אורות ייצוג אמנים והפקות נ. עטרי גלי

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 444/94 ע"א 577/94 בש"א 2232/94 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופטת ד' ביניש המערערים בע"א 444/94: 1. אורות ייצוג אמנים והפקות (והמשיבים בע"א 577/94) 2. צח שלמה 3. שלף חיים נגד המשיבה בע"א 444/94: עטרי גלי (והמערערת בע"א 577/94) בשם המערערים בע"א 444/94: עו"ד רסלר יהודה בשם המשיבה בע"א 444/94: עו"ד גיצלטר עמירם פסק-דין השופטת ד' ביניש: 1. בשנת 1976 התקשרה הזמרת גלי עטרי (היא התובעת בבית המשפט קמא, המשיבה בע"א 444/94, והמערערת בע"א 577/94 (להלן - המשיבה)), בחוזה לייצוג אומנים עם משרד האמרגנים "אורות" (הוא הנתבע 1 בבית המשפט קמא, המערער 1 בע"א 444/94 והמשיב 1 בע"א 577/94; הנתבעים, המערערים והמשיבים 3-2 (בהתאמה) בענייננו הם האמרגנים הפעילים באותו משרד, שלמה צח וחיים שלף (כולם ביחד להלן - המערערים)). תנאיו של החוזה הזה (שסומן בבית המשפט קמא ת1/) יפורטו בהמשך ככל שיהא בכך צורך, ואולם כבר כאן יש לומר, כי החוזה היה אמור להיות בתוקף עד ליום 1.2.81, ועיקרו היה חובת המערערים להשתדל להשיג עבור המשיבה הופעות ושאר פעילויות אומנותיות, כנגד זכותם של המערערים לנכות מההכנסות אחוז נתון. לקראת תחרות השירים של האירוויזיון בשנת 1979, השתבצה המשיבה כחברה בלהקת "חלב ודבש". חברי הלהקה, והמשיבה ביניהם, חתמו על הסכם עם המערערים (שסומן בבית המשפט קמא ת3/) להסדרת פעילות הלהקה ואופן חלוקת ההכנסות. לאחר חודשים לא מעטים של פעילות במסגרת הלהקה, תפסה בחודש יוני 1980 זמרת אחרת את מקומה של המשיבה כסולנית הלהקה. כפי שיפורט בהמשך, הדעות חלוקות על נסיבות החלפה זו. שני החוזים הללו, ת1/ ו-ת3/, הם אשר עומדים בבסיס התביעה שנדונה בבית המשפט קמא. במסגרת תביעה זו, תבעה המשיבה פיצויים בגין הפרת שני החוזים האמורים. כמו כן, התבקש בית המשפט קמא לחייב את המערערים להציג חשבונות של עסקי הלהקה והכנסותיה (בעיקר בחו"ל), ולחייב את המערערים לשלם למשיבה את שיתברר שמגיע לה לאחר עיון בחשבונות. פסק דינו של בית המשפט קמא 2. הראיות נגבו והעדויות נשמעו על-ידי השופט מישר ז"ל, שנפטר בטרם השלים את המלאכה, ולא פסק את הדין. פסק הדין בו נתקבלה תביעת המשיבה בעיקרה, נכתב על ידי סגן הנשיא השופט חג' יחיא, שלדאבון הלב הלך גם הוא לעולמו בינתיים. השופט המלומד קיבל את גרסתה של המשיבה, לפיה הודחה מהלהקה בניגוד לחוזה ת3/. לגבי החודשים שבאו לאחר הדחתה, בהם הסכם הייצוג (ת1/) עוד היה אמור להיות בתוקף, קבע השופט, כי המערערים "הקפיאו" את המשיבה ובכך הפרו אף את חיובם לפי הסכם זה. על בסיס קביעות אלה, פסק השופט את נזקיה של המשיבה. הוא קבע, כי המערערים אחראים בלעדית לאובדן הכנסותיה של המשיבה במשך התקופה שבין יוני 1980 עד פברואר 1981, ופסק לה 72,000 דולרים בגין תקופה זו. נוסף לכך, פסק לה פיצוי חלקי בגין מיעוט הופעותיה בתקופה שנמשכה החל מסיום תוקפו של החוזה ועד למועד הגשת כתב התביעה. כמו כן, פסק השופט למשיבה פיצוי בגין פגיעה במוניטין ועגמת נפש. בכל הקשור לחשבונות הבלתי-מוסדרים בין המערערים לבין המשיבה, קבע השופט קמא את הקביעות הבאות: השופט קיבל את גרסת המשיבה, לפיה נתקבלו כספים בגין הופעות טלויזיה בחו"ל, ופסק לה את חלקה בכספים אלה, לאחר שקבע בדרך של הערכה באיזה סכום מדובר. השופט אימץ את פרשנות המשיבה להסכם ת3/, לפיה המערערים הם אלה שהיה עליהם לשאת בהוצאות הכרוכות בפעילות הלהקה, וקבע כי עליהם להשיב לה סכומים אותם ניכו מחלקה בהכנסות. אשר לחלקה של המשיבה בהכנסות, קבע השופט כי לא שולם לה כל מה שמגיע לה, ופסק לה סכומים שונים, ככל שעלה בידו לקבוע מה מגיע לה על בסיס הראיות שהובאו בפניו. עם זאת, לגבי חלק מן הפלוגתאות הנוגעות לחלקה של המשיבה בהכנסות, ראה השופט לנכון לקבוע מנגנון של מינוי רואה חשבון שיבדוק את החשבונות הרלבנטיים, תוך חיוב הצדדים לשתף עמו פעולה, ואשר מסקנותיו תחייבנה את הצדדים. בסוף הדברים, דחה השופט תביעה שכנגד שהוגשה בידי המערערים, בציינו, כי מדובר בתביעה קנטרנית ומיותרת. טענות המערערים בע"א 444/94 3. המערערים משיגים כנגד חלקים ניכרים מפסק הדין. בראש ובראשונה, הם משיגים כנגד המנגנון המיוחד אותו קבע בית המשפט המחוזי - מינוי מומחה בפסק דין סופי. המערערים מעלים טענות רבות בעניין זה, ובסיכומו של דבר מבקשים כי פסק הדין יבוטל, וכי התיק יוחזר לבית המשפט המחוזי. מעבר לטענה זו, טוענים המערערים כנגד רבות מקביעותיו העובדתיות, החשבונאיות והמשפטיות של בית המשפט קמא, הכל כפי שיפורט בהמשך. בעניין זה מקדימים ואומרים המערערים, כי מכיוון שהשופט שפסק את הדין אינו השופט ששמע את העדויות וגבה את הראיות, מן הראוי שבית משפט זה יסטה ממנהגו, ויתערב אף בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא. בין היתר, טוענים המערערים, כי הם לא הדיחו את המשיבה מן הלהקה ולא הפרו את חוזה הייצוג. לחילופין, חולקים הם על גובה הפיצוי שנפסק למשיבה בגין הפרת החוזים. עוד הם טוענים, כי גם אם הם הפרו את החוזה, הרי שהיה על המשיבה להקטין את נזקיה מן ההפרה. גם באשר לחלק בפסק הדין העוסק בחשבונות הבלתי-מוסדרים בין הצדדים משיגים המערערים על רבות מקביעותיו של השופט קמא. בין היתר, הם טוענים כי בית המשפט חייב אותם בכפל תשלום בחלק מן העניינים. לבסוף, טוענים המערערים, כי דחיית תביעתם שכנגד על-ידי בית המשפט קמא נעשתה באורח סתמי וללא נימוק מספיק. טענות המשיבה בע"א 444/95 והמערערת בע"א 577/95 4. המשיבה שבה ותומכת בקביעותיו העובדתיות ובמסקנותיו המשפטיות של בית המשפט קמא, תוך שהיא מבקשת לא לחרוג ממנהגו של בית משפט זה שלא להתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה הראשונה. לעניין חישובי האומדנא שערך בית המשפט בפרטים שונים מדגישה המשיבה את חוסר האמון שרחש בית המשפט למערערים ולעורכי החשבונות מטעמם, את עובדת היות המידע הרלבנטי כולו בידי המערערים, ואת המסקנה המתבקשת מכך - חזקה עליהם שמקום שם לא סיפקו את המידע במלואו, ידעו אל-נכון שהפסיקה בדרך האומדנא תיטיב עמם, ועל כל פנים לא תוציא אותם נפסדים. המשיבה מעלה שתי השגות מצידה על פסק הדין, וזאת במסגרת הערעור שכנגד. מדובר בהשגות על שתי טעויות "טכניות" שנפלו, לטענתה, בפסק הדין של בית המשפט קמא. ראשונה, היא טעות אריתמטית כביכול בחישוב הפיצוי בגין הפרת החוזים. שנייה, היא טעות במועד שנקבע כי החל ממנו תצורף ריבית לאחד הסכומים שנפסקו למשיבה. המערערים חולקים על הטענה כי מדובר בטעויות טכניות, ומנסים להצדיק את קביעותיו של השופט בעניינים אלה. עד כאן בקליפת אגוז יריעת המחלוקת בין הצדדים. כעת אעבור לבחינה של הפלוגתאות השונות, במסגרתה אתיחס ביתר פירוט לקביעותיו של השופט קמא ולטענות הצדדים. הכרעה בטענה המקדמית - התערבות ערכאת הערעור 5. בטרם אכנס לעובי הקורה, אתייחס לטענתם המקדמית של המערערים, והיא שמכיוון שהשופט שפסק את הדין (כב' השופט חג' יחיא ז"ל) אינו השופט ששמע את העדויות וגבה את הראיות, מן הראוי שבית משפט זה יסטה ממנהגו בכך שישים עצמו במקום בית משפט קמא, ויקבע מחדש ממצאים עובדתיים בתיק בהתבסס על בחינה מדוקדקת של חומר הראיות. תקנות סדר הדין האזרחי הביאו בחשבון נסיבות בהן נבצר משופט ליתן פסק דין בענין בו החל בשמיעת הראיות ושופט אחר שלא גבה את הראיות נאלץ לפסוק את הדין. לפיכך, קבעה תקנה 177 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, כי: "נמנע משופט, מכל סיבה שהיא, לסיים את הדיון, רשאי שופט אחר לנהוג בעדות שנרשמה לפי תקנות אלה, כאילו הוא עצמו שמע או רשם את העדות, ורשאי הוא להמשיך מן השלב שבו הפסיק קודמו". אין חולק כי הוראות תקנה זו חלות גם כאשר השופט הראשון סיים את שמיעת הראיות בתיק, אך טרם כתב פסק דין (ראו: ע"א 387/74 אברהם נ' בית מרגוע ומלונות היוזם בע"מ, פ"ד כט(1) 356,353). אכן, הטעם העיקרי לכלל על פיו נמנעת ערכאת הערעור, בדרך כלל, מהתערבות בממצאים העובדתיים של הערכאה הראשונה, נגזר מיתרונה של הערכאה הראשונה המתרשמת באופן בלתי אמצעי מן העדויות שהושמעו לפניה (ראו ע"א 496/89 אל קאלאב ואח' נ' אוניברסיטת בן גוריון בנגב ואח', פ"ד מה(4) 347,343). כאשר השופט של הערכאה הראשונה לא שמע את העדים ולא התרשם מעדותם במישרין, מצטמצם יתרון זה, ובית המשפט של ערעור יראה עצמו חופשי יותר להתערב בממצאים העובדתיים. עם זאת, יש להביא בחשבון כי גם אם לא היו בפני הערכאה הראשונה עדויות בעל פה, עשוי להיות לה יתרון מה בקביעת העובדות. אין זה רצוי כי ערכאת הערעור תעשה מחדש, כדרך של שגרה, את מלאכתה של הערכאה הראשונה, או בלשונם של המערערים - "תקבע (דה-נובו) ממצאים עובדתיים אחרים". אין להניח כי בכל מקרה בו מוגש ערעור על פסק דין שניתן בידי שופט שלא שמע את העדויות, תעסוק ערכאת הערעור באופן שיטתי בהערכת כל אחת מן העדויות, בהצלבה בין הראיות השונות ובקביעת הממצאים העובדתיים מחדש. בפסיקתו של בית משפט זה, יש גישות בעלות הדגשים שונים ביחס למידה הראויה של התערבות ערכאת הערעור בנסיבות בהן השופט קמא לא שמע את הראיות (ראו ע"א 986/93 קלמר נ' גיא ואח' (טרם פורסם); ע"א 175/87 לובצקי נ' גילגור (טרם פורסם)). בפסק דיני בע"א 5656/93 שמיר חברה לביטוח בע"מ נ' מ. גביע בע"מ ואח' (טרם פורסם), הבעתי דעתי בשאלה זו, כי הכלל על פיו נמנעת ערכאת הערעור בדרך כלל מהתערבות בממצאים עובדתיים שקבע בית המשפט קמא חל גם כאשר השופט של הערכאה הראשונה לא שמע את העדים, אף כי במקרה כזה ייקל על ערכאת הערעור לסטות ממנו. מכל מקום, בעניין שלפנינו בחנתי את ממצאי הערכאה הראשונה ואת טענות הצדדים לגופן ולפיכך אין נדרשת כאן הכרעה בין הגישות השונות בשאלה העקרונית. נחה דעתי כי עיקר הממצאים העובדתיים אותם קבע השופט קמא מבוססים על חומר הראיות, ואין מקום לשנות בהם ממה שקבע. יחד עם זאת, במספר טענות שהעלו המערערים כנגד קביעותיו העובדתיות של השופט קמא, מצאתי לנכון להתערב, כמו גם בחלק מן המסקנות המשפטיות אותן הסיק השופט, הכל כפי שיפורט להלן. אפתח את הדיון בפלוגתאות הנוגעות להפרת ההסכמים בין המשיבה לבין המערערים ולשאלת הפיצויים בגין הפרה זו. בהמשך, אבחן את נושא החשבונות הלא מוסדרים בין המשיבה לבין המערערים. הפרת ההסכם ת3/ 6. השאלה אם הודחה המשיבה מלהקת "חלב ודבש" שימשה נושא למחלוקת בין הצדדים בבית המשפט קמא. בענין זה קבע השופט קמא, כי המשיבה אכן הודחה בחודש יוני 1980 מן הלהקה בניגוד לחוזה ת3/. השופט דחה את טענות המערערים אשר העלו גירסאות שונות בשלבים שונים של ההליך לענין אופן פרישתה של המשיבה מהלהקה. המערערים חוזרים גם בפנינו על טענתם, כי המשיבה לא הודחה מהלהקה, אלא פרשה מרצונה היא. לאחר עיון בתיק שוכנעתי, כי לקביעתו העובדתית של השופט קמא ביחס להדחתה של המשיבה יש בסיס איתן בחומר הראיות. גירסאותיהם השונות של המערערים לגבי נסיבות החלפתה של המשיבה בזמרת אחרת לקו בסתירות פנימיות רבות. בין היתר, טענו המערערים, כי בשלב מסוים עזבה המשיבה את הארץ מבלי להודיע להם ובכך סטתה מתנאי החוזה, פגעה בעבודתה של הלהקה והם נאלצו להחליפה. התברר, כי בטענה זו לא היה ממש וכי המשיבה הוחלפה בזמרת אחרת מספר שבועות לפני נסיעתה לארצות הברית. למעשה, משהתמוטטה גירסה זו עוד בראשית המשפט, היתה הגירסה העיקרית של המערערים, כי המשיבה היא זו שהודיעה על פרישתה לאחר שהבינה כי לא תזכה בתנאים אותם דרשה להמשך פעילותה של הלהקה. טענה זו התייחסה בעיקר לדרישות שהציגה המשיבה ביחס לפעילותה של הלהקה בארץ, נושא אשר לא היה מוסדר בהסכם ת3/. נכון הוא, כי היתה נטושה מחלוקת בין המשיבה לבין המערערים ביחס לתנאים שונים הכרוכים בהמשך פעילותה של הלהקה בארץ לאחר זכייתה באירוויזיון, וענין זה גם לא הוכחש על ידי המשיבה. עם זאת, הגירסה כאילו פרשה המשיבה מן הלהקה מרצונה עקב מחלוקת זו, אותה ביקשו המערערים כי נאמץ, אינה יכולה לעמוד. בגירסה זו סטו המערערים מטענתם המרכזית בכתב ההגנה, לפיה התקבלה ההחלטה על פרישתה של המשיבה מן הלהקה על ידם עקב התנהגותה של המשיבה ונסיעתה האמורה לארצות הברית. כן נתגלו בגירסה זו עצמה בקיעים רבים וכן סתירות פנימיות בין עדויותיהם של המערערים צח ושלף ועדותו של אושרת, אשר ביקשו לתמוך בה כביכול. כל אחד מעדים אלה אף לא עמד באופן עקבי על גירסתו שלו. הגירסה האמורה אף אינה מתיישבת עם השתלשלות האירועים הכרוכים בהחלפתה של המשיבה בזמרת אחרת בלהקה, כפי שהוכחו במשפט. מבין ארועים אלה די אם אזכיר את האופן בו פורסם דבר החלפתה של המשיבה בלהקה ואת הנסיונות להגיע להסדר באשר לכך. טענה חלופית של המערערים היא, כי זכותם לקבוע את הרכבי הלהקות כרצונם, ומכאן שאף אם הדיחו את המשיבה מן הלהקה, אין הדבר מהווה הפרה של ההסכם ת3/. טענה זו חסרת בסיס, ויש לדחותה מכל וכל. לעניין זה די בכך שאציין, כי סעיף 1 להסכם האמור קובע כי: "סוכם בינינו שאתה חבר בלהקה שתופיע בשיר 'הללויה' בפסטיבל הזמר והפזמון תשל"ט1979-". בסעיף 7 להסכם, שהוסף בכתב יד, נקבע כי: "סוכם שגלי היא סולנית הלהקה". לאור כל הדברים האמורים לעיל, ניתן לקבוע כי צדק השופט קמא בפוסקו כי המשיבה הודחה מלהקת "חלב ודבש", תוך הפרת ההסכם ת3/. חשוב לציין, כי עיקר חשיבותו של הממצא העובדתי בדבר ההדחה, אף אם לא היה בכך כדי להיחשב כהפרה של ההסכם ת3/, היא דווקא לעניין הפרת הסכם הייצוג בין המשיבה לבין המערערים (ת1/), עניין עליו אעמוד כעת. הפרת הסכם הייצוג בין המשיבה לבין המערערים (ת1/) 7. לאחר שנפרדה המשיבה מן הלהקה, ביוני 1980, נותר לכאורה ההסכם ת1/ (הסכם הייצוג בין המשיבה לבין המערערים, שנחתם עוד בשנת 1976) בתוקפו. הסכם זה אמור היה לבוא אל קצו רק ביום 1.2.81. סעיף 4(א) להסכם קבע כי: "המשרד ישתדל להשיג הופעות ופעילויות אומנותיות עבור האמן במיטב התנאים והיתרונות". המשיבה טענה בפני ביהמ"ש קמא כי במשך התקופה שתחילתה ביוני 1980 וסופה בפברואר 1981 לא ארגנו המערערים עבורה הופעות ולא דאגו ליחסי הציבור שלה, וכי בכל התקופה האמורה היו לה רק 6-5 הופעות. המשיבה העידה גם, כי משהודחה מן הלהקה והחלה להרגיש שהמערערים הפסיקו לקדם את ענייניה, ביקשה מהמערערים להשתחרר מן ההסכם, שחייב אותה בבלעדיות כלפיהם, אך הם לא נענו לבקשתה (ר' בע' 9 לפרוטוקול מיום 31.5.87). המשיבה ביקשה לראות גם בכך אינדיקציה לרצון המשיבים "להקפיאה". בית המשפט קמא קיבל את טענותיה של המשיבה, וקבע כי המערערים "הקפיאו" אותה, ובכך כשלו במילוי החיוב שהוטל עליהם מכוח סעיף 4 האמור. המערערים מבקשים לקבוע כי הפרת ת1/ לא הוכחה. הם מדגישים כי במסגרת ת1/ אין התחייבות למכסת הופעות חודשית או לשיתופה של המשיבה במופע כלשהו, במסגרתו מובטחת לה הכנסה קבועה. לפיכך, הם טוענים, כי על המשיבה מוטל היה להראות שהמערערים לא השתדלו ולא עשו כמיטב יכולתם בעבורה - נטל שלא עמדה בו. כמו כן, הם מבקשים להסב את תשומת הלב לכך שלא היה להם כל מניע "להקפיא" את המשיבה, שהרי לפי סעיף 8 להסכם ת1/, המשרד מקבל עמלה של 30% מן הכספים המגיעים לאמן עבור הופעותיו. השופט קמא ביסס את קביעתו בדבר הפרת ההסכם ת1/ על חיוב ההשתדלות הכללי שהיה מוטל על המערערים מכוח סעיף 4 להסכם, ולא על התחייבות למכסת הופעות קונקרטית, שאכן אין כדוגמתה בהסכם הנדון (ר' באשר להבחנה בין חיובי השתדלות לחיובי תוצאה א' זמיר, חוק חוזה קבלנות, תשל"ד1974- (ירושלים, תשנ"ה), 36-34, להלן: זמיר, קבלנות; ע"א 2887/91 בן ציון גול ואח' נ' אליצור אוריעל ואח', מפי השופטת שטרסברג-כהן (טרם פורסם)). השופט היה אפוא ער לפרשנותו הנכונה של ההסכם, והשאלה העומדת על הפרק היא אך ורק אם הוכחה כדבעי הפרתו של החיוב הנדון. אין חולק כי נטל ההוכחה באשר להפרתו של חיוב השתדלות מוטל על כתפי התובע, ובענייננו - על כתפיה של המשיבה (ר', למשל, זמיר, קבלנות, 72). שאלת ההוכחה בדבר אי קיום חיובי השתדלות היא שאלה מורכבת בשל אופיים של חיובים אלה. דומה, כי רק לעתים רחוקות תימצאנה בידי התובע ראיות ישירות להמנעות הנתבע מקיום חיוביו. כך יהיה, למשל, כאשר הנתבע הצהיר במפורש, כי אין בדעתו לקיים את חיוביו. כך גם כאשר הנתבע נקט בצעדים חיצוניים והתנהג באופן המלמד כי אין בכוונתו למלא אחר חיוביו. דרך אפשרית אחרת שעשויה לשמש את התובע בהוכחת הפרתו של חיוב השתדלות היא הוכחת התרשלותו של הנתבע על ידי הבאת ראיות להתנהגות ראויה ומקובלת לביצוע חיוב מסוג זה, אשר ממנה סטה הנתבע. ואולם גם דרך זו אינה בהכרח מתאימה לכל המקרים בהם מדובר בחיובי השתדלות. במקרים רבים הפעולות הנעשות לשם קיום חיוב ההשתדלות הן בידיעתו של הנתבע בלבד, ואין התובע יכול להוכיח את מחדליו של הנתבע, אלא בהתבסס על התוצאות המאוחרות שלהם. זאת, כאשר הפער בין התוצאה שהושגה בפועל לבין התוצאה הצפויה מלמד על העדר השתדלות. אכן, ראיות בדבר התוצאות אינן בהכרח ראיות מספיקות. אולם, בנסיבות מסוימות משקלן ההוכחתי עשוי להיות רב, ולפחות להוות ראיה לכאורית לכך שלא נעשתה ההשתדלות הנדרשת ולהעביר את הנטל לנתבע להראות כי אכן יצא ידי חובתו. בנסיבות הענין שלפנינו, המשיבה לא הציגה ראיות המצביעות במישרין על כך שהמערערים לא השתדלו למענה. כך, למשל, לא הביאה ראיות המצביעות באופן פוזיטיבי על כך שהמערערים לא ניצלו אפשרויות שעמדו לרשותם לשבצה בהופעות. ואולם, בנסיבות שהוכחו אין כל פגם בהסתמכות על מיעוט ההופעות לצורך הקביעה, כי המערערים לא מילאו אחר התחייבותם כפי שבאה לידי ביטוי בחוזה ת1/, היינו, לא "השתדלו להשיג הופעות ופעילויות אומנותיות עבור האמן (המשיבה) במיטב התנאים והיתרונות". השופט בחן את מיעוט ההופעות בתקופה הנדונה על רקע הנתונים שהובאו בפניו לגבי הופעותיה של המשיבה בתקופה שקדמה לכך. כפי שעולה מן הראיות, המשיבה קצרה הצלחה בינלאומית בשנה שקדמה לתקופה הנדונה, וגם בארץ זכתה לפרסום רב. לכאורה, אין זה סביר, כי המערערים עשו למענה את כל המאמצים האפשריים, ובכל זאת לא הצליחו לארגן לה מעט יותר מ5-6- הופעות לאורך תקופה של שישה חודשים. מכל מקום, בנסיבות אלה, היה עליהם להראות, כי אכן פעלו בהתאם למתחייב מן ההסכם, אך לא עלה בידם להשיג למשיבה יותר הופעות. בענין זה נכשלו המערערים. יצויין, כי הממצא העובדתי בדבר ההדחה תומך גם הוא במסקנה כי המערערים כשלו במילוי חיוב ההשתדלות. משנקבע כי המשיבה הודחה מן הלהקה לא ניתן לקבל את טענת המערערים כי עשו ככל יכולתם למענה, שכן הדברים עומדים בסתירה ברורה האחד לשני. אשר לטענתם של המערערים כי לא היה להם מניע "להקפיא" את המשיבה, אוסיף, כי אף שהמניע אינו רלבנטי להכרעה שבפנינו בדבר הפרת החיוב, קשה להשתחרר מן הרושם, כי אם יש למניע חשיבות כלשהי, הרי שהדבר יכול לפעול נגד המערערים שכן, אין לשלול את האפשרות שבנסיבות החדשות שנוצרו לאחר הדחת המשיבה מן הלהקה לא היה להם עוד אינטרס בהופעותיה. פיצויים בגין הפרת החוזים 8. לאחר שקבע השופט קמא כי המערערים הדיחו את המשיבה מן הלהקה והפרו את ההסכם ת1/, פסק למשיבה פיצויים בשלושה ראשי נזק: א. בגין אובדן הכנסות בתקופת החוזה, בין תחילת יוני 1980 ל1.2.81-. ב. בגין אובדן הכנסות בתקופה שלאחר תום החוזה, שראשיתה ביום 1.2.81 ועד למועד הגשת התביעה ביום 6.10.84. ג. בגין פגיעה במוניטין ועוגמת נפש. המערערים העלו טענות רבות כנגד קביעת הפיצויים בשלושה ראשים אלה. ראשית, טענו הם, כי לא הוכח נזק וכי מכל מקום, אם היתה ירידה משמעותית בהופעותיה של המשיבה באותה תקופה, לא היה קשר סיבתי בינה לבין ההפרה הנטענת. כן טוענים הם, כי לא הובאו ראיות מספיקות להוכחת שיעור הנזק, וכי הפיצויים שנפסקו למשיבה אינם עומדים בשום יחס לסכומים שיכולה היתה להשתכר. נוסף לכך, טוענים המערערים, כי המשיבה היתה יכולה להקטין את נזקה. אדון איפוא להלן בפיצויים שנפסקו, לפי ראשי הנזק השונים אחד לאחד. אובדן הכנסות בתקופת החוזה 9. השופט קמא קבע, כי בתקופה זו, של שישה חודשים, היו המערערים אחראים בלעדית לאובדן הכנסותיה של המשיבה. הוא ציין בפסק דינו את הקושי בחישוב הנזק כאשר מדובר על בסיס של הערכה של מספר הופעות, דחה את הערכתה של המשיבה כי יכולה היתה להופיע חמש הופעות בשבוע, וקבע כי, על פי הערכתו "לו הנתבעים נהגו כלפיה כמחויבותם בת1/" "עדיין היתה מסוגלת" המשיבה להופיע ארבע פעמים בשבוע באותה תקופה, ובכל אחת מן ההופעות היתה עשויה להשתכר 1,000 דולר במחירים של מועד מתן פסק הדין. בסיכומו של דבר, פסק השופט למשיבה בראש נזק זה סך של 72,000 דולר בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין. אכן, נכונה קביעתו של השופט קמא כי למשיבה נגרם נזק כתוצאה מהפרת החוזה בידי המערערים. גם אם נביא בחשבון את טענת המערערים כי קיימת צניחה טבעית בקריירה של אמן לאחר הצלחה בתחרות בינלאומית וגם אם לוקחים בחשבון כי למיעוט הופעותיו של אמן תיתכנה סיבות רבות, הרי הקביעה שההדחה של המשיבה מהלהקה וההקפאה שבאה בעקבותיה היו גורמים משמעותיים בהפחתת הופעותיה ואובדן הכנסותיה היא קביעה מבוססת. אשר לשיעור הנזק לענין זה, הרי שהמבחן הכללי לקביעת שיעור הפיצויים הינו כי על הפיצוי להעמיד את הנפגע מהפרת החוזה במצב בו היה עומד אילו קויים החוזה. כאשר מדובר בחיוב השתדלות, יישומו של המבחן האמור הוא, כי הפיצוי יינתן בגין הפער בין התוצאה בפועל לבין התוצאה שניתן להעריך כי היתה מושגת אלמלא התרשלות המפר (ראו זמיר, עקרון ההתאמה בקיום חוזים, 104). אכן, על התובע להוכיח את שיעור הפיצוי שיהא בו כדי לפצותו, אולם כפי שכבר נאמר בפסק-דין אניסימוב מפי השופט ברק (כתוארו אז): "... באותם מקרים אשר בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - קשה להוכיח בדייקנות ובוודאות את מידת הנזק ושיעור הפיצויים, אין בכך כדי להכשיל את תביעתו של הנפגע, ודי לו שיביא אותם נתונים, אשר ניתן באופן סביר להביאם, תוך מתן שיקול דעת מתאים לבית המשפט לעריכת אומדן להשלמת החסר". (ע"א 355/80 אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800, בע' 809). הענין שלפנינו הוא בגדר אותם מקרים אשר על פי טיבם מחייבים שימוש בהערכה, בצד העובדות המוכחות. הסיבה לכך נעוצה, בין היתר, בקושי להעריך את הסיכוי לרווח בנסיבות התלויות במספר רב של מרכיבים משתנים. מטעם זה, לא ניתן היה לצפות כי המשיבה תוכל להוכיח באופן פרטני ומדויק את גובה הכנסותיה הצפויות לאותה תקופה אלמלא הופר החוזה. לפני בית המשפט קמא היו נתונים הנוגעים למספר הופעותיה עד להפרת החוזה ביוני 1980 ונתונים הנוגעים לתקופה המאוחרת יותר של שמיעת המשפט בשנת 1987, לאחר שהושקעו מאמצים בהחזרתה של המשיבה לאורות הבמה. אף כי אין בית המשפט לערעורים נוטה בדרך כלל להתערב בקביעת שיעור הנזק בידי הערכאה הראשונה, הרי שלא יימנע מלעשות כן במקרים בהם קביעת הפיצוי אינה תלויה בממצאי מהימנות, אלא מעוגנת בהערכה כללית המבוססת על שיקולים שבסבירות ובהיגיון. מסקנתו של השופט קמא כי המשיבה, בהיותה "בשיא תהילתה", היתה מסוגלת לארבע הופעות בשבוע אינה מבטאת את המידה הנכונה לקביעת מספר ההופעות שיש להעריך, כי המשיבה היתה מופיעה בפועל אלמלא הפרת החוזה. יש לזכור, כי באותה תקופה, המשיבה התפרסמה בעיקר בהיותה סולנית להקה, טרם הופיעה הופעות יחיד אינטנסיביות בארץ. המוצג ת75/ אף הוא מאשר התרשמות זו, כי לבד מתקופות שיא מקובלות להופעות אמנים, כמו בתקופת חג הפורים או בסמוך לאירוויזיון, היו הופעות היחיד של המשיבה בתקופה שקדמה להפרה עדיין דלילות למדי. כפי שצויין לעיל, גם ההופעות במסגרת הלהקה היו באותה תקופה במצב של קפאון, לאחר שחלף שיא התהילה לה זכתה הלהקה בעקבות זכייתה בתחרות הבינלאומית, כאשר ההופעות הרבות בחו"ל הסתיימו וההופעות בארץ לא החלו. לענין זה העידה המשיבה, כי: "בעצם לא היו הופעות בארץ בהשתתפותי יחד איתם מלבד ההופעות הבודדות ... לא ידוע לי אם היתה דרישה על הופעת הלהקה בארץ בתקופה ממרץ 1980 ואילך" (עמ' 33 לפרוטוקול מיום 1.6.87). לגבי התקופה המאוחרת, כאשר חידשה המשיבה את הופעותיה ולאחר מאמצים שהושקעו כפי שהעיד אמרגנה באותה תקופה, העד יורמן, העריך הוא כי מספר הופעותיה בממוצע לחודש הוא כעשר הופעות. ממכלול הראיות, כפי שסקרתי לעיל, התמונה המצטיירת היא, כי הערכת מספר ההופעות של המשיבה על ידי השופט קמא - כ16- הופעות בחודש על רקע הנסיבות שתוארו לעיל הינה הערכה מופרזת. בין 6-5 הופעות שהמערערים ארגנו למשיבה באותה תקופה מבלי שמילאו את חיובם להשתדלות מכוח הסכם הייצוג לבין 96 הופעות לאותה תקופה - הפער הינו מוגזם. בנסיבות הענין, נראה לי כי סביר יהיה לקבוע כי אילו פעלו המערערים כראוי וכנדרש על פי החוזה, היה עולה בידם לקיים ממוצע של שמונה הופעות בחודש למשיבה. אשר לתשלום בגין כל הופעה, העריך השופט את הסכום ב1000- דולר כשווים במועד מתן פסק הדין. בהערכה זו הסתמך השופט על עדותו של אמרגנה של המשיבה מר יורמן, אשר העיד על סכומים גבוהים מאלה מהם מנוכות הוצאות ומופחת חלקו כאמרגן. אמנם הוא העיד גם על תקופה בה ההכנסה היתה נמוכה, וזאת בעת שהחל לייצגה, אולם תקופה זו היתה תקופת שפל שבאה בעקבות הארועים נשוא המשפט. בסיכומו של דבר, לא ראיתי להתערב בהערכת הסכום אותו היתה המשיבה משתכרת בכל הופעה, מה גם שסכום זה של 1,000 דולר נקבע על ידי השופט בערכי שנת 1993. אשר על כן, ראוי היה להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על סך כולל של 48 הופעות (בניכוי 6 הופעות, שכן התקיימו) ובשיעור של 1,000 דולר להופעה, כלומר 42,000 דולר בשוויים בשקלים נכון ליום מתן פסק הדין בבית המשפט קמא, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית עד יום התשלום בפועל. כאן המקום להעיר, כי צדקה המשיבה בטענה שלענין פריט זה נפלה טעות אריתמטית בסך הכולל של הפיצוי שנפסק, אולם נוכח התוצאה אליה הגעתי אין עוד חשיבות לטענה זו. אובדן הכנסות בתקופה שלאחר תום החוזה, והפיצוי בגין הפגיעה במוניטין ועוגמת הנפש 10. לגבי התקופה שלאחר תום החוזה, בה הסכם הייצוג כלל לא אמור היה להיות בתוקף, קבע השופט קמא, כי אין לקבוע שהמערערים היו האחראים הבלעדיים למיעוט הופעותיה של המשיבה ולאובדן הכנסותיה. עם זאת, קבע, כי ניתן לייחס מעט מהעדר ההכנסה בתקופה זו להשפעת הדחתה והקפאתה, והעריך את מידת אחריותם של המערערים בהפסדיה של המשיבה בתקופה זו ב10%-. את הפסדיה העריך על פי אותה אמת מידה של מספר הופעות חודשיות, אשר קבע לפיצוי בגין תקופת החוזה, לאמור - 10% מיכולת השתכרות מ16- הופעות בחודש במשך אותן שנים שעד להגשת כתב התביעה. בהתאם לכך פסק למשיבה סכום של 57,600 דולר. דומה, כי בדרך חישוב זו שגה השופט קמא. בתקופה זו מרכיב אי הוודאות בהערכת הפיצוי הינו רב. מוכנה אני להניח, כי להדחתה של המשיבה מהלהקה ולהקפאתה למשך תקופה של חצי שנה היתה השפעה גם על המשך דרכה אחר תום התקופה החוזית. למעשה, אף הובאו ראיות לכך שהפגיעה באמן על דרך של "הורדתו מן הבמה" לתקופה מסויימת, יש בה גם כדי לפגוע בקריירה שלו באופן מתמשך עד לבניית תדמיתו המקצועית מחדש. ואולם, לא ניתן להעריך נזק זה על דרך החישוב האריתמטי כפי שעשה השופט קמא, והערכתו יכולה להיעשות על דרך של אומדן כללי בלבד. זו הגישה המקובלת בדרך כלל בהערכת גובה הפיצוי בגין הפרת חוזים בתחום הבידור, כאשר הפיצוי כרוך בחישובים ובהערכות של סיכוי לרווח. (Abc Paramount Records Inc. v. Topps Record Distributing Co. 374 F. 2d 455, 461). מכל מקום, גם אם היה מקום לחשב את הנזק לשיטתו של השופט קמא, הרי נוכח המסקנה אליה הגעתי, כי יש להפחית את כמות ההופעות בגינן יש לפצות את המשיבה כדי מחצית, הרי שהסכום אותו פסק השופט הוא מוגזם. כאן המקום להזכיר, כי השופט אף פסק בנפרד פיצוי בגין פגיעה במוניטין של המשיבה, ופיצוי בגין עגמת הנפש שנגרמה לה בשל אופן הפרתו של החוזה בסך כולל של 20,000 דולר, כאשר ציין כי "מדובר בפיצוי בגין שני ראשי נזק לא ממוניים". יהא אשר יהא מובנו של המושג "מוניטין", אשר עליו נאמר לא אחת בפסיקתנו, כי הוא "קשה להגדרה מדויקת וממצה", הרי ברור שכאשר מדובר בפגיעה במוניטין הכוונה היא לנזק ממוני, הגם שקשה הוא לכימות (רע"א 371/89 ליבוביץ נ' אליהו בע"מ ואח', פ"ד מד(2) 309; ע"א 442/85 זוהר ושות' נ' מעבדות טרבונל (ישראל), פ"ד מד(3) 661). בענייננו, נראה כי הפגיעה במוניטין מתבטאת בעיקרה בנזק העקיף שנגרם למשיבה בתקופה שלאחר החוזה, ולפיכך - אין ראש נזק זה ראוי לפיצוי נפרד בבחינת "ראש נזק לא ממוני", מעבר לסכום שנפסק ממילא בגין התקופה האמורה. עם זאת, הסכום שפסק השופט קמא בראש נזק זה כלל גם פיצוי בגין עגמת נפש, אותו רשאי היה בית המשפט לפסוק בגין הנזק הבלתי ממוני בהתאם לסעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) (להלן: חוק החוזים (תרופות)). על יסוד כל אלה, הגעתי למסקנה כי ראוי היה לפצות את המשיבה בגין שני ראשי הנזק הנזכרים, דהיינו נזקיה הממוניים שנגרמו בשל הפרת החוזה בתקופה הבתר-חוזית ועגמת הנפש שנגרמה לה, על דרך של אומדנא בסכום כולל של 30,000 דולר בשווים בשקלים נכון ליום מתן פסק-הדין בבית המשפט קמא, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית עד יום התשלום בפועל. הקטנת הנזק 11. בסיום חלק זה, לא נותר לי אלא להתייחס לטענתם של המערערים, כי המשיבה יכולה היתה להקטין את נזקיה ולדאוג לעצמה להופעות. טענה זו נדחתה על ידי השופט קמא, בקובעו כי התנהגות כזו מצידה של המשיבה, עלולה היתה להתפרש כהפרת החוזה. קביעה זו מעוגנת היטב בתשתית הראייתית שהיתה בפני בית המשפט. נוכח ההשתלשלות העובדתית, כפי שהוכחה, אין לומר כי המשיבה יכולה היתה באמצעים סבירים לפעול להקטנת הנזק תוך התקשרות עם אמרגן אחר בתקופה החוזית. סעיף 14(א) לחוק החוזים (תרופות), קובע לאמור: "אין המפר חייב בפיצויים לפי סעיפים 10, 12 ו13- בעד נזק שהנפגע יכול היה, באמצעים סבירים, למנוע או להקטין". נטל ההוכחה כי הנפגע יכול היה להקטין את הנזק ונמנע מעשות כן מוטל על המפר (ר', למשל, ג' שלו, דיני חוזים (מהדורה שנייה) 581; ע"א 571/80 אילן רחמים חברה לבנין והשקעות בע"מ נ' אריה טביק ואח', פ"ד לז(2) 77; ע"א 162/81 מאיר שמחון ואח' נ' יוסף בכר חברה לבנין ופיתוח בע"מ ואח', פ"ד פ"ד לט(1) 701; ע"א 411/87 חזן נ' דגן, פ"ד מג(2) 273; ע"א 1432/90 לה ז'באנז - באגט תעשיות לחם בע"מ נ' רם און (טרם פורסם)). בענייננו, אין חולק כי כבר בסוף שנת 1980, לקראת מועד פקיעתו של ת1/ (ביום 1.2.81), החלה המשיבה במגעים עם אמרגן אחר, מר אבי פרץ, ולאחר שהחוזה פקע החלה לעבוד עמו, בנסותה לשקם מחדש את הקריירה שלה. המחלוקת היא אפוא אך ורק לגבי מספר החודשים שקדמו לכך. טענתה העיקרית של המשיבה היא, כי לא יכלה להקטין את נזקה, לאור העובדה שההסכם ת1/ אסר עליה לעשות כן. ואמנם, סעיף 2 להסכם ת1/ קובע, כי: "המשרד יהיה וישמש כסוכן בלעדי לכל הופעותיו, פעולותיו ופעילותיו האומנותיות של האמן והאמן לא יהיה רשאי כמובן, למנות כל סוכן אחר לצורך הפעולות והפעילות הנ"ל". (ההדגשה שלי - ד.ב). בד בבד, סעיף 7 להסכם מורה, כי: "כל פנייה אל האמן מכל גורם שהוא להופעה או להזמנה, יהיה האחרון חייב להפנות את הפונה או המזמין האמור למשרד ולהודיע לכל גורם כי רק דרך המשרד אפשר להזמינו להופעה. במידה ולמרות האמור לעיל יקבל האמן על עצמו הופעה מבלי תיווכו של המשרד, הרי מבלי לפגוע בכל זכויותיו של המשרד, יהיה האחרון זכאי לאותה העמלה הקבועות (!) בהסכם זה, כאילו בצע המשרד את ההזמנה האמורה". (ההדגשות שלי - ד. ב.). לכאורה, ניתן לומר כי המשיבה יכלה לעסוק בעצמה בארגון הופעות מבלי להיחשב כמפרה את החוזה, תוך הפניית הגורמים עימם התקשרה אל האמרגנים, בהתאם לסעיף 7 האמור. עם זאת, נראה כי אין לצפות מן המשיבה לעסוק בעצמה בארגון הופעות, שהרי כל תכליתם של חוזי הייצוג והאמרגנות למיניהם היא למנוע מן האומן עיסוק בדברים מעין אלו, הדורשים מומחיות וקשרים שאין הוא ניחן בהם ברגיל. הפעולה הסבירה בה יכלה אפוא המשיבה לנקוט לכאורה היא אך ורק פנייה לאמרגנים אחרים על-מנת שיארגנו לה הופעות. ואולם, קריאת שני הסעיפים המצוטטים לעיל גם יחד אינה מותירה מקום לספק, כי נקיטה בפעולה כזו הייתה אכן עלולה להיחשב כהפרה של החוזה מצד המשיבה. המערערים הצביעו בפנינו על כך שהמשיבה מעולם לא ראתה עצמה מוגבלת לביצוע התקשרויותיה המקצועיות באמצעותם. כך, למשל, השתתפה המשיבה בשני סרטים ללא זיקה למשרד "אורות", כשהיא משלמת עמלה לסוכנת שעיסוקה בליהוק סרטים, וכן השתתפה בתשדירי פרסומת ברדיו (ר' עדותה בע' 17 לפרוטוקול הישיבה מיום 31.5.87). נוסף לכך, ב78-' הפיק קובי אשרת למשיבה אלבום שירים ראשון, "שלא בזיקה לאנשי אורות" (ר' עדות המשיבה בע' 26 לפרוטוקול הישיבה מיום 1.6.87). יחד עם זאת, אין להתעלם מעדות המשיבה, כי פעילויות ספציפיות אלו נעשו בידיעתם של המערערים ובהסכמתם (ר' ע' 17 לפרוטוקול הישיבה מיום 31.5.87). במובן מסויים ניתן למצוא תימוכין לעדות זו גם בדברי המערערים (עדות צח בעמ' 267 לפרוטוקול מיום 26.11.89). בתקופה שקדמה להפרה, יחסי הצדדים היו תקינים ושרר ביניהם שיתוף פעולה למען הגשמת האינטרסים המשותפים שלהם. נראה כי המערערים אכן העלימו עין באותה תקופה מהתקשרויות ספציפיות אלו של המשיבה שלא באמצעותם, ויתכן שאף נתנו לכך יד באופן פוזיטיבי. מכל מקום, לא נראה כי ניתן ללמוד ממקרים ספורים אלה על הסכמה חדשה שבנוהג שהחליפה את הדברים המפורשים האמורים בחוזה. בהקשר זה יצויין עוד, כי בהסכם שנכרת בין המשיבה לבין המערערים ביום 10.3.80 (נ1/), שוחררה המשיבה באופן פורמלי מתלות במערערים בנוגע להקלטת תקליטים בישראל. הצורך בהסכם פורמלי על-מנת לשחרר את המשיבה מן התלות במערערים מלמד אף הוא, כי לתניות האמורות נותרה נפקות, לא רק על הנייר, אלא גם בחיי המעשה. נראה כי בתקופה הרלבנטית, בה כבר לא ניתן לדבר על יחסי אמון ושיתוף פעולה בין הצדדים, טענתה של המשיבה, כי חששה לבצע התקשרויות שלא באמצעות המערערים במנוגד לחוזה ביניהם, סבירה בהחלט. יתרה מזו, לאחר שהודחה מן הלהקה והחלה להרגיש שהמערערים מפסיקים לקדם את ענייניה, ביקשה המשיבה מן המערערים להשתחרר מן ההסכם, אך הם סירבו לשעות לפניותיה (ר' ע' 9 לפרוטוקול מיום 31.5.87). כפי שתיארה המשיבה, היא פנתה אליהם מספר פעמים, הן בטלפונים והן במכתבים, ואף הפנתה אליהם מכתב מעורך-דינה. המערערים לא הכחישו את דבר קיומן של פניות אלו, ואין אפוא מקום להרהר אחר קבלת הדברים כממצא עובדתי. נוכח סירובם של המערערים לשחרר את המשיבה מהתחייבותה לשמור על בלעדיותם בשירותי אמרגנות, מתחזקת גירסת המשיבה, לפיה חששה כי בפעולות להקטנת נזקה תפר את החוזה ותהא חשופה לתביעות מצד המערערים. אשר על כן, צדק השופט קמא בקובעו, כי המשיבה נמנעה כדין מהתקשרות עם אמרגן אחר לשם הקטנת נזקה. הכספים שנתקבלו עבור הופעות הטלויזיה בחו"ל 12. המשיבה ביקשה מבית המשפט קמא כי יפסוק לה סכומים להם היא זכאית לטענתה בגין הופעות טלויזיה בחו"ל. השופט קמא נעתר לבקשה, תוך שהוא דוחה את טענת ההגנה של המערערים, לפיה לא קיבלו כלל כספים עבור אותן הופעות בהיותן חלק מיחסי הציבור לקידום מכירות התקליטים. השופט קבע כי נתקיימו כ60- הופעות, וזאת בהתבסס על עדות המשיבה ועדות אחד מחברי הלהקה, העד בילו. לאחר ניכוי הסכום ששולם בארץ עבור שלוש הופעות פסק השופט למשיבה על בסיס 60 הופעות, שהתשלום בגינן 2,500 דולר להופעה לכל הלהקה, סכום של 24,938 דולר בתוספת ריבית דולרית מיום הגשת התביעה עד לתשלום. את מסקנתו כי נתקבלו כספים בגין הופעות הלהקה בטלויזיה ביסס השופט קמא על עדות המשיבה, כי בשתי הזדמנויות נוכחה לדעת כי מתקבלים תשלומים עבור ההופעות, כשראתה מעטפות נמסרות לנציג המערערים, מר קטן, שהתלווה לסיורים ולהופעות הלהקה. לפי עדותה ראתה בפעם האחת מעטפה ובה כסף נמסרת לו בשווייץ, ופעם אחרת בהיותם בבלגיה שמעה שיחה עם נציג הטלויזיה הבלגית בה הוזכר כי שולם תגמול עבור ההופעה בסך 35,000 פרנקים בלגיים. המשיבה העידה עוד כי בגין שלוש הופעות נמסר לה כסף בארץ שאת קבלתו אישרה בקבלה ת27/. מר קטן הנ"ל העיד מטעם המערערים ואישר בעדותו כי קיבל כספים עבור ההופעות בחו"ל "פעמיים, יכול להיות שלוש, אולי חמש פעמים". השופט קבע כי עדות זו של מר קטן סותרת את גירסת המערערים שלא נתקבל כסף עבור ההופעות בחו"ל ותומכת בגירסת המשיבה. השופט שקל בין היתר, את העובדה שהמערערים שינו גירסתם בנושא זה מגירסת הכחשה טוטאלית ביחס לקבלת כספים בכתב ההגנה, לגירסה אותה העלו בבית המשפט, לפיה נתקבלו כספים בגין חלק מההופעות, אך רק לצרכי כיסוי ההוצאות של חברת "פולידור" שאירגנה את ההופעות. לפנינו חזרו המערערים על טענתם כי אין הם חייבים למשיבה עבור הופעות הטלויזיה בחו"ל. לפי הטענה, ההופעות שאירגנה חברת "פולידור" בחו"ל לקידום המכירות, היו חלק ממסע פרסום שלא נתקבל בגינו תשלום למעט כספים ששימשו להחזר הוצאות "פולידור". הם תוקפים עוד את מספר ההופעות שנקבע על ידי בית המשפט קמא ואת גובה הסכום בו העריך השופט כל הופעת טלויזיה. יאמר תחילה כי גירסתם של המערערים כאילו לא נתקבל כל תשלום בגין ההופעות בחו"ל אינה יכולה לעמוד, זאת נוכח עדות המשיבה כמתואר לעיל שנתמכה בעדי המערערים מר קטן ומר קובי אשרת, שכל אחד מהם נלווה לחלק מסיורי הלהקה בחו"ל, ואישר בעדותו שבחלק מההופעות נתקבלו כספים. העד אשרת העיד כי הוא מניח שהכספים שנתקבלו על ידו ונמסרו למערערים, חולקו כיאות בין חברי הלהקה. עדויות אלה מאשרות כי לפחות בחלק מההופעות נתקבלו כספים וכי אלה לא נועדו רק לכיסוי הוצאותיה של "פולידור". עוד התברר מעדות המערער צח עצמו, כי הכספים נתקבלו גם בהופעות שהפיקה "פולידור" ולא רק בהופעות שהופקו על ידי המערערים כנטען על-ידיהם, כמו באותה הופעה נזכרת בטלויזיה השוויצרית. העולה ממכלול הראיות הוא איפוא, כי הוכח שנתקבלו תשלומים עבור ההופעות של הלהקה בטלויזיה. שאלה נפרדת היא האם הוכח שנתקבל תשלום עבור כל ההופעות. המשיבה לא יכולה היתה להעיד על כך והנתונים לענין זה היו בידי המערערים. נראה לכאורה, כי כספים אלה או חלקם התקבלו במזומנים ונמסרו למערערים בלי שמצאו ביטוי בהנהלת החשבונות. גירסתם של המערערים על פניה אינה מעוררת אמון והאבחנה שהציגו באחד משלבי הדיון בבית המשפט קמא בין שני סוגי הופעות - אלה שהם הפיקו ואלה שפולידור הפיקה, קרסה. אשר על כן, לא ניתן אלא לאשר כי הקביעה ששולם ללהקה בגין הופעות הטלויזיה בחו"ל עומדת בעינה. אשר לסכום שיש לפסוק למשיבה בגין הופעות אלה פסק השופט קמא על יסוד עדות המשיבה ביחס למספר ההופעות אותן הכפיל בסכום שהוערך על ידו כתקבול עבור כל הופעה. נראה כי המסקנה אליה הגיע על פי הערכתו בראש נזק זה, מעניקה למשיבה פיצוי מופרז, הן בשל מספר ההופעות שהביא בחשבון, והן בשל הסכום שהעריך כי נתקבל עבור כל הופעה בטלויזיה. אשר למספר ההופעות, המשיבה העידה כי נתקיימו 60 הופעות, אך לא יכולה היתה לפרטן, וחבר הלהקה בילו העיד על עשרות הופעות. המשיבה הגישה רשימה שכללה פירוט של נסיעות ומשך שהייה בחו"ל ורשימה של הופעות שהצליחה להזכר בהן, וזו הרשימה ת26/. ברשימה ניתן פירוט של 20 הופעות טלויזיה מסוימות, פירוט שלא הוכחש בידי המערערים. ניתן איפוא לומר, כי הוכח ללא מחלוקת קיומן של 20 הופעות. עוד עולה מאותו מסמך ת26/ כי הלהקה נסעה שלוש עשרה פעמים לחו"ל ושהתה בחו"ל כ150- ימים. נוכח מספר הנסיעות והשהייה הממושכת, אין להניח שהתקיימו 20 הופעות בלבד. נראה איפוא, כי על יסוד אומדן סביר ולא על פי חישוב מדוייק, ניתן להניח כי בכל אותה תקופה התקיימו לפחות 30 הופעות. נוכח הסתבכותם של המערערים בעדויותיהם בדבר העדר תשלום בגין ההופעות בטלויזיה, וההוכחות הפוזיטיביות ביחס למקרים בהם נתקבל תשלום בגין הופעות אלה, יש בסיס להערכה כי היו 30 הופעות בתשלום. באשר להוכחת גובה התשלום בגין כל הופעה, נראה כי גם בענין זה, בסיס החישוב שנעשה בבית משפט קמא לוקה. השופט קמא התבסס על הקבלה ת27/ אשר כללה הופעת טלויזיה אחת בשוויץ ושתי הופעות בהולנד, אשר התשלום בגינן היה הרבה יותר גבוה, אלא ששתי הופעות אלה לא היו בטלויזיה. לעומתם, הסכום שהוכח כי שולם ללהקה בבלגיה ובשוויץ בגין הופעות טלויזיה, היה נמוך במידה ניכרת. בדיקת הסכומים הללו והשוואת שערי המטבעות השונים בתקופה הרלבנטית נותנת יסוד להערכה כי חלקה של המשיבה בכל הופעה של הלהקה הוא סכום של 200 דולר להופעה נכון לינואר 1980. אשר על כן, הייתי מעמידה את הסכום אותו חייבים המערערים לשלם למשיבה בגין הופעות הטלויזיה על סכום של 200 דולרים בגין 29 הופעות (לאחר הפחתת ההופעה בשוויץ בגינה שולם למשיבה) בתוספת ריבית דולרית של 11% לשנה מצטבר, החל מיום 1.1.80, ועד יום התשלום בפועל, כשהסכום מומר לשקלים. החשבונות הבלתי מוסדרים בין הצדדים 13. תביעת המשיבה כללה גם תביעה למתן חשבונות ותביעה לחיוב המערערים לשלם למשיבה את הסכום שיתברר כי מגיע לה לאחר עיון בחשבונות. כפי שיפורט להלן, למרות ההתדיינות הממושכת שבין הצדדים, לא התבררו במהלך הדיונים כל החשבונות והחיובים הנובעים ממערכת היחסים העסקיים שבין המערערים והמשיבה. המערערים לא הציגו במהלך ההתדיינות את מסמכי החשבונות המפורטים כנדרש מהם, ומטעם זה התקשה בית המשפט לפסוק למשיבה את הסכומים המגיעים לה מהכנסות הלהקה. השופט עשה מאמץ לדלות מתוך ים המסמכים והנתונים שהיו בפניו ממצאים ביחס לחובות המערערים למשיבה, אולם הגיע לקביעות חלקיות בלבד, וביחס לפריטים מסויימים במערכת ההתחשבנות הוא החליט למנות רואה חשבון "לתפקיד החוקר הבודק לקביעת העובדות והסקת המסקנות החשבונאיות המתבקשות על פי עובדות ובדיקות אלה". השופט קמא חייב את הצדדים להמציא לרואה החשבון את כל המסמכים הרלבנטיים ולהשיב לשאלותיו כפי שיידרשו, על מנת לאפשר לו לקיים בדיקה וחקירה. למעשה, השאיר בית המשפט בידי רואה החשבון, שיקבע על ידי "יו"ר אגודת רואי החשבון בישראל", את קביעת החיובים שהועברו לבדיקתו באופן שיהא בו כדי לחייב את הצדדים מבלי שמסקנותיו תובאנה בפני בית המשפט. המערערים תקפו הן את קביעותיו של בית המשפט באשר לסכומים אותם פסק, והן את מינוי רואה החשבון והעברת ההכרעה הסופית לידיו. צודקים המערערים בטענתם, כי שגה השופט קמא בדרך בה הלך במינוי רואה החשבון. אכן, על בית המשפט להכריע בסכסוך שבפניו, ואינו יכול להשאיר את ההכרעה בתביעה בידי מי שנתמנה בודק וחוקר מטעמו. המנגנון של קביעת חוקר ובודק לעריכת חשבונות במהלך בירור תביעה, מוכר בתקנות סדר הדין האזרחי. תקנה 123(א) לתקנות אלה, קובעת לאמור: "בית המשפט רשאי, בכל עת לאחר הגשת התובענה להורות על עריכת חקירה או חשבון, אף אם נראה שמבוקש סעד מיוחד או סעד נוסף, או שיש לדון בפלוגתא מיוחדת, ולגביהם ראוי היה להמשיך בענין בדרך הרגילה; נתן בית המשפט צו כאמור, רשאי הוא להורות הוראות ולמנות אנשים לעריכת החקירה או החשבון, ככל שייראה לו". אפשרות זו פתוחה בפני בית המשפט גם בתביעה למתן חשבונות, אם התברר לו שהחשבונות שהוגשו אינם מלאים ומצריכים חקירה ובדיקה (ראו ע"א 127/83 ברלב ואח' נ' רפופורט ואח', פ"ד מ(3) 249; ע"א 1763/93 זילכה נ' שוחט ואח', (טרם פורסם)). אין ספק כי המקרה שלפנינו הוא אחד המקרים המתאימים לכך. אלא שתפקידו של חוקר ובודק כזה אינו להכריע בסכסוך, ועליו להביא את ממצאי בדיקתו בפני בית המשפט, אשר שיקול הדעת הסופי תמיד מסור לו (זוסמן, סדרי הדין האזרחי, 499; ע"א 123,124/79 מדינת ישראל נ' קמינר ואח', פ"ד לד(1) 617). לפיכך, קביעתו של בית המשפט קמא להשאיר עניינים מסויימים בידי רואה החשבון שהתמנה מטעמו אינה יכולה לעמוד. התוצאה המתבקשת היא, כי אין מנוס מלהחזיר את הנושאים שהועברו להכרעתו של רואה החשבון אל בית המשפט המחוזי כדי שיכריע בשאלות השנויות במחלוקות. החלטה זו קשה עלי, נוכח הזמן שחלף מאז הוגשה התביעה, ובהתחשב בהתמשכותם יוצאת הדופן של ההליכים. בעת הדיון שלפנינו הבענו דעתנו, כי ראוי לשים קץ להתדיינות ממושכת זו והצענו לצדדים כי ישאירו את ההכרעה הכוללת בסכסוך הכספי שביניהם בידינו על דרך של פשרה בהתאם לסעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד1984-. משנענינו בסירוב, לא נותר לנו אלא לעשות כל שניתן על מנת להכריע בפלוגתאות, תוך בחינת טענות הצדדים לגופן. אולם, כפי שהוסבר לעיל, לא מיצה בית המשפט קמא את קביעת הממצאים העובדתיים משום שהגיע למסקנה שלא נמסרו לו נתונים מספיקים. ואכן, התשתית החשבונאית שנפרשה בבית המשפט קמא, לא היתה מספקת. בית המשפט נדרש לחקירותיו של רואה החשבון, אך לא השלים את המלאכה בענין זה. דו"ח רואה החשבון נערך לאחר מתן פסק הדין בבית המשפט קמא והומצא לנו במהלך הדיון בערעור. הדו"ח לא היה איפוא בפני בית המשפט קמא, לצדדים לא ניתנה הזדמנות לחקור את רואה החשבון, ומבית המשפט נשללה אפשרות לבקש הבהרות לטעון הבהרה. בנסיבות אלה, כאמור, לא נותר לנו אלא להחזיר עניינים מסויימים לבית המשפט קמא. דו"ח רואה החשבון שהוגש לנו התייחס למכלול החשבונות, וכלל התייחסות גם לעניינים שבית המשפט קמא כבר נתן דעתו עליהם. גישה זו של רואה החשבון נתבקשה מכך שלצורך מסקנותיו היה עליו לראות תמונה חשבונאית כוללת. תחילה סברתי כי ניתן לצמצם את העניינים אשר יוחזרו להכרעתו של בית המשפט המחוזי רק לאותם פריטים חשבונאיים שבית המשפט קמא נמנע מלהכריע בהם, ובחנתי לגופן את טענות הצדדים באשר לאותם ענינים שהוכרעו כבר על ידי השופט קמא. אולם, דרך זו אינה יכולה לפתור את כל השאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים, שכן חלק מן הנושאים שהשופט קמא הכריע בהם שזורים וכרוכים בממצאים החשבונאיים של רואה החשבון. בנסיבות אלה הגעתי למסקנה, כי בכל הענינים שנבחנו על ידי רואה החשבון, ואשר יפורטו מכאן ואילך, יבוטלו הסכומים שנפסקו על ידי השופט קמא, ועניינים אלה יוחזרו לבית המשפט המחוזי לקביעת הממצאים בכפוף לקביעות שיפורטו להלן ביחס לאותם עניינים. א. ניכוי ההוצאות מחלקה של התובעת בהכנסות לצורך חישוב הכספים המגיעים למשיבה על פי ההסכם ת3/ (ההסכם שנחתם בין המערערים לבין כל אחד מחברי הלהקה לקראת תחרות קדם האירוויזיון), ניכו המערערים מן ההכנסות שהתקבלו את הוצאותיהם. המשיבה טענה, כי היה על המערערים לשאת בהוצאות ולנכות אותן מן האחוז הקבוע שאותו קיבלו מההכנסות על פי החוזה. בית המשפט קמא קיבל את עמדת המשיבה. הוא עמד על כך שעניין ניכוי ההוצאות לא הוזכר בהסכם ת3/, וקבע כי משלא נאמר דבר בהסכם, ברור שהלהקה ראתה את המערערים כאחראים להוצאות. השופט עמד על כך שאם ינוכו ההוצאות, הרי שהלהקה לא תקבל "לא פחות מ1/3- ההכנסות", כפי שנקבע בהסכם. נוסף לכך, הזכיר השופט את השיעור הגבוה שהופרש למערערים מכלל ההכנסות (66%), וקבע כי גם נוכח שיעור זה, לא יהא זה סביר לפרש אחרת את ההסכם. בעניין זה, חיזק השופט את מסקנתו אף בעדותו של אמרגן אחר (מר יורמן) לעניין גובהם החריג של אותם אחוזים שהופרשו למערערים מכלל ההכנסות. לצורך בחינת אומד-דעת הצדדים, התבסס השופט גם על כך ששאר חברי הלהקה ערערו על ניכוי ההוצאות כאמור (מה שהתבטא בסופו של דבר בהסכם פשרה (ת46/), שנחתם בינם לבין המערערים, בו סוכם על חלוקה מסוימת של נטל ההוצאות בין הצדדים). השופט קמא נעזר לצורך רישום סכום ההוצאות שניכה בתחשיבו של העד עטרי (ת16/) שהתבסס על מסמכי רואה החשבון של המערערים. השופט פסק למשיבה את חלקה, שלדעתו נוכה שלא בהתאם להסכם ת3/, היינו שישית מההוצאות על פי תחשיבו של עטרי. סכום זה הסתכם ב14,426.54- דולר, בתוספת ריבית דולרית של 11% מיום הגשת התביעה. המערערים טוענים כי בית המשפט קמא טעה בפרשנות החוזה ועומדים על כך שכוונת הצדדים במונח "הכנסות" בת3/ היתה לרווחים (נטו) ולא לתקבולים. הם מבקשים, כי ייקבע שהמשיבה היתה חייבת מלכתחילה להשתתף במלוא חלקה היחסי בהוצאות ההפקה, ולחילופין, כי היתה חייבת להשתתף במחצית מסכום זה, כאשר לטענתם אכן נוכה בפועל רק מחצית סכום ההוצאות. פרשנותו של השופט קמא לחוזה ת3/ מקובלת עלי. הנסיון להתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים לחוזה, על פי כל גישה פרשנית המקובלת בבית משפט זה, מוביל למסקנה, כי כאשר נקבע בחוזה ת3/ כי הלהקה תקבל סכום של "לא פחות מ1/3- כל ההכנסות ממכירת ההקלטות שיופקו על ידי משרדנו", מדובר בתקבולים ולא ברווחים נטו. לשון החוזה ברורה היא, שכן פירושו של הביטוי "הכנסות" מבלי כל סייג או ציון מיוחד הוא סך התקבולים שנתקבלו (ראו גם סעיף 25(ג) לחוק החוזים (חלק כללי)). גם שילובו של ביטוי זה בסעיף כולו מלמד על כך שהכוונה היא לסך כל הפדיון ממכירת התקליטים. אף הנסיבות החיצוניות לחוזה תומכות בפירוש זה של הביטוי "הכנסות". ההסכם ת1/, שאף הוא הסכם בין אותם צדדים, הסכם הייצוג, מציין במפורש כי המשיבה תישא בהוצאות שונות הקשורות בפירסום והעסקת נגנים. גם הסכמים נוספים, שהמערערים היו צד להם, כגון ההסכם ת2/ וההסכם ת45/, מלמדים, כי כאשר יש כוונה כי האמן יישא בהוצאות, הדבר נקבע בחוזה במפורש. העובדה כי החוזה ת3/ הוא החוזה היחיד מבין אלה שהוצגו, שהמערערים הם צד להם, ששותק לענין ההוצאות, מדברת בעד עצמה. יש להביא בחשבון כי המערערים הם אמרגנים מנוסים, ואין זה סביר כי שאלת הנשיאה בנטל ההוצאות נעלמה מעיניהם. לכך יש להוסיף טעם נוסף, שהשופט קמא נתן לו בצדק משקל רב. האחוז הגבוה שקיבלו המערערים בחוזה זה מהכנסות התקליטים, הוא על פי הראיות שהובאו בתיק, אחוז גבוה מהמקובל וממה שקיבלו הם עצמם מהכנסות ממקורות אחרים. אחוז גבוה כזה מתיישב עם המסקנה, כי בכך נטלו המערערים על עצמם את הסיכון הכרוך בהפקה ובנשיאה בנטל ההוצאות. ניתן, איפוא, לומר, כי אף בחינת הגיונו הכלכלי של ההסכם, ככל שיש בו לשמש אמת מידה לפרשנותו, תומכת בפירוש כי הוצאות ההפקה לא הוטלו על המשיבה. אשר על כן, דין טענת המערערים, כי החבות בהוצאות היתה על המשיבה, להדחות. ומכאן לקביעת גובה הסכום. כאמור, השופט קבע, כי המשיבה זכאית למלוא חלקה בסך ההוצאות שנקבע בהתאם לתחשיבו של העד עטרי. השאלה השנויה במחלוקת בענין זה היא האם אכן ניכו המערערים בפועל את כל סכום ההוצאות על פי חלקה של המשיבה או רק את מחציתו, כטענתם. מסתבר, כי רואה החשבון - במסגרת בדיקתו - בחן את הפריט הנוגע לסכום ההוצאות האמור. אשר על כן, לא ראיתי להכריע במחלוקת העובדתית האמורה, ובית המשפט המחוזי אשר בפניו יידון הדו"ח של רואה החשבון, יתבקש להכריע בשאלת סכום ההוצאות שנוכה ולפסוק את הסכום שישולם למשיבה בגין פרט זה. ב. חלקה של המשיבה בהכנסות על פי דוחות פולידור ומיקדמות פולידור השופט קמא קבע, כי המשיבה זכאית לחלק שטרם שולם לה בכספים שנתקבלו מחברת "פולידור", ששימשה כמפיצת התקליטים של להקת "חלב ודבש" בחו"ל. כספים אלו משתקפים בדו"חות שכונו בבית המשפט קמא "דו"חות פולידור" (ת9/ (1) - (11)). מדובר בדו"חות שנשלחו מן החברה אל המערערים, ובהם פירוט לגבי מכירות תקליטי הלהקה, לגבי התקופה שמתחילה ביום 1.4.79, ומסתיימת בסוף ספטמבר 1981. בענין זה פסק השופט קמא למשיבה סכום של 8,223 דולר בגין חלקה של המשיבה בהכנסות פולידור, שטרם שולמו לה. לענין סכום זה, טענה המשיבה במסגרת הערעור שכנגד, כי טעה השופט קמא בכך שפסק לה ריבית רק החל מדצמבר 1986, ולא מיולי 1980. אכן, התאריך אשר ממנו נפסקה הריבית לטובת המשיבה ביחס לפריט זה, הוא תאריך מקרי אשר נקבע בטעות בהתאם למועד עריכת הדו"ח ת19/, אשר שימש בסיס לחישוב האמור. לפיכך, נוטה הייתי לקבל את ערעורה של המשיבה בענין זה. אלא שהתברר כי במסגרת בדיקותיו הכוללות, נזקק רואה החשבון גם לפריט זה והגיע למסקנה כי מבחינה חשבונאית נפלה טעות בקביעת סכום החיוב הבסיסי על ידי השופט קמא. אשר על כן, בנסיבות אלה, אני רואה לבטל את פסיקתו של בית המשפט קמא ביחס לפרט זה, ונראה לי כי ראוי הוא שלאחר בחינת דו"ח רואה החשבון, יפסוק בית המשפט המחוזי את הסכום שטרם שולם על פי דו"חות פולידור. נוסף לסכום שנקבע על פי הדוחות, קבע השופט קמא סכום נוסף של 45,000 דולר כחלקה של המשיבה ממקדמות ששולמו למערערים מחברת פולידור. גם סכום זה שנפסק אינו יכול לעמוד ודינו להתבטל. טענה מרכזית של המערערים היא כי יש חפיפה בין סכומי המקדמות ששולמו לבין הסכומים שצויינו בדו"חות פולידור, ואשר בגינם כבר פסק השופט את הסכום שהמשיבה זכאית לו כמתואר לעיל. לצורך זה, הגישו המערערים בקשה בעת הדיון בפנינו להגשת גירסה מלאה ומפורטת יותר של דו"חות פולידור. כאן המקום להדגיש, כי התמונה המלאה ביחס לסכומי המקדמות ששולמו למערערים אכן לא נפרשה במלואה בבית משפט קמא, וזאת, בין היתר, כיוון שהמערערים לא חשפו את דו"חות פולידור המלאים שהיו ברשותם, ושאותם הם מבקשים להגיש כעת. בדו"ח של רואה החשבון עמד הוא על כך, שדו"חות פולידור נמסרו על ידי המערערים למשיבה כשהם מצונזרים, וכך הוגשו לבית המשפט. מתברר, כי הדו"חות המלאים נמסרו לרואה החשבון עצמו במסגרת המסמכים הנוספים שהועברו לעיונו בשלב הבדיקות שערך. בנסיבות אלה, כל שנותר הוא להחזיר את הדיון בשאלה הנוגעת לסכום המגיע למשיבה מתוך המקדמות שהתקבלו, ובדבר היחס שבין סכום זה לסכום המגיע לה על פי דו"חות פולידור עצמם, לבית המשפט המחוזי. ג. חלקה של המשיבה בהכנסות נוספות שטרם שולמו לה השופט קמא קבע, כי המערערים קיבלו כספים נוספים שלא העבירו למשיבה את חלקה בהם. בענין זה פסק לטובת המשיבה, על יסוד ראיות חלקיות, סכום של 15,000 דולר, שעמדו לזכותה במאזנים של המערערים (ת18/, ת18/ H), וכן סכום נוסף של 14.70 ש"ח בצירוף ריבית מיום 16.6.80. השופט הותיר לקביעתו של רואה החשבון את השאלה לאיזה סכומים נוספים זכאית המשיבה. נראה כי יש ממש בטענת המערערים כי בסכומים שפסק השופט כאמור, יש משום כפל עם סכומים אחרים שכבר נפסקו על ידי השופט קמא, בפריטים שתוארו לעיל. אשר על כן, אני רואה לבטל גם חלק זה בקביעותיו של בית המשפט קמא, ובית המשפט המחוזי ידון בשאלה אם נותרו סכומים מלבד הסכומים הנוגעים להוצאות, למקדמות ולדו"חות פולידור, אשר המערערים חייבים למשיבה. הערעור על התביעה שכנגד 14. עיינתי בטענות הצדדים לענין התביעה שכנגד, ולא מצאתי ממש בערעור. אשר לתביעת 30% עמלה מהמשיבה בגין כל פעילויותיה בתקופת החוזה ת1/, אשר אורגנו שלא באמצעות המערערים, הרי מעיון בראיות עולה, כי במקרים בהם קיבלה המשיבה הכנסות והמערערים סברו כי הם זכאים לעמלתם, הם ניכו מן הכספים ששילמו למשיבה את הסכומים המגיעים להם. לגבי הכנסות אחרות באותה תקופה, נראית לי טענת המשיבה כי הסכומים בגין עמלות לא נוכו על ידי המערערים, משום שוויתרו על סכומים אלה, ובאותה תקופה היו מעוניינים שהמשיבה תעשה לעצמה נוכח מיעוט הכנסותיה ואי יכולתם להשיג לה די הופעות. אשר לעמלה של 30% מהכנסות המשיבה מלהקת "חלב ודבש", צודק ב"כ המשיבה בהצביעו על כך שענין זה לא נכלל מלכתחילה בכתב התביעה שהגישו המערערים בבית משפט קמא, וכבר מטעם זה היה דין התביעה להדחות. מכל מקום, גם לגופו של ענין, דין הטענה להדחות. חוזה ת3/ נפרד מהחוזה ת1/, ואין להחיל עליו את תנאי התוספת של עמלה בשיעור 30%. התביעה לענין ה-PLAYBACK אכן נראית כתביעה קנטרנית וחסרת בסיס בלשונו של השופט קמא. אשר על כן, דין ערעור זה להדחות. סיכום 15. לאור האמור לעיל מתקבל הערעור, במובן זה שיוכנסו בפסק הדין השינויים הבאים והתיק יוחזר לבית המשפט המחוזי להשלמה: א. (1) במקום הפיצוי בגין אובדן הכנסות בתקופת החוזה, שנקבע על ידי השופט קמא, יבוא הסכום של 42,000$ בשווים בשקלים נכון ליום מתן פסק-הדין בבית המשפט קמא, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית עד יום התשלום בפועל. (2) במקום הסכומים שנפסקו בגין אובדן הכנסות בתקופה שלאחר תום החוזה ובגין פגיעה במוניטין ועגמת נפש יבוא הסכום של 30,000$ בשווים בשקלים נכון ליום מתן פסק-הדין בבית המשפט קמא, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית עד יום התשלום בפועל. (3) במקום הסכום שנפסק עבור הופעות הטלויזיה בחו"ל יבוא הסכום של 5,800$ בתוקפת ריבית דולרית של 11% לשנה, מצטבר, החל מיום 1.1.80 ועד יום התשלום בפועל, כשהסכום מומר לשקלים. ב. בכל העניינים שנבחנו על ידי רואה החשבון, כפי שיפורט להלן, יבוטלו הסכומים שנפסקו על ידי השופט קמא והם יוחזרו לבית המשפט המחוזי לקביעת הממצאים, בכפוף לקביעות שבפסק דין זה ביחס לאותם עניינים. בית המשפט המחוזי, יקבע את קביעותיו כאמור, לאחר שתינתן לצדדים הזדמנות לחקור את המומחה ולטעון טענותיהם, אך ורק בנושאים המנויים להלן: (1) ניכוי הוצאות מחלקה של המשיבה בהכנסות, לעניין חישוב הכספים המגיעים לה על-פי ההסכם ת3/. (2) חלקה של המשיבה בהכנסות על פי דו"חות פולידור ומקדמות פולידור. (3) חלקה של המשיבה בהכנסות נוספות שטרם שולמו לה, אם היו כאלה לפי דו"ח רואה החשבון. הערעור על דחיית התביעה שכנגד נדחה. במקום החיוב בהוצאות שהוטל על-ידי בית המשפט קמא, המערערים ישאו בהוצאות המשיבה בשתי הערכאות בסך 25,000 ש"ח. בית המשפט המחוזי יפסוק הוצאות נוספות בהתאם לתוצאות ההליך שיתנהל לפניו. ש ו פ ט ת המשנה לנשיא ש' לוין: אני מסכים. המשנה לנשיא השופטת ט' שטרסברג-כהן: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ד' ביניש. ניתן היום, ג' בכסלו תשנ"ח (2.12.97). המשנה לנשיא ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 94004440.N01 חכ/