רשם העמותות נ. עמותת ישיבת נתיבות התורה ירושלים

החלטה בתיק ע"א 443/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 443/13 לפני: כבוד הנשיא א' גרוניס כבוד השופט י' עמית כבוד השופט נ' סולברג המערערים: 1. רשם העמותות 2. מדינת ישראל - משרד החינוך נ ג ד המשיבים: 1. עמותת ישיבת נתיבות התורה ירושלים 2. הכונס הרשמי ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 4.12.2012 בתיק פר"ק 38682-03-12 שניתן על ידי כבוד השופט ד' מינץ תאריך הישיבה: י"ז באדר ב' התשע"ד (19.3.2014) בשם המערערים: בשם המשיבה 1: בשם המשיב 2: עו"ד אפרת ברנר (הורביץ) עו"ד שמואל זוסמן; עו"ד יעקב אמסטר עו"ד טובה פריש; עו"ד אירית רפאל פסק-דין הנשיא א' גרוניס: 1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט ד' מינץ) שדחה בקשה להורות על פירוקה של המשיבה 1, עמותת ישיבת "נתיבות התורה" ירושלים (להלן – העמותה), מכוח העילות שבסעיפים 49(1) ו-49(5) לחוק העמותות, התש"ם-1980 (להלן – חוק העמותות). 2. העמותה מנהלת ישיבה גבוהה וכולל אברכים, ונהנתה מתמיכות מטעם משרד החינוך לצורך מימון פעילותה. הקצאת התמיכות התבססה על דיווחים עצמיים של העמותה בדבר מספר תלמידיה מדי חודש באמצעות מערכת ממוחשבת. ראוי להבהיר, כי גובה התמיכות שקיבלה העמותה נסמך על מספר תלמידיה. ביום 22.3.2012 הגיש רשם העמותות לבית המשפט המחוזי בקשה לפרק את העמותה. בבקשה תמכו משרד החינוך, הוא המערער 2, והכונס הרשמי, הוא המשיב 2. הבקשה נשענה על שני אדנים עיקריים: דיווחים כוזבים של העמותה בדבר מספר תלמידיה, תוך הטעייה מכוונת של משרד החינוך, ואי-סדרים נוספים בניהול העמותה. 3. הטענה בדבר הדיווחים הכוזבים נשענה על חוות דעת מטעם משרד החינוך מיום 23.1.2012 בעניינה של העמותה. חוות הדעת התבססה על שלוש ביקורות שטח שנערכו בכתובת העמותה במועדים שונים, בצירוף דו"ח חקירה מיום 27.11.2011, שהוכן על ידי משרד חקירות לבקשת משרד החינוך (להלן – דו"ח החקירה). לפי חוות הדעת של משרד החינוך, בשתיים מביקורות השטח שנערכו בעמותה (בתאריכים 7.12.2009 ו-29.12.2010) התברר כי במענה הרשום של העמותה, תחילה בירושלים ולאחר מכן בישוב כוכב יעקב, לא מתקיימת כל פעילות הקשורה לעמותה. לטענת המערערים, העמותה לא דיווחה כהלכה על השינויים בכתובתה. בביקורת השלישית, שהתקיימה ביום 12.1.2011 במען אחר ביישוב כוכב יעקב, נמצאו במקום רק שני תלמידים מתוך 42 שדווחו למשרד החינוך, כאשר אחד מהם לא נשא תעודת זהות. ההיעדרות לא דווחה מראש במערכת הדיווח הממוחשבת של משרד החינוך, וזאת בניגוד לנוהלי משרד החינוך. לעורכי הביקורת נמסר, כי לא מתקיימים לימודים ביום הביקורת משום שרב הישיבה נמצא בחו"ל; מאחר שחלק מהתלמידים יצאו לחגיגת ברית מילה; ומשום שחלק אחר לומדים בירושלים. נוסף על ממצאים אלה, בדו"ח החקירה הוצגו תוצאותיה של בדיקה אקראית שנעשתה מול שלושה מהתלמידים שדווחו כתלמידי הישיבה. מבדיקה זו עלה כי שניים מבין שלושת התלמידים שדווחו למשרד החינוך כתלמידי העמותה למדו בפועל בישיבת "דרכי יוסף", בראשות הרב אהרון גץ, שפעלה עד קיץ 2010 ביישוב כוכב יעקב. התלמיד השלישי למד אמנם בישיבת "נתיבות התורה", אך דווח כתלמיד גם לאחר שעזב את הישיבה. תלמיד רביעי הצהיר כי מעולם לא למד בישיבה. בשורה התחתונה, מחוות הדעת עולה כי בשנת 2010 קיבלה העמותה סך של 356,133 ש"ח שלא כדין. על סמך ממצאים אלה, החליטה וועדת התמיכות של משרד החינוך להפסיק את התמיכה בעמותה לשנים 2011 עד 2013, והודיעה על כך לעמותה ביום 29.5.2011. 4. נוסף על טענתם בדבר דיווחיה הכוזבים של העמותה למשרד החינוך, הצביעו המערערים על אי-סדרים נוספים שנתגלו בניהול העמותה. זאת, על סמך דו"ח ביקורת מחודש יולי 2012, שנערך על ידי משרד רואי החשבון כספי (להלן – דו"ח כספי). דו"ח כספי קבע, בין היתר, כי לא ניתן לאשר כי כספי התמיכות שקיבלה העמותה אכן שימשו למטרתם, הואיל והמחאות העמותה אינן מכותבות "למוטב בלבד". עוד צוין בדו"ח הכספי כי אותרו בעמותה מקרים של הסבת המחאות, וכי הפרדת התפקידים בעמותה ועוצמת המעקב והפיקוח על השימוש בכספיה אינן משביעות רצון. טענות נוספות של המערערים הופנו נגד התנהלות העמותה במסגרת ההליכים בעניינה. המערערים טענו כי העמותה לא שיתפה פעולה עם משרד החינוך ועם רשם העמותות בכך שלא הגיבה לפניותיהם כנדרש, ואף לא ענתה למכתב התראה לפני פירוק מיום 23.1.2012 שנשלח אליה על פי סעיף 50(ב) לחוק העמותות. 5. בכתב ההתנגדות לבקשת הפירוק טענה העמותה כי גם אם נכונות טענותיו של רשם העמותות נגדה, הסנקציה שנבחרה על ידו איננה מידתית. לשיטתה, ביכולתו של הרשם לנקוט אמצעים אחרים אשר אינם כרוכים בפירוק העמותה, כגון הגשת תלונה למשטרה או תביעה להשבת הסכומים שנתקבלו לכאורה שלא כדין. לגופן של הטענות, הציגה העמותה ראיות שונות לכך שאכן פעלה ביישוב תל ציון שבכוכב יעקב. בין הראיות שהובאו בכתב ההתנגדות היו פרסומים מקומיים בכוכב יעקב המעידים על פעילותה של העמותה בתל ציון, תצהירים מטעם תלמידי הישיבה וכן אנשי ציבור מהיישוב, ומסמכים נוספים. כמו כן, הציגה העמותה הסכם שכירות בדירה בכוכב יעקב ששימשה, לטענתה, את ישיבת "נתיבות התורה". העמותה הדגישה כי אין בסיס לטענה שנעשה שימוש בכספי התמיכות שלא כדין. עוד העלתה העמותה ספקות באשר לאמינות התשתית העובדתית עליה נשען רשם העמותות בבקשת הפירוק, ובפרט ביקורות השטח שנערכו. את טענת המערערים לפיה חלק מתלמידי הישיבה המדווחים שתושאלו לא ידעו על קיומה הסבירה העמותה בכך שהישיבה אינה מוכרת לתלמידיה בשמה הרשמי, אלא בשמו של הרב העומד בראשה, הרב גולדיש. לבסוף, הציגה העמותה ראיות המעידות על תרומתו החינוכית של הרב. 6. לאחר שהוצגו בפניו ראיות ונחקרו עדים, דחה כאמור בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט ד' מינץ) את בקשת הפירוק. בית המשפט המחוזי הכיר בכך ש"יש רגליים לסברה" כי מספר התלמידים בעמותה איננו כפי שהצהירה. עוד קבע כי "התנהלותה של העמותה רחוקה מלהיות תקינה" (פיסקאות 17 ו-13 לפסק-הדין בהתאמה). אולם, בית המשפט מצא שאין במסקנותיו אלה כדי להצדיק את פירוק העמותה לפי הרף הנדרש בסעיפים 49(1) ו-49(5) לחוק העמותות. לשיטתו, יש לנהוג במידתיות, ולפרק עמותה רק אם "הקשיים ואי הסדרים עלו לדרגה בלתי נסבלת בעליל" (פיסקה 17 לפסק-הדין). בית המשפט קבע כי לאור חשיבותו של חופש ההתאגדות, רף ההוכחה בו יש לעמוד כדי לפרק עמותה הוא ברמה של וודאות קרובה. במישור העובדתי, בית המשפט קבע שבחינת מכלול התמונה מעלה כי העמותה מקיימת פעילות חינוכית בהתאם למטרותיה. זאת, לדבריו, מבלי להמעיט מחומרת הליקויים שנתגלו בהתנהלותה. בית המשפט מצא כי העמותה אכן ניהלה ישיבה בתל ציון שבישוב כוכב יעקב בין החודשים אוקטובר 2009 ואפריל 2011. לאור מסקנתו כי העמותה אומנם פעלה ביישוב תל ציון בעת ביקורת השטח השלישית בעמותה, בה אותר בכתובת העמותה רק אחד מתוך 42 התלמידים שדווחו, קבע בית המשפט שתוצאות הביקורת אינן מצדיקות שימוש באמצעי הקיצוני של פירוק העמותה. לבסוף, בית המשפט מצא כי פרשנותו של רשם העמותות לדו"ח כספי איננה תואמת את התמונה העולה מהדו"ח בפועל, המלמדת כי העמותה עומדת ברוב דרישות החוק והמינהל התקין. בית המשפט סבר כי האפיק המתאים לטיפול בנושא הדיווחים הכוזבים הוא הטלת סנקציות על העמותה על ידי משרד החינוך, כפי שאכן נעשה בדמות הפסקת התמיכות בעמותה. 7. בערעור שלפנינו טוענים המערערים כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו, כי הממצאים בדבר התנהלות העמותה אינם עומדים ברף הנדרש להצדקת פירוקה לפי העילות שבסעיף 49(1) ו-49(5) לחוק העמותות. ראשית, המערערים טוענים כי המבחן שיישם בית המשפט המחוזי, לפיו רק אי-סדרים "בדרגה בלתי נסבלת בעליל" עשויים להצדיק פירוק של עמותה, מחמיר מדי. לחלופין טוענים המערערים כי גם אם יכריע בית משפט זה שהמבחן לפירוק עמותה לפי העילות האמורות הוא כפי שקבע בית המשפט המחוזי, במקרה דנא מתקיים המבחן, שכן אין להשלים עם הצגת מצג שווא למשרד החינוך לשם קבלת תמיכות מכספי ציבור. זאת, בפרט כאשר לכך מצטרפים ליקויים נוספים בפעילותה של העמותה. שנית, המערערים סבורים שבית המשפט לא ייחס משקל מספק לראיות שהציגו, המעידות על אופייה הפיקטיבי של פעילות העמותה, וייחס משקל יתר לראיות התומכות בעמדת העמותה, כמו ההיבטים בדו"ח כספי המאירים את העמותה באור חיובי. לעמדתם של המערערים, די בקביעתו של בית המשפט המחוזי כי התנהלות העמותה רחוקה מלהיות תקינה, וכי יש ממש בטענה כי העמותה דיווחה דיווחים כוזבים על אודות מספר תלמידיה, כדי להורות על פירוקה. שלישית, המערערים טוענים כי בית המשפט המחוזי לא ייחס את המשקל הראוי להתנהלות העמותה במסגרת ההליכים בעניינה. המערערים שבים ומדגישים שהעמותה לא השיבה למכתב ההתראה לפני פירוק שנשלח אליה. הם מציינים כי העמותה נמנעה מהעדת בעלי תפקידים בוועד העמותה, והיה על בית המשפט המחוזי לזקוף זאת לחובתה. עוד טוענים המערערים כי העמותה לא צירפה תצהיר מפורט למסמך ההתנגדות לפירוק שהגישה לבית המשפט המחוזי. כמו כן, לשיטתם, העמותה לא המציאה מסמכים נדרשים לרשם העמותות, בניגוד לסעיף 38 לחוק העמותות. לבסוף, המערערים סבורים כי בנסיבות העניין לא די בהפסקת התמיכות באפיק הפיקוח של משרד החינוך, כפי שעולה מהחלטת בית המשפט המחוזי. לטענתם, עמותות זוכות למימון ציבורי עקיף באמצעות הטבות שונות גם אם אינן נהנות מתמיכה ישירה, ואין זה מוצדק שעמותה שפעלה כדי לקבל תמיכות שלא כדין תוסיף ליהנות מהן. המערערים סבורים כי בית המשפט המחוזי לא ייחס את המשקל הראוי לאינטרס הציבורי להיאבק בתרמיות, שמטרתן ניצול לרעה של כספי ציבור על ידי עמותות. 8. בתשובתה לערעור סומכת העמותה את ידיה על החלטתו של בית המשפט המחוזי. העמותה מדגישה שבית המשפט המחוזי דחה את טענת המערערים כי פעילות העמותה היא פיקטיבית, וזאת על בסיס מכלול הראיות והעדויות שנשמעו בפניו. העמותה טוענת שהשגות המערערים בהקשר זה מופנות למעשה נגד ממצאים עובדתיים וקביעות ביחס למהימנות עדים בערכאה הדיונית, בהם תתערב ערכאת הערעור לעתים נדירות. אשר לליקויים הנוספים להם טוענים המערערים בניהול העמותה, מפנה העמותה לקביעתו של בית המשפט המחוזי כי עמדה ברוב דרישות הניהול התקין, וכי היקף הבעיות שהתגלו בניהולה קטן. לטענת העמותה, לא כל ליקוי בתפקודה של עמותה מצדיק שימוש בסעד הקיצוני של פירוק. גם הפגמים הנקודתיים שאותרו מקורם לשיטתה במעשים שנעשו בתום לב, ולא מתוך כוונה להונות. העמותה שבה ומפנה לאמצעים החלופיים שעמדו לרשות המערערים, כמו הגשת תלונה במשטרה או תביעה להשבת הכספים נגד העמותה, אשר לא ננקטו. לבסוף, טוענת העמותה כי שיקולי צדק תומכים במסקנה שיש לאפשר לה להמשיך לפעול. לשיטתה, חשיבות המשך פעילותה רבה, שכן היא מסייעת לנוער חרדי אשר מתקשה להשתלב במסגרות הרגילות בחברה החרדית, ומציעה להם מסגרת אלטרנטיבית, המכוונת את תלמידיה לשירות צבאי ואזרחי. דיון 9. לאחר שעיינתי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ובטענות בעלי הדין, מסקנתי היא כי דין הערעור להתקבל. סבורני שהרף שהציב בית המשפט המחוזי להצדקת פירוק עמותה על פי העילה שבסעיף 49(1) לחוק העמותות מחמיר יתר על המידה, ואף אינו עולה בקנה אחד עם פסיקה קודמת של בית משפט זה. לגופו של עניין, מצאתי שההפרות שביצעה העמותה, שבית המשפט המחוזי הכיר בהן בהחלטתו, די בהן כדי להצדיק את פירוקה. 10. פרק ז' לחוק העמותות מתווה שני אפיקים לפירוק עמותה. האפיק הראשון הוא פירוק מרצון, והוא אינו חל בענייננו. האפיק השני הוא פירוק לפי צו בית משפט. הליך זה מוסדר בסעיפים 54-49 לחוק העמותות. לפי סעיף 50(א) לחוק העמותות, בקשה לפירוק עמותה תוגש בידי היועץ המשפטי לממשלה או בידי רשם העמותות. לפי סעיף 50(ב) לחוק העמותות, הגשת בקשה לפירוק עמותה מותנית במתן התראה בכתב והענקת הזדמנות לעמותה לתקן את המעוות תוך זמן סביר. העילות לפירוקה של עמותה לפי צו בית משפט קבועות בסעיף 49 לחוק העמותות, וזו לשונו: בית המשפט המחוזי רשאי לצוות על פירוק של עמותה בכל אחת מאלה: (1) פעולות העמותה מתנהלות בניגוד לחוק, למטרותיה או לתקנונה; (2) העמותה או מטרותיה מכוונות לשלילת קיומה של מדינת ישראל או אופיה הדמוקרטי; (3) חוקר שנתמנה לפי סעיף 40 המליץ על פירוק העמותה; (4) העמותה אינה יכולה לפרוע חובותיה; (5) בית המשפט מצא שמן היושר ומן הצדק לפרק את העמותה; (6) העמותה קיבלה באסיפה הכללית החלטה על פירוק בידי בית משפט, והחלטת האסיפה התקבלה ברוב של שני שלישים מן המצביעים באסיפה שעליה ניתנה לכל חברי העמותה הודעה של 21 ימים מראש, תוך ציון שיוצע באסיפה להחליט על פירוק כאמור. העילות המנויות בחוק לפירוק עמותה שונות מהעילות לפירוק חברה עסקית (השוו לסעיף 257 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 (להלן – פקודת החברות)). פירוק חברה עסקית בצו בית משפט שלא ביוזמת החברה ייעשה בעיקר בנסיבות של חדלות פירעון, ואילו פירוק עמותה עשוי להתבקש, למשל, גם בנסיבות בהן פועלת העמותה בניגוד למטרותיה כגוף שהוקם כדי לקדם אינטרסים ציבוריים שונים. 11. במקרה דנא, עילות הפירוק עליהן נשען רשם העמותות בבקשת הפירוק הן העילה שבסעיף 49(1) לחוק העמותות, העוסקת בפעילות בניגוד לחוק, לתקנון העמותה או למטרותיה, והעילה שבסעיף 49(5) לחוק האמור, לפיה תפורק עמותה אם קבע בית המשפט שמן היושר ומן הצדק לפרקה. סעיף 49(1) לחוק העמותות כולל למעשה שתי עילות מובחנות. העילה שבסעיף 49(1) רישה לחוק העמותות נוגעת לפעילות בלתי-חוקית של העמותה. העילה שבסעיף 49(1) סיפה לחוק העמותות נוגעת לפעילות של העמותה בניגוד לתקנונה או למטרותיה. יש להבחין בין עילות אלה הן בהיבט הנסיבות בהן כל אחת מהן חלה, הן בהיבט הרף הראייתי בו יש לעמוד כתנאי להחלתן. המבחן לפירוק עמותה מכוח העילה שבסעיף 49(1) רישה לחוק העמותות הוא "התנהלות בלתי חוקית מתמשכת, המהווה חלק דומיננטי מפעילותה של העמותה" (ראו בג"ץ 1398/04 בן חורין נ' רשמת העמותות, פיסקה 5 (19.1.2006) (להלן – פרשת בן חורין); ע"א 1775/10 עמותת קרית נדבורנה – בני ברק נ' רשם העמותות, פיסקה 21 (11.5.2011) (להלן – פרשת נדבורנה); דוד פרנקל דיני עמותות בישראל 282-281 (מהדורה שנייה, 2012)). במקרים מסוימים, בהם אי-החוקיות חמורה, קמה עילת פירוק לפי סעיף 49(1) רישה לחוק העמותות גם אם לא מדובר בפעילות מתמשכת או כזו המהווה רכיב דומיננטי בפעילותה של עמותה (ראו פרשת נדבורנה, שם). הרף הראייתי בו יש לעמוד כתנאי לפירוק עמותה מחמת פעילות בלתי-חוקית הוא רף של ודאות קרובה (פרשת בן חורין, פיסקה 5). 12. לעומת זאת, העילה שבסעיף 49(1) סיפה לחוק העמותות מתייחסת לפעילות בניגוד למטרות העמותה או לתקנונה. עילה זו מבוססת על התפיסה כי עמותות שואבות את ההצדקה לקיומן מכך שהן פועלות לקידום מטרות ציבוריות לטובת החברה. מהותן זו גם מגבילה את פעולותיהן, ומכתיבה כי אלה תתבצענה בהתאם לתקנון העמותה ורק לשם קידום מטרותיה (ראו פרנקל, בעמוד 277; פרשת נדבורנה, פיסקה 22). בפרשת נדבורנה נקבע שאמת המידה לפירוק עמותה מכוח עילה זו תהא מחמירה פחות לעומת אמת המידה החלה במצבי אי-החוקיות, בהם עוסק כאמור סעיף 49(1) רישה לחוק העמותות. עוד נקבע שם, כי עילת הפירוק לפי סעיף 49(1) סיפה לחוק תקום בשני מצבים: מצבים בהם הופרו תקנון העמותה או מטרותיה, ומצבים בהם אומנם לא ניתן לאתר הפרה ישירה כאמור, אך פעולות העמותה נוגדות עקרונות יסוד שבבסיס התקנון או עקרונות יסוד של השיטה עצמה, כמו הגינות, הגנה על זכויות מיעוט ומינהל תקין. על המבקש לפרק עמותה מכוח עילה זו להוכיח את טענותיו בראיות מספיקות. זהו רף מחמיר פחות לעומת רף הודאות הקרובה שיש לעמוד בו לצורך הוכחת אי-חוקיות לפי סעיף 49(1) רישה. 13. העילה שבסעיף 49(5) לחוק העמותות היא "עילת סל", המאפשרת לפרק עמותה משיקולי צדק במקרים המתאימים (השוו לסעיף 257(5) לפקודת החברות, המקביל לסעיף זה, ולפרשנותו בע"א 877/07 גפן נ' ג'ירוטק השקעות בע"מ, פיסקאות לג עד מ (2010)). כבר נפסק בעבר כי ככלל, יש להידרש לעילה זו במשורה לאור אופייה השיורי. השימוש בה יהיה שמור בעיקר למקרים בהם העמותה היא למעשה כלי ריק, היינו, כאשר העמותה אינה פועלת לקידום מטרותיה ללא הצדקה אובייקטיבית, אך מוסיפה לנצל את ההטבות השונות מהן נהנות עמותות ולגייס תרומות (פרשת נדבורנה, פיסקאות 24-23; לניתוח העילה ראו גם פרנקל, בעמ' 297; עוד ראו בן-ציון גרינברגר ונחמיה בן-תור דיני עמותות להלכה ולמעשה 791-790 (מהדורה שנייה, תשע"ג)). 14. בערעור שלפנינו ממקדים המערערים את טענותיהם בשני מישורים עיקריים. המישור הראשון הוא קביעות בית המשפט המחוזי ביחס לרף בו יש לעמוד כתנאי לפירוק עמותה לפי סעיף 49(1) סיפה לחוק העמותות. המישור השני הוא משקל החֶסֶר שייחס בית המשפט להפרות השונות שביצעה העמותה, ובפרט לדיווחים הכוזבים לגבי מספר תלמידיה. במישור הראשון, מקובלת עליי טענת המערערים, כי המבחן שיישם בית המשפט המחוזי כתנאי להפעלת העילה שבסעיף 49(1) סיפה לחוק העמותות בהחלטתו בבקשת הפירוק אינו עולה בקנה אחד עם פרשנות העילה בפסיקת בית משפט זה. כאמור, בית המשפט המחוזי קבע, כי יש להורות על פירוק עמותה רק כאשר הוכח ברמת ודאות קרובה כי "הקשיים ואי הסדרים עלו לדרגה בלתי נסבלת בעליל". סבורני שאמת מידה זו מגביהה את הרף שקבע בית משפט זה בפרשת נדבורנה, הן לעניין הנסיבות בהן תקום העילה, הן לעניין עצמת הראיות הנדרשות. כמתואר לעיל, לצורך פירוק עמותה מכוח העילה שבסעיף 49(1) סיפה לחוק העמותות, די להוכיח בראיות מספיקות כי פעילות העמותה עומדת בניגוד למטרותיה ולתקנונה או בניגוד לעקרונות יסוד של הגינות ומינהל תקין. הדרישה לרף הוכחה של ודאות קרובה חלה על העילה שבסעיף 49(1) רישה לחוק העמותות בלבד. 15. מובן, שלא כל חריגה של עמותה מעקרונות אלה תצדיק את פירוקה, ויש לבחון היטב את טיב ועוצמת ההפרות המיוחסות לעמותה בנסיבות העניין. ראוי לזכור, כי בהחלטה על פירוק עמותה ניצבת על לשון המאזניים זכות ההתאגדות, שאין צורך להכביר מילים על אודות מעמדה וחשיבותה במשפט הישראלי (ראו, למשל, ד"נ 16/61 רשם החברות נ' כרדוש, פ"ד ט"ז 1209, 1220 (השופט י' זוסמן) (1962); ע"א 1282/93 רשמת העמותות נ' כהנא, פ"ד מז(4) 100, 106 (הנשיא מ' שמגר) (1993); רע"א 7504/95 יאסין נ' רשם המפלגות, פ"ד נ(2) 45, 58 (הנשיא א' ברק) (1996)). לאור מעמדה של זכות ההתאגדות, לא בנקל תפורק עמותה. אולם, נוכח אופייה הציבורי של פעילות העמותה וההטבות להן היא זוכה (ראו, למשל, הסקירה בנושא מיסוי העמותות אצל גרינברגר ובן-תור, בעמודים 704-689), חלים עליה סטנדרטים מוגברים של הגינות, שקיפות ומינהל תקין, המשפיעים על היקף מימושה של הזכות להתאגדות במסגרת עמותה. 16. במקרה דנא, אני סבור שהתמונה העולה ממכלול ההפרות שביצעה העמותה מצדיקה את פירוקה לפי העילה שבסעיף 49(1) סיפה לחוק העמותות, כפי שפורשה בעניין נדבורנה. מוכן אני להניח שהעמותה איננה פיקטיבית, ואכן קיימה לימודים בהתאם למטרותיה, כפי שקבע בית המשפט המחוזי. בה בעת, אין להפחית ממשקלו של הפגם הטמון בליקויים בדיווח העמותה על אודות מספר תלמידיה. בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו כי "יש רגליים לסברה שמספר התלמידים שלמדו בפועל אינו זהה למספר התלמידים שהיו רשומים במוסדות העמותה", אולם מצא כי האמצעי המתאים לטיפול בפגמים בדיווח הוא הפחתת התמיכות הניתנות לעמותה על ידי משרד החינוך, ולא האמצעי הקיצוני, לשיטתו, של פירוק העמותה. מסקנה זו אין בידי לקבל. כאשר עמותה מדווחת דיווחים כוזבים לרשות ציבורית במטרה לקבל כספים להם אינה זכאית, חורגת היא חריגה משמעותית וקשה מעקרונות ההגינות והמינהל התקין. אין להשלים עם פעילות שתוצאתה קבלת כספי ציבור שלא כדין, על אחת כמה וכמה מקום בו מדובר בעמותה, שהוקמה כדי לקדם מטרות ציבוריות לטובת החברה. 17. להפרות בדיווח בדבר מספר התלמידים בעמותה מצטרפות גם הפרות נוספות של עקרונות המינהל התקין, ובכלל זאת, של דרישות הקבועות בחוק העמותות. כך, בין היתר, העמותה לא הודיעה למשרד החינוך כנדרש על שינוי כתובתה. העמותה אף לא דיווחה על היעדרות התלמידים ערב הביקורת השלישית בעמותה, בה אותר בכתובתה רק תלמיד אחד, וזאת חרף הוראה מפורשת של משרד החינוך המחייבת דיווח מראש ללא יוצאים מן הכלל. כמו כן העמותה לא השיבה למכתב ההתראה לפני פירוק שנשלח אליה ביום 23.1.2012. זאת ועוד, העמותה לא שיתפה פעולה כנדרש עם רשם העמותות, כולל אי הגשת מסמכים שהתבקשו על ידו, וזאת בניגוד לדרישת סעיף 38 לחוק העמותות. דו"ח כספי מצביע על פגמים נוספים בניהול העמותה וכספיה. בצירוף לכשלים בדיווח אודות מספר התלמידים, אי-הסדרים בעמותה עולים כדי פעולה בניגוד לעקרון ההגינות ולכללי המינהל התקין, ואינם מתיישבים עם מהותה של העמותה כגוף חינוכי. בנסיבות אלה, קמה עילה לפירוק העמותה לפי סעיף 49(1) סיפה לחוק העמותות. 18. ראוי להדגיש, כי די בעילה שבסעיף 49(1) סיפה כשלעצמה כבסיס לפירוק העמותה, ולכן אינני נדרש להכריע בשאלה האם עמדו המערערים בנטל ההוכחה הכבד יותר, החל כאמור במקרים בהם מתבקש פירוק עמותה בשל פעילות בלתי חוקית לפי סעיף 49(1) רישה לחוק העמותות. משבאתי למסקנה זו, אף אינני נדרש לבחון אם מתקיימת בנסיבות העניין גם העילה שבסעיף 49(5) לחוק העמותות. ממילא, אין צורך להכריע בטענות הדיוניות שהעלו המערערים, למשל לעניין אי צירוף תצהיר מפורט לכתב ההתנגדות לפירוק. 19. משקבעתי שקמה עילה לפירוק העמותה, לא ניתן להסתפק באמצעים נקודתיים, כגון שלילת תמיכות משרד החינוך. אין לכחד, כי כאשר הדבר אפשרי וקיימים פתרונות חלופיים, עקרון המידתיות תומך בהימנעות מפירוקה וחיסולה המוחלט של עמותה, מתוך תקווה שניתן יהיה להבריאה כך שתשוב ותקיים את פעילותה לטובת הציבור (לעדיפות הניתנת למינוי מפרק זמני מפעיל במצבים מסוג זה כדי להימנע מפירוק העמותה, ראו פרנקל, בעמוד 307). ואכן, במסגרת הדיון שנערך בפנינו, הועלתה האפשרות של מינוי מפרק זמני לעמותה, אשר יוכל לבדוק את פעילותה ולפעול לתיקון אי-הסדרים שנתגלו בה לשם הבראתה. אלא, שבאי כוחה של העמותה סברו כי אפשרות זו אינה ישימה לאור אופייה המיוחד של העמותה כישיבה מסוגה של "נתיבות התורה", המבוססת על אישיותו והנחייתו של הרב העומד בראשה. בהתחשב בכך, הרי שבנסיבות העניין, אין מנוס מפירוק העמותה. 20. סיכומו של דבר, דין הערעור להתקבל. פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 4.12.2012 מבוטל, וניתן בזה צו פירוק לעמותת ישיבת "נתיבות התורה". הכונס הרשמי יהא למפרקה הזמני של העמותה, בהתאם לסעיף 54 לחוק העמותות, המפנה לסעיף 300 לפקודת החברות. לא ייעשה צו להוצאות. ה נ ש י א השופט י' עמית: אני מסכים. ש ו פ ט השופט נ' סולברג: העמותה הנדונה איננה פיקטיבית. פעילותה אמיתית וחשובה. העומד בראשה שוקד על לימודם וחינוכם של צעירים מן המגזר החרדי – שדרכם לא צלחה עד כה ונפלטו מן המסגרות המקובלות – ועל הכוונתם לשירות צבאי ולאזרחות טובה. על רקע זה התלבטתי בין מסקנתו של בית המשפט המחוזי (השופט ד' מינץ) שלא לנקוט בסנקציה החריפה של פירוק העמותה, אלא להסתפק בהפחתה בתמיכות הכספיות, לבין גישתו של חברי הנשיא א' גרוניס שלפיה התמונה העולה ממכלול ההפרות שביצעה העמותה מצדיקה את פירוקה לפי העילה שבסעיף 49(1) סיפא לחוק העמותות. בסופו של דבר החלטתי להצטרף לעמדתו של חברי הנשיא, על יסוד נימוקיו. הכּזב לא יסכּון. קבלת כספי ציבור על סמך דיווחים פיקטיביים לגבי תלמידים שלא למדו בעמותה וליקויים נוספים – שלא תוקנו, חרף הזדמנות חוזרת ונשנית לעשות כן – אינה הוגנת, לא תקינה ובלתי-חוקית. יחד עם זאת, אין בפירוק העמותה כדי לחסל את פעילותה החשובה. את הפעילות ניתן לשמֵר, בדרכים חוקיות. בשו"ת אגרות משה (חושן משפט חלק ב סימן כט) נדרש הרב משה פיינשטיין ל"איסור למוסדות תורה ליקח מהממשלה יותר מכפי התנאים שקבעה". אֵלו הם דבריו על אודות הפּסוּל שבתרמית בכגון דא: "הנה בדבר עניני החסד אשר הממשלה שלנו ארצות הברית שבאמעריקא שהשם יתברך ברחמיו המרובים על שארית הפליטה מיהודי כל מדינות יוראפ שארית גדולי התורה ותלמידיהם הביאנו לכאן ונוסדו מקומות התורה ישנים שמיוראפ וגם חדשים, וע"י שמלכות של חסד זו שכל מטרתה היא להטיב לכל תושבי המדינה המציאה כמה ענינים של פראגראמען לעזור לתלמידים שבכל בתי הספר שבמדינה שיוכלו ללמוד ולהתגדל בלמודם, שגם מוסדות התורה יש להם עזרה גדולה לתלמידיהם, ודאי כל ראשי הישיבות והמנהלים והתלמידים מכירים בכל טובות המדינה ומברכים לשלום המדינה ולכל העומדים בראשה בכל הברכות. אבל ודאי אנחנו מוזהרים מהשם יתברך שציונו בתורתו הקדושה להזהר מליקח יותר מכפי שתנאי הממשלה קבעו ליתן אף שיכולים להשיג יותר מאיזה פקידים שירצו להיטיב להם שלא כהתנאים הקבועים, וכל שכן שאסור לשקר במספר התלמידים וכדומה, שלבד שהוא איסור גזל הרי איכא בזה גם איסורים הגדולים של אמירת שקרים וכזבים וגניבת דעת, וגם חלול השם ובזיון התורה ולומדיה ואין בזה שום הוראת היתר בעולם. וכמו שהקב"ה שונא גזל בעולם כן הקב"ה שונא בתמיכת התורה ולומדיה ע"י גזל, ואיכא בזה גם משום רודף את גדולי התורה ותלמידיהם הנזהרים ביותר משמץ גזל וכדומה. ואף שחס וחלילה לא נחשדו ראשי הישיבות והמנהלים שהם יראי שמים לעבור על איסורי גזל ואמרי שקר וכזב וגניבת דעת, ולא על דינא דמלכותא בשום הוראת היתר בעולם, כי יודעים מחומר האיסורים ומעונשי שמים הגדולים בזה ובבא, והוא כנגד כל תכלית יסוד הישיבות והלימוד שם להתלמידים להיות יראי ה' באמת ולהזהר באיסורי ממון ביותר, מ"מ מצאנו לנכון לעורר בזה כדי להשגיח ביותר גם על המתנדבים שמביאין נדבותיהם להחזקת התורה שלא יגרמו גזל והפסד ממון להמדינה שלא כדיני התורה ודיני הממשלה. שלא יכשלו אף שלא מדעת בחטאים הגדולים האלו, ולכל הנזהרים ביותר תבוא עליהם ברכת טוב ויצליחו במוסדות התורה להרבות תלמידים יראי שמים אשר הוא ברכה גדולה גם להמדינה...". מצדי אינני רואה להוסיף על הדברים הנכוחים הללו ולא לגרוע מהם. כאמור, אני מסכים לחוות דעתו של חברי הנשיא א' גרוניס. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא א' גרוניס. ניתן היום, י"ט בתמוז התשע"ד (17.7.2014). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13004430_S06.doc דז מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il