פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 4441/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4441/13 לפני: כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת ד' ברק-ארז המערערת: פלונית נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת ו' מרוז), שניתן בתאריך 28.5.2013, ב-ת"פ 43335-06-11 בשם המערערת: עו"ד דוד יפתח בשם המשיבה: עו"ד מאיה חדד בשם שרות המבחן למבוגרים: גב' ברכה וייס פסק-דין השופט ח' מלצר: 1. לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד הנכבד (כב' השופטת ו' מרוז), שניתן במסגרת ת"פ 43335-06-11. לצד הגשת הערעור הגישה המערערת גם בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל שהושת עליה, עד להכרעה בערעור – וזו התקבלה, נוכח הסכמתה של המשיבה. להלן נביא את הנתונים הנדרשים להכרעה בערעור. 2. בכתב אישום מתוקן שהוגש כנגד המערערת לבית המשפט המחוזי הנכבד נטען כדלקמן: בתאריך 15.1.2009, בשעה 20:50 לערך, המערערת נהגה ברכבה בכביש 554 – שהינו דרך עירונית, דו-סטרית, בעלת שני נתיבים לכל כיוון עם שטח הפרה בנוי בין המסלולים – מכיוון כפר-סבא, כאשר היא נתונה תחת השפעת משקאות משכרים ששתתה קודם לנהיגתה (בבדיקת דגימת דם שניטלה ממנה בבית-חולים בסמוך לאחר התאונה נמצא כי ריכוז האלכוהול בדמה היה 99mg% – כמעט פי שניים מריכוז האלכוהול הקבוע בתקנה 169א(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961). אותה עת, נסע מולה, בנתיב הנגדי, רכב פרטי אחר, שבו ישבו, מלבד הנהג, עוד שני נוסעים נוספים. המערערת נהגה כאשר דעתה מוסחת מן הנהיגה. בהגיעה למקום מסוים בדרך, רכב שנסע לפניה עצר בפתאומיות. המערערת, אשר לא שמרה על מרחק מספיק ממנו, נאלצה לסטות ימינה וכשביקשה לחזור לנתיב השמאלי, הסיטה את ההגה שמאלה, עלתה על שטח ההפרדה הבנוי, המשיכה בנסיעתה על גבי הצמחייה שעל שטח ההפרדה, חצתה את שטח ההפרדה עד למסלול הנגדי והתנגשה חזיתית ברכב שנסע מולה (להלן: התאונה). כתוצאה מהתאונה נהרג אחד מנוסעי אותו רכב. הנהג ונוסע נוסף – נפצעו קשה מאוד. 3. המערערת הורשעה, על פי הודאתה, במסגרת הסדר טיעון בעובדות כתב האישום המתוקן הנ"ל, בעבירות של: הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) וגרימת חבלה חמורה (2 עבירות), לפי סעיף 333 לחוק העונשין, בצירוף סעיף 62(2)(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: פקודת התעבורה), ביחד עם סעיף 39א לפקודת התעבורה. בגדרי הסדר הטיעון הוסכם כי המשיבה תעתור להטלת עונש מאסר בפועל של עד שנתיים וכן לעונשים נלווים נוספים, ואילו המערערת תוכל לטעון לעונש באופן חופשי ולבקש תסקיר שירות מבחן בעניינה. 4. כאן המקום לציין כי המערערת, בשנות ה-40 לחייה, גרושה ואם לילדים, אובחנה בשנת 2005 כחולה במחלת "לופוס" ("זאבת"), שהיא מחלה אוטואימונית, אשר באה לידי ביטוי, בין היתר, בחולשת גפיים. המחלה פרצה אצל המערערת במלוא עוצמתה בשנת 2010, כשנה לאחר התאונה. מאז עברה המערערת ניתוחים ואשפוזים רבים וממושכים (לרבות במחלקה לטיפול נמרץ וכן ב"בית לוינשטיין", עקב זיהום שבו לקתה), והיא מטופלת בסטרואידים ובתרופות כימותראפיות שונות, המדכאות את מערכת החיסון שלה. המערערת מוכרת על ידי הביטוח הלאומי כנכה בשיעור של 100%. 5. על רקע מחלתה של המערערת, הוצגו בפני בית המשפט המחוזי הנכבד, בשלב הטיעונים לעונש, חוות-דעת מומחים ביחס להשלכות האפשריות של ריצוי מאסר, אם יושת עליה – על מצבה הרפואי. מטעם המערערת הוצגה חוות דעתו המקצועית של פרופ' משה טישלר, מומחה למחלות אוטואימוניות וריאומטולוגיות, מנהל מחלקה פנימית בבית חולים "אסף הרופא" ואחראי על השירות הראומטולוגי בבית החולים; ומטעם המשיבה הוצגה חוות דעתו של ד"ר אייל בן בסט, ראש תחום איכות ובקרה רפואית בשירות בתי הסוהר ומומחה ברפואת משפחה. פרופ' טישלר קבע שמחלתה של המערערת חמורה מאוד וכי היא איננה מגיבה לטיפולים התרופתיים. לדבריו, המערערת מתניידת בכיסא גלגלים ומסוגלת לעבור מרחק קצר בלבד באמצעות קביים. בנוסף, סובלת המערערת מפגיעה נוירולוגית הגורמת לנזק בלתי הפיך לעצבי הידיים והרגליים. פרופ' טישלר ציין בחוות דעתו כי בחודש אוגוסט שנת 2012 חלה ירידה ברמת טסיות הדם של המערערת ותפקודי הכליות שלה נפגעו. בשל כך, חשופה המערערת לסכנת דימום, אף בגין חבלות של מה בכך. בנוסף עמד פרופ' טישלר בחוות דעתו על כך שמחלת ה"זאבת" "מתנהגת" לעיתים קרובות בצורה בלתי צפויה ומושפעת מגורמים סביבתיים רבים, כגון: חשיפה לאור שמש, או לאור פלורוסנט, לעשן סיגריות ולמצבי מתח ולחץ. לפיכך, קבע פרופ' טישלר בחוות-דעתו כי: "עצם השהייה בכלא, הכרוכה בכל הגורמים שצוינו לעיל, בנוסף למצבה הרפואי הבלתי יציב [של המערערת – הח"מ], המצריך מעקב צמוד וקפדני, יכולים לסכן את חייה ולגרום לה לנזק נוסף ובלתי הפיך". ד"ר אייל בן בסט לא חלק על מצבה הרפואי של המערערת, אך קבע בחוות-דעתו כי בידי שירות בתי הסוהר לספק למערערת תנאי מחיה וטיפול רפואי, אשר יענו על צרכיה. לפי חוות דעתו של ד"ר בן בסט, בכוחו של שירות בתי הסוהר להעמיד לרשות המערערת את התנאים ואת הטיפולים הרפואיים הנדרשים לצורך שמירת מצבה הרפואי במצב יציב, בדומה לטיפולים המוענקים למערערת, כיום, בקהילה – וזאת בין כותלי כלא "נווה תרצה", ובמקרה הצורך במתקנים רפואיים אחרים העומדים לרשותו. ד"ר בן בסט ציין בחוות דעתו כי בבתי הסוהר שוהים אסירים נוספים הנוטלים תרופות דומות לאלו שנוטלת המערערת, אשר להן השפעה דומה על המערכת החיסונית. בהתייחסו לנושא החשיפה לאור פלורוסנטי ציין ד"ר בן בסט כי ניתן להחליף את הנורות בתא. כמו-כן הוצג בפני בית המשפט המחוזי הנכבד תסקיר שרות המבחן בעניינה של המערערת. בתסקיר צוין כי המערערת היא אישה נורמטיבית נעדרת עבר פלילי, או תעבורתי. לדברי המערערת, כפי שמצאו ביטוי בתסקיר שירות המבחן – עובר לתאונה היא היתה מצויה בעיצומו של תהליך גירושין. כאשר המערערת יצאה לבילוי משותף עם חברותיה, בתל-אביב, התקשר אליה בעלה ודרש כי היא תשוב מיד לביתה, שאם לא כן – ישאיר את ילדיה (הקטינים, במועד עריכת התסקיר), לבדם. המערערת תיארה כי חששה שילדיה יוותרו לבדם, ללא פיקוח והשגחה, ועל רקע חשש זה נסעה חזרה לביתה, כשהיא נתונה באי-שקט ובמתח. לתפיסתה, היא היתה כשירה לנהוג ולא חשה אז בהשפעת אלכוהול עליה. שירות המבחן התרשם כי התאונה ותוצאותיה הקשות גרמו למערערת ולמשפחת טלטלה קשה. בתסקיר צוין כי מאז התאונה המערערת סובלת מנדודי שינה, נוטלת כדורי שינה ומתקשה להתמודד עם מצבה הנפשי והבריאותי ובעיקר עם השלכות התאונה על ילדיה. שירות המבחן התרשם כי המערערת חשה כאב עמוק לתוצאות הטראגיות של התאונה ולעובדה שגרמה למותו של אדם ולפציעתם של שני קורבנות נוספים. בסופו של יום בא שירות המבחן בהמלצה לשקול בחיוב הטלת עונש מאסר לתקופה שאותה ניתן לרצות בדרך של עבודות שירות, לצד צו מבחן למשך שנה. להשלמת התמונה צוין עוד בתסקיר שירות המבחן כי גרושה של המערערת, אבי-ילדיה, מעורב בטיפול ובדאגה לילדיהם המשותפים, כי אביה ואמה של המערערת (שניהם כבני 70 שנה), מהווים מסגרת תומכת ומסייעת בגידול ילדיה, ואף אחיה הבוגרים מסייעים בכך. 6. לצד תסקיר שירות המבחן האמור הונחו בפני בית המשפט קמא הנכבד גם: חוות דעת מטעם הממונה על עבודות שירות, מתאריך 2.4.2013, שבה נקבע כי בשל מצבה הרפואי – המערערת איננה כשירה לעבודות שירות וכן תוספת לתסקיר, מתאריך 23.4.2013, שבה צוין כי במהלך התקופה שחלפה מאז שניתן התסקיר, המערערת נסוגה מכוונתה לקחת חלק בקבוצה טיפולית וכי היא מתקשה להתמודד עם התהליך הטיפולי. יצוין כי בהחלטה מתאריך 4.2.2013 (כתום הטיעונים לעונש) הבהיר בית המשפט קמא הנכבד מפורשות כי הפניה לממונה על עבודות שירות בבקשה כי יחווה דעתו בדבר כשירותה של המערערת לבצע עבודות שירות – נעשית מבלי שהדבר ייחשב כנקיטת עמדה, או נטיעת ציפייה בלב המערערת באשר לעונש הצפוי לה. 7. בגזר-דינו עמד בית המשפט המחוזי הנכבד על כך שבפסיקת בתי המשפט קיימת מגמה של החמרה בענישה בעבירות הריגה הכרוכות בשכרות – וזאת במסגרת חלקו של בית המשפט במאבק נגד נגע תאונות הדרכים אשר נגרמות בשל הפרת כללי ההתנהגות והזהירות המחייבים, עקב פזיזותם של נהגים, או תוך נטלת סיכון בלתי סביר למשתמשים בדרך. לפיכך אפילו במקרים של גרימת מוות ברשלנות (להבדיל מהריגה), הכלל הוא כי "יוטל עונש מאסר מאחורי סורג ובריח במסגרת המאבק בתאונות הדרכים, והחריגים לכלל זה הם מעטים" (ראו: רע"פ 8576/11 מזרחי נ' מדינת ישראל (5.2.2012) ו-דנ"פ 1391/12 מזרחי נ' מדינת ישראל (16.2.2012)). יחד עם זאת, הדגיש בית המשפט המחוזי הנכבד כי יש לשקול כל מקרה לגופו, על נסיבותיו המיוחדות, ולעולם יינתן, במסגרת האיזון בין השיקולים, משקל לנסיבותיו האישיות של הנאשם. 8. ואכן, בבואו לגזור את עונשה של המערערת, בית המשפט המחוזי הנכבד בחן את מכלול היבטי הענישה: הן את החומרה שבמעשי המערערת, אשר בנהיגתה תחת השפעת משקאות משכרים גרמה לגדיעתם של חיי אדם ולפגיעה חמורה בחייהם של שניים אחרים, אשר הפכו ל"שבר כלי"; הן את האינטרס הציבורי בהטלת ענישה מחמירה על מי שבוחר לאחוז בהגה בעודו שרוי בגילופין והורשע בהריגה; הן את נסיבותיה המיוחדות והחריגות של המערערת והן את העובדה שהמערערת נעדרת עבר פלילי ואף עברה התעבורתי "נקי". כן צוינו: הודייתה, נטילת האחריות מצידה, הצער והחרטה שהביעה כלפי הקורבנות, ומצבה המשפחתי. לאחר שקילת טיעונים הצדדים, בחינת חוות הדעת הרפואיות ועדויות המומחים שנשמעו בפניו, ובהתחשב במכלול השיקולים הנ"ל, קבע בית המשפט המחוזי הנכבד – לא לפני שציין כי מלאכת גזירת הדין קשה שבעתיים בנסיבותיה הקשות והחריגות של המערערת – כי חרף מצבה הרפואי של המערערת וההשלכות האפשריות של שהייתה בכלא, אין מקום לפטור את המערערת מריצוי עונש של מאסר בפועל. בית המשפט המחוזי שוכנע כי תנאי המאסר בכלא "נווה תרצה" אינם מקימים סכנה מוחשית לחיי המערערת וכי יש בידי שירות בתי הסוהר לספק לה תנאי מאסר סבירים, בהתאם לצרכיה, כמו גם טיפול רפואי הולם כנדרש בהתאם למצבה, בדומה לטיפולים המוענקים לה במסגרת הקהילה – כך שיתאפשר למערערת לרצות את תקופת המאסר, תוך שמירה על מצבה הרפואי כיציב. בסופו של יום השית בית המשפט המחוזי הנכבד על המערערת – בציינו כי הדבר נעשה תוך חריגה ממתחם הענישה לקולא, בהתחשב במצבה הרפואי – את העונשים הבאים: 12 חודשי מאסר בפועל; 8 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של 3 שנים מיום שחרורה ממאסר, כשהתנאי הוא שהמערערת לא תעבור עבירה בה הורשעה לרבות נהיגה בזמן פסילה; פסילה מלקבל, או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 15 שנים מיום שחרורה מהמאסר; פסילה על תנאי מלקבל, או להחזיק רישיון נהיגה, לתקופה של שנה, כשהתנאי הוא שהמערערת לא תעבור במשך 3 שנים מיום שחרורה ממאסר עבירה בה הורשעה לרבות נהיגה בזמן פסילה. כמו כן חייב בית המשפט המחוזי הנכבד את המערערת לשלם למשפחת המנוח ולשני הנפגעים הנוספים פיצוי בסכום של 10,000 ש"ח, לכל אחד מהם. 9. מכאן הערעור שלפנינו – המכוון כנגד עונש המאסר בפועל שהושת על המערערת (יוער כי בשולי הערעור התבקשנו גם לקבוע כי מניין 15 שנות הפסילה מלהחזיק או מלקבל רישיון נהיגה שהושתו על המערערת יחל מתאריך קרות התאונה, ולא מיום שחרורה של המערערת ממאסר, ואולם בטיעון בפנינו חזר בא-כוחה של המערערת מהערעור בעניין זה). 10. טענתה העיקרית של המערערת היא כי בנסיבות המיוחדות של המקרה ובהתחשב במצבה הרפואי והמשפחתי – לא היה מקום להטיל עליה מאסר בפועל שירוצה מאחורי סורג ובריח, וניתן להסתפק בעונש מאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות, שאותן היא מסוגלת לבצע במגבלות מסוימות, כפי שצוין גם בחוות דעתו ובעדותו של פרופ' טישלר. לטענת המערערת, למרות הרשעתה בעבירת הריגה (כפי שהוסכם בין הצדדים במסגרת הסדר טיעון), מדובר, לגישתה, בעבירת הריגה ברף התחתון ביותר, הגובל בעבירה של גרם מוות ברשלנות – והדבר מצדיק, לטעמה, הקלה בעונש המאסר שהושת עליה. 11. המשיבה, מצידה, מדגישה את תוצאותיה הטראגיות של התאונה ומטעימה כי העונש שנגזר על המערערת חורג לקולא ממתחם הענישה הראוי בהתחשב בעבירת ההריגה, שבה הורשעה המערערת. לגישת המשיבה, צירוף הנסיבות במקרה הנוכחי הוא, אמנם, קשה, אולם אין מקום להתערבות בעונש שנגזר על המערערת, לאחר שבית המשפט המחוזי הנכבד איזן נכונה בין מכלול השיקולים הרלבנטיים והתרשם כי שירות בתי הסוהר מסוגל להעניק למערערת תנאי מאסר וטיפול רפואי ההולמים את מצבה. 12. להשלמת התמונה יצוין כי בסמוך לדיון בפנינו הוגש לעיוננו תסקיר עדכני של שירות המבחן, בעניינה של המערערת. בתסקיר העדכני צוין כי המערערת חוששת מההשלכות האפשריות של ריצוי המאסר – על מצבם על ארבעת ילדיה, אשר בהיעדרה צפוי כל אחד מהם להימסר לטיפולו להשגחתו של קרוב משפחה אחר (כפי שארע במקרה שבו המערערת אושפזה לתקופה ממושכת), ועל מצבה הרפואי. בסיכומו של דבר חזר שירות המבחן על המלצתו, שלפיה נוכח מצבה המשפחתי והרפואי של המערערת ראוי להימנע מכליאתה מאחורי סורג ובריח. דיון והכרעה 13. לאחר עיון בגזר הדין, בהודעת הערעור ובתסקירי שירות המבחן, ולאחר ששמענו את טענות הצדדים בפנינו, הגענו למסקנה כי עם כל ההבנה למצבה המשפחתי והרפואי של המערערת, אין עילה להתערבות בגזר-דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד, ודין הערעור להידחות, בכפוף לאמור בפיסקאות 17 ו-18 להלן. נביא עתה בקצרה את הנימוקים למסקנתנו. 14. כידוע, ערכאת הערעור תימנע, ככלל, מלהתערב בעונש שגזרה הערכאה הדיונית, אלא אם כן העונש חורג במידה קיצונית מרמת הענישה המקובלת בעבירות דומות, או כאשר מתגלית על-פני הדברים טעות מהותית בגזר-הדין (ראו, למשל: ע"פ 2775/12 עזאם נ' מדינת ישראל (18.3.2013) והאסמכתאות הנזכרות שם בפיסקה 12). כך בפרט כאשר העונש נגזר בתוך גבולותיו של טווח ענישה שהובנה בהסדר טיעון ואיננו חורג מהרף העליון שלו, שכן בהסכמה לטווח ענישה במסגרת הסדר הטיעון – מגולמת גם הסכמה לכך שכל ענישה בתוך הטווח המוסכם – לא תחשב, ככלל, כחורגת ממתחם הסבירות (ראו למשל: ע"פ 7899/12 אל סעדי נ' מדינת ישראל (20.3.2013)). גדר ההתערבות של ערכאת הערעור בעונש, במקרים מסוג זה – תהא לפיכך מצומצמת במיוחד, ועל-מנת להצדיקה נדרשות נסיבות מיוחדות וחריגות עוד יותר מהרגיל (ראו למשל: ע"פ 4921/11 דלאשה נ' מדינת ישראל (9.7.2012) והאסמכתאות הנזכרות שם). כזה הוא המקרה שבפנינו, שהרי בגדר הסדר הטיעון שנחתם – רף המאסר המירבי למערערת הועמד על שנתיים מאסר בפועל, ובסופו של יום נגזר עליה עונש מקל יותר. הנה כי כן, על אף מצבה המשפחתי והרפואי של המערערת – לא מצאנו כי נתקיימו במקרה שלפנינו אותן נסיבות מיוחדות וחריגות המצדיקות את התערבותנו, בכפיפות לאמור בפיסקאות 17 ו-18 שלהלן. נסביר ונפרט את הדברים מיד בסמוך. 15. עיון בגזר-דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד מעלה כי נעשה במסגרתו איזון ראוי בין מכלול השיקולים הרלבנטיים. המערערת הורשעה, על יסוד הודאתה בעובדות כתב אישום מתוקן, בעבירה של הריגה ובשתי עבירות של גרם חבלה חמורה, בנסיבות של נהיגה תחת השפעת אלכוהול. פזיזותה של המערערת התבטאה בבחירתה המודעת לאחוז בהגה ולעשות את דרכה חזרה מתל-אביב לטירה, חרף היותה נתונה להשפעת משקאות משכרים, אותם שתתה בסמוך לנהיגתה. במצב הדברים האמור, לא ניתן להתייחס לעבירה שבה הורשעה המערערת כאל עבירה של גרם מוות ברשלנות גרידא – תהיינה אשר תהיינה הנסיבות שהובילו את המערערת לאחוז בהגה תחת השפעת אלכוהול (יודגש כי לטענותיה של המערערת בדבר אותן נסיבות, שנזכרו בתסקיר שירות המבחן – לא נמצא ביטוי בעובדות כתב האישום המתוקן, שבהן הודתה). 16. על החובה להחמיר עם אלה "המרהיבים עוז להסיע כלי רכב ברשות הרבים כאשר שיכרות מכרסמת ביכולתם לשלוט בהם" (כדברי השופט קדמי בע"פ 5002/94 בן איסק נ' מדינת ישראל, פ''ד מט(4) 151, 165 (1995)) – עמדנו כבר מספר פעמים בעבר, והתרענו כי מי שנוהג בהשפעת חומרים משכרים ומביא במעשיו למותו של אדם צפוי לעונש מאסר משמעותי (ראו למשל: ע"פ 8748/08 ברכה נ' מדינת ישראל (10.10.2011); ע"פ 2163/07 סעת נ' מדינת ישראל (17.10.2007); וכן: ע"פ 2247/10 ימיני נ' מדינת ישראל (12.1.2011), בו קבענו כי רף הענישה המקובל ביחס לעונש מאסר בפועל בגין עבירת הריגה בתאונת דרכים, תחת השפעת אלכוהול (לעיתים בנסיבות חמורות ובצירוף עבירות נוספות), נע בין שנתיים ומחצה לבין תשע שנים ומחצה (שם, בפיסקה 83). לגבי ענישה של מי שהורשע בהריגת אדם בתאונת דרכים, כאשר למורשע נסיבות אישיות מקלות במיוחד – השוו לאחרונה: ע"פ 1826/14 רווית דוד נ' מדינת ישראל (4.8.2014), וביחס לענישה של מי שהורשע בגרימת מוות ברשלנות בתאונת דרכים ומצבו האישי מצריך יחס מקל – עיינו לאחרונה: רע"פ 2996/13 נייאזוב נ' מדינת ישראל (13.8.2014)). מתוך התחשבות במצבה המשפחתי והרפואי של המערערת, הסכימה המשיבה, בהגינותה, להגביל עצמה, במסגרת הסדר-הטיעון, לעונש מתון בהרבה. בית המשפט המחוזי הנכבד גזר את עונשה של המערערת בתוך מתחם הענישה שהותווה בהסדר הטיעון – תוך חריגה לקולא ממתחם הענישה ההולם למעשה העבירה שביצעה המערערת בנסיבותיו (ולמעשה, גזר על המערערת עונש המצוי בתוך מתחם הענישה ההולם, ככלל, עבירות של גרם מוות ברשלנות בנהיגה). זאת עשה בית המשפט המחוזי הנכבד לנוכח: מצבה הרפואי והמשפחתי של המערערת – שלהם ייחס בית המשפט המחוזי הנכבד, ובצדק, משקל מיוחד בנסיבות העניין – וכן לאור: היעדר עבר פלילי ועבר תעבורתי "נקי", נטילת האחריות מצידה והחרטה שהביעה. בכך צעד בית המשפט המחוזי כברת-דרך ארוכה לקראת המערערת בגזירת עונשה. 17. יודגש עוד כי לא בנקל הורה בית המשפט המחוזי הנכבד על כליאתה של המערערת מאחורי סורג ובריח, נוכח מצבה הרפואי. הוא עשה כן רק לאחר ששוכנע, על יסוד חוות דעת מקצועיות ועדויות מומחים שנשמעו בפניו – כי תנאי המאסר אינם מקימים סכנה מוחשית לחייה של המערערת וכי בידי שירות בתי הסוהר להעניק למערערת תנאי מחייה וטיפול רפואי ההולמים את מצבה. גם בקביעה זו, הנסמכת על התרשמותה של הערכאה המבררת מעדויות מומחים שנשמעו בפניה, תוך העדפת חוות-הדעת מטעם המשיבה על פני חוות-דעתו של המומחה מטעם המערערת – לא מצאנו מקום להתערב, בהיעדר עילה לכך (עיינו והשוו: למשל: ע"פ 8279/11 מור נ' מדינת ישראל (1.7.2013)), ובפרט כאשר לא נטען בפנינו לשינוי חמור במצבה הרפואי של המערערת מאז מתן גזר-הדין. בהקשר זה נוסיף כי הננו מניחים ששירות בתי הסוהר יספק למערערת תנאי מאסר ההולמים את מצבה הרפואי, אשר יהיה בכוחם להבטיח, במידה סבירה, כי מצבה הרפואי ישאר יציב גם בין כותלי בית הסוהר. עם זאת, רואים אנו לייסד "חגורת בטחון" נוספת למערערת, כמפורט בפיסקה 18 שלהלן, אף שחזקה על המערערת ובא-כוחה כי באם תחול החמרה במצבה הרפואי, בעודה נתונה במאסר, היא תפנה בבקשה מתאימה לפי סעיף 7 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: חוק שחרור על תנאי). 18. אשר על כן – הערעור נדחה. ואולם, נוכח מצבה הרפואי הייחודי של המערערת, ניתנת בזאת למערערת ארכה של עד ארבעה חודשים לתחילת ריצוי עונש המאסר בפועל – שבמהלכם ייערך שירות בתי הסוהר לקליטתה של המערערת. שירות בתי הסוהר ימסור לנו, איפוא, בתוך ארבעה חודשים מיום מתן פסק דיננו זה ולא לפני 28.10.2014, הודעה מפורטת בדבר היערכותו לקליטתה של המערערת ולאמצעים שננקטו על ידו כדי להבטיח תנאי מאסר וטיפול רפואי ההולמים את מצבה הרפואי. לאחר שנקבל את הודעת שירות בתי הסוהר כאמור נקבע את המועד המדויק להתייצבותה של המערערת לתחילת ריצוי עונשה. היה ויסתבר כי התנאים המוצעים אינם מאפשרים את הדבר – היא תופנה למסלול סעיף 7(א)(1) לחוק שחרור על תנאי. צו עיכוב היציאה מהארץ שהוצא כנגד המערערת בהחלטה מתאריך 27.6.2013 יוארך, ויתר תנאי שחרורה בערבות יעמדו בתוקף עד להתייצבותה לתחילת ריצוי עונש המאסר. ניתנה היום, ‏י"ח באב התשע"ד (‏14.8.2014). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13044410_K04.doc נח+מה מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il