בנק מרכנתיל דיסקונט סניף כפר יאסיף נ. סלימאן סלימאן

12 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4432/21 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופטת י' וילנר כבוד השופט ע' גרוסקופף המערער: בנק מרכנתיל דיסקונט, סניף כפר יאסיף נ ג ד המשיב: סלימאן סלימאן ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 25.4.2021 בת"א 15116-10-19 שניתן על ידי כב' השופטת אילת דגן תאריך הישיבה: ט' באדר א התשפ"ב (10.2.2022) בשם המערער: עו"ד נועם בר דוד; עו"ד שיר ברק בשם המשיב: עו"ד מאלק מורקוס פסק-דין השופט ע' גרוסקופף: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת אילת דגן) מיום 25.4.2021 בת"א 15116-10-19, במסגרתו התקבלה תביעת המשיב למתן צו עשה המורה לבנק מרכנתיל דיסקונט סניף כפר יאסיף (691) לפתוח למשיב חשבון בנק אצלו. רקע והשתלשלות עניינים במוקד ההליך שלפנינו סירובו של המערער – בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ, סניף כפר יאסיף (691) (להלן: המערער או הבנק), לאפשר למשיב – מר סלימאן סלימאן (להלן: המשיב או סלימאן), לפתוח אצלו חשבון בנק לצורך ניהולו השוטף של עסק בבעלותו (להלן: העסק). נוכח הסירוב האמור, הגיש סלימאן ביום 7.10.2019 תובענה בבית משפט השלום בעכו למתן צו עשה המורה לבנק לפתוח חשבון בנק על שמו, ולצידה בקשה למתן סעד זמני שבמסגרתה נתבקש סעד זמני הזהה לסעד שהתבקש בתביעה העיקרית. בכתב תביעתו, טען סלימאן כי בקשתו לפתיחת חשבון בנק נדחתה על ידי הבנק ללא כל הצדקה, ומבלי שניתן לכך נימוק מתקבל על הדעת. לפיכך, נטען, כי סירוב זה עומד בניגוד לאמור בסעיף 2(א)(2) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981 (להלן: חוק הבנקאות (שירות ללקוח)), שלפיו לא יסרב בנק "סירוב בלתי סביר" לפתוח ולנהל חשבון עובר ושב במטבע ישראלי ללקוח. להשלמת התמונה יוער, כי בהתאם להחלטת בית משפט השלום מיום 17.11.2019 (כב' השופט עמית רוזינס), ולבקשת הצדדים, הועבר הטיפול בתיק לבית המשפט המחוזי בחיפה, משיקולי סמכות עניינית. הערה: הסמכות העניינית לדון בתובענה שעניינה סירוב לפתוח חשבון בנק נקבעת לפי שווי חשבון הבנק בו מדובר, שהיא נגזרת של היקף הפעילות המיועדת להתבצע בו (השוו: רע"א 6500/19 גבריאל נ' אשד, פסקה 29 (7.5.2020)). ככלל, אין מקום להניח שבחשבון עובר ושב יבוצעו פעולות בהיקף שיביא את החשבון ליתרת זכות או חובה העולה על סמכות בית משפט השלום (2.5 מיליון ש"ח). על כן, במקרה הרגיל, הסמכות לדון בטענות לסירוב בלתי סביר לפתוח חשבון עובר ושב נתונה לבית משפט השלום. רק במקרים חריגים, בהם ברור מלכתחילה שהיקף היתרה (החיובית או השלילית) בחשבון שפתיחתו מתבקשת צפויה לעלות על סמכות בתי משפט השלום, יש מקום לאפשר את ניהול התובענה בבית המשפט המחוזי. בענייננו, משהועבר התיק מבית משפט השלום לבית המשפט המחוזי לפי סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לא מתעוררת שאלת סמכות עניינית, בהינתן הוראת סעיף 79(ב) לחוק האמור לפיה "בית המשפט או בית הדין שאליו הועבר ענין כאמור, לא יעבירנו עוד". בכתב הגנתו טען הבנק כי דין התביעה להידחות. לטענתו, ההחלטה לסרב לבקשת סלימאן לפתוח חשבון בנק הייתה סבירה, ואף מחויבת הנסיבות. זאת, לנוכח התנהגותו האלימה, הכוחנית והמאיימת של סלימאן כלפי נציגי הסניף בעת פניותיו לבנק בבקשותיו לפתוח לו חשבון – התנהלות אשר גרמה לתחושת פחד בקרב עובדי הסניף ולחשש ממשי מפני פגיעה בהם. בתוך כך, צוין כי בעת ביקורו של סלימאן בסניף ביום 26.7.2019, הלה איים על עובדי הסניף, לרבות מנהל הסניף (להלן: האירוע מיום 26.7.2019). בעקבות זאת, הגיעו לסניף נציגי יחידת הביטחון של הבנק, ובהם קצין הביטחון האזורי של הבנק – חוסאם אליאן ז"ל (אשר הלך לעולמו בחודש ינואר 2020. להלן: קצין הביטחון האזורי), ואף הוגשה תלונה במשטרת ישראל (להלן: התלונה). עוד צוין, כי הטיפול בתלונה אומנם הופסק משמנהל הסניף סירב להתעמת עם סלימאן לצורך בירורה, ואולם משטרת ישראל החליטה כי צוותי יס"מ יבקרו בסניף הבנק באופן תדיר, ובנוסף החליט קצין הביטחון הארצי של הבנק – מר יזהר גינתון (להלן: קצין הביטחון הארצי), כי בכניסה לסניף יוצב שומר למשך פרקי זמן ממושכים. בהמשך תגובתו הפנה הבנק לתביעה שהגיש סלימאן בבית משפט השלום בעכו נגד בנק הפועלים בע"מ – סניף כפר יאסיף (להלן: בנק הפועלים), בעקבות החלטת בנק הפועלים לסגור את חשבון הבנק שלו, וזאת על רקע התנהגותו האלימה של סלימאן כלפי עובדיו. ביתר פירוט, הפנה הבנק להחלטה שניתנה ביום 9.9.2019, במסגרת בקשה למתן סעד זמני, אשר ממנה עולה כי יומיים לאחר שאיים סלימאן על עובדי הסניף בבנק הפועלים בירי וברצח – בוצע ירי בנשק חם לעבר אותו הסניף (ת"א 63083-07-19. להלן: ההליך מול בנק הפועלים). לשיטת הבנק, הליך זה מחזק את טענותיו לעניין התנהלותו האלימה של סלימאן והחשש ממנו. מעבר לכך, לטענת הבנק, כשם שנדחתה תביעת סלימאן נגד החלטת בנק הפועלים לסגור את חשבון שלו, כך יש לדחות את תביעתו נגד הבנק – והדברים אמורים בבחינת קל וחומר, שהרי אמות המידה שהותוו בפסיקה לעניין סבירות ההחלטה לסגור חשבון בנק מחמירות מאלו שנקבעו לעניין ההחלטה שלא לפתוח חשבון בנק. מכל מקום, גרס הבנק, כי ההחלטה שלא לפתוח חשבון בנק לסלימאן נופלת בגדרי שיקול דעתו המקצועי של הבנק, אשר בית המשפט ימעט להתערב בו. ההליך בית המשפט המחוזי ביום 9.1.2020 דחה בית המשפט קמא את בקשת סלימאן למתן סעד זמני. נקבע, כי הסעד שהתבקש מביא לשינוי המצב הקיים עוד בטרם ניתנה הכרעה סופית בתביעה, ואף זהה לסעד העיקרי שנדרש במסגרתה, ועל כן הנטייה היא שלא להיעתר לסעד כגון דא, אלא במקרים חריגים, שענייננו אינו אחד מהם. עוד נקבע, כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת סלימאן – שכן, הנזק העלול להיגרם לבנק ולעובדיו אם יינתן הסעד הזמני הוא חיים תחת אימה, וזאת בניגוד לנזק העלול להיגרם לסלימאן ולעסקו, אם בכלל, אשר ניתן לפיצוי כספי. זאת ועוד, בית המשפט קמא קיבל בשלב זה את עדותו של קצין הביטחון הארצי, על אף היותה עדות שמיעה לגישתו, אשר לפיה עובדי הסניף חוששים להעיד בבית משפט נגד סלימאן, וקבע כי "ההתנהלות המאיימת כפי שתוארה על ידי קצין הביטחון בתצהירו ושהיה בה כדי לזרוע פחד בקרב עובדי הסניף עשויה להצדיק סירוב לפתוח חשבון בנק המחייב יחסי אמון ושליחות מצד העובדים", וכי אין "לאלץ עובדים ליתן שירות ללקוח עת הם מרגישים מאוימים על ידו ועת מדובר בהתנהלות חוזרת כלפי עובדי בנק אחר כפי שנקבע בהחלטת בית משפט בעכו" (פסקה 17 להחלטה). ביום 25.4.2021, לאחר שהוגשו תצהירי הצדדים וראיותיהם והתקיים דיון הוכחות, ניתן פסק דינו של בית המשפט קמא, אשר קיבל את תביעת סלימאן. בית המשפט קמא עמד על כך שמטעם הבנק הוגש תצהירו של קצין הביטחון הארצי בלבד, המהווה לגישתו עדות שמיעה, תוך שהוא נמנע מהגשת תצהירים של עובדי הבנק "שהם היחידים שיכלו לשפוך אור על גרסת הבנק בדבר השתלשלות העניינים והאיומים הנטענים" (פסקה 12 לפסק הדין). לפי קביעת בית המשפט קמא, בעוד שהאירועים המתוארים בתצהיר קצין הביטחון הארצי הספיקו למתן הסעד הזמני, לא היה בהם די לצורך הכרעה בתביעה העיקרית. בנמקו את החלטתו, ציין בית המשפט קמא כי קצין הביטחון הארצי "לא יכול היה להשיב מידיעה אישית על כל עובדה שבבסיס גרסת הבנק", ו-"לא שלט בפרטים" (פסקה 14 לפסק הדין), ובכלל זאת לא ידע כמה פעמים ביקר סלימאן בסניף הבנק או מתי בוצעו האיומים הנטענים וכלפי מי מעובדי הסניף הופנו. כך גם, לא ערך קצין הביטחון הארצי כל רישום בכתב ביחס לעדויות שטען כי גבה מעובדי הסניף ולא הציג אישור על הגשת תלונה במשטרה. מעבר לכך, קצין הביטחון האזורי הוא שנכח באירוע הנטען מיום 26.7.2019, ולא קצין הביטחון הארצי, אשר הגיע אליו מאוחר יותר ובעקבות דיווחו של קצין הביטחון האזורי, כך שעדותו של קצין הביטחון הארצי ביחס לאירועים הנטענים היא מפי השמועה בלבד. עוד נפסק, כי התאריכים שבמהלכם היה סלימאן עצור (מיום 17.5.2019 ועד ליום 19.5.2019) אינם מתיישבים עם גרסת הבנק שלפיה תלונת קצין הביטחון האזורי במשטרה הוגשה בעקבות ביקורו של המשיב בסניף ביום 26.7.2019 – דהיינו, כחודשיים לאחר מעצרו של סלימאן. כמו כן, סבר בית המשפט קמא כי הואיל וחלפו כשנתיים מאז האירועים הנטענים, הרי שכלל לא ברור האם נציגי הבנק שלגביהם נטען כי הם חוששים ממתן עדות עדיין עובדים בסניף הבנק, והאם קיים היום יסוד לחשש הנטען ממתן העדות. על כל פנים, הוסיף בית המשפט קמא, כי מעת שטען הבנק גרסה עובדתית בכתב הטענות, היה עליו להגיש את תצהיריהם של כל מי שיכולים היו לשפוך אור על האירועים הנטענים, ובכלל זאת עובדי הסניף. לנוכח האמור, נקבע כי "גרסת הבנק שבכתב הטענות נותרה ללא תימוכין ראייתי בסיסי" (פסקה 15 לפסק הדין), ומשכך לא הוכח כי סירובו של הבנק לפתוח לסלימאן חשבון בנק היה סביר בנסיבות העניין. נוכח האמור, נפסק, כי על הבנק לפתוח לסלימאן חשבון בנק בסניף המבוקש. בנוסף, לאור התוצאה האמורה, הושת על הבנק לשלם לסלימאן שכר טרחת עורך-דין בסכום של 10,000 ש"ח. על פסק הדין הוגש הערעור שלפנינו. טענות הצדדים בערעור הבנק גורס כי ההחלטה לדחות את בקשת המשיב לפתוח חשבון בנק הייתה סבירה בנסיבות העניין, לנוכח התנהלותו האלימה כלפי נציגי הסניף, וכי לא ניתן לקבל מצב שבו בנק יהיה מחויב לנהל חשבון בנק עבור אדם המהלך אימים על עובדי הבנק ויוצר אצלם חשש ממשי לחייהם. בתוך כך, טוען הבנק כי עדותו של קצין הביטחון הארצי אינה עדות שמיעה, כי אם עדות המבוססת ברובה על עובדות הידועות לו מידיעה אישית. לחלופין, נטען כי מדובר בעדות הנכנסת תחת תחולת החריג הקבוע בסעיף 9 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות ) ("עדות על אמרה שנאמרה בשעה שנעשה, לפי הטענה, מעשה עבירה, או בסמוך לפניו או לאחריו, והאמרה נוגעת במישרין לעובדה השייכת לענין, תהא קבילה אם אמר אותה אדם שהוא עצמו עד במשפט"), באשר עניינה באמירות שנמסרו לקצין הביטחון הארצי באופן ישיר על ידי עובדי הסניף ומנהלו, בסמוך לאירועי האלימות הנטענים, ולאור מעורבותו האישית בטיפול באירועים הללו מתוקף תפקידו. כן טוען הבנק כי בית המשפט קמא לא נתן משקל ראוי לחששות עובדי הסניף מפני המשיב, אשר הן אלו אשר הניאו אותם מהגשת תצהיר מטעם הבנק או ממתן עדות בנדון, והובילו את הבנק לנקיטת מספר פעולות לשמירה על ביטחונם, כגון הצבת שמירה בסניף ודרישה לביקור צוות יס"מ באופן תכוף. כמו כן, מדגיש הבנק כי המשיב הודה בעדותו כי נעצר על ידי משטרת ישראל בגין האירועים הנטענים מיום 26.7.2019 (בפרוטוקול הדיון מיום 22.3.2021, עמ' 6 ש' 15-13), וטוען כי יש במעצרו זה כדי ללמד על מהימנות גרסת הבנק באשר להשתלשלות האירועים הנטענת. זאת ועוד, לעמדת הבנק שגה בית המשפט קמא משלא ייחס משקל רב יותר להליך שהתנהל מול בנק הפועלים, ולקביעות שנקבעו בו. במסגרת הליך זה תוארה התנהלות כוחנית הדומה לזו הנטענת על ידי הבנק, ונדחתה תביעת המשיב נגד בנק הפועלים. עוד נטען כי בית המשפט קמא התעלם מקביעתו מיום 9.1.2020 (במסגרת הבקשה למתן סעד זמני) לפיה "עניין האיומים שהושמעו לא הוכחש על ידי [המשיב] שיכול היה להגיש תצהיר משלים נוכח טענות הבנק", תצהיר שלא הוגש גם לאחר החלטה זו. בהתחשב בכל אלה, ובשים לב לפסיקות בית משפט זה, לפיהן מבחן העזר לבחינת סבירות החלטת הבנק הוא מבחן הסבירות מהמשפט המינהלי – סירובו של הבנק לפתוח למשיב חשבון בנק הוא סביר. המשיב מצידו סומך ידיו על פסק דינו של בית המשפט קמא, טוען כי סירובו של הבנק לאפשר לו לפתוח חשבון עובר ושב היה בלתי סביר בנסיבות העניין, וכופר בטענה כי נהג באלימות כלפי פקידי הבנק. המשיב עומד על כך שעדותו של קצין הביטחון הארצי ביחס לאירוע הנטען מיום 26.7.2019 היא עדות מפי שמועה, וככזו אינה קבילה בהליך העיקרי, שכן קצין הביטחון האזורי הוא שנכח באירוע האמור, ולא קצין הביטחון הארצי, ומטעם זה גם לא ניתן לקבל את הטענה כי חל בענייננו סעיף 9 לפקודת הראיות. מעבר לכך, טוען המשיב כי לא ניתן להסתמך אף על יתר מרכיבי עדותו של קצין הביטחון הארצי, שכן הלה לא ידע לפרט מתי תחקר את פקידי הסניף ומדוע לא ערך כל מסמך בכתב ביחס לעדויותיהם שנגבו על ידו. כן נטען כי פרט לעדותו של קצין הביטחון הארצי, לא הובאו כל ראיות המוכיחות את הטענות כלפי המשיב. לעניין זה מציין המשיב כי לא הוכח קשר סיבתי בין הטענה כי נהג באלימות כלפי עובדי הסניף לבין ההחלטה להציב שומר מחוץ לסניף, וכי לא ניתן להקיש מההליך מול בנק הפועלים להליך דנן, שכן כל מקרה לגופו. עוד מבהיר המשיב, כי בקשתו למתן סעד זמני נדחתה אך מהטעם שהסעד שנתבקש בה (להורות על פתיחת חשבון הבנק עד להכרעה בתביעה) זהה לסעד שנתבע במסגרת התביעה העיקרית, ולא מפני שבית המשפט קמא אימץ את גרסת הבנק להשתלשלות האירועים. על כל פנים, לדברי המשיב, לא ניתן לאמץ קביעות שניתנו במסגרת החלטת ביניים – דהיינו, הכרעה בבקשה למתן סעד זמני, אל תוך ההליך העיקרי. להשלמת התמונה יצוין, כי על פי הנמסר לנו בפתח הדיון שנערך לפנינו ביום 10.2.2022, הצדדים הגיעו להסכמה לפיה לא ייפתח למשיב חשבון בנק אצל המערער עד להכרעה בערעור דנן. הסכמה זו ייתרה הגשת בקשה לעיכוב ביצוע עד להכרעה בערעור – וטוב שכך. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, והתעמקתי בראיות שהובאו בתיק, הגעתי למסקנה כי יש ממש בהשגות הבנק על פסק הדין העומד לבחינתנו. על כן, אציע לחברי ולחברתי כי נקבל את הערעור, הכול כפי שיפורט להלן. נקודת המוצא לדיוננו היא כי על תאגיד בנקאי חלה החובה לתת שירותים בנקאיים מסוימים, הנתפסים כחיוניים, לכל לקוח שמעוניין שבכך. חובה זו קבועה בסעיף 2(א) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), שכותרתו "חובה לתת שירותים מסויימים" ואשר זו לשונו: 2. (א)  לא יסרב תאגיד בנקאי סירוב בלתי סביר לתת שירותים מהסוגים הבאים: (1)   קבלת פקדון כספי במטבע ישראלי או במטבע חוץ; (2)   פתיחת חשבון עובר ושב במטבע ישראלי וניהולו כל עוד מתקיימת אחת מאלה: (א)   החשבון ביתרת זכות לטובת הלקוח; (ב)   הלקוח עומד בתנאי ההסכם בינו לבין התאגיד הבנקאי בקשר לניהול החשבון; (3)   מכירת שיקים בנקאיים במטבע ישראלי ובמטבע חוץ; טעמה של הוראה זו ביתרון שהקנה המחוקק לתאגידים בנקאיים בייחוד השירות החיוני שהם מעניקים לציבור, ומשכך מוטלת עליהם החובה לפעול בסבירות במתן שירות זה, כמו גם בשלילתו ממאן דהוא (רע"א 2407/19 זיו נ' בנק לאומי לישראל, פסקה 15 (14.5.2019) (להלן: עניין זיו); ע"א 3794/18 טולדנו נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פסקה 18 (2.10.2019) (להלן: עניין טולדנו); דברי ההסבר להצעת חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981, ה"ח 106, 106; ריקרדו בן-אוליאל דיני בנקאות – חלק כללי 68, 136 (1996)). עם זאת, אין מדובר בחובה מוחלטת. מלשונו של הסעיף הנזכר למדים אנו כי כאשר סירובו של התאגיד הבנקאי מבוסס על טעם סביר, לא תהיה בכך משום הפרה של החובה האמורה. חוק הבנקאות (שירות ללקוח), וסעיף 2 לו, אינם מגדירים מתי ייחשב סירוב לתת שירותים בנקאיים כ"סירוב בלתי סביר", ואולם סוגיה זו התעוררה במספר מקרים שנדונו בבית משפט זה ובערכאות הדיוניות. כך למשל, במקרים מסוימים נקבע כי מקום בו התקיימה התנהגות בלתי תקינה או רשלנית מצד לקוח בניהול חשבונו, באופן הגורם נזק לציבור או לבנק, כגון שהחשבון שימש להלבנת הון או למימון טרור, סירוב הבנק לתת ללקוח שירות ייחשב כסירוב סביר (רע"א 6685/17 הר של הצלחה וברכה בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פסקה 17 (10.9.2017) (להלן: עניין הר הצלחה); בג"ץ 8886/15 רפובליקנים מחו"ל בישראל (ע"ר) נ' ממשלת ישראל, פסקה 59 והמקורות הנזכרים שם (2.1.2018) (להלן: עניין רפובליקנים); עניין זיו, פסקאות 20-17. וראו גם: סעיף 50(ב) להוראה מס' 411 להוראות המפקח על הבנקים (ניהול סיכוני איסור הלבנת הון ואיסור מימון טרור) (6.3.2017)). במקרים אחרים נמצא כי התנהגותו של בעל החשבון ויחסו לעובדי הבנק חרגו מהמקובל, לרבות שימוש באלימות פיזית או מילולית מצידו כלפי עובדי הבנק או איום בנקיטת אלימות, וכי בהתאם סירוב הבנק למתן שירות היה סביר (רע"א 6582/15 עמותת איעמאר לפיתוח וצמיחה כלכלית נ' בנק הדואר, חברת דואר ישראל בע"מ, פסקה 14 והאסמכתאות הנזכרות שם (1.11.2015) (להלן: עניין בנק הדואר); עניין טולדנו, פסקה 19). הנטל להוכיח כי הסירוב היה סביר מוטל על הבנק. בהקשר זה, נקבע כי אין די בחשש ערטילאי, אלא שעל הבנק להצביע על פעולות ומעשים קונקרטיים שיש בהם כדי ללמד על קיומו של חשש ממשי להתנהלות בלתי תקינה מצידו של הלקוח (עניין בנק הדואר, פסקה 14; עניין הר הצלחה, פסקה 18; עניין רפובליקנים, פסקה 59). זאת ועוד, בפסיקת הערכאות הדיוניות נערכה הבחנה ראויה בין סירוב לפתוח חשבון בנק מלכתחילה לבין סירוב להמשיך ולהעניק את השירות הבנקאי לאחר שהחשבון כבר נפתח (וזאת ברוח ההבחנה המקובלת במישור המשפט המנהלי בין סירוב להעניק רישיון לבין ביטול של רישיון. ראו בג"ץ 113/52 זקס נ' שר המסחר והתעשיה, פ"ד ו 696, 700 (1952); בג"ץ 799/80 שללם נ' מינהל נפת פתח-תקווה משרד הפנים, פ"ד לו(1) 317, 329-327 (1981); יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך ב – ההליך המינהלי 1394-1393 (2011)). ביחס להחלטה מהסוג השני, יידרשו נימוקים כבדי משקל במיוחד כדי להצדיק את סגירת החשבון, ולפיכך טעמים העשויים להצדיק סירוב לפתוח חשבון מלכתחילה, עלולים להתברר כבלתי מספיקים על מנת להצדיק את סגירתו בדיעבד (ראו: ה"פ (מחוזי נצ') 29308-03-15 בוסתן החרמון למסחר בע"מ נ' בנק הפועלים סניף 744, פסקה 13 (13.4.2015) (השופט ערפאת טאהא); ת"א (מחוזי ת"א) 59399-01-18 האחים כהן שיווק והפצה בע"מ נ' חברת בנק הדואר בע"מ, פסקה 25 (13.3.2019) (השופטת לימור ביבי)). עוד נקבע בפסיקת בית משפט זה כי נטל ההוכחה המוטל על הבנק אינו ברמת ההוכחה הנחוצה במשפט האזרחי, דהיינו מאזן הסתברויות, אלא ברמה נמוכה יותר, הקרובה יותר לרף הראייתי הנדרש בהליך מינהלי (עניין בנק הדואר, פסקה 14; עניין הר הצלחה, פסקה 18; עניין טולדנו, פסקה 25). ומהכלל לענייננו. סירוב הבנק להעניק שירות לסלימאן נובע מהחשש שהביעו פקידי הסניף הרלוונטי בבנק (סניף כפר יאסיף), כי התנהלותו מולם תהיה כוחנית ומאיימת עד כדי אלימה, ומהסירוב שהביעו בעקבות זאת מלעסוק בענייניו. חשש זה נובע הן מהידוע לפקידי הבנק אודות סלימאן והן מהתנהלותו מולם במהלך האירוע מיום 26.7.2019. דומני כי לא יכול להיות ספק בכך שסירוב לפתוח חשבון בנק לאדם המטיל אימה על פקידי הבנק, באופן העלול להניע אותם לסרב לעסוק בענייניו או לקבל לגביו החלטות מטעמים בלתי ענייניים, הוא סירוב סביר. ודוק, על מנת להוכיח את סבירות הסירוב, אין הבנק נדרש לשכנע כי אותו אדם ביצע מעשה עבירה זה או אחר כלפי פקידי הבנק. במילים אחרות, הבנק אינו נדרש לשכנע בראיות כי האדם לו הוא מסרב לתת שירות הוא עבריין; על הבנק לשכנע בראיות כי סירובו להעניק שירות לאותו אדם הוא סביר. בית המשפט קמא לא חלק על כך שבנק רשאי לסרב לתת שירות לאדם המטיל אימה על פקידי הבנק, אלא קבע כי הבנק לא הניח תשתית ראייתית נאותה, שיש בה די כדי לבסס את טענתו לקיומו של חשש כאמור בעניינו של המשיב. זאת, בעיקרו של דבר, משמצא כי תצהירו של קצין הביטחון הארצי הוא "כולו עדות שמיעה" (פסקה 10 לפסק הדין), ובהתחשב בכך שלא הובאו ראיות נוספות, מלבד תצהיר זה, התומכות בגרסתו של הבנק. בעניין זה דעתי שונה מדעתו של בית המשפט קמא. ראשית, ייאמר כי בעשורים האחרונים הולכת וגוברת בדיני הראיות הישראליים המגמה לעבור מכללים נוקשים של קבילות להערכות של משקל הראיות ומהימנותן, תוך העדפת השיטה הבוחנת את הראיה לגופה חלף פסילתה על הסף (ראו, מבין רבים: דנ"א 7818/00 אהרן נ' אהרוני, פ"ד נט(6) 653, 716-715 (2005); ע"א 3038/05 זידאן נ' המפקד הצבאי באזור יהודה ושומרון, פסקה 5 (9.8.2006); ע"א 8423/06 שדה נ' לוינזון, פסקה 19 לפסק דינה של השופטת עדנה ארבל, ופסקאות ג'-ה' לחוות דעתו של השופט (כתוארו אז) אליקים רובינשטיין (10.8.2010)). בהתייחס לכלל הפוסל עדות מפי השמועה, מתבטאת מגמה זו בנטייה להסיר את מגבלותיו של הכלל מקום בו על פני הדברים אין חשש משמעותי למהימנות העדות. כך, במקום לחסום את דרכה של הראיה לבית המשפט, ניתן יהיה ליתן ביטוי לחשש האפשרי מפני מהימנותה בשלב הערכת משקלה (ראו, למשל, ר"ע 423/83 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוחה סילוורמן ז"ל, פ"ד לז(4) 281, 287-286 (1983); ע"א 703/86 ברנשטיין נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מג(4) 529, 533-532 (1989); ע"א 2576/03 וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פסקה 28 (21.2.2007)). על רקע האמור, סבורני כי קביעתו של בית המשפט קמא לפיה תצהירו של קצין הביטחון הארצי הוא "מתחילתו ועד סופו עדות שמיעה" (פסקה 12 לפסק הדין) מהווה פסילה כוללנית וגורפת של האמור בתצהירו, בלא הבחנה ממשית בין הטענות והראיות השונות שהובאו. הדבר אינו עולה בקנה אחד עם המגמה שצוינה לעיל, וכן עם הצורך לבחון את משקלן המצטבר של הראיות, גם אם נפל פגם בראיה כזו או אחרת (ראו: ע"א 8168/09 ועד חברת עולי משהד (אירן) ירושלים נ' הועד המרכזי לעולי (אנוסי) משהד אירן בישראל, פסקה 22 (23.10.2012); ע"א 9555/10 הופמן נ' יפה ואח', פסקה 30 (15.7.2013)). על מנת לבסס טענה לסירוב סביר מהטעם שמדובר בלקוח המטיל אימה על פקידי הבנק נדרש הבנק להציג ראיות המתייחסות לשני עניינים: ראשית, ההחלטה לסרב לתת שירות ללקוח בו עסקינן נובעת מקיומו של חשש קונקרטי וממשי אצל פקידי הבנק האמורים לטפל בענייניו של אותו אדם מפני התנהלות אלימה ומאיימת מצידו (להלן: הרכיב הסובייקטיבי); שנית, לחששם האמור של פקידי הבנק יש ביסוס באירועים שהתרחשו ובמידע אמין, ואין הוא ניזון אך משמועות, חששות בעלמא או דעות קדומות (להלן: הרכיב האובייקטיבי). ודוק, בהעדר הרכיב הסובייקטיבי, אין החשש מהלקוח מהווה הסבר אמין לסירוב להעניק לו שירות; בהעדר הרכיב האובייקטיבי, אין החשש מהלקוח מהווה הצדקה נורמטיבית לסירוב. להתרשמותי, הבנק ביסס כהלכה את שני הרכיבים הללו במקרה בו עסקינן. אשר לרכיב הסובייקטיבי, דהיינו לכך שהחלטת הסירוב דנן נובעת מקיומו של חשש קונקרטי וממשי אצל פקידי הבנק מפני סלימאן, הרי שהדברים עולים בצורה ברורה ומשכנעת מתצהירו ועדותו של קצין הביטחון הארצי, אשר לעניין זה בוודאי אינם מהווים עדות מפי השמועה. תצהירו של קצין הביטחון הארצי, כמו גם עדותו לפני בית המשפט קמא, מבוססים על שיחות שערך באופן אישי עם עובדי הסניף ומנהלו בקשר לאירועים המיוחסים לסלימאן, ובסמוך להם, כמו גם על מעורבותו הישירה בפעולות שננקטו בסניף הבנק בקשר לאותם אירועים. קצין הביטחון הארצי הצהיר על מקרי האלימות השונים שנטענו על ידי הבנק בכתב טענותיו, ואשר בעקבותיהם הוחלט כי צוותי יס"מ יבקרו באופן תדיר בסניף וכן כי יוצב שומר בכניסה אליו. עוד הוא הצהיר כי שוחח עם עובדי הסניף על האפשרות שאלו יתנו את עדותם בהליך, ואולם אף לא אחד מהם הסכים לחתום על תצהיר מטעם הבנק וליתן את עדותו, וזאת בשל החשש הכבד לחייהם. בעדותו הסביר קצין הביטחון הארצי כי "מתוקף תפקידי כקצין הביטחון וכממונה על ביטחון הבנק, אני מעורב בכל האירועים. אני מקבל דיווח מקצין הביטחון האזורי ובמידת הצורך אני מגיע לשטח ומתחקר את האנשים ועומד מול הגורמים הרלוונטיים, כמו גם במקרה הזה, הגעתי לסניף, שוחחתי עם אנשים ובדקתי את המקרה. הייתי גם במשטרת עכו ודיברתי עם הגורמים שצריך לדבר איתם, עדכנתי את הנהלת הבנק עד לרמת המנכ"ל וכל הפעולות נעשו שם, לרבות הצבת שומר והגעת צוות יס"מ לביקור יומי בסניף, הייתה החלטה שלי" (עמ' 8 לפרוטוקול הדיון מיום 22.3.2021). במצב דברים זה, סבורני כי, בכל הנוגע לאווירה ולתחושות קשות האופפות את סניף הבנק ועובדיו, תצהירו של קצין הביטחון הארצי מבוסס על ידיעה אישית. ויובהר, אלמלא פטירתו של קצין הביטחון האזורי, ניתן היה להעלות שאלות ביחס לבחירת הבנק להעיד את קצין הביטחון הארצי דווקא. ואולם, משזה מצב הדברים, ולאור מעורבותו של קצין הביטחון הארצי באירועים נושא ההליך, בהתחשב בתפקידו, כמו גם לנוכח סירוב עובדי הסניף מלהעיד, הרי שעדות קצין הביטחון הארצי די בה על מנת לבסס את טענת הבנק כי החלטתו בדבר הסירוב לתת שירות נובעת מחשש ממשי וקונקרטי של פקידי הבנק הרלוונטיים. במילים אחרות, די בה על מנת לבסס את התקיימות הרכיב הסובייקטיבי. אשר לרכיב האובייקטיבי, דהיינו קיומו של בסיס עובדתי לחשש פקידי הבנק מפני המשיב, הרי שהבנק הציג לגביו מארג משולב של ראיות, אשר די בו על מנת לעמוד בנטל המוטל עליו לעניין זה. מארג זה מבוסס בעיקרו על הרכיבים הבאים: א. עדותו של קצין הביטחון הארצי, הכוללת התייחסות לתלונה שהוגשה על ידי הבנק, לסיבות לאי בירורה ולפעולות שנקט הבנק בעקבותיה – נושאים המצויים בתחום ידיעתו; ב. פעולות שננקטו על ידי משטרת ישראל בעקבות התלונה (מעצרו של העורר ליומיים; הגברת ביקורי צוותי יס"מ בסניף), המעידות על המשקל והרצינות שייחסה המשטרה לתלונה. ג. ההחלטה בהליך מול בנק הפועלים, במסגרתה נקבע כי בנק הפועלים פעל כדין כאשר החליט על סגירת חשבונו של סלימאן, לאחר שטען כי סלימאן איים על עובדי הסניף, וכי עובדיו אינם מוכנים ליתן את עדותם נגד סלימאן. בעניין זה יוער, כי בעדותו בבית המשפט קמא לא הכחיש סלימאן את דבר קיומו של ההליך מול בנק הפועלים, כמו גם את גרסת בנק הפועלים כי סלימאן איים על עובדי הסניף, ואולם טען כי לא עשה דבר, וכי איננו יודע מדוע סגר בנק הפועלים את חשבונו (עמ' 4-3 לפרוטוקול הדיון ביום 22.3.2021)). ויובהר, גם אם ההחלטה בהליך מול בנק הפועלים אינה יכולה לשמש ראיה בתביעה נגד סלימאן בעניין התנהלותו מול בנק דיסקונט, היא בוודאי מידע שבנק דיסקונט רשאי היה להביאו בחשבון על מנת לבחון את סבירות חששם של פקידיו. אחדד. אינני סבור כי די במסכת הראיות שהציג הבנק על מנת לשכנע כי המשיב נהג בצורה עבריינית במגעיו מול פקידי הבנק בכלל, ובמהלך האירוע מיום 26.7.2019, בפרט. אם היה הבנק מעוניין לעמוד בנטל ההוכחה לביסוס טענה זו, אכן נדרש היה שיציג ראיות נוספות מפי עדים אחרים. בוודאי שאין בחומר הראייתי האמור די על מנת להביא להרשעתו של המשיב בעבירה כזו או אחרת. ואולם, כמובהר, הבנק לא נדרש לשכנע, לא ברמה הפלילית ואף לא ברמה האזרחית, כי המשיב ביצע מעשה עבירה כלפיו פקידיו. כל שנדרש מהבנק הוא לשכנע בסבירות החלטתו לסרב לתת למשיב שירות. לעניין מוגבל זה, ובשים לב לרף ההוכחה המוטל על הבנק, שהינו פחוּת מרף ההוכחה במאזן הסתברויות, בפרט משעסקינן בהחלטה שעניינה סירוב לפתוח חשבון בנק, להבדיל מהחלטה לסגור חשבון בנק – די בראיות שהביא הבנק על מנת לשכנע כי הבנק פעל כראוי, דהיינו כי סירובו לפתוח חשבון עו"ש למשיב אינו סירוב בלתי סביר במסגרת סעיף 2(א)(2) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח). סוף דבר: לאור כל האמור, אציע לחברי ולחברתי כי נקבל את הערעור, נבטל את חיוב הבנק לפתוח למשיב חשבון עובר ושב במטבע ישראלי, ונבטל את ההוצאות שהושתו על הבנק בפסק דינו של בית המשפט קמא. כן אציע לחברי ולחברתי לחייב את המשיב בהוצאות המערער בהליך דנן בסך של 25,000 ש"ח. ש ו פ ט השופט ע' פוגלמן: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת י' וילנר: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ע' גרוסקופף. ניתן היום, ‏ו' בניסן התשפ"ב (‏7.4.2022). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 21044320_Y03.docx אב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1