הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ נ. סלימאן אלעסווי

פסק-דין בתיק ע"א 4430/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4430/12 לפני: כבוד השופטת (בדימ') ע' ארבל כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופטת ד' ברק-ארז המערערת: הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. סלימאן אלעסווי 2. קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים 3. אלכסיי טימופייב 4. ילנה דיומין 5. ג'מאל העציץ 6. אגד אגודה שיתופית בע"מ 7. איילון חברה לביטוח בע"מ 8. י.א.מ. שירותי אבטחה וניקיון בע"מ 9. שלמה לוי 10. כונס הנכסים הרשמי ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בת"א 980-09-07 שניתן ביום 29.04.2012 על ידי כבוד השופטת א' דודקביץ תאריך הישיבה: כ"ד בחשון התשע"ד (28.10.2013) בשם המערערת: עו"ד עוזי לוי ועו"ד מחמוד דחלה בשם המשיבים 2-1: עו"ד אלון בלגה בשם המשיבה 6: עו"ד צבי רפפורט בשם המשיבה 7: עו"ד יצחק מנדה בשם המשיב 10: עו"ד איתי הס פסק-דין השופטת (בדימ') ע' ארבל: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ב-ת"א 980-09-07 מיום 29.4.2012 (כב' השופטת א' דודקביץ') בגדרו נקבע כי המערערת חבה בפיצוי המשיבים 5-3 בגין נזקיהם כתוצאה מתאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפלת"ד או החוק). רקע והליכים 1. ביום 27.12.2005, בשעות הערב המאוחרות, ישבו המשיב 3 וחברו ברכב פרטי מסוג מיצובישי (להלן: הרכב), במהלך רחיצתו. בסביבות השעה 22:45 נהג המשיב 1 באוטובוס, ובשלב מסוים התכופף לרצפת האוטובוס כדי להרים את מכשיר הטלפון שלו שנפל. האוטובוס אז סטה שמאלה, עלה על המדרכה, פגע בשתי הולכות רגל וגרם למותה של אחת מהן. הנהג המשיך בנהיגה, תוך כדי שהוא סוטה ימינה לכיוון המדרכה המזרחית, ופגע ברכב החונה בו ישבו המשיב 3 וחברו. האוטובוס המשיך בנסיעתו לכיוון המדרכה תוך שהוא גורר את הרכב. בהמשך התהפך הרכב על צידו הימני והאוטובוס עלה עליו בחזיתו. האוטובוס המשיך בנסיעה כשהרכב נגרר מתחתיו, פגע במדרכה ובתחנת האוטובוס ועקר אותה ממקומה. האוטובוס, ועמו הרכב, פגעו בעמוד חשמל שניצב על המדרכה ונבלמו, עמוד החשמל נפל על הקרקע וכבלי החשמל שניתקו ממנו גרמו לשריפה, שכתוצאה ממנה התלקחו הרכב והאוטובוס. המשיב 3 חולץ מהרכב הבוער כשהוא פצוע באורח קשה וסובל מכוויות. חברו של המשיב 3, שכאמור ישב עמו ברכב, נלכד באש ונפטר במקום. 2. העובדות המפורטות לעיל, עליהן הסכימו כלל הצדדים להליך, הן שעמדו בבסיס כתב האישום שהוגש נגד המשיב 1, אשר הורשע בעבירות של נהיגה ללא רישיון וכן בעבירות של גרימת מוות בנהיגה רשלנית וגרימת חבלה חמורה במהלך נהיגה רשלנית, ונגזרו עליו 28 חודשי מאסר. 3. ביום 30.3.2011 הושג הסכם פשרה בין הצדדים באשר לשיעור הנזק, אשר קיבל תוקף של החלטה. בית המשפט קמא, נדרש אז להכריע בשאלה על מי תוטל החבות לפצות את המשיבים 5-3 בגין נזקיהם: המערערת – מבטחת הרכב, או המשיבה 2 – קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים בע"מ (להלן: קרנית), החבה בפיצוי בהיעדר רישיון נהיגה בתוקף למשיב 1, אשר בעת התאונה נהג ללא ביטוח. למען שלמות התמונה יצוין כי המשיבה 2 שלחה הודעת צד ג' למשיב 1 ולמשיבה 6, היא הבעלים הרשום של האוטובוס והמחזיקה בו. המשיבה 6, שלחה אף היא הודעת צד ג', למשיבה 8, חברת שירות אבטחה וניקיון בע"מ, דרכה הועסק המשיב 1, אשר התחייבה לשפות את המשיבה 6 בגין נזקים מסוימים, ולבעל החברה, המשיב 9. במסגרת התנהלות הליך הערעור בפני בית משפט זה התברר כי למשיבה 8 הוצא צו פירוק ומונה לה כונס נכסים רשמי, הוא המשיב 10. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 4. בית המשפט קמא מיקד את הדיון בשאלת החבות בשלוש מן החלופות המעוגנות בסעיף 1 לחוק, בגינן יש לראות את האירוע המתואר לעיל כתאונת דרכים מבחינת הרכב, אשר לטענת המשיבה 2 מתקיימות במקרה דנן. ראשית, נדונה החזקה החלוטה המרבה הקובעת כי גם מאורע אשר נגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום אסור, יראו בו כתאונת דרכים. בהקשר זה הכריע תחילה בית המשפט במחלוקת שנתגלעה בין הצדדים, בשאלה האם הרכב, אשר חנה בתוך מפרץ המיועד לתחנת אוטובוסים, חנה בניגוד לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה), אם לאו. נפסק, כי הרכב אכן חנה במקום שאסור לחנות בו על-פי תקנה 72 לתקנות התעבורה, וזאת בהתבסס על עדויות אובייקטיביות כגון עדותו של בוחן המשטרה שהגיע למקום התאונה, וכן המומחה מטעם המשיבה 2, אשר סתרו את עדויותיהם של המשיבים 4-3, לפיהן הרכב חנה במקום מותר. בהמשך לכך, עבר בית המשפט לבחון את השאלה האם יש בעצם החניה במקום האמור, משום סיכון תחבורתי, והשיב לכך בחיוב. הוטעם, כי הסיכון נלמד הן מכך שלאחר התאונה הציבו הרשויות תמרור האוסר על החניה באותו מקום, והן מכך שרכב החונה באותו מקום מאלץ את האוטובוסים המגיעים למפרץ החניה לבלוט לתוך נתיב הנסיעה. כמו-כן הוטעם כי עצם ההתנגשות בין האוטובוס לרכב מהווה אינדיקציה לסיכון התחבורתי בהחניית הרכב באותו מקום. לבסוף, נקבע כי החניית הרכב באותו מקום אסור תרמה תרומה "רלוונטית ממשית" להתרחשות הנזק, וכי קיים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין החניה האסורה לבין הנזק שנגרם למשיב 3. נוכח האמור, נפסק כי החזקה החלוטה מתקיימת במקרה דנן, ועל-כן יש לחייב את המערערת בפיצוי המשיב 3 בגין נזקיו. 5. בית המשפט קמא המשיך ובחן האם התקיימה במקרה דנן גם החזקה החלוטה המרבה, הקובעת כי מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב יהווה תאונת דרכים לצורך החוק. בית המשפט עמד על כך שמעובדות המקרה, וכן מן העדויות שהובאו לפני בית המשפט, ובהן עדותו של המשיב 1, בוחן התנועה של המשטרה, וכן עד ראייה שהגיע למקום בסמוך לפגיעה, עולה כי השריפה פרצה מהחלק הקדמי של האוטובוס, תחתיו מצוי היה הרכב, וכן כי מיכל הדלק של הרכב נמעך כתוצאה מהתאונה. בית המשפט הגיע אז למסקנה כי הניצוץ שנגרם מקריעת כבלי החשמל הצית את אדי הדלק של הרכב, אשר דלפו מן המיכל כתוצאה מן הפגיעה, ובתורם גרמו לשריפה גדולה. הדלק, כך הוטעם, הוא חומר חיוני לנסיעתו של הרכב, ואילו הפציעות שנגרמו למשיב 3 מקורן בשריפה שפרצה. על בסיס זה נפסק כי המערערת חבה בפיצוי המשיבים 5-3 בגין נזקיהם גם בשל התקיימותה של החזקה שעניינה במאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב. 6. בית המשפט המשיך ובחן האם ניתן לראות במאורע גם ככזה אשר עונה להגדרת דרכי השימוש של הידרדרות והתהפכות של רכב, פעולות אשר הוכרו בסעיף 1 לחוק כדרכי שימוש ברכב מנועי. נקבע, כי הרכב נגרר על-ידי האוטובוס למרחק של 27.6 מ', לעבר תחנת האוטובוס, ובתוך כך התהפך הרכב על צידו הימני, ועל-כן יש לראות בנזקי הגוף שנגרמו למשיב 3, כנזקים שנגרמו עקב השימוש ברכב. הוטעם, כי על-פי הפסיקה אין מקום להבחין בין הידרדרות שמקורה בכוח פנימי של הרכב, לבין כזו אשר נגרמה בשל התערבות גורם חיצוני, אלא די בכך שההידרדרות התאפשרה בשל כוח התנועה הטמון ברכב מנועי ככזה, וכן בשל משקלו ומימדיו, כך שהסיכון התחבורתי הגלום בו – התממש. בתוך כך נדחתה טענת המערערת, לפיה בשלב בו פגע הרכב בתחנת האוטובוס (בעודו נגרר תחת האוטובוס) לא היה כשיר עוד פיזית לנסוע על הכביש, ועל-כן לא ניתן לראותו כ"רכב מנועי". הוסבר, כי המקרה דנן אינו נופל בגדר הסייג הקבוע בסעיף 1 לחוק, אליו ככל הנראה כיוונה המערערת בטענתה זו, שכן הרכב לא שינה את ייעודו המקורי הרגיל והטבעי בעת השימוש בו, והעובדה שהרכב הפך "לאובדן מוחלט" בשלב מסוים בתאונה, אינה מאיינת את ייעודו המקורי או משנה אותו. הובהר, כי הסייג אינו יכול להתייחס לשלב משלבי התאונה שבמהלכה נפגע הרכב, ועל-כן גם איבד את כשירותו לנסוע על הכביש, שהרי אז בכל מקרה בו יגרם בתאונה "ולו סדק בחלון" תישלל הקביעה כי מדובר בתאונת דרכים. בית המשפט סיכם בקבעו כי האחריות לתאונה מוטלת על המערערת, וחייבה לפצות את המשיבים 5-3 בגין נזקיהם, בהתאם להסכם הפשרה שהושג בין הצדדים. טענות הצדדים 7. המערערת סבורה בראש ובראשונה כי בית המשפט קמא שגה בקביעתו העובדתית לעניין מיקום חניית הרכב. לטענתה, לפי עדותם של המשיבים 4-3, כמו-גם עדותו של המומחה מטעמם וכן עד הראייה, הרכב חנה במקום המותר לחניה, בתחילת המפרץ הלא מסומן. בית המשפט צריך היה להעדיף עדויות אלה, אשר בחלקן הובאו מתוך ידיעה אישית, לא נסתרו ואף הותירו רושם מהימן, על פני סברה של מומחים. עוד היא טוענת, כי העובדות (שהוסכמו בין הצדדים) אשר צריכות לשמש לצורך הכרעה בשאלה האם האירוע המתואר לעיל מהווה תאונת דרכים מבחינת הרכב, הן אלה שקדמו לשלב המגע בין האוטובוס לבין הרכב, ועד למגע עצמו, ותו לא. מאחר שלשיטתה בשעה שפגע האוטובוס ברכב, חנה הרכב כדין ולא נעשה בו כל שימוש על-פי החוק, יש לראות במאורעות שקרו לאחר הפגיעה הראשונית של האוטובוס ברכב כמאורעות שהם בגדר עניין "תוצאתי" של הפגיעה ברכב החונה, שאין בצידה הטלת חיוב על המערערת. לשיטתה יש לראות את האירוע בכללותו כאירוע מתמשך שהאחריות בגינו מוטלת אך ורק על המשיבה 2 בשל פגיעת האוטובוס ברכב שחנה כדין. 8. עוד נטען בהקשר העובדתי, כי בית המשפט קמא לא ציין במסגרת פסק הדין את העובדות המוסכמות לפיהן האוטובוס התקדם לאורך 69 מטרים מרגע הפגיעה בשתי הולכות הרגל, ועד לרגע הפגיעה ברכב החונה במפרץ החניה בדרך עירונית, במהירות של 70 קמ"ש, וזאת כאשר המשיב 1 ממשיך ללחוץ על דוושת הגז ולא מנסה לבלום את האוטובוס. עובדות אלה, כך נטען, מצביעות על כך שהאוטובוס היה פוגע ברכב בכל מצב ובכל מקרה ללא קשר למיקום בו חנה. 9. המערערת משיגה אף על קביעותיו של בית המשפט קמא, בדבר התקיימותן של שלוש החלופות בגינן נקבע כי יש לראות באירוע המתואר כתאונת דרכים כהגדרתה בחוק (מבחינת הרכב). טענתה העיקרית היא כי במקרה דנן מבחן הקשר הסיבתי המשפטי, אשר על-פי הפסיקה מהווה תנאי להחלתה של החזקה החלוטה המרבה שעניינה ברכב שחנה שלא כדין – לא התקיים. נטען כי הסיכון שיצר הרכב על-ידי שחנה במפרץ, לא התממש במסגרת המאורע, שכן בענייננו לא דובר היה במקרה בו האוטובוס הגיע למפרץ על-מנת להוריד נוסעים, כאשר הרכב החונה מפריע לו לעצור בתחנה כראוי. הוטעם כי במקרה דנן הזדמן המשיב 1 למקום החניה של הרכב בשל נהיגתו "הפרועה וחסרת השליטה", ולכן לחנייתו של הרכב שם לא הייתה כל תרומה רלבנטית להתממשות הסיכון ולהתרחשות הנזק. עוד הוטעם כי קביעתו של בית המשפט קמא, לפיה ניתן ללמוד מעצם ההתנגשות על הסיכון התחבורתי הטמון בחנית הרכב במקום האמור, מובילה לתוצאה לפיה למעשה כל חניה תהווה חניה אסורה. הודגש, כי התקיימותו של מבחן הקשר הסיבתי המשפטי, מהווה תנאי להחלתה של החזקה המרבה בדבר חניה אסורה, בין אם עסקינן בחניה אסורה על-פי חוק או מותרת. 10. יתרה מזאת, לשיטת המערערת, גם יתר החלופות בגינן מצא בית המשפט קמא כי יש לראות במאורע כתאונת דרכים מבחינת הרכב, אינן מתקיימות בענייננו: אשר לחזקה המרבה בדבר התפוצצות והתלקחות של רכב, טוענת המערערת כי המשיבה 2 לא הוכיחה שהשריפה שאירעה במסגרת התאונה מקורה בדלק של הרכב, קרי ברכיב חיוני לכושר נסיעתו של הרכב, כנדרש בחוק ובפסיקה. אשר לחלופה שעניינה שימוש ברכב מנועי בדרך של הידרדרות והתהפכות, נטען, כי דרכי שימוש אלה מתייחסות למקרים בהם תחילתה של התאונה היא בהידרדרות או התהפכות של הרכב, להבדיל מתוצאה הנובעת באופן טבעי ממאורע של פגיעת רכב נוסע ברכב חונה. 11. לחילופין, המערערת סבורה כי במקרה דנן יש להיעזר במבחן "האשם המוסרי", ולהעדיף פרשנות העולה בקנה אחד עם עקרונות הצדק, לצד השימוש במבחן הסיכון ובמבחן השכל הישר. לשיטתה, הבחירה בפרשנות הרואה בפגיעת האוטובוס ברכב, כתאונת דרכים מבחינת מבטחת הרכב, מביאה לתוצאה לפיה "חוטא יוצא נשכר", שכן המשיב 1 אשר נהג ללא ביטוח וללא רישיון נהיגה, כמו-גם המשיבות 2 ו-6, אינם נושאים באחריות לפצות את המשיבים 5-3 בגין נזקיהם. 12. מנגד, טוענת המשיבה 2, כי תחילה יש לדחות את הצעתה של המערערת לפיה יש להבחין בין ההתרחשות שקדמה לרגע המגע בין האוטובוס לבין הרכב, לבין אשר ארע לאחריו, שכן לשיטתה, מדובר באירוע "תאונתי" אחד, אשר הסתיים בשריפת שני כלי הרכב. המשיבה 2 הוסיפה וטענה כי אילו הייתה התאונה מסתיימת בעת הפגיעה הראשונית, כך שלמעשה לא הייתה נוצרת ההתלקחות, הנזק שהיה נגרם למשיב 3 וכן לחברו המנוח – היה פחות משמעותית. 13. אשר לחלופה שעניינה בפגיעה ברכב החונה שלא כדין, שבה והדגישה המשיבה 2 את קביעתו העובדתית של בית המשפט קמא, לפיה הרכב חנה בתוך המפרץ, במקום בו אסורה החניה לכלי רכב על-פי חוק, אשר התבססה הן על עדות עד הראיה, הן על עדותו של בוחן המשטרה והן על הממצאים העובדתיים מזירת האירוע, אשר עמדו בסתירה לעדותה של המשיבה 4, שנמצאה על-ידי בית המשפט קמא כלא מהימנה. משכך, הקביעה כי חנית הרכב בתוך המפרץ, המיועד אך ורק לכניסתם ויציאתם הבטוחה של אוטובוסים העוצרים להורדת והעלאת נוסעים, יצרה סיכון תעבורתי "מובהק", בדין יסודה. עוד נטען, כי הקשר הסיבתי המשפטי הנדרש בין החניה האסורה לתאונה התקיים במקרה דנן, שכן על-פי ההלכה הפסוקה, אין לעובדה כי סטיית האוטובוס היא שגרמה לתאונת הדרכים, ולא עצם החניה במקום האמור, חשיבות לצורך החלת החזקה. חנית הרכב האסורה יצרה סיכון תחבורתי עקרוני, ואין צורך להוכיח כי התאונה ארעה "קונקרטית" בשל חניה אסורה זו, וממילא, אין מחלוקת על כך שאלמלא היה חונה הרכב במפרץ – לא היה נפגע המשיב 3. 14. זאת ועוד. מוסיפה המשיבה 2 וטוענת כי אף לטענותיה של המערערת בדבר היעדר תחולה לחזקה המרבה שעניינה התלקחות הרכב, אין יסוד בדין: אשר לשאלת חוקיות החניה של הרכב, קרי לשאלה האם הרכב חנה כדין אם לאו, הובהר כי אין משמעות לקביעה זו לצורך תחולתה של החזקה הנדונה, שכן אינה מהווה תנאי להתקיימותה. כמו-כן נטען, כי לא ניתן לקבל את טענתה של המערערת לפיה הרכב חדל מלהיות "רכב מנועי" לאחר ההתנגשות, ולפיכך אין לראות את האירוע כתאונת דרכים כהגדרתה בחוק (מבחינת הרכב). בפן העובדתי, לא ניתן למצוא ראיה "רצינית" המצביעה על הרגע המסוים במהלך התאונה בו הפך הרכב ללא שמיש, ואילו בפן המשפטי, ברי כי לא ניתן להפריד בין נזקיו של המשיב 3 ולשייך אלו מהם שנגרמו כתוצאה מההתנגשות, ואלו אשר נגרמו בהמשך כתוצאה מהגרירה וההתלקחות. הודגש, כי התאונה אינה אלא רצף של אירועים שהחל ברגע פגיעת האוטובוס ברכב והסתיים בהתלקחות הרכב והאוטובוס, על-כן, בחינת מצבו הפיזי של הרכב בכל רגע נתון בתאונה, ופיצול נזקי הגוף של נוסעי הרכב עומדים בניגוד להיגיון ולשכל הישר, ואף למטרת החוק. 15. לבסוף טוענת המשיבה 2, כי גם טענותיה של המערערת נגד התקיימותה של החלופה שעניינה שימוש ברכב מנועי בדרך של "התהפכות, גרירה ודחיפה" דינן להידחות. לשיטתה, כוונת המחוקק הייתה כי כל תאונה הנגרמת כתוצאה מכך שהרכב עבר ממצב סטאטי למצב דינאמי, תיכלל במסגרת הסיכונים אותם מבקש החוק לכסות. הוטעם כי על-פי הפסיקה אין ליתן חשיבות לשאלה מהן מטרות השימוש או הגורמים להן, כלומר מהו הגורם אשר הביא להתהפכות, גרירת או הידרדרות הרכב, כפי שמבקשת לטעון המערערת, אלא די בכך שהסיכון התחבורתי הגלום בדרכי שימוש אלה – התממש. 16. המשיבה 6 הגישה אף היא תגובתה לערעור, במסגרתה חזרה על קביעותיו המשפטיות והעובדתיות של בית המשפט קמא לעניין שלוש החלופות בגינן ניתן להחיל את החוק בענייננו, בהדגישה את העדויות והממצאים אשר הובילו למסקנה לפיה הרכב חנה שלא כדין בטרם פגיעת האוטובוס. המשיבה 6 הוסיפה כי כיום לא ניתן על-פי דין לקיים את מבחן האשם המוסרי, ועל-כן גם אם המשיב 1 הוא האשם בתאונה, על-פי החוק, המערערת (מבטחת הרכב בו ישב הנפגע) היא שתישא בחבות לפצות אותו בגין נזקיו. דיון והכרעה 17. החלטתו של בית המשפט קמא, לפיה האחריות לפצות את המשיבים 5-3 בגין נזקיהם רובצת לפתחה של המערערת, נשענת על שלושה אדנים: שתיים מן החזקות המרבות החלוטות המתוארות בהגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים", ואחת מדרכי השימוש המנויות בהגדרת "שימוש ברכב מנועי". בהמשך לכך, טיעוניהם של הצדדים התמקדו אף הם בשאלת תחולתן של כל אחת מן החלופות אותן מנה בית המשפט, בגינן נמצא כי בנסיבות המקרה שלפנינו יש לראות במאורע המתואר לעיל כתאונת דרכים גם מבחינת מבטחת הרכב (המערערת). להלן אדון בטענות אלה כסדרן. אקדים ואומר, כי על-אף שלא ראיתי לשנות מן התוצאה אליה הגיע בית המשפט קמא, אין בידי לקבל את כלל הנימוקים עליהם ביסס בית המשפט את הכרעתו במקרה דנן, כפי שיבואר בהמשך. המסגרת הנורמטיבית 18. ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים המעוגנת בסעיף 1 לחוק הפלת"ד, מבהירה כי תאונת דרכים היא "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". לצידה, ישנם שלושה מאורעות נוספים הנכללים במסגרת החוק, ובבחינה זו מהווים "מצבי ריבוי" או "חזקות מרבות", שבהתקיימם יחשב המאורע כתאונת דרכים. שתיים מתוך שלוש החזקות, הרלוונטיות לענייננו, תוארו בחוק באופן הבא: "מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו [...]" (ההדגשות אינן במקור – ע.א); 19. חזקות אלה עוגנו בחוק בשנת 1990 כחלק מתיקון מס' 8 לחוק (חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 8), התשנ"א-1990)). מאז, קבעה הפסיקה כי הן אינן אלא הרחבה של ההגדרה בחוק, בהיותן מאפשרות לראות במקרים נוספים ככאלה הנופלים בגדר תאונת דרכים, גם בהיעדר רכיבים המהווים חלק מן ההגדרה הבסיסית, כגון "שימוש ברכב מנועי" כהגדרתו בחוק, וכן יסוד של "למטרות תחבורה". כן נפסק, כי כל אחת מן החזקות האמורות עומדת בפני עצמה, ובהתקיים יסודותיה של החזקה, ניתן לקבוע כי המקרה מהווה תאונת דרכים (רע"א 8061/95 עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 532, 556-555 (1996)). לאור האמור, עולה כי די להצביע על תחולתה של אחת מן החזקות על הנסיבות שלפנינו, בכדי להוביל למסקנה כי האירוע הוא תאונת דרכים מבחינת הרכב, כך שהחובה לפצות את המשיבים 5-3 מונחת לפתחה של המערערת. חניה אסורה 20. עיקר טענותיה של המערערת הן בכתב והן בדיון שנערך לפנינו סבבו סביב שאלת תחולתה של החזקה שעניינה בפגיעה ברכב החונה שלא כדין. חזקה זו כאמור מאפשרת לראות במאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום אסור כתאונת דרכים, גם מבלי לבחון האם מדובר בשימוש ברכב מנועי כהגדרתו בחוק, ולמטרות תחבורה. המונח "חניה אסורה", התפרש בפסיקה "כחניה במקום או באופן היוצרים סיכון תחבורתי, בין שמדובר בחניה מותרת על-פי דין ובין שמדובר בחניה שיש עליה איסור בדין" (ע"א 1675/06 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' מנוה חברה לביטוח בע"מ, פס' 7 (31.10.2007); רע"א 1953/03 הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ נ' אדרי, פ"ד נח(1) 817 (2003) (להלן: עניין אדרי)). פרשנות זו של החזקה הוציאה מגדריה מקרים בהם מדובר בחניה אסורה על-פי דין, כגון חניה במקום המיועד לחניית רכבים בעלי תו אזורי מסוים, מבלי שיש ברשות הרכב תו מסוג זה, כאשר חניה זו לא יוצרת סיכון תחבורתי, ובה בעת, היא אפשרה להחיל את החזקה גם על מקרים בהם מדובר בחניה מותרת על-פי דין, כל עוד זו יצרה סיכון תחבורתי. בספרות ובפסיקה הובהר לעניין מבחן הסיכון התחבורתי, כי אין צורך להידרש לבחינה קונקרטית האם המיקום הספציפי בו חנה הרכב במקרה מסוים יצר סיכון תחבורתי, אלא די בכך שחניית רכב באותו מקום, למשל, בשולי הכביש בדרך בין-עירונית, ככלל יוצרת סיכון תחבורתי בתור שכזו (אליעזר ריבלין, תאונת הדרכים – תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים, 303 (מהדורה רביעית, 2012) (להלן: ריבלין); עניין אדרי, עמ' 823-822). 21. בעניין אדרי דובר על מקרה בו חנה רכב כדין בשולי הכביש בדרך בינעירונית לאחר שאירעה בו תקלה, ובעוד הנהג ונוסעיו ממתינים בישיבה ברכב החונה, סטה רכב אחר ממסלול נסיעתו ופגע ברכב החונה. בעניין זה נקבע כי ככלל חניית רכב בשולי הכביש בדרך בין-עירונית, בתור שכזו, יוצרת סיכון תחבורתי לפגיעה על-ידי רכב אחר כתוצאה מסטייתו מן הנתיב; זאת, מבלי להידרש לבחינה קונקרטית האם המיקום הספציפי בו חנה הרכב במקרה זה ביחס לכביש המסוים בו אירעה התאונה, אכן יצר סיכון כאמור. 22. עוד נקבע בפסיקה, כפי ששבה וציינה המערערת, כי לאחר בחינת הרכיבים העובדתיים הנדרשים להתקיימותה של החזקה, קרי לאחר שנבחנה השאלה האם החניה היא אסורה בשל הסיכון התחבורתי הגלום בה, יש להוסיף ולבחון האם בנסיבות המקרה מתקיים קשר סיבתי משפטי בין החנייה האסורה לבין הנזק. דרישה זו, אשר נובעת מפרשנות התנאי "מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו" (ההדגשה אינה במקור- ע.א), שבסעיף 1 לחוק הפיצויים, אינה מצויה בנוסח החזקה המרבה אשר מצא עיגון בחוק במסגרת תיקון מס' 8 לחוק. יחד עם זאת, נפסק כי גם לאחר התיקון האמור יש לדרוש כי ימצא קשר סיבתי משפטי וכי אין להסתפק בקיומו של קשר סיבתי עובדתי (עניין אדרי, עמ' 826-825; ע"א 6000/93 קואסמה נ' האשם רג'בי פ"ד נ(3) 661, 669 (1996); ריבלין, עמ' 261-253; 273). על-פי מבחן זה, ניתן לראות בפעילות ברכב מנועי, ובכלל זה אירועים הנכללים במסגרת החזקות החלוטות, כפעילות אשר גרמה לנזק הגוף, אם וכאשר הנזק הוא בתחום הסיכון שהפעילות ברכב יצרה ואשר בגינה ביקש החוק להטיל אחריות. 23. ודוק, כאשר עסקינן בחזקה בדבר חניה אסורה, השאלה, אשר נבחנת במסגרת בחינתו של הקשר הסיבתי-משפטי, היא האם במקרה המסוים הפגיעה ברכב החונה נגרמה בשל הסיכון שנוצר כתוצאה מהחניה במקום האסור, להבדיל מהליך גרימה אחר, היינו האם הסיכון התחבורתי התממש (עניין אדרי, עמ' 826-825). עמד על כך השופט ריבלין בספרו בכתבו כי: "אין די בעובדה כי התרחש מאורע 'שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו'; על מנת שתקום זכאות לנפגע צריך שתתקיים הזיקה התחבורתית בין ההתרחשות לבין התוצאה – גישה הבאה לכלל ביטוי בשאלת הקשר הסיבתי המשפטי הנדרש להקמת הזכאות בהתרחש האירוע נשוא החזקה החלוטה הזו" (שם, עמ' 308). ומן הכלל אל הפרט. לאחר שעיינתי בפסיקתו של בית המשפט המחוזי, כמו-גם בטענותיהם של הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי בענייננו אין לחזקה בדבר חניה שלא כדין תחולה בענייננו, כפי שאפרט להלן. 24. כאמור, השאלה הראשונה אשר בחן בית המשפט קמא במסגרת הדיון בחזקה בדבר חניה שלא כדין, הייתה האם מבחינה עובדתית הרכב חנה במקום אסור לחניה על-פי דין, והשיב לכך בחיוב. טענותיה של המערערת בנקודה זו מבקשות להשיג על התשתית העובדתית שקבע בית המשפט קמא, כאשר הכלל הוא כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בקביעות העובדתיות שקבעה הערכאה הדיונית, שבידיה הופקדה הערכת מהימנותם של העדים וקביעת הממצאים העובדתיים. בענייננו, נמצא כי הרכב חנה בתוך מפרץ חניה המיועד לעצירת אוטובוסים לצרכי העלאת והורדת נוסעים, בניגוד לתקנה 72 לתקנות התעבורה. קביעה זו התבססה על ראיות אובייקטיביות, ובהן דו"ח בוחן המשטרה שהגיע למקום התאונה בסמוך להתרחשותה וכן תמונות שצילם, מהן עולה כי הרכב חנה מול אבני השפה הצבועות אדום-צהוב, קרי במקום האסור. בוחן המשטרה אף העיד בפני בית המשפט לעניין קביעתו זו, ועדותו נמצאה משכנעת, וזאת בניגוד לעדותה של המשיבה 4, אשר טענה כי חנתה במקום מותר. יתרה מזאת, צוין כי הן המומחה מטעם המערערת והן המומחה מטעם המשיבה לא חלקו למעשה על הממצאים והמסקנות של בוחן המשטרה לעניין זה. מן האמור עולה, כי מסקנתו של בית המשפט לעניין זה מבוססת היטב בחומר הראיות, ועל-כן לא מצאתי טעם ממשי לסטות ממנה או לערער עליה. 25. עוד אוסיף בנקודה זו, כי בקביעה לפיה הרכב בענייננו חנה שלא כדין, יש כדי לסתום את הגולל על יתר טענותיה של המערערת המתבססות על הטענה כי מדובר היה בפגיעה ברכב בעודו חונה כדין. למעלה מן הצורך אוסיף כי גם אם היה בידי לקבל את טענת המערערת כי הרכב חנה כדין, עדיין ניתן להגיע מסקנה כי מדובר בתאונת דרכים לאור התקיימותה של חזקה מרבה אחרת, כפי שיוסבר להלן. 26. ובחזרה לענייננו, במסגרת בחינת הרכיבים העובדתיים לעניין התקיימותה של החזקה, יש להמשיך ולבחון את התקיימותו של מבחן הסיכון התחבורתי, קרי לבדוק האם החניה בניגוד לחוק יצרה סיכון תחבורתי בתור שכזו. תשובה זו נענתה אף היא בחיוב על-ידי בית המשפט המחוזי, אשר עמד על כך שהסיכון שיוצר רכב בעודו חונה במפרץ המיועד לעצירת האוטובוסים, הוא כי אוטובוס המגיע למפרץ נאלץ לבלוט לתוך נתיב הנסיעה. אף לגישתי חנית רכב בתוך מפרץ חניה המיועד רק לכניסתם ויציאתם הבטוחה של אוטובוסים העוצרים להעלאת והורדת נוסעים, יוצרת סיכון תחבורתי המתבטא בכך שהאוטובוס נאלץ לעצור כאשר חלקו האחורי בולט לתוך נתיב הנסיעה ולמעשה מהווה מכשול בפני תנועה חופשית של רכבים. דומה כי מסיבה זו גם נאסר בחוק על רכבים לעצור במפרצי חניה מסוג זה, להוציא במקרים מסוימים המוגדרים בחוק, ובשל כך גם הוצב התמרור במקום. אבהיר, כי אין צורך להראות שהמיקום המסוים בו עמד הרכב ביחס למפרץ החניה בענייננו היה גורם לאוטובוס המבקש לעצור לבלוט בחלקו, אלא די בכך שככלל, חניה מסוג זה, יש עמה סיכון תחבורתי בתור שכזו. 27. בית המשפט קמא ביסס את מסקנתו בדבר הסיכון התחבורתי בהחניית הרכב במקום האמור, גם על עצם התרחשותה של ההתנגשות בין הרכב לבין האוטובוס. המערערת טענה בהקשר זה, כי קביעה זו מובילה לתוצאה לפיה בכל מקום בו ארעה פגיעת כלי רכב אחד, בכלי רכב חונה, תיחשב החניה ככזו אשר יוצרת סיכון תחבורתי, ועל-כן תהווה חניה אסורה העונה להגדרת החזקה המרבה. אף לגישתי ישנה בעיתיות בקביעה זו, שכן על-אף שייתכנו מקרים בהם ניתן יהיה ללמוד מקיומה של התנגשות, על כך שהמקום בו חנה הרכב יצר סיכון תחבורתי, אשר התממש בעצם הפגיעה, ברי כי לא ניתן להחיל זאת ככלל גורף בכל מקרה. הדבר עלול להוביל לפרשנות מרחיבה לפיה די בקיומו של מגע בין רכבים, בכדי להוביל לקביעה כי מדובר בחניה אסורה לצורך החלת החזקה, פרשנות אשר לשיטתי אינה עולה בקנה אחד עם תכלית החוק ולא עם ההיגיון העומד בבסיסו, המבקש לייחד את תחולתו אך למקרים בהם נזק נגרם עקב שימוש ברכב שיש עמו סיכון תחבורתי ממשי. ברע"א 9115/11 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' חראזי, פס' 11 (2.4.2012), אליה הפנה בית המשפט קמא בהכרעתו, אכן נדונה חשיבות קיומו של מגע בין כלי הרכב לשאלת החבות של כל אחד מכלי הרכב, אולם יש להבהיר כי הדברים נאמרו במסגרת בחינת האחריות לנזק ביחסים שבין כלי הרכב לפי סעיף 3(ב) לחוק, ורק לאחר שנקבע, כשלב ראשון, כי מדובר בתאונת דרכים מבחינת שני הרכבים. בענייננו, הרי שזו בדיוק השאלה בה נדרשים אנו להכריע – האם מדובר בתאונת דרכים מבחינת הרכב הפרטי. 28. כך או כך, גם בלא הטעם הנדון לעיל, בענייננו מסקנתי היא כי הרכיבים העובדתיים הנדרשים לצורך החלת החזקה, אכן מתקיימים (הרכב חנה במפרץ חניה המיועד לאוטובוסים, בניגוד לחוק, ובמקום אשר יצר סיכון תחבורתי), ועל-כן יש להתמקד ולבחון האם בנסיבות המקרה שלפנינו, התקיים הקשר הסיבתי המשפטי. כזכור, קבע בית המשפט קמא כי קשר כזה מתקיים במקרה דנן, אולם אין בידי להסכים לקביעה זו. 29. ראשית, אין חולק כי במסגרת המאורע המתואר מתקיים קשר סיבתי עובדתי בין חניית הרכב במקום האסור לבין הפגיעה, שכן אלמלא היה חונה הרכב במפרץ החניה, לא היה פוגע בו האוטובוס. באשר לקשר הסיבתי המשפטי, כאן כאמור השאלה היא האם בנסיבות העניין פגיעת האוטובוס ברכב החונה באה בשל הסיכון שנוצר כתוצאה מחנייתו במפרץ, כלומר, האם הסיכון התחבורתי שנוצר על-ידי החניה האסורה – התממש. לשאלה זו, לשיטתי, יש להשיב בשלילה: כפי שצוין לעיל, הסיכון אשר יצר הרכב בעודו חונה במפרץ החניה המיועד לעצירתם הבטוחה של האוטובוסים, הוא כי אוטובוס המבקש להוריד או להעלות נוסעים ייאלץ לעצור כך שבחלקו יבלוט לתוך נתיב הנסיעה. סבורתני, כי סיכון זה לא התקיים בענייננו, שכן אין חולק כי הפגיעה לא נוצרה בעקבות הקושי שנתקל האוטובוס לעצור כראוי במפרץ כניסתו של האוטובוס, על-מנת להעלות ולהוריד נוסעים. שונה היה המקרה אילו עסקינן במקרה בו האוטובוס ניסה לעצור בתחנת האוטובוס, ובמסגרת ניסיונו לעצור כראוי, מבלי לבלוט בחלקו האחורי לתוך נתיב הנסיעה, היה פוגע ברכב החונה במפרץ, שהרי אז אין מי שיחלוק כי הסיכון התחבורתי אשר נוצר על-ידי חניית הרכב במקום האמור, הוא אשר התממש בעצם הפגיעה. 30. ודוק, כפי שטענה המשיבה בתגובתה, אין חשיבות לשאלה האם הסיבה המכרעת לקרות הפגיעה הייתה סטיית האוטובוס ממסלולו או המיקום האסור בו חנה הרכב, שהרי אין מקום לבחינת גורם האשם במסגרת חוק הפלת"ד אשר בבסיסו עומד העיקרון של אחריות מוחלטת. יחד עם זאת, אין בכך כדי לייתר או להחליף את הצורך לבחון, כי הסיכון התחבורתי הגלום בחנית הרכב התממש בנסיבות המקרה, קרי קיומה של זיקה תחבורתית בין ההתרחשות לבין התוצאה. במילים אחרות, אמנם במסגרת בחינת שאלת היווצרותו של הסיכון התחבורתי אין חשיבות לעובדה כי הפגיעה ברכב נגרמה בשל סטיית האוטובוס ממסלולו, ולא בשל המקום בו עמד הרכב, אולם לשאלת התממשותו של הסיכון התחבורתי, בוודאי שיש משקל לנסיבות ההתרחשות אשר הובילה לפגיעה. עוד אטעים כי בעניין אדרי אמנם נקבע כי השאלה האם המיקום הקונקרטי בו עמד הרכב אכן סיכן את נסיעתם של יתר הרכבים בכביש, או האם הסיבה המכרעת לפגיעה הייתה סטיית הרכב הפוגע או מיקום הרכב, חסרות חשיבות לצורך החלת החזקה המרבה. אולם לצד זאת, נמצא כי הסיכון אשר יצר רכב החונה בשולי הכביש בדרך בינעירונית, להבדיל מחנייה מוסדרת, אשר נלמד בין היתר מההיתר לעצור רק במקרים חריגים, הוא אשר התממש. לבסוף, למותר לציין כי בשום שלב לא טענו המשיבות לקיומו של סיכון תחבורתי אחר שנוצר בשל חניה מסוג זה, וסיכון שכזה אף לא נידון על-ידי בית המשפט המחוזי. לאור האמור, מסקנתי היא כי אין לחזקה המרבה בדבר רכב שחנה במקום אסור תחולה בענייננו, בהיעדר קיומו של קשר סיבתי משפטי בין החניה האסורה לבין התרחשות הנזק. יחד עם זאת, אין בקביעה זו בכדי לשלול את חבותה של המערערת לפצות את המשיבים 5-3 בגין נזקיהם, שכן כפי שיובהר להלן, המאורע המתואר לעיל נופל בגדרה של חזקה מרבה אחרת המנויה בסעיף 1 לחוק. 31. בטרם אפנה לכך, אבקש להבהיר כבר עתה כי טענתה של המערערת לפיה במהלך המאורע שינה הרכב את ייעודו המקורי ועל-כן חדל מלהיות רכב מנועי, דינה להידחות מהטעמים המנויים בהכרעתו של בית המשפט המחוזי עליהם עמדתי לעיל. יוטעם כי לא ניתן לראות את ההתרחשות אלא כאירוע תאונתי אחד, אשר החל ברגע הפגיעה של האוטובוס ברכב, שאין חולק כי בנקודה זו ענה להגדרת רכב מנועי, והסתיים בהתלקחות כלי הרכב לאחר נפילת עמוד החשמל. במובן זה, אין מניעה להחיל את החוק בענייננו גם בגין אשר אירע לאחר הפגיעה. התפוצצות או התלקחות 32. כפי שעמד בית המשפט קמא בהכרעתו, החזקה המרבה הראשונה בדבר התפוצצות או התלקחות של הרכב, דומה כי מהווה המשך ישיר להלכה שנקבעה בע"א 236/81 לסרי נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מב(3) 705 (1988) (להלן: פרשת לסרי). באותו מקרה מצא בית המשפט כי בנסיבות בהן פרצה דליקה כתוצאה מדליפת בלון גז, אשר אחזה גם במכוניות ועל-ידי כך הביאה לשריפת הדלק שהיה ברכב, יש לראות בנזקיהם של הנפגעים כתוצאה של השימוש ברכב. הוטעם, כי הדליקה שפרצה מחוץ לרכב, אשר שימש כמעין "קיר", והציתה אותו, היא למעשה התממשות של סיכון ההתלקחות הגלום בכל רכב, בין אם הוא חונה ובין אם מצוי בנסיעה. על-כן, נזק גוף שנגרם כתוצאה מהתלקחות הוא נזק הנגרם "עקב" אותו שימוש (פרשת לסרי, עמ' 711-710; ריבלין, 300-295). 33. החזקה, כפי שהתפרשה בפסיקה, קובעת כתנאי הכרחי כי ההתפוצצות או ההתלקחות יגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר, חיוני לכושר נסיעתו (ע"א 5408/03 אבו קטיפאן נ' הדר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(6) 433, 443 (2003) (להלן: עניין אבו קטיפאן); ריבלין, עמ' 303-301). תנאי זה אינו חף מקשיים, שכן הקביעה כי חומר או רכיב מסוים, הם חיוניים ליכולת הנסיעה של הרכב, אינה מובנת מאליה בחלק מן המקרים, וישנו קושי להצביע על רשימה סגורה של רכיבים העונים על הדרישה. כך למשל, בעניין אבו קטיפאן, נדחתה פרשנות לפיה יש לראות ברכיבים כגון ריפוד המושבים או השטיחים ברכב כעונים על התנאי האמור. יחד עם זאת, בענייננו, הרכיב אשר לגביו נטען כי נשרף במסגרת המאורע, הוא הדלק שנמצא במיכל הרכב, ודומה כי אין מי שיחלוק על היותו חומר חיוני לכושר הנסיעה של הרכב. הבהרה נוספת לעניין תחולתה של החזקה מצויה בסיפא של החזקה, ולפיה בהתקיים היסודות המפורטים לעיל, קרי מאורע שכלל התפוצצות או התלקחות שנגרמה בשל רכיב או חומר, החיוניים לכושר נסיעתו, לא תישלל תחולתה של החזקה, גם אם הגורם שהוביל להתלקחות מקורו מחוץ לרכב. בעניין אבו קטיפאן, מקור האש הראשוני היה מצית, אולם נקבע כי אין הדבר מוביל לשלילת תחולתה של החזקה. עוד נקבע, כי נסיבות בהן אש אוחזת במיכל הדלק, וכתוצאה מכך מתלקחת המכונית או מתפוצצות, מהוות נסיבות טיפוסיות להחלת החזקה המרבה (שם, עמ' 445). 34. בענייננו, בית המשפט המחוזי הגיע למסקנה, לאור חומר הראיות שהונח לפניו ובכלל זה עדויותיהם של בוחן המשטרה, המשיב 1 וכן עד ראייה שהגיע למקום דקות ספורות לאחר הפגיעה הראשונית של האוטובוס ברכב, כי הניצוץ שנגרם מקריעת כבלי החשמל גרם לשריפה של אדי הדלק שברכב וכתוצאה מכך התלקחו הרכב והאוטובוס. טענתה של המערערת לעניין זה גורסת כי המשיבה לא הרימה את הנטל להוכיח כי הרכב נשרף בשל רכיב חיוני, קרי דלק. טענה זו לשיטתי יש לדחות משני טעמים עיקריים: ראשית, בטענתה זו מבקשת המערערת למעשה להשיג על התשתית העובדתית שנקבעה על-ידי בית המשפט המחוזי על-פי הראיות והעדויות שבאו בפניו, לעניין אופן התרחשות התאונה. תשתית זו נקבעה, בין היתר, בהתבסס על התרשמותו מעדותו של המומחה מטעם המשיבה 2, דר' רז, אותה העדיף על פני עדותו של המומחה מטעם המערערת, מר בן עזרי. זאת, לאחר שהתברר כי דר' רז הוא מומחה לחקר תאונות דרכים, מהנדס תנועה בעל ניסיון כבוחן תנועה במשטרה ישראל, שבמסגרת הכשרתו עבר קורס להנדסת שריפה, בעוד שבן עזרי, מכונאי וחשמלאי רכב במקצועו, העיד על עצמו כמי שנעדר ניסיון בבדיקת תאונות מסוג זה, ובעדותו אף נתגלעו סתירות מהותיות. כאמור, התערבות מסוג זה שמורה אך למקרים בהם נפל פגם היורד לשורשו של עניין, ולא כך במקרה שבפנינו, וממילא אף לא נטען כי נפל פגם כאמור. 35. שנית, גם לגופו של עניין לא מצאתי ממש בטענתה של המערערת לעניין תחולתה של החזקה במקרה דנן. קביעתו של בית המשפט לפיה השריפה נגרמה מהתלקחות אדי הדלק שנפלטו ממיכל הדלק של הרכב, התבססה על שורה של ממצאים, ובהם הממצא לפיו השריפה פרצה בחלק הקדמי של האוטובוס, "שרכב" באותה העת על הרכב, כאשר מיכל הדלק של האוטובוס מצוי בחלק האחורי; המהירות בה פרצה השריפה ועצמתה שהיוו אינדיקציה לכך שמקורה בחומר דליק ולא ברכיב אחר כגון פלסטיק; העובדה כי האוטובוס עלה על הרכב ועל-ידי כך מעך את מיכל הדלק, והוביל לדליפה של אדי דלק מתוכו, שבתורם הוצתו בעקבות נפילת עמוד החשמל. מהאמור עולה כי הקביעה, לפיה מקור השריפה בדלק של הרכב, מעוגנת היטב בחומר הראיות והממצאים שהונחו בפני בית המשפט המחוזי, ועל-כן טענתה של המערערת לפיה המשיבה 2 לא הוכיחה את התקיימותה של החזקה האמורה – דינה להידחות. עוד יובהר, כי לעובדה שמקור השריפה היה מחוץ לרכב – ניצוץ שנוצר בעקבות נפילת עמוד החשמל – אין בכדי לשלול את תחולת החזקה, ונראה כי המקרה שלפנינו מהווה מקרה טיפוסי להחלתה. 36. מסקנתי היא, לאור המפורט לעיל, ובהינתן העובדה כי כתוצאה מהשריפה נגרמו למשיב 3 כוויות קשות בגפיים שהובילו לקטיעת רגלו הימנית, ואילו חברו, נלכד באש ומצא שם את מותו, שהחזקה בדבר התלקחות או התפוצצות של רכב מתקיימת בענייננו. בנסיבות אלה, ניתן לקבוע כבר עתה כי המערערת היא אשר חבה בפיצוי המשיבים 5-3 בגין נזקיהם, שכן כאמור, די בהתקיימותה של אחת מן החזקות המרבות בחוק כדי להוביל למסקנה כי האירוע מהווה תאונת דרכים מבחינת הרכב. יחד עם זאת, אבקש להוסיף ולהתייחס להלן לטענותיהם של הצדדים לעניין החלופה השלישית בגינה פסק בית המשפט קמא כי יש לראות במאורע המתואר לעיל כתאונת דרכים. הידרדרות או התהפכות 37. בסעיף 1 לחוק הפלת"ד מצויה כאמור רשימה סגורה של מקרים אשר מהווים דרכי "שימוש ברכב מנועי" לצורך החוק, ובכללן הידרדרות או התהפכות של רכב. צורות שימוש מבקשות לתאר מצבים בהם הרכב מצוי בתנועה מסוימת, אופקית או אנכית, כאשר ככלל מסווגת הידרדרות כתנועה "ספונטנית" של הרכב, למשל במקרה בו הרכב הושאר בלא שהורמה ידית המעצור וידית ההילוכים הועברה לחניה, ועל-כן החל לנוע. ההתהפכות לעומת זאת, היא בדרך כלל תוצאה של נסיעה, אולם תיתכן גם כאשר הרכב עומד. השופט ריבלין מסביר כי בשל הסיכון התחבורתי אשר נושאת דרך שימוש זו מעצם טבעה, מעמדו של שימוש זה בפועל הוא כשל החזקות המרבות, ובמובן זה הוא גובר על הדרישה להוכיח כי נתקיים היסוד שעניינו "למטרות תחבורה" על-מנת שהאירוע יראה כתאונת דרכים: "כל נזק גוף הנגרם עקב התהפכות או הידרדרות יפוצה במסגרת חוק הפיצויים. אין צורך לבחון בנפרד אם 'ההתהפכות' או 'ההידרדרות' הן 'למטרות תחבורה'. אין גם מקום להציג שאלה מסוג זה. אין זה שימוש שיש צורך להתחקות אחר מטרותיו; משהתרחשה התוצאה ונתממש הסיכון התחבורתי שוב אין לנו צורך להתחקות אחר המטרות שעמדו בייסוד אותו 'שימוש' שקדם לתאונה" (שם, עמ' 196; דנ"א 1963/00 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' כהן, פס' 6 (16.4.2000)). 38. בענייננו, בית המשפט המחוזי מצא כי המאורע במסגרתו נגרמו נזקיהם של המשיבים 5-3, נכלל גם תחת הגדרה זו, ועל-כן יש לראות את נזקי הגוף שנגרמו למשיב 3 כנזקים אשר נגרמו בעקבות השימוש שעשה ברכב. זאת, בעקבות ממצאיו של בוחן המשטרה אשר קבע כי תוך כדי תנועת האוטובוס והרכב הפרטי לעבר המדרכה, התהפך הרכב הפרטי על צידו הימני. מסקנתו זו של בית המשפט התבססה בין היתר על דבריו של בית המשפט המחוזי ברע"א 41848-11-10 ודעי נ' מעין, פס' 23 (22.3.2011), אשר פסק כי הידרדרות של רכב חונה כתוצאה מפגיעת רכב אחר נופלת בגדר צורת השימוש הנדונה, והטעים כי אין מקום להבחין בין הידרדרות שמקורה בכוח הפנימי של הרכב לבין הידרדרות שנגרמה בשל התערבות גורם חיצוני, אלא די בכך שזו התאפשרה, למשל, בשל משקלו ומימדיו של הרכב. עמדה דומה הביע השופט ריבלין בכתבו כי די בעצם התרחשותה של ההתהפכות, גם אם ארעה כשהרכב אינו בנסיעה, כדי להחיל את החוק, ולפיכך גם מקרה בו בשל משב רוח התהפך קטנוע חונה, יבוא האירוע בגדרי החוק (שם, עמ' 199). 39. מבלי לקבוע מסמרות, אעיר כי הקביעה לפיה יהא זה מוצדק להחיל את החוק במקרים בהם מדובר בהתהפכות של רכב המצוי במצב עמידה, להבדיל ממצב נסיעה, אינה מובנת מאליה (ראו למשל י' אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, 162-161 (מהדורה רביעית, 2013)). פסק הדין עליו נסמך בית המשפט קמא בהכרעתו עוסק במקרה של הידרדרות של רכב, אשר ממילא מהווה תנועתו של רכב, ועל-כן טומנת בחובה סיכון תחבורתי מובהק, ובמובן זה אינו מעלה את הקושי הטמון במקרה בו מדובר בהתהפכות רכב עומד. דומה, כי הכרעה מסוג זה עליה להתקבל בהתחשב בתכלית החקיקתית הבסיסית שביסוד הגדרת המונח "שימוש ברכב מנועי", אשר נועדה לכלול בו שימושים בעלי סיכון תחבורתי בלבד, כמו-גם בהיגיון העומד בבסיס החוק, תוך בחינת נסיבותיו של כל מקרה לגופו. על-אף שבענייננו ניתן לומר כי תנועתו האנכית של הרכב יצרה סיכון תחבורתי עבור היושבים ברכב, אשר התממש עם התהפכותו של הרכב בעקבות פגיעת האוטובוס, מצאתי להותיר שאלה זו בצריך עיון, שכן כאמור די בהתקיימה של החזקה המרבה בדבר התפוצצות והתלקחות, על-מנת לקבוע כי החובה לפצות את המשיבים 5-3 בגין נזקיהם מונחת לפתחה של המערערת. 40. לבסוף, אעיר כי לא נעלמו מעיני טענות המערערת בדבר חוסר הנוחות שמעוררת התוצאה לפיה המשיב 1 אשר נהג ללא ביטוח וללא רישיון נהיגה, כמו-גם המשיבות 2 ו-6, מעסיקותיו של המשיב 1, אינם נושאים באחריות לפצות את המשיבים 5-3 בגין נזקיהם. זאת, על-אף שאין מי שיחלוק מהותית על היות המשיב 1 הגורם העיקרי לנזק. בפסיקתו של בית משפט זה וכן בספרות, ישנה התייחסות למצבים בהם החלת הפלת"ד מובילה להיווצרותה של "אנומליה", המתבטאת בכך שלא ניתן להיפרע מן הגורם האשם בתאונה בגין הנזקים להם גרם בהתנהגותו. בהמשך לכך, ישנה גם הקריאה "להביא לשינויו של הדין באופן כזה או אחר שיאפשר את תיקון האנומליה אשר שבה לכאורה חוטא נשכר" (ראו דבריו של השופט רובינשטיין ברע"א 10721/05 אליהו – חברה לביטוח בע"מ נ' יונאן, פס' ח' (9.11.2006); ריבלין, עמ' 12-5). על-אף האמור, הדין טרם השתנה והעיקרון עליו מושתת החוק אינו מותיר מקום לבחינת יסוד האשם כפי שמבקשת המערערת בטענותיה. חשוב לציין כי המשיב 1 נשא באחריות למעשיו במישור הפלילי, לאחר שנגזרו עליו 28 חודשי מאסר בפועל בגין העבירות שביצע, ודומה כי בכך יש כדי לרפא, ולו במעט, את חוסר הנוחות אשר נוצרה במקרה דנן. התוצאה היא אפוא כי הערעור נדחה. בנסיבות העניין תישא המערערת בהוצאות המשיבה 2 בלבד, בסכום של 15,000 ₪ עבור שכר טרחת עורך דין וכן בהוצאות משפט. ש ו פ ט ת (בדימ') השופט א' רובינשטיין: א. עיינתי בחוות דעתה של חברתי השופטת ארבל, ומצטרף אני אליה. אבקש להוסיף מקצת משלי. ב. כמות שציינה חברתי (פסקה 40 לחוות דעתה), השורה התחתונה של תיק זה מעוררת חוסר נוחות. הקושי נובע מכך שהמערערת אינה יכולה – נוכח הוראת סעיף 8(א) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 – לחזור אל הגורם האחראי לתאונה. ואולם, אין זה מתקבל על דעת האדם מן היישוב, כי הגורם העיקרי לנזק יֵצא כשהוא פטור בלא כלום. הדעת, כמו גם שורת הצדק, מתקשה להלום תוצאה לפיה משיב 1, מעסיקתו (משיבה 6), החברה דרכה הועסק (משיבים 9-8) וקרנית (משיבה 2) – לא יחויבו בפיצויָם של משיבים 5-3, הגם שמשיב 1 – שנהג באוטובוס ללא רישיון, באופן רשלני עד כדי גרימת מוות – הוא הגורם העיקרי, האשם העיקרי, להשתלשלות העניינים הטרגית המתוארת בחוות דעתה של חברתי. ג. ברע"א 10721/05 אליהו – חברה לביטוח בע"מ נ' יונאן (2006) הצטרפתי לקריאה שהועלתה משכבר בפסיקה ובספרות "להביא לשינויו של הדין באופן כזה או אחר שיאפשר את תיקון האנומליה אשר בה לכאורה חוטא נשכר" (פסקה ח'). הוספתי שם, כי "בין שניים שהם מקורות פיצוי אפשרי, ידו של מי שגרם בפועל את הנזק צריך שתהא על התחתונה, בלא שנגרם בכך עוול לנפגעים" (פסקה כ"ב), וכי "אף אילו סברנו שהמאזניים מעוינות, היה עלינו לפעול במקרה כזה על פי תכלית החיקוק, כדי להשיג תוצאות צודקות ולהימנע מתוצאות שאינן צודקות... במקרה בו חוטא עלול לצאת נשכר (לנוכח ייחוד העילה) כמו במקרה שלפנינו, כאשר הפרשנות השיפוטית אינה חדה וחלקה, יש לבכר את הדרך הפרשנית העולה בקנה אחד עם עקרונות הצדק, דהיינו, שלא להכיר באירוע כתאונת דרכים, בשעה ששייכות הרכב לאירוע היא אקראית או כמעט אקראית" (פסקה כ"ו). לגבי דידי גישה זו ממלאת – מזה – אחר התכלית שביסוד משטר האחריות המוחלטת שבחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, קרי, שלא יעמוד הניזוק בפני שוקת שבורה, ומזה – מאפשרת להגיע לתוצאות צודקות (לעמדה שונה ראו א' ריבלין תאונת הדרכים – תחולת החוק, סדרי דין וחישוב פיצויים (מהדורה רביעית, 2012) 267-264; להלן ריבלין); המשנה לנשיאה ריבלין הוא שדחה בקשה לדיון נוסף בתיק (דנ"א 9634/06 חברת זלמן בראשי נ' אליהו (2007)), תוך שהעיר, בין השאר, כך "כשלעצמי סבורני, כי שקילת שיקולים של אשם (ואולי גם של סולבנטיות) בקביעת סיווגו של אירוע כ'תאונת דרכים' עלולה להביא לתוצאות בעייתיות. היא עלולה לחתור תחת תכלית היעילות של החוק. היא עלולה להחזיר 'בדלת האחורית' שיקולים שהחוק ביקש להוציא. היא עלולה להחזירנו אל 'קן הצרעות' של ההתדיינות בשאלת האחריות" (פסקה 9). ער אני לביקורת זו, וגם לגישה המרכזת הכל בסל של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים; אך סבורני שהתרופה לביקורת היא כי את הניזוק עצמו תפצה חברת הביטוח, ועל כן אין חשש פן ייצא וידיו על ראשו, אך במקומות המתאימים תיפתח בפני חברת הביטוח הדלת לחזור על מעוולים אחרים, בגדרי צדק. ד. בנדון דידן, נסבה המחלוקת, בין היתר, על תחולתה של החזקה המרבה בדבר "מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום אסור לחנות בו". כפי שציינה חברתי, חזקה זו טומנת בחובה גם דרישה לקיומו של קשר סיבתי משפטי – "האם במקרה המסוים הפגיעה ברכב החונה נגרמה בשל הסיכון שנוצר כתוצאה מהחניה במקום האסור, להבדיל מהליך גרימה אחר, היינו האם הסיכון התחבורתי התממש" (פסקה 23 לחוות דעתה של חברתי); ראו גם רע"א 1953/03 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' אדרי, פ"ד נח(1) 817, 825, שם נאמר – מפי המשנה לנשיא אור – כי בעת בחינת הקשר הסיבתי המשפטי "נשאלת השאלה אם החניה האסורה המסוימת היא שיצרה את הסיכון שהביא להתרחשות הנזק"; ראו עוד ריבלין, בעמ' 309, הגורס כי בבירור הסיבתיות המשפטית "יש לבחון את כלל נסיבות הימצאם של כלי הרכב השונים במקום, השימוש שעשה כל אחד מן המעורבים באחד מכלי הרכב, אם בכלל, והזיקה המשפטית בין אותו שימוש לתאונה". במלים אחרות, ביסוד העובדתי של חניה אסורה ובקשר סיבתי עובדתי בינה לבין הפגיעה ברכב לא סגי, ונדרש קיומו של יסוד נוסף. כשלעצמי סבורני, כי אין מניעה – ולעתים הדבר מחויב המציאות – שבגדר בחינתו של אותו יסוד יועלו גם שיקולים נורמטיביים, וכי ההכרעה בשאלת התקיימותו של קשר סיבתי משפטי ובחינת התממשותו של הסיכון התחבורתי שיצרה החניה האסורה במקרה הקונקרטי יקפלו בתוכן גם שיקולי צדק ושיקולי אשם. כך, למשל, וברוח הדברים שנאמרו בעניין אליהו הנזכר, מקום בו כפות המאזניים תהיינה מעוינות – ההכרעה צריך שתהא הטלת האחריות על הגורם האשם בתאונה. ה. בענייננו, סבורה השופטת ארבל כי הסיכון התחבורתי שיצרה החניה האסורה של הרכב לא התממש, "שכן אין חולק כי הפגיעה לא נוצרה בעקבות הקושי שנתקל האוטובוס לעצור כראוי במפרץ כניסתו של האוטובוס, על-מנת להעלות ולהוריד נוסעים" (פסקה 29). לדברים אלה מצטרף אנוכי – ובמובהק, שהרי לאמיתו של דבר לא יתכן חולק שהפגיעה נוצרה בשל אופן נהיגתו של נהג האוטובוס, משיב 1 (עליה נתן את הדין במישור הפלילי); כפועל יוצא אצטרף גם למסקנתה של חברתי, כי לחזקה המרבה של חניה אסורה אין תחולה בענייננו. אלא שבכך אין כדי להועיל למערערת, שכן – כמסקנת חברתי – חלה בענייננו החזקה המרבה בדבר "מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו", ועל כן מדובר – לפי הדין הקיים – בתאונת דרכים. ו. מכל מקום, נוכח האמור סבורני שמפסק דין זה ראוי שייצא – שוב וביתר שאת – הקול למחוקק לפעול לשינויו של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים בהקשר שנדון מעלה, מבלי לפגוע במטרתו ותכליתו הבסיסית של החוק, קרי, פיצוי לניזוק ללא קביעת אחריות. ז. כאמור, אצטרף לחברתי. ש ו פ ט השופטת ד' ברק-ארז: אני מסכימה לפסק דינה של חברתי השופטת ע' ארבל. אכן, התוצאה שאליה הגענו זהה לזו שאליה הגיע בית המשפט המחוזי. אולם, כפי שציינה חברתי, נודעת חשיבות לקביעה כי בנסיבות העניין לא התקיימה החזקה המרבה שעניינה "מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו", בכל הנוגע להיבטים העקרוניים של המקרה והשלכותיו על מקרים אחרים. אני סבורה כי ניתן להמחיש את צדקת המסקנה שאליה הגיעה חברתי בכל הנוגע לחזקה מרבה זו באמצעות בחינה של עובדות המקרה תוך החלפתה של נסיבה אחת – וליתר דיוק, באמצעות השוואת המקרה כפי שהתרחש למקרה שבו הרכב הפוגע לא היה אוטובוס, אלא משאית או כל כלי רכב אחר, היינו כלי רכב שכלל אינו אמור לנוע באזור מפרץ החנייה של התחנה. במקרה היפותטי זה ניתן היה לראות בנקל כי אין כל קשר סיבתי בין הפגיעה לבין החנייה במקום האסור, וכי הפגיעה לא מימשה כל סיכון תחבורתי שהיה כרוך בחנייה במקום האסור. בנסיבות המקרה שבפנינו, הרכב הפוגע אמנם היה אוטובוס, אולם עובדה זו היא חסרת חשיבות מן ההיבט של אופן התרחשות התאונה. מבחינה זו, ענייננו דומה לדוגמאות המסורתיות של דיון בשאלת הקשר הסיבתי – כאשר נפילת עץ או אבן על רכב התאפשרה בשל המהירות שבה נסע והביאה אותו למקום ההתרחשות ברגע הנפילה, אך אין קשר סיבתי במובנו המלא של מונח זה בין הנהיגה במהירות המופרזת לבין ההתרחשות (ראו עוד: ישראל גלעד דיני נזיקין – גבולות האחריות כרך א 618 (2012); אריאל פורת נזיקין כרך א 329 (2013)). אבהיר כי התוצאה שאליה הגעתי אינה נדרשת אפוא לשיקולים של צדק ואשם, כפי שהציע חברי השופט א' רובינשטיין, אלא מסתמכת כאמור על מבחני הסיבתיות הרגילים. למעשה, בנסיבות העניין, אינני סבורה שיש להידרש לשאלות הנובעות מכך שמשטר האחריות של חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים) מוביל לכך שלעתים החוטא, היינו הגורם העיקרי לקרות הנזק, יוצא נשכר, במובן זה שאינו נושא בפיצוי בגין הנזק שלו גרם. כידוע, מטרתו של החוק הייתה זניחת עקרון האשם ואימוץ משטר של אחריות מוחלטת בשילוב של גיבוי ביטוחי (ראו: ע"א 3765/95 חוסיין נ' טורם, פ"ד נ(5) 573, 286-283 (1996); ע"א 8535/01 ליפשיץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 656, 664 (2003) והאסמכתאות שם; אליעזר ריבלין תאונות הדרכים – תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים 16-5 (מהדורה רביעית, 2012)). עמדה בסיסית זו עומדת בעינה, בכפוף לחריגים מסוימים (ראו עוד: אליעזר ריבלין "אור חדש על חוק הפיצויים" ספר אור 75, 93-90 (2013)). על כן, אינני סבורה שיש להעדיף פרשנות לחוק החותרת תחת תכליותיו, היינו פרשנות של המושג "תאונת דרכים" בזיקה לשיקולים של אשם. חברי העלו אף את האפשרות של תיקון החוק באופן שיסלול את הדרך בפני החייבים בפיצוי על-פי החוק לחזור על מזיקים אחרים שגרמו לנזק או השתתפו ביצירתו. כשלעצמי, אני סבורה כי הגם שזוהי אפשרות הראויה לדיון, כלל ההשלכות הכרוכות בכך לא התבררו בפנינו, ועל כן אני מבקשת שלא לנקוט עמדה באשר לה. כך למשל, החלתו של תיקון כאמור באופן שיאפשר להגיש תביעה אף כנגד אדם שנפגע בתאונה בעצמו (בשל אשם שדבק בו) עלולה לחתור תחת תכליותיו הסוציאליות של החוק שיצר מערכת "סגורה" של פיצוי, אשר אינה מבוססת על צדק אינדיבידואלי, ויש להיזהר מתיקונו באופן שיפר את האיזון הפנימי הקיים בו. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת (בדימ') ע' ארבל. ניתן היום, ג' בתמוז התשע"ד (1.7.2014). ש ו פ ט ת (בדימ') ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12044300_B10.docעכ+עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il