח - ללא ריבית והצמדה. (ההדגשות במקור, א' א' לוי) 9. באשר לתשלום הסכום של 444,000 דולר מביטון לשני, בעניין זה הבהיר הבורר את דעתו, ולבית המשפט לא נותר אלא לחזור על כך, היינו: "על ביטון לשלם לשני את הסך של 444,000$ בשקלים, על פי השער היציג של הדולר - ביום בו ישלם סכום זה לשני", ובית המשפט הוסיף: "סכום זה צמוד לדולר היציג ביום התשלום, ואינו נושא ריבית או הצמדה מסוג אחר כלשהו". כזכור, על פי קביעתו של הבורר, היה על ביטון לשלם את הסכומים לחברה ולשני "לאלתר", בעוד שתשלום חובו של שני לחברה הותנה בכך שהוא יגבה מביטון את הסכום בו חויב האחרון, בניכוי מה שהוגדר (בעמ' 12 של פסק הבורר) כ"תשלומים שקיבל עד כה". באשר ל"תשלומים" אלה קבע בית המשפט המחוזי, כי הכוונה היא רק לתשלומים ששילם ביטון עבור רכישת זכויותיו של שני בחברה, ואין הכוונה לתשלומים אחרים שקיבל שני מהחברה עצמה. 10. באשר לעניין החבות במס, חזר למעשה בית המשפט המחוזי על הדברים שקבע הבורר. בית המשפט קבע כי פסק דינו של הבורר בעניין, ברור ואינו זקוק להבהרות. עוד קבע בית המשפט, ברוח פסק הבוררות, כי רואי החשבון מטעם הצדדים יפנו ביחד לרשויות המס, ולאחר שיעלו את טיעוניהם, תתקבל החלטתו מוסכמת של פקיד השומה והכל יפעלו על פיה. ובלשונו של בית המשפט בסעיפים 8, 9 ו10- לפסק דינו: "8. לעניין המיסוי - כבר קבעתי בסעיף 31 להחלטתי מיום 21.4.98 כי הבורר קבע באופן ברור וחד-משמעי את חובותיו של כל אחד מהצדדים לעניין המיסוי - בסעיף 9, ע' 25 לפסק הבוררות, ועל הצדדים לפעול על פי האמור באותו סעיף - ללא פרשנויות. 9. עוד הוספתי בסעיף 32 להחלטתי האמורה כי אם תתעורר מחלוקת בנושא המיסוי - יפנו רואה החשבון ביחד לרשויות המס, שני הצדדים יישמעו שם, ותתקבל החלטה מוסמכת של רשויות המס לאחר שמיעת שני הצדדים. הוספתי כי אם אחד מרואי החשבון יערום קשיים בנושא הפנייה בצוותא לרשויות המס למרות אזהרה בכתב מטעם הצד השני - יכול הצד המעונין לפנות לבדו לרשויות המס, ובלבד שיודיע לרשויות המס כי קודם למתן החלטה - נדרשות רשויות המס להזמין את הצד השני להעלות טענותיו בפני רשויות המס... 10. נראה לי כי אין מקום שאקבע קביעה שונה ממה שכבר קבעתי בנושא המיסוי, ואם יש מחלוקת בין הצדדים בנושא המיסוי - יואילו לפנות לרשויות המס ולברר שם את חובת המס וזאת על פי העקרונות שנקבעו בסעיף 9 לפסק הבוררות, על פי החלטתי מיום 21.4.98 ועל פי פסק דין זה". על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מערערים שני הצדדים. טענות ביטון בערעור 11. לטענת ביטון, בית המשפט קמא, בהליכי "טען ביניים", לא היה מוסמך לשנות את פסק הבורר ו/או לתקנו ו/או להשלימו. בעוד שנכון עשה בית המשפט כשהורה שהתשלום מביטון לשני ישולם על בסיס חישוב דולרי, טעה בית המשפט קמא כאשר קבע כי החזר הדיבידנדים שמשכו הצדדים מהחברה, יבוצע לפי אותה שיטה. לגישתו של ביטון, את החזר הכספים שמשכו בעלי מניות מהחברה שלא כדין, בהיעדר החלטה אחרת בפסק הבורר, יש לחשב בשקלים בתוספת ריבית והצמדה. חישוב ההחזר בערכים דולריים בדולרים יגרום לביטון, שהשליטה בחברה נותרה בידיו, הפסד כספי ניכר. כן טוען ביטון, כי מכוח סעיפים 3(ט) ו- 2(4) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"), וכן על פי הפסיקה, על בעלי שליטה בחברה להחזיר כספים שנמשכו על ידם שלא כדין, בתוספת הצמדה וריבית. על פי טענה זו, מתן האפשרות לשני להחזיר לחברה כספים שקיבל ממנה בשיטת הצמדה השונה מהקבוע בפקודה, משמעותה הטלת מס על ביטון בגין פעולות שני, דבר המנוגד לפסק הבורר. ביטון ביקש להדגיש בפני בית משפט זה, כי ההפרש בין חישוב ההחזר על בסיס דולרי לבין חישוב ההחזר על בסיס שקלי בתוספת ריבית והצמדה, עומד על מאות אלפי שקלים. ואכן, מפסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן להבין כי גדר המחלוקת בסוגיה זו הוא סביב סכום של 554,007 ש"ח. טענות שני בערעור 12. לטענת שני, קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה מנגנון ההצמדה צריך להיות זהה לשני הצדדים, בדין יסודה, אלא שלדעתו אין לחשב הסכומים על בסיס דולרי, כי אם לצרף להם הפרשי הצמדה וריבית כדין. כלומר, גם החזרת הדיבידנד לחברה, וגם תשלום סכום הכסף מביטון לשני - שניהם צריכים להיות שקליים, ובתוספת ריבית והצמדה. מקריאת קביעותיו של פסק הבורר עולה, כי הסכומים האמורים להיות מוחזרים לחברה על ידי שני, הנם מתוך הכספים שיקבל מביטון, ואך מובן הוא כי מנגנון ההצמדה צריך להיות זהה. אלא שמנגנון ההצמדה (הזהה) צריך להיות, לשיטתו של שני, הצמדה למדד בתוספת ריבית. זאת משום שביטון התחייב בהסכם מפורש להחזיר את פיקדונו של שני בחברה - במידה וזה לא יועבר לשלטונות המס - כשהפיקדון צמוד למדד ונושא ריבית. משכך, אין זה מסמכותו של הבורר לבטל, או ליצור הסכמים חדשים, אלא להכריע בקשר עם "פירושם ביצועם ויישומם" (כלשון הסכם הבוררות) בלבד. לא כך קבע בית המשפט קמא, אשר הצמיד את תשלומי שני הצדדים לדולר, ובגין כך הוגש הערעור שכנגד. דיון 13. הכרעתנו נדרשת בשאלה - מהו מנגנון ההצמדה שיחול על סכומי הכסף המועברים בין הצדדים לבין עצמם, ובין הצדדים לבין החברה, כאשר רק לגבי אחד מהסכומים (התשלום מביטון לשני), קבע הבורר שהוא יהיה צמוד לדולר. כאמור, שני טוען בעניין זה כי הן הסכום שהוא אמור להחזיר לחברה, והן הסכום שביטון חייב לו, צריכים להיות שקליים בתוספת ריבית והצמדה. לעומת זאת טען ביטון, כי רק הסכומים בהם חויב שני להחזיר לחברה, עליהם להיות שקליים ובצירוף ריבית והצמדה, שכן החזר הסכום בדולרים יגרום לו הפסד. סבורני שדין טענות אלו להידחות. 14. אין בידינו כלים לפרש את דבריו של הבורר, מלבד הלשון בה בחר לעשות שימוש, והנסיבות אשר ליוו את המחלוקת ואת הניסיון ליישבה. באשר לחיובו של ביטון לשני, הרי הן פסק הבורר והן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, הם ברורים ואינם טעונים הבהרה. על ביטון לשלם לשני את הסך של 444,000 $, בשקלים, ועל פי השער היציג של הדולר ביום התשלום בפועל. קביעה זו ברורה וחד משמעית, אינה טעונה הבהרה או שינוי, ואיני רואה מקום להתערב בה, באשר היא משקפת את רצון הצדדים בעת הפירוק, הן ביחס לסכום והן ביחס לשיטת הצמדתו. באשר לדרך השערוך של הסכום אותו חויב שני להשיב לחברה, טענתו של ביטון שעל תשלום זה להיות שקלי בתוספת ריבית והצמדה, סותרת את פסק הבוררות. פסק זה לא התכוון להוסיף לשני על התמורה בה זכה עבור פרישתו מהחברה או לגרוע ממנה, ומטרתו אחת, להעביר כל סכום שישולם לו על ידי ביטון, מכוח פסק הבורר תמורת פרישתו מהחברה, אל זו האחרונה, על מנת להחזיר לה את מה שנגרע ממנה, מכוח אותה הסכמה אליה הגיעו הצדדים בדבר תשלום "הדוידנד", שהיא , החברה, לא הייתה אמורה לשאת בו. מכאן, שאם את אותו סכום חויב ביטון לשלם לשני בערכים דולריים, אך טבעי הוא שגם סכום ההחזר של שני לחברה יהי בערכים אלה. לפיכך, דעתי היא שיש לדחות את הערעורים בראש פרק זה. 15. באשר לחבות המס של שני, כפי שגובשה במשא ומתן בין ביטון לבין לרשויות המס, קבע בית משפט קמא מנגנון מפורט לפתרון הסוגייה, לאמור: " לעניין המיסוי - כבר קבעתי בסעיף 31 להחלטתי מיום 21.4.98 כי הבורר קבע באופן ברור וחד-משמעי את חובותיו של כל אחד מהצדדים לעניין המיסוי - בסעיף 9, ע' 25 לפסק הבוררות, ועל הצדדים לפעול על פי האמור באותו סעיף - ללא פרשנויות. עוד הוספתי בסעיף 32 להחלטתי האמורה כי אם תתעורר מחלוקת בנושא המיסוי - יפנו רואה החשבון ביחד לרשויות המס, שני הצדדים יישמעו שם, ותתקבל החלטה מוסמכת של רשויות המס לאחר שמיעת שני הצדדים. הוספתי כי אם אחד מרואי החשבון יערום קשיים בנושא הפנייה בצוותא לרשויות המס למרות אזהרה בכתב מטעם הצד השני - יכול הצד המעונין לפנות לבדו לרשויות המס, ובלבד שיודיע לרשויות המס כי קודם למתן החלטה - נדרשות רשויות המס להזמין את הצד השני להעלות טענותיו בפני רשויות המס..." (שם, בסעיפים 5-9, בעמ' 70-71; ההדגשות במקור). דברים ברוח דומה נקבעו גם בפסק הבורר (ראה פרק 9 לפסק הבוררות). נציין עוד כי בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי מיום 2.7.1998, בבקשה להבהרת פסק הדין שהוגשה מטעם הבורר, נושא זה, הוא אשר עכב את סיום הסכסוך, והעברת כספי הפיקדון. ביטון טען בסיכומיו, כי בית משפט קמא נמנע מלקיים דיון בנושא זה, ובקש להורות על החזרת הדיון לערכאה הראשונה על מנת להשלימו. בנוסף, הסביר ביטון, כי בעוד שהוא פעל בהתאם להנחיות הבורר ובהתאם למנגנון האמור, פעל שני על מנת להכשיל את הדיון אשר נקבע אצל פקיד השומה. לעומתו טען שני, כי ההסכם שהושג בין ביטון לבין רשויות המס, הושג בדרך של מחטף, וללא שניתנה לו ההזדמנות ממשית לקחת חלק בתהליך קבלת ההחלטות אשר קדם לקביעת חבות המס (שלו). לכן, ולגרסתו של שני, אין בהיקף חבות המס אשר נקבעה בדרך זו כדי לחייבו. עיינתי בהסדר שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי, הסדר שאימץ למעשה את קביעת הבורר, ולא מצאתי בו פגם, ועל כן אינני רואה מקום להתערב בו. ער אני לטענותיו של ביטון, לפיהן הכשיל שני את ההסדר בכך שסירב לתאם פגישה משותפת עם רשויות המס. עם זאת, ההסדר שקבע בית המשפט, יכול וצריך לענות על עניינם המשותף של בעלי הדין, להביא את המחלוקת בשאלת המיסוי לידי גמר, וכל שנותר לקוות שכך יעשו. סוף דבר 16. לאור כל האמור, אני מציע לחבריי כדלקמן: א) לדחות את הערעור בשאלת הדיבידנד, כך שיקבע כי הסכומים שהצדדים אמורים להחזיר לחברה יהיו על בסיס דולרי כערכם על פי השער היציג ביום התשלום. ב) לדחות את הערעור כנגד ההסדר שנקבע בבית המשפט המחוזי לעניין חבות המס. ג) לקבל את הערעור של ביטון בעניין הצגת האישורים מטעם המועצה, בדבר התשלומים בגין חיבור יחידות הדיור לתשתיות הפרוייקט, כך שהחובה להמציא את האישורים תוטל על שני, והוא יעשה זאת במועד שהוצע על ידי בסעיף 3 של פסק הדין. ד) אני מוסיף ומציע כי בנסיבות העניין לא נעשה צו להוצאות. ש ו פ ט הנשיא א' ברק: אני מסכים. ה נ ש י א השופטת ד' דורנר: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט באמור בפסק-דינו של השופט א' א' לוי. ניתן היום, ט"ו בחשון תשס"ב (1.11.01). ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________ העתק מתאים למקור 98044470.O10 /אז נוסח זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו בקובץ פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל. שמריהו כהן - מזכיר ראשי בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444