איתי פישר נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 4444/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4220/06 ע"פ 4444/06 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ד' חשין המערער בע"פ 4220/06: אדוארד קונין המערער בע"פ 4444/06: איתי פישר נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 14.5.06 בת"פ 290/01 שניתן על ידי כבוד השופטים: ח' פיזם, ש' שטמר, ר' ש' צמח תאריך הישיבה: ג' בחשון תשס"ז (25.10.06) בשם המערער בע"פ 4220/06: עו"ד ישראל קליין בשם המערער בע"פ 4444/06: עו"ד ששי גז בשם המשיבה: עו"ד דגנית כהן-ויליאמס פסק-דין השופט ד' חשין: 1. לפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד סגן הנשיא ח' פיזם והשופטים ש' שטמר ור' ש' צמח) בת"פ 290/01. ביום 18.9.05 הרשיע בית המשפט את שני המערערים בעבירה של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות, לפי סעיף 203א(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין או החוק), בצירוף סעיף 29 לחוק. כן הרשיע את המערער בע"פ 4444/06 (להלן – פישר) בעבירה של סרסרות למעשי זנות, לפי סעיף 199 לחוק, וזיכה את המערער בע"פ 4220/06 (להלן – קונין) מעבירה זו. ביום 14.5.06 גזר בית המשפט על פישר עונש של 60 חודשי מאסר, מתוכם 42 לריצוי בפועל והשאר על תנאי למשך שלוש שנים. על קונין גזר בית המשפט עונש מאסר בן 33 חודשים, מתוכם 15 לריצוי בפועל והשאר על תנאי למשך שלוש שנים. בנוסף, גזר בית המשפט על כל אחד מהמערערים קנס בסך של 20,000 שקלים. שני הערעורים מכוונים נגד ההרשעה בעבירת הסחר בבני אדם לעיסוק בזנות, ולחלופין, נגד חומרת העונש. כתב האישום והכרעת דינו של בית המשפט המחוזי 2. העובדות המפורטות בכתב האישום המתוקן, שהוגש נגד שני המערערים, הן אלה: בספטמבר 2000 הוברחה יוליה, ילידת אוקראינה, דרך הגבול ממצרים לישראל; בהיותה בארץ נמכרה לאדם בשם רמי חיון (להלן – חיון), ששילם עבור נסיעתה והברחתה סכום של כ-3,000 דולר; במהלך אותו חודש קנה קונין מחיון את יוליה לתקופה מוגבלת, לשם העסקתה בזנות; קונין שילם לחיון עבור קנייתה של יוליה סכום של כמה אלפי שקלים והתחייב לשלם לו גם מחצית מהפדיון היומי מעיסוקה בזנות; במשך כשבועיים חי קונין על רווחיה של יוליה מעיסוקה בזנות, שאותם העבירה לו; באוקטובר 2000 (או בסמוך לכך) קנה פישר מחיון את יוליה לשם העסקתה בזנות, שילם תמורתה סכום של כ-6,000 דולר, והתחייב לשלם לחיון מחצית הפדיון היומי מעיסוקה בזנות; במשך מספר שבועות חי פישר על רווחיה של יוליה מעיסוקה בזנות, שאותם העבירה לו; בסוף חודש אוקטובר (או בסמוך לכך) מכרו פישר וחיון את יוליה לאדם אחר, לשם עיסוקה בזנות, ופישר קיבל תמורת מכירה זו סכום של כ-5,000 דולר. אלו העובדות על פי כתב האישום המתוקן. למען שלמות התמונה יצוין, כי ביום 3.9.02 הורשע חיון, על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בעבירות של קניית אדם ומכירתו לצורך העסקתו בזנות, סרסרות, זיוף מסמך בנסיבות מחמירות, שימוש במסמך מזויף ושיבוש מהלכי משפט. בית המשפט אימץ את הסדר הטיעון ודן את חיון ל-42 חודשי מאסר בפועל, 24 חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך של 20,000 שקלים. שני המערערים כפרו באישומים נגדם. גרסתו של קונין בבית המשפט הייתה, כי חיון ביקש ממנו שיוליה תגור אצלו זמן מה, בעקבות בעיות שהתעוררו בינה לבין בחורה אחרת שעבדה עבור חיון. לאחר שיוליה שהתה בדירתו מספר ימים, סיפר קונין, היא ביקשה לעסוק בזנות. לאור בקשתה, כך קונין, התיר לו חיון לעבוד כסרסור של יוליה, וכך הוא אכן עשה, תוך שחלק עמה את הרווחים שהתקבלו מעיסוקה בזנות. גם פישר הודה כי התפרנס זמן מה "מעבודה הקשורה לענף הזנות", ובכך הודה למעשה בביצוע עבירה של סרסרות. לעומת זאת, כפר אף הוא בעבירה של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות. לטענתו, היה אמנם שותף של חיון, אך שימש רק כ"נהג", תפקיד שהסתכם במענה לטלפונים של לקוחות והסעתה של יוליה אליהם. פישר הכחיש כל קשר לעסקאות של "סחר" או "השכרה" שנעשו ביוליה, כמו גם לרווחים הקשורים בעסקאות מעין אלו. 3. בהכרעת הדין קבע בית המשפט קמא, כי התרשם שעדותה של יוליה "כנה, אמיתית וראויה לאמון". מעדותה עולה, כך נקבע, כי שהתה כבר בארץ בעבר ועבדה בזנות, וכי הגעתה שוב ארצה, כמו גם מטרת הגעתה – עיסוק בזנות – היו מרצונה החופשי. עם זאת, נקבע, כי אין בענייננו רלוונטיות לרצונה החופשי לעסוק בזנות. בית המשפט קבע, כי "עצם העובדה כי יוליה לא שילמה בעצמה את הוצאות הבאתה ארצה וכי ברור היה לה כשמש כי בזמן שהותה בארץ יש לה 'בעלים' לצורך העסקתה ואינה עובדת באופן עצמאי, מעידה כי תופעת הסחר אכן התרחשה במקרה דנן" (עמ' 39 להכרעת הדין). לפיכך, נדרש בית המשפט לשאלה, אם התקיימו יסודות העבירה ביחס למערערים. 4. מעדותה של יוליה עלה, כי ידעה מראש שתעבוד עבור אדם בשם "רמי", ואכן, בהגיעה ארצה פגשה ברמי חיון. עם זאת, כך סיפרה, הלה הודיע לה שעליה לעבוד אצל קונין. היא הוסיפה, כי התגוררה במשך כשבוע עד עשרה ימים בדירתו של קונין; כי במהלך תקופה זו קיבל קונין הזמנות טלפוניות והיה מסיע אותה מדי יום ללקוחות שונים, שלהם סיפקה שירותי מין; וכי את הכסף שקיבלה מהלקוחות העבירה במלואו לקונין, לאור הסיכום עמה כי בחודש הראשון תעבוד בחינם. בית המשפט קבע, כי אף שיוליה לא ידעה באופן אישי כי קונין שילם כסף עבורה, הבינה שקונין "קנה" אותה. בית המשפט הוסיף וקבע, כי "העסקתה של יוליה על ידי קונין, כאשר בפועל העבירה לרשותו את מלוא רווחיה בגדר 'תקופת נסיון', מעידה על עריכת עסקה קניינית בה באופן ברור וודאי". כן קבע, כי אין ספק שנעשתה עסקה בין חיון לקונין, לפיה "הזכויות בגופה של יוליה" הועברו לקונין לצורך העסקתה בזנות, וכי שולמה תמורה בגין העסקה. בהרשיעו את קונין בעבירה של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות, הסתמך בית המשפט גם על הודעתו של קונין במשטרה, ממנה עלתה גרסה שונה מזו שהעלה בבית המשפט. מהודעתו זו עולה, כי קונין הודה שחיון הציע לו "להשכיר" את יוליה לשבועיים, כשהכסף שתרוויח מעיסוקה בזנות יתחלק בין קונין לבין חיון בחלקים שווים. מהודעתו זו עולה עוד, כי קונין הודה שאכן התחלק ברווחיה של יוליה עם חיון, כשאת חלקו של חיון העביר אליו באמצעות פישר. בית המשפט דחה את טענתו של קונין, לפיה אין ליתן כל משקל להודעתו במשטרה משום שזו נגבתה בניגוד להנחיות מפורשות של החוק והפסיקה. בהתבססו בין היתר על עדותו של חוקר המשטרה, שגבה את ההודעה, קבע בית המשפט כי זו משקפת את החקירה ואת דבריו של קונין. על יסוד האמור, הורשע קונין בעבירה של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות. לעומת זאת, זיכהו בית המשפט מעבירת הסרסרות שיוחסה לו בכתב האישום, לאור חזרת המשיבה מאישום זה, נוכח הסכמתה לקיומו של ספק שמא הורשע כבר קונין בעבירה זו ואף נידון למאסר, בגין אותה תקופה, במסגרת תיק אחר. 5. בעדותה סיפרה יוליה, כי לאחר התקופה שבה שהתה בדירתו של קונין, העביר אותה חיון לפישר, אצלו עבדה "באותה שיטה" כמו אצל קונין, רק שהפעם קיבלה חלק (קטן) מהתמורה עבור שירותי המין שסיפקה. בית המשפט ציין, כי מעדותה של יוליה עלה שבמהלך שהותה אצל פישר, היה הלה כפוף לפיקוחו של חיון, שנותר "בעל הבית" שלה, להבדיל מתקופת שהותה אצל קונין, שאז בעלי הבית היו חיון וקונין, "חצי חצי". בית המשפט קבע, כי ליוליה אין ידיעה אישית וממשית בדבר נסיבות "רכישתה" או "מכירתה" בידי פישר, וכי שמעה מחברתו של פישר על כך ש"קנה" אותה (את יוליה). על כן, ובהינתן שהחברה לא העידה, קבע בית המשפט כי אין לבסס על שמועה זו ממצא עובדתי כלשהו. בית המשפט אף קיבל את גרסתו של פישר, לפיה את הסכום של 5,000 דולר שילם לחיון ללא קשר ליוליה. כמו כן, התרשם בית המשפט כי פישר היה עקבי בתשובותיו ובגרסותיו, הן במשטרה והן בבית המשפט. עוד ציין בית המשפט, כי להבנתה של יוליה, מי ש"מכר" אותה לאחר תקופת שהותה אצל פישר היה חיון (ולא פישר). עם זאת, קבע בית המשפט, הודאתו של פישר כי היה שותפו של חיון, בין היתר בתקופה בה עסקה עבורם יוליה בזנות, יוצרת לגביו "זיקה קניינית בנוגע לעריכת עסקאות ביוליה". בית המשפט הבהיר, כי "אין מדובר בקנייה במובן הפשוט של המילה, אך הוא [פישר] היה שותף של רמי [חיון] בהעסקת יוליה, לצורך כך השקיע כדבריו כספים בעסק ואף הפריש מרווחיו, כתוצאה מהעסקתה של יוליה בזנות לרמי" (עמ' 42 להכרעת הדין). מאחר "שיוליה היוותה חלק מהעסק", המשיך בית המשפט וקבע, הרי ש"התשלום עבור השקעותיו, אף נכלל בגדר תמורה עבורה". לפיכך, הרשיע בית המשפט גם את פישר בעבירה של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות. פישר הורשע, כאמור, אף בעבירה של סרסרות, בה הודה. 6. יצוין, כי בין עדי התביעה שהעידו בפני בית המשפט היה גם חיון. נקבע לגביו כי אינו מהימן וכי לא ניתן לסמוך על עדותו, משום ש"גרסאותיו השונות סותרות, מופרכות ומדיף מהן ריח רע של תחושת נקם". עם זאת, קבע בית המשפט לגבי עדותו של חיון, כי "ניתן לדלות [ממנה] את גרעין האמת ביחס לביצוע העסקאות על ידי הנאשמים ביוליה ... כשותפים ו/או לאור הסדר עסקי אחר, אשר ערכו בנוגע לרווחים שנתקבלו כתוצאה מעיסוקה בזנות" (עמ' 20-19 להכרעת הדין). אזכיר גם את עדותו של ויטלי זרבאילוב (להלן – ויטלי), שהופיע ברשימת עדי התביעה, אך העיד בסופו של דבר מטעם ההגנה. ויטלי, שהיה בעבר החבר של יוליה, העיד כי התאכסנה בדירתו של קונין מספר ימים, שבמהלכם החליטה לעבוד בזנות מרצונה, אף שהגיעה לדירה מלכתחילה שלא לצורך עבודה. בית המשפט קבע כי "אין ממש בעדותו [של ויטלי] בכדי להאיר על נסיבות הפרשה". עיקרי הטענות בערעורים על הכרעת הדין 7. הערעורים מכוונים כאמור נגד הרשעת שני המערערים בעבירה של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות. שני המערערים מלינים על כך שחרף קביעתו של בית המשפט בדבר חוסר מהימנותו של חיון, מצא לנכון להסתמך על עדותו. אומר כבר כאן, כי מוצא אני ממש בטענותיהם בעניין זה, ולא ברור מהו אותו "גרעין האמת" שניתן לדלות מעדותו הבלתי מהימנה בעליל של חיון. מכל מקום, מקובלת עליי טענת המשיבה, כי עדותו של חיון לא היוותה בסיס להרשעת מי מהשניים; וכך או אחרת, לצורך ההכרעה בערעורים אתעלם מעדותו חסרת המהימנות. 8. קונין חוזר בערעורו על גרסתו העובדתית, לפיה חיון שאלו אם יוליה תוכל לשהות בביתו, וכי זו החלה לעבוד בזנות, ביוזמתה, רק לאחר מספר ימים, שאז אכן שימש קונין כסרסור שלה. קונין מטעים, כי יוליה לא דיברה בהודעותיה במשטרה על מחירים או תשלומים הקושרים אותו לעסקאות שנערכו ביחס אליה. כן טוען קונין, כי עדותו של ויטלי מחזקת אף היא גרסה זו. עוד טוען קונין, כי שגה בית המשפט עת קיבל את הודעתו במשטרה כראייה בעלת משקל. קונין טוען, כי הודעתו אינה משקפת את שאמר במשטרה, וכי הפגמים שנפלו בגביית ההודעה, בכללם העובדה שנמסרה ברוסית אך נרשמה בעברית, מובילים לכך שאין לייחס להודעה זו כל משקל. 9. פישר, בערעורו, טוען כי גרסתו העובדתית למהלך העניינים, כפי שנתקבלה לטענתו על ידי בית המשפט, מובילה לכך שלא היה מקום להרשיעו בעבירה של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות, וכי הרשעתו בנסיבות אלו יוצרת חוסר הבחנה בין עבירה זו לבין עבירת הסרסרות למעשי זנות (שבה הוא מודה). לטענתו, הוא היה שותף של חיון בעסק הסרסרות, אך לא הייתה לו כל נגיעה ל"עסקאות" שערך חיון ביחס ליוליה. פישר מוצא תמיכה לטענתו זו גם בעדותה של יוליה, שנמצאה מהימנה. 10. המשיבה, לעומתם, טוענת כי אין עילה להתערב בהכרעת הדין לגבי מי מהמערערים, והיא מאמצת, למעשה, את נימוקיו של בית המשפט קמא בעיקרם. המשיבה טוענת, כי אף אם קונין קיבל את יוליה "כפקדון" או "בשאילה", ורק בהמשך החליט "לעשות בה שימוש", עדיין הרשעתו בסחר בבני אדם – בדין יסודה. זאת, משום שנאמר ליוליה כי הוא "בעל הבית" שלה (בנוסף לחיון), משום שעבדה ללא תמורה ומשום שחקירתו של קונין במשטרה מעלה כי ערך הסדר של חלוקת רווחים לגביה. אשר לפישר, טוענת המשיבה, כי יש בשותפות שלו עם חיון כדי ליצור זיקה קניינית המבססת עבירה של סחר בבני אדם. דיון בערעורים על הכרעת הדין 11. לאחר עיון בטענות הצדדים, על רקע כלל החומר ונסיבות העניין, באתי למסקנה כי דין שני הערעורים להידחות. 12. העבירה של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות הוספה לספר החוקים בשנת 2000, באמצעות הוספתו של סעיף 203א לחוק העונשין (ראו חוק העונשין (תיקון מס' 56), תש"ס-2000). בעת חקיקתו ובתקופה הרלוונטית לערעורים שלפנינו, הורה הסעיף בזו הלשון: "203א. (א) המוכר או הקונה אדם להעסקתו בזנות או המתווך למכירה או לקניה כאמור, דינו – מאסר שש עשרה שנים; לענין זה, 'מוכר או קונה' – תמורת כסף, שווה כסף, שירות או טובת הנאה אחרת. (ב) הגורם לאדם לעזוב את המדינה שבה הוא מתגורר כדי שיעסוק בזנות, דינו – מאסר עשר שנים". מאז חקיקתו הוכנסו שינויים בסעיף חוק זה. תחילה (חוק למניעת סחר בבני אדם (תיקוני חקיקה), תשס"ג-2003), נוספו סעיפי משנה (ג) ו-(ד) שהחמירו את הענישה בגין עבירה זו (באופן שעונשו של המורשע בעבירה זו לא יפחת מרבע העונש המירבי, אלא מטעמים מיוחדים שיירשמו, ושלא יוטל עונש מאסר שכולו על תנאי, אלא מטעמים מיוחדים). לאחרונה (חוק איסור סחר בבני אדם (תיקוני חקיקה), תשס"ז-2006), בוטל סעיף 203א, ובמקומו חוקקו סעיפי עבירות האוסרים על מעשים שונים הקשורים ב"סחר בבני אדם". גדרי העבירה ותחולתה הורחבו, וכיום כוללת עבירה זו גם "סחר" לשם מטרות אחרות, מעבר לעיסוק בזנות. בנוסף, אין עוד צורך בתמורה, כדי שקניית אדם או מכירתו תיחשב כ"סחר" (ראו סעיף 377א לחוק העונשין). העבירה המכונה "סחר בבני אדם" נקבעה אצלנו בעקבות התפשטות תופעה חמורה של "ייבוא" נשים לארץ והעברתן ממקום למקום, מאדם לאדם, תוך התייחסות אליהן כאל קניין או רכוש. תופעה זו היא מהבזויות והנתעבות שידענו, ודומה כי החזירה אותנו לימים אפלים, בהם סחרו אנשים באנשים, משל היו חפצים דוממים. העונש החמור שנקבע בצדה של עבירה זו מבטא את נחישותו של המחוקק להילחם בנגע ממאיר ובלתי נסבל זה (וראו עוד בעניין זה: בש"פ 7542/00 חנוכוב נ' מדינת ישראל, ניתנה ביום 27.10.00 (להלן – חנוכוב); בש"פ 1449/03 פישמן נ' מדינת ישראל, ניתנה ביום 3.3.03; ע"פ 11196/02 פרודנטל נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 40 (להלן – פרודנטל), 48-44; ע"פ 1609/03 בוריסוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(1) 55 (להלן – בוריסוב), 64-60; ע"פ 3204/03 מדינת ישראל נ' בן דוד, פ"ד נח(1) 543, 548-546; ע"פ 7757/04 בורשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 218 (להלן – בורשטיין), 236-230; ע"פ 3813/06 קוניאבסקי נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 11.4.07, פסקה 5). 13. בית משפט זה יצק למונחים "קנייה" ו"מכירה", בהקשר של עבירת הסחר בבני אדם, משמעות תכליתית רחבה, מעבר לזו המקובלת בפרשנותם של מונחים אלה במשפט האזרחי (עניין בוריסוב, בעמ' 63). נקבע כי סעיף 203א לחוק העונשין אוסר "על כל דרך של עשיית עיסקה קניינית כביכול בבני-אדם" (עניין פרודנטל, בעמ' 47), כך שיש להבין את המונחים "קנייה" ו"מכירה" בהקשר זה "כמתייחסים לכל עיסקה בתמורה כלשהי המעניקה לאדם זכות 'רכושית' מכל סוג כלפי אדם אחר המשמש אובייקט לעיסקה, לעניין זה אין נפקא מנה אם מדובר ב'הסדר עסקי' במסווה של בעלות, שכירות, שאילה, שותפות וכל צורה אחרת של יצירת זיקה קניינית באדם. כל אלה הם בגדר סחר על-פי הוראת סעיף 203א(א)" (שם, בעמ' 48-47; וראו גם עניין בורשטיין, בעמ' 235). גם ל"תמורה", שבעבר היוותה אף היא יסוד בהתגבשות עבירת הסחר בבני אדם, ניתנה הגדרה רחבה, והיא עשויה להיות, כלשון החוק דאז, "כסף, שווה כסף, שירות או טובת הנאה אחרת". בית משפט זה כבר קבע, כי גם אין חשיבות למועד שבו התמורה צריכה להשתלם, ולפיכך, "עיסקה הנקשרת בין שניים למכר אדם לצורך העסקה בזנות כנגד תמורה תיחשב לעבירה בין שהתמורה כבר שולמה או נמסרה כולה, ובין שהוסכם שהיא תינתן, כולה או חלקה, בכל דרך שהיא בעתיד" (עניין בוריסוב, בעמ' 64). מקובלת עליי דעתו של בית משפט קמא, כי "תשלום עבור בחורה" שישולם מתוך רווחיה העתידיים מהווה אף הוא עסקה בתמורה, ומקים על כן עבירה של סחר בבני אדם. על רקע דברים כלליים אלה, אפנה עתה לדון בנפרד בכל אחד מהערעורים שלפנינו. ערעורו של קונין 14. קונין מפנה לכך שיוליה לא סיפרה על תשלומים שראתה, אף לא על סכומים או מחירים הקשורים אליו, להבדיל משאר המעורבים בפרשה, ולהבדיל מהמיוחס לו בכתב האישום. הוא מוסיף כי ה"קנייה" שיוחסה לו בכתב האישום, בתמורה לסך של 3,000 דולר, התבררה במשפט כעסקה שלא היה קשור אליה. לטענתו, משנקבע כי ייחוסו לאותו סכום מקורו בטעות, לא נותרה עוד תשתית ראייתית לעבירת הסחר בבני אדם שבה הואשם, ולפיכך היה על בית המשפט לזכותו. טענות אלה, אין בהן כדי לסייע לו. קונין לא הורשע על בסיס ממצא להעברתו של סכום כסף כלשהו, כפי שיוחס לו בכתב האישום, ובהכרעת הדין אף נקבע מפורשות כי יוליה לא ידעה באופן אישי אם קונין שילם סכום כלשהו עבורה. הרשעתו של קונין נסמכה בעיקרה על נסיבות העולות מעדותה המהימנה של יוליה, ובכללן, כי בעת ששהתה אצלו עבדה ללא תמורה, כי סוכם עמה שתעבוד בחודש הראשון בחינם וכי הבינה מחיון שבתקופת שהותה אצל קונין, יהיו השניים "בעל-הבית הם חצי חצי אחד וגם השני". יוליה גם הוסיפה בעדותה, כי קונין צריך היה לראות אם היא "מתאימה" לו. בית המשפט קבע, בהתבסס על עדותה, כי קונין גבה את כל רווחיה, וכי בשונה מעדותו של קונין, לפיה חלק עמה את הרווחים, הרי שהמחצית השנייה (מעבר למחצית שהותיר לעצמו) לא הועברה ליוליה. בנסיבות אלו, ומשלא נמצאה לי עילה להתערב בממצאי המהימנות שקבע בית המשפט קמא, לא ראיתי מקום להתערב במסקנתו ההגיונית, לפיה היה קונין "בעליה" של יוליה בתקופה שבה שהתה אצלו, ולו במשותף עם חיון, וגם שילם לחיון מחצית מרווחיה של יוליה, כעולה גם מהודעתו של קונין במשטרה (שבה אדון בהמשך). השאלה אם קונין העביר תמורה כספית לחיון מעבר לחלק מרווחיה של יוליה מעיסוקה בזנות, שמא "הסתפק" חיון בקבלת מחצית התמורה מרווחיה של יוליה, אינה מעלה או מורידה לעניין התמורה (שנדרשה אז כיסוד בעבירה של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות). 15. מוסיף קונין וטוען, כי שגה בית המשפט קמא בהתעלמו מעדותו של ויטלי, המחזקת את גרסת ההגנה, לפיה יוליה הגיעה אל קונין לא כדי לעבוד, אלא החלה לעסוק בזנות רק לאחר זמן מה, מרצונה. קונין מציין, כי בית המשפט לא הכריע בנקודה קריטית זו וטוען כי בכך התעלם מראייה מזכה מפי עד אובייקטיבי. קונין מוסיף עוד, כי עדות זו תואמת גם את אחת הגרסאות שמסר חיון, ביום שבו "שיתף פעולה" במשטרה, ומגרסה זו עולה גם כי קונין לא התחלק עם חיון ברווחיה של יוליה. טענתו של קונין כי על בית המשפט להסתמך דווקא על אחת הגרסאות של חיון, אין בה ממש. חיון הרי נקבע כעד בלתי מהימן בעליל, ולא עוד, אלא שקונין עצמו טוען לחוסר מהימנותו של חיון, כמצוין לעיל. לא נהיר לי אפוא מדוע צריך היה להעדיף דווקא את גרסתו האמורה של חיון במשטרה על פני גרסאותיו האחרות, כולל עדותו בבית המשפט, המפלילות את קונין. באשר לעדותו של ויטלי, מקובלת עליי טענת המשיבה, כי הלה העיד ביחס לתקופה מאוחרת שאינה נוגעת לענייננו (לאחר שיוליה נמכרה לאדם אחר בתל-אביב, ברחה ממנו וחזרה לדירה של קונין). כל מה שידע ויטלי בנוגע לתקופה הרלוונטית לענייננו היה בגדר עדות שמיעה, על דברים ששמע מפיה של יוליה (וראו עדותו בעמ' 246 ואילך). על כן, צדק בית המשפט קמא בקביעתו, כי אין בעדותו של ויטלי כדי להאיר על נסיבות הפרשה. 16. טענה נוספת בפי קונין נוגעת להסתמכות בית המשפט על הודעתו במשטרה. קונין טוען כי המשקל שצריך היה ליתן להודעה זו הוא אפסי, וזאת בשל הפגמים שנפלו בה: היא לא נרשמה בשפה שבה נמסרה (נרשמה בעברית אף שנמסרה ברוסית); היא לא הוקלטה; לא נרשם בסופה כי הוקראה לחשוד; וקונין חתם עליה בלי שהבין את השפה שבה היא רשומה. קונין מוסיף, כי בעדותו של החוקר בפני בית המשפט, כשל הלה במבחן תרגום ואף מסר גרסאות סותרות, וגם בכך צריך היה בית המשפט להתחשב. אכן, חשיבות רבה נודעת לאופן תיעודן של חקירות וגביית הודעות, ובית משפט זה חזר וקבע כי חובה על החוקר המשטרתי לרשום הודעה בשפה שבה היא נמסרת, בהבהירו כי אי קיום חובה זו הוא בגדר פגם חמור בעבודת המשטרה. די אם יהא בפגם שבגביית ההודעה כדי לעורר חשד בדבר מהימנותה על מנת שבית המשפט יפסול אותה, או לא ייתן לה כל משקל (וראו ע"פ 1746/00 ברילב נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(5) 145 (להלן – ברילב), 148-147; ע"פ 788/77 בדר נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(2) 818, 828-827; ע"פ 3695/99 אבו-כף נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 597, 623-622; ע"פ 6613/99 סמירק נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 529, 553-552). פתרון חלופי לרישום הודעה בשפה שבה היא ניתנת יכול להימצא בהקלטת החקירה (עניין ברילב, בעמ' 148). בענייננו, עולה מתיעוד חקירתו של קונין במשטרה (ת/10), כי אמר שחיון היה מוכן "להשכיר" לו את "אחת הבנות שמתעסקות בזנות", כך שרווחיה יתחלקו בינו לבין חיון, וכי בפועל אכן חילקו ביניהם השניים את רווחיה של יוליה, כשאת חלקו של חיון מסר לו קונין באמצעות פישר. זאת, בשונה מעדותו של קונין בבית המשפט, בה הכחיש מכל וכל דברים אלה. אכן, החקירה לא הוקלטה, היא נרשמה בשפה שאינה שפת החשוד, והחתמתו עליה הייתה חסרת משמעות. בית המשפט קמא לא התעלם מפגמים אלה, ובעטיים אף היה מוכן לצאת מנקודת הנחה כי יש ליתן להודעה זו "משקל מופחת". בית המשפט לא סבר כי משקל ההודעה אפסי, בהינתן, בין היתר, שהחוקר העיד בפניו, נתן הסברים מדוע לא פעל כשורה, ולא נמצא כל דופי במהימנותו. נוכח דברים אלו, ומאחר שלא מצאתי ממש בטענותיו של קונין בדבר סתירות בעדותו של החוקר, לא ראיתי להתערב במסקנתו של בית המשפט. אמנם, ברי כי בנסיבות גבייתה, לא ניתן לייחס משמעות לכל מילה או ניסוח ספציפי שבהודעתו של קונין, ובכלל זה המילה העיקרית שהוא מכחיש עתה את אמירתה: המילה "להשכיר" בהקשר של ההצעה שחיון הפנה אליו בנוגע ליוליה. אך עדיין, מקובלת עליי טענת המשיבה, כי אפילו לא השתמש קונין במילה "להשכיר", אין להתעלם מנוסח הדברים הכללי של ההודעה, המשקף עריכת עסקה ל"השכרת" יוליה, תוך התחלקות ברווחיה בין קונין לחיון (יצוין כי עניין חלוקת הרווחים ביניהם מופיע פעמיים בהודעתו). סיכומה של נקודה זו: הודעתו של קונין במשטרה אינה בעלת משקל רב, אך עדיין יש בה כדי לחזק את הראיות הניצבות נגדו, ובמרכזן עדותה של יוליה והודעותיה. מסכים אני כי לא היה די בהודעה זו של קונין כשלעצמה, נוכח נסיבות גבייתה ותיעודה הלקוי, כדי להביא להרשעתו של קונין בעבירה של סחר בבני אדם. אלא, שלא על הודעתו לבדה התבססה הרשעתו של קונין, כי אם – ובעיקר – על דבריה של יוליה. 17. כללו של דבר, הרשעתו של קונין בעבירה של סחר בבני אדם, בדין יסודה. ערעורו של פישר 18. גם פישר מצביע על כך שהרשעתו מסתמכת על עובדות שונות מאלו שיוחסו לו בכתב האישום. הוא טוען, כי בית המשפט קיבל את עדותו כמהימנה, ולפיה, הכסף ששילם לחיון לא היה עבור יוליה (כפי שיוחס לו בתחילה), אלא היווה את השקעתו ב"עסק" של חיון עבור מוניטין וקהל לקוחות שהלה צבר. כן טוען פישר, כי הסכום של 5,000 דולר שקיבל לאחר מכן מחיון, לא היה בשל מכירתה של יוליה, אלא החזר השקעתו של פישר בעת פירוק השותפות ביניהם, כפי שהסכימו ביניהם מראש כי כך ייעשה במקרה כזה. עוד טוען פישר, כי מאחר שעדותו שלו וזו של יוליה נמצאו מהימנות, היה צריך ליתן משקל מכריע לגרסה העולה מהן. לטענתו, מעדותה של יוליה ומנסיבות העניין עולה שלא הוא, אלא חיון, הוא שהיה "בעליה" של יוליה, וזאת גם בזמן שהותה אצלו (אצל פישר). פישר מוסיף, כי הרשעתו בעבירה של סחר בבני אדם על סמך שותפותו עם חיון, בטעות יסודה. זאת, משום שיסודות עבירה זו לא הוכחו ביחס אליו (להבדיל מחיון), ובפרט לא הוכחה כל "זיקה קניינית" שלו לעסקאות שנעשו ביוליה. הוא מוסיף וטוען, כי ההסדר העסקי שנעשה בינו לבין חיון אינו עולה כדי סחר בבני אדם, אלא מהווה סרסרות בלבד. לטענתו, הקביעה כי השותפות בינו לבין חיון מהווה סחר בבני אדם, אף שהתבטאה אך בהשתתפות ברווחים שנתקבלו מעיסוקה של יוליה בזנות, מרוקנת מתוכן את משמעותה של עבירת הסרסרות. הוא מוסיף כי מדובר ב"חקיקה פסיקתית", הנוגדת עקרונות יסוד של ודאות החוק ושל הפרדת הרשויות. 19. המשיבה טוענת לעומתו, כי מעדותו של פישר עצמו עולה כי היה שותף מלא של חיון ב"עסק", כשהשניים חולקים שווה בשווה הן בהוצאות והן בהכנסות. לטענתה, יש בשותפות זו כדי ליצור זיקה קניינית המבססת את עבירת הסחר בבני אדם גם לגבי פישר. כן טוענת המשיבה, כי התשלום (5,000 דולר) שקיבל פישר עבור החזר השקעותיו ב"עסק" המשותף (בעת שהתפרק) הוא בגדר תמורה לצורך העניין. המשיבה מוסיפה בהקשר זה, כי יוליה הייתה היחידה שעבדה ב"עסק", כך שברור היה לפישר כי כספי השקעתו שולמו גם עבורה, וזאת להבדיל מחברתו של פישר (נטלי), שאף היא עבדה בזנות, אך ברור היה לפישר כי השקעתו אינה קשורה בה. עוד טוענת המשיבה, כי השימוש שפישר עשה בעדותו ובהודעותיו במילה "להעביר", בהתייחסו ליוליה (ולבנות אחרות), מבסס אף הוא כלפיו את עבירת הסחר בבני אדם. ולבסוף, טוענת המשיבה, כי פישר עצמו ידע לקשר בין "מכירתה" של יוליה לאדם אחר בתל-אביב לבין החזר כספי השקעתו. 20. בית המשפט אמנם קיבל את טענתו של פישר, כי סכום הכסף שהעביר לחיון "שולם ללא קשר ליוליה", שהרי שולם עוד בטרם הועסקה על ידי מי מהם (עמ' 26 להכרעת הדין). כן קיבל את טענתו הנוספת של פישר, כי הסכום של 5,000 דולר שחיון העביר אליו בעת פירוק השותפות אכן היה החזר השקעתו של פישר ב"עסק". עם זאת, ברי כי כוונת בית המשפט הייתה לומר, שלא היה קשר ישיר בין התשלום וההחזר לבין "קנייתה" ו"מכירתה" של יוליה. מסקנה זו מתחייבת מדבריו של בית המשפט בהמשך הכרעת הדין: "בהתייחס לפישר, אמנם גם בענייננו אין מדובר בקנייה במובן הפשוט של המילה, אך הוא היה שותף של רמי [חיון] בהעסקת יוליה, לצורך כך השקיע כדבריו כספים בעסק ואף הפריש מרווחיו, כתוצאה מהעסקתה של יוליה בזנות לרמי. פישר טוען כי השקיע כספים בעסק לצורך הפיכתו לשותף בו. אף אם אלך לשיטתו, הרי שיוליה היוותה חלק מהעסק ולפיכך התשלום עבור השקעותיו, אף נכלל בגדר תמורה עבורה." (עמ' 42 להכרעת הדין). בית המשפט היה מוכן לצאת מן ההנחה שגרסתו של פישר נכונה ואמיתית. אלא שלאור רכיבים עובדתיים של גרסה זו – היות פישר שותף של חיון ב"עסק", כולל השקעת כספים והפרשת רווחים – קבע בית המשפט כי פישר היה שותף להסדר עסקי הכולל יצירת זיקה קניינית ביוליה. השאלה הצריכה לפנים היא, אפוא, אם העובדות הללו, שעליהן הסתמך בית המשפט, אכן מעידות על ביצוע העבירה בידי פישר. 21. אמנם, יש ראיות לכך שאף בעת שהותה של יוליה אצל פישר, חיון הוא שהיה "בעל הבית", כלשונה של יוליה. כך, למשל, היה זה חיון שגבה את כל רווחיה של יוליה, ומהם הפריש לה ולפישר את חלקיהם. כך, למשל, גם נודע ליוליה (בדיעבד) כי חיון הוא ש"מכר" אותה בהמשך לאדם אחר בתל-אביב. ואולם, מקובלת עליי קביעתו של בית המשפט קמא, לפיה שותפותו המלאה של פישר ב"עסק" של חיון הציבה גם אותו כמבצע של עבירת הסחר בבני אדם שבוצעה במסגרת אותו "עסק". בעיקר אמורים הדברים נוכח עובדות אלה: יוליה הייתה היחידה שעבדה ב"עסק" (בתקופת העסקתה על ידי פישר); פישר ידע על כך שה"עסק" בו הוא שותף סוחר בבני אדם, שהרי כך, למשל, ידע מפי יוליה כי היא עשויה "להימכר" (וכי במקרה כזה – כך אמרה לו – תיברח); פישר השקיע כספים בעסק זה וקיבל את כספיו בחזרה רק לאחר שיוליה "נמכרה" (בעת שהעסק התפרק); פישר היה מודע לקשר שבין "מכירתה" של יוליה לבין החזר כספי ההשקעה שחיון שילם לו לאחר מכן, כעולה מהודעתו של פישר במשטרה (ת/1): "כשהפסקנו לעבוד רמי העביר אותה למישהו בתל-אביב באמת אני לא יודע רוסי ואני לא הייתי בזמן שהעביר אותה לרוסי הזה, ואחרי שרמי העביר אותה הוא הביא לי את החלק שלי חמש אלף דולר" (שם, בעמ' 10). 22. די בעובדות אלו כדי להראות כי גם הרשעתו של פישר בעבירה של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות, בדין יסודה. הערעורים על גזר הדין 23. בגזר הדין פירט בית המשפט את נסיבותיהם האישיות של שני המערערים, בהסתמכו בין היתר על תסקירי שירות המבחן בעניינם ועל עדים שהופיעו לפניו. בית המשפט הביא בחשבון לקולא את עברו הנקי של פישר, את הבעת חרטתו ואת אורח החיים הנורמטיבי שהוא לכאורה מנהל בשנים האחרונות. ביחס לקונין, ציין בית המשפט לקולא את עובדת היותו נכה, הסובל ממחלה קשה שמונעת ממנו לעבוד ומאלצת אותו להיזקק לטיפולים רפואיים תכופים, וכן את לקיחת האחריות על מעשיו, הבעת החרטה מצדו וחזרתו למוטב. עוד ציין בית המשפט, כנסיבות לקולא, את חלוף הזמן מאז ביצוע העבירות ואת העובדה שלא נהגו באלימות כלפי יוליה, קורבן העבירות. מנגד, ציין בית המשפט את החומרה הרבה הקיימת בביצוע עבירה של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות, אותה תיאר כתופעה בזויה ומבישה שיש לעקרה מן השורש ולהילחם בה עד חורמה. בהתחשב בכלל נסיבות אלו, וכן בכך שחיון, שותפם של המערערים בביצוע העבירות, נדון לאחר הסדר טיעון לשלוש וחצי שנות מאסר בפועל, מצא בית המשפט לגזור על המערערים את העונשים שנזכרו לעיל. 24. שני המערערים סבורים כי יש להקל בעונשיהם. בין היתר, טוענים הם, כי על הענישה להיות אינדיווידואלית, וכי שגה בית המשפט עת העדיף באופן גורף את האינטרס הציבורי על פני אינטרס השיקום. כן טוענים הם, כי בית המשפט לא נתן משקל מספיק לנסיבותיהם, כמו גם לכך שחלף זמן רב מאז ביצוע העבירות, שהעבירה של סחר בבני אדם בוצעה אך חודשיים לאחר חקיקתו של סעיף העבירה, שיוליה הגיעה לעסוק בזנות מרצונה ושהמערערים לא פגעו בה. בנוסף, טוען קונין כי לא ניתן די משקל לכך שהוא סובל ממחלה קשה, ממנה סובל גם בנו, ולכך שמאסרו יטיל עול על שירות בתי הסוהר. קונין מוסיף, כי נדון ל-18 חודשי מאסר בגין עבירה דומה, אך שיקומו מאז הוכח, ואין אינטרס ציבורי בהחזרת המצב לאחור על ידי החזרתו לבית הסוהר. פישר, מצדו, מוסיף כי לא ניתן משקל ראוי לכך שאינו נושא עבר פלילי ולהיותו אדם נורמטיבי; לכך שסיים 14 שנות לימוד ושירת בצבא; לכך שלאחר הפרשה עבד בהצטיינות, כפי שהעיד סמנכ"ל החברה שבה עבד; לכך שעליו לסעוד את אמו, נכה בשיעור של 100%; ולכך שלא היה בראש "ההיררכיה העבריינית". פישר מציין שחרף זאת, נדון לתקופת מאסר זהה לזו שהושתה על הבכיר ממנו, חיון. כן מלין הוא על כי קונין, שחלקו בפרשה גדול יותר והוא בעל עבר פלילי, נדון לתקופת מאסר בפועל קצרה בהרבה. שני המערערים מבקשים אף לבטל, או למצער להפחית, את הקנס שהוטל עליהם. קונין טוען, כי לא ראוי היה להטיל עליו קנס בגובה זהה (20,000 שקלים) כמו אלו שהוטלו על פישר ועל חיון, בציינו כי פישר הורשע גם בעבירה של סרסרות, וכי חיון הורשע בעבירות נוספות, היה הדמות הדומיננטית ואף ברח לחוץ לארץ. פישר, מצדו, טוען כי בעניין הקנס היה על בית המשפט להתחשב בפיטוריו מעבודתו בעקבות ההרשעה. 25. לעומתם, סבורה המשיבה כי העונשים שהושתו על המערערים הינם סבירים בנסיבות העניין. היא מדגישה את החומרה היתירה הטמונה בעבירה של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות, וטוענת כי בהענשתו של מי שהורשע בעבירה זו יש להעדיף את האינטרס הציבורי על פני שיקולים אישיים של העבריין. המשיבה סבורה כי בית המשפט התחשב די בנסיבותיהם של שני המערערים, בכלל זה נכותו של קונין. לטענתה, אף במרכיב הקנס שהוטל על המערערים אין להתערב, שכן זה מתחייב מאופייה של העבירה, המבוצעת משיקולים כלכליים, מה עוד שהוא נפרש על פני ארבעה תשלומים. 26. אכן, כפי שקבע בית המשפט בגזר דינו, בצטטו מפסקי דין שניתנו בבית משפט זה, "העבירה של סחר בבני-אדם לעיסוק בזנות עבירה קשה היא; קשה, מאוסה ובזויה. עבירה היא מן החמורות, המאוסות והבזויות שבקודקס הפלילי" (עניין בורשטיין, בעמ' 240). על בתי המשפט ליטול חלק במלחמה נגד תופעה מבישה זו. כלי מרכזי העומד לרשותם בעניין זה הינו ענישה קשה ומרתיעה כלפי המורשעים בעבירה חמורה זו. מדיניות הענישה האמורה, המדגישה את היד הקשה הנדרשת במלחמה בנגע זה, קיבלה ביטוי בפסיקת בתי המשפט מייד עם כניסתו לתוקף של סעיף העבירה שאסר על סחר בבני אדם לעיסוק בזנות (והשוו לדברים שנאמרו בבש"פ חנוכוב ובבש"פ 291/01 רביאי נ' מדינת ישראל, ניתנה ביום 22.1.01; ראו גם ע"פ 1978/02 ביגל נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 2.5.02; עניין פרודנטל, בעמ' 48; עניין בוריסוב, בעמ' 70). הדברים האמורים יפים הם, גם אם במידה פחותה, לגבי עבירת הסרסרות, מקום בו היא מתבצעת כלפי קורבן של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות. 27. בית המשפט לא התעלם מנסיבותיהם האישיות של המערערים, והביא בחשבון בשיקוליו לעונש את הטענות העיקריות שהשניים שבים ומעלים בערעוריהם. בהתחשב בעבירות שבהן הורשעו, ואף לאחר שמביאים בחשבון את כל הנסיבות לקולא שאותן מונים המערערים, אין לומר כי העונשים שנגזרו עליהם הינם בלתי סבירים. נהפוך הוא. אף הקנסות שהוטלו עליהם אינם נראים גבוהים במידה המצדיקה התערבות. אכן, כטענת המשיבה, מדובר בעבירות שיש להן גם היבט כלכלי, שלצורך הלחימה היעילה בהן יש להטיל על המורשעים בהן, לצד עונשי המאסר, גם קנסות כספיים משמעותיים, כדי להופכן לבלתי משתלמות. אשר למחלתו הקשה של קונין, מקובלת עליי קביעתו של בית המשפט קמא, בהסתמכו על פסיקת בית משפט זה, כי "מחלה, ולו תהא קשה ורבת יסורים, אינה יכולה כשלעצמה להוות מעין פוליסת ביטוח נגד משלוח אדם למאסר בשל עבירה שלפי טיבה ונסיבותיה ראוי הוא להישלח למאסר" (ע"פ 231/75 מדינת ישראל נ' שרף, פ"ד לא(1) 68, 80; ראו גם ע"פ 11445/05 רוט נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 22.6.06 (להלן – רוט), פסקה 10 וההפניות שם; כן ראו, לאחרונה, רע"פ 9306/06 פולסקי נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 14.11.06, פסקה 4). בית המשפט גם יוצא מן ההנחה שחזקה על שירות בתי הסוהר, כי אם מצבו הרפואי של קונין יחייב זאת, יאפשר לו, אגב ריצוי מאסרו, מסגרת טיפולית הולמת בבית חולים שמחוץ לבית הסוהר (וראו עניין רוט, פסקה 11). אשר לעונשים שנגזרו על המערערים בהשוואה לחיון: חיון אכן היה הדמות הדומיננטית והוא הורשע גם בעבירות נוספות של זיוף ושיבוש מהלכי משפט, אך להבדיל משני המערערים, הוא הגיע להסדר טיעון, שאומץ על ידי בית המשפט. ובאשר לטענתו של פישר בדבר פער העונשים שבינו לבין קונין: בית המשפט אכן הקל עם קונין, אך זאת בשל התחשבותו המוצדקת במחלה הקשה ממנה סובל קונין. בנוסף, להבדיל מקונין, הורשע פישר גם בעבירה של סרסרות למעשי זנות. 28. לפיכך, לא מצאתי כי יש להתערב בעונשים שנגזרו על המערערים, על כל מרכיביהם. סוף דבר, אציע לחבריי לדחות את שני הערעורים, על כל חלקיהם. ש ו פ ט השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד' חשין. המערערים יתייצבו לריצוי עונשי המאסר במזכירות בית המשפט המחוזי בחיפה ביום 1.7.07 עד השעה 11:00. ניתן היום, כ"ה בסיון תשס"ז (11.6.07). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06044440_F10.doc חכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il