הודא חארוף נ. שר הפנים

פסק-דין בתיק בג"ץ 4440/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4440/11 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט נ' הנדל העותר: הודא חארוף נ ג ד המשיבים: 1. שר הפנים 2. משרד הפנים עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותר: עו"ד בדר אלדין אגברייה בשם המשיבים: עו"ד מוריה פרימן פסק-דין השופט א' גרוניס: 1. העותרת, ילידת 1950, הייתה בעלת אזרחות ישראלית. בשנת 1974 היא פנתה אל משרד הפנים בבקשה לוותר על אזרחותה (להלן - בקשת הויתור). הבקשה הוגשה בסמוך למועד בו נישאה העותרת לתושב רצועת עזה ועברה להתגורר שם. העותרת מתגוררת ברצועת עזה עד היום. בחודש ספטמבר 2010 פנתה העותרת לבית משפט זה בדרישה כי שר הפנים ישיב לה את אזרחותה (בג"ץ 6830/10, להלן – העתירה הראשונה). בעקבות הגשת העתירה נערך לעותרת שימוע במשרד הפנים. ביום 20.3.2011 נמחקה העתירה הראשונה. בפסק-הדין נקבע, כי על משרד הפנים לקבל החלטה בבקשת העותרת תוך 45 ימים. ביום 26.4.2011 דחה משרד הפנים את בקשת העותרת להשבת אזרחותה (החלטת ממונה אזרחות באגף מרשם ומעמד ברשות האוכלוסין). נקבע, בין היתר, כי העותרת אינה עומדת בתנאים שנקבעו ב"נוהל הטיפול בהשבת אזרחות 4.6.0001", הידוע גם בכינוי נוהל דוניה עאבד (להלן – נוהל דוניה עאבד). העותרת עררה על ההחלטה בפני מנהל אגף מרשם ומעמד ברשות האוכלוסין (להלן – הערר). הערר נדחה ביום 22.5.2011. העותרת מלינה בעתירה על ההחלטות שנתקבלו בעניינה על-ידי משרד הפנים. המשיבים (שר הפנים ומשרד הפנים) סבורים כי דין העתירה להידחות על הסף. דעתנו היא, כי לא קמה עילת התערבות בשיקול דעתם של המשיבים. 2. העותרת מעלה בעתירה שתי טענות מרכזיות. הטענה האחת היא, כי אזרחותה הישראלית מעולם לא בוטלה. זאת, משום ששר הפנים לא נתן, לטענתה, את הסכמתו לבקשת הויתור על האזרחות אותה הגישה. העותרת מפנה לסעיף 10(ה) לחוק האזרחות, התשי"ב-1952, הקובע בנוסחו דהיום, כי "ויתור על אזרחות לפי סעיף זה טעון הסכמת שר הפנים, ואם הסכים השר לויתור - האזרחות מתבטלת מהיום שקבע השר" (בעת הגשת בקשת הויתור, בשנת 1974, קבע סעיף 10(ג) לחוק, כי "כל ויתור על אזרחות טעון הסכמת שר הפנים"). בתגובה לטענת העותרת טוענים המשיבים, כי נוכח הזמן הרב שחלף מאז הגישה העותרת את בקשת הויתור (שנת 1974), לא עלה בידי משרד הפנים לאתר את תיקה האישי של העותרת, על-מנת לברר האם שר הפנים אישר את בקשת הויתור. לגישתם, העותרת השתהתה שנים ארוכות בהעלאת הטענה בדבר אי-הסכמת שר הפנים לבקשת הויתור. סבורים אנו, כי יש לקבל את עמדת המשיבים בנושא זה. אין לצפות מן המשיבים שימציאו בחלוף תקופה של כ-36 שנים את המסמכים הנוגעים לבקשת הויתור על האזרחות שהגישה העותרת. זאת, בעיקר נוכח העובדה שבמהלך פרק זמן זה לא יזמה העותרת כל פנייה אל המשיבים בנושא אזרחותה. היינו, השתהותה של העותרת בפנייתה למשרד הפנים יצרה נזק ראייתי. כמו כן חזקת התקינות המינהלית פועלת אף היא נגד העותרת. על-כן, יש לדחות את טענת העותרת כי הנטל הוא על המשיבים להוכיח כי שר הפנים הסכים לבקשת הוויתור (ראו והשוו, בג"ץ 7164/02 ג'וואמיס נ' שר הפנים, פ"ד נט(2) 232, 239 (2004) (להלן – עניין ג'וואמיס); בג"ץ 10609/07 זועבי נ' שר הפנים, פיסקה 33 (טרם פורסם, 17.5.2011)). נעיר, כי טענתה של העותרת כי שר הפנים לא הסכים לויתור הועלתה רק לאחר שנודע לעותרת כי תיקה האישי לא נמצא. בצדק ציינו המשיבים, כי נקודת המוצא לדיון צריכה להיות, איפוא, כי שר הפנים נתן את הסכמתו לבקשת הויתור וכי כפועל יוצא מכך בוטלה אזרחותה של העותרת. 3. העותרת מוסיפה וטוענת כי יש להתערב בהחלטת משרד הפנים שלא להשיב לה את אזרחותה. לטענתה, היה על המשיבים ליישם בעניינה את נוהל דוניה עאבד המאפשר, במקרים מסוימים, השבת אזרחות לאישה שויתרה עליה. העותרת לא הצביעה על עילה להתערב בשיקול דעתם של הגורמים המוסמכים במשרד הפנים. נוהל דוניה עאבד, אשר גובש בעקבות בג"ץ 2271/98 עאבד (חתחות) נ' שר הפנים, פ"ד נה(5) 778 (2001), מאפשר, בהתקיים תנאים שונים, השבת אזרחות לנשים אשר נישאו לתושב האזור ובעקבות הנישואין ביקשו לוותר על אזרחותן הישראלית על מנת להירשם במרשם האזור. הבעיה התעוררה לגבי נשים שנותרו בגפן באזור בעקבות פרידתן מבן זוגם (למשל, במקרה של מוות או גירושין). נשים אלה מצאו עצמן "מנותקות הן ממשפחות המוצא שלהן שנשארו בישראל הן מבעליהן שאחריהם הלכו לאזור" (עניין ג'וואמיס, עמ' 240). במקרה דנא עולה מפרוטוקול השימוע שנערך לעותרת במשרד הפנים, כי לטענתה ויתורה על אזרחותה נעשה שלא בעקבות נישואיה לתושב האזור אלא נוכח רצונה לבקר קרובי משפחה בירדן. כך, ציינה העותרת כי "בזמנו ויתרתי על [האזרחות] הישראלית מכיוון שרצ[י]תי לבקר את האח שלי בירדן ועם אזרחות ותעודה ישראלית לא יכולתי ואז קיבלתי תעודה פלסטינית ונסעתי לירדן" (פרוטוקול שימוע מיום 3.3.2011, עמ' 4). ברי, כי טענת העותרת בעתירה דנא, לפיה לא ביקשה לוותר על אזרחותה הישראלית כדי לנסוע לירדן, אינה עולה בקנה אחד עם דבריה שלה במהלך השימוע. זאת ועוד, ובכך העיקר, מפרוטוקול השימוע עולה כי העותרת עודנה מתגוררת ברצועת עזה עם בן זוגה (שם, עמ' 3, בתחתית העמוד). היינו, מן הדברים שמסרה העותרת עולה כי אין היא מעוניינת בהשבת אזרחותה על רקע פרידה מבן זוגה. בהתחשב בכך, לא ראינו כי קמה עילת התערבות בשיקול דעתם של המשיבים, וביתר פירוט בעמדתם כי התכלית העומדת ביסוד נוהל דוניה עאבד אינה מתקיימת בעניינה של העותרת. המסקנה המתבקשת היא, כי דין העתירה להידחות מחמת היעדר עילת התערבות בשיקול דעתם של הגורמים המוסמכים במשרד הפנים. 4. לסיום נציין, כי מן החומר עולה כי העותרת הינה חולת לב. ייתכן, כי בקשתה להשבת אזרחותה נעשתה על רקע רצונה לקבל טיפול רפואי בישראל. מן הטעמים עליהם עמדנו, אין מקום להתערב בהחלטת המשיבים שלא להיעתר לבקשת העותרת להשבת אזרחותה. עם זאת נציין, כי אין בכך כדי למנוע מן העותרת לפנות אל הגורמים המוסמכים בבקשה מתאימה לקבלת אישור כניסה לישראל לצורך קבלת טיפול רפואי. ברי, כי אין אנו מביעים כל עמדה באשר לסיכוייה של בקשה כאמור, אם תוגש. 5. מכל האמור עולה, כי דין העתירה להידחות על הסף וכך אנו מחליטים. אין צו להוצאות בנסיבות העניין. ניתן היום, י"א בתשרי תשע"ב (9.10.11). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11044400_S04.doc גק מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il