פסק-דין בתיק ע"פ 4429/04
בבית המשפט
העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 4429/04
בפני:
כבוד השופט מ' חשין
כבוד השופט א' א' לוי
כבוד השופט י' עדיאל
המערער:
סמיון דושקר
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, מיום 28.4.04, בתיק
פ"ח 910/02, שניתן על ידי סגן הנשיא י' פלפל, והשופטים נ' הנדל, ור' יפה-כ"ץ
תאריך הישיבה:
כ"ח באלול תשס"ד
(14.9.2004)
בשם המערער:
עו"ד ציון אמיר
בשם המשיבה:
עו"ד יאיר חמודות
פסק-דין
השופט א' א' לוי:
1. שלושה אישומים יוחסו למערער, סמיון דושקר,
בכתב אישום שהוגש בשנת 2002 לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע. בראשון ובשני נטען, כי
בשנת 2001 הוא "קנה" אשה (להלן: "סווטלנה") שהובאה ממולדביה לישראל
על ידי אחר, ולדימיר בוריסוב (להלן: "בוריסוב"), במטרה להעסיקה בזנות.
המערער ואחרים מטעמו נהגו להסיע את סווטלנה למכון בתל-אביב שם העניקה שרותי מין,
והיא חויבה לשלם למערער מתוך האתנן סכום של 700 ₪ בכל יום. בחודש אוגוסט 2001 ילדה
סווטלנה פג, עליו היא ויתרה בהנחיית המערער, וזמן קצר לאחר הלידה נדרשה להמשיך
בעיסוקה. ועוד נטען, כי משהעזה סווטלנה לצאת מהדירה בה שוכנה ללא רשותו של המערער,
ומשזה סבר לעתים כי היא לא עבדה בתפוקה מספקת והיתה "חוצפנית", הוא נהג
לתקוף אותה.
האישום השלישי עוסק באישה נוספת
("אירנה"), שגם אותה "קנה" המערער והעסיקה בזנות. את אירנה
שיכן המערער בדירה אחת עם סווטלנה, וגם אותה העסיק במכון ליווי, כאשר חלקו באתנן היה
בשיעור של 80%. במהלך עבודתה במכון הכירה אירנה אדם אשר ביצע שיפוצים באותו מקום,
וזה ביקש לקנות את חרותה מידיו של המערער לאחר שהתאהב בה. בתמורה, ועל פי דרישת
המערער, שילם אותו אדם סכום של 4000 דולר, ובנוסף לכך הוא ויתר על השכר לו היה
זכאי עבור השיפוצים, בשווי של 14,000 ₪.
2. בתום שמיעתן של הראיות הורשע המערער
בעבירות של תקיפה, סרסרות למעשי זנות וכליאת שווא. מאידך, הוא זוכה מעבירות של סחר
בבני אדם לעסוק בזנות והבאת אדם לעיסוק בזנות בנסיבות מחמירות. בעקבות כך גזר בית
המשפט המחוזי למערער, בחודש שבט תשס"ג (ינואר 2003), 4 שנות מאסר, שנתיים
מאסר על-תנאי, וכן קנס בסך של 20,000 ₪. המשיבה, אשר לא השלימה עם זיכויו החלקי של
המערער, הביאה את השגותיה כנגד הכרעת הדין בפני בית המשפט העליון (ע"פ
2293/03), בפניו שטח גם המערער את השגותיו כנגד העונש.
בפסק-דינו מחודש תשרי תשס"ד
(אוקטובר 2003), קיבל בית משפט זה את ערעור המדינה והרשיע את המערער גם בעבירות
מהן זוכה: סחר בבני אדם לעיסוק בזנות והבאת אדם לעיסוק בזנות. בעקבות כך הוחזר
הדיון לבית המשפט המחוזי כדי שישוב ויבחן את שאלת העונש. דעת-הרוב (הנשיא י' פלפל
והשופטת ר' יפה-כ"ץ) פסקה כי יש לגזור למערער 8 שנות מאסר, שנתיים מאסר
על-תנאי, קנס של 20,000 ₪, וכן לחייבו לפצות את כל אחת מהנשים שהעסיק בסכום של
15,000 ₪. בדעת המיעוט סבר השופט נ' הנדל כי נכון להסתפק במאסר בפועל של 6.5 שנים.
לשלמות התמונה אוסיף, כי עתירה שהגיש המערער לקיומו של דיון נוסף בפסק-הדין
בע"פ 2293/03 – נדחתה.
3. המערער סבור כי העונש אשר הושת עליו הינו
חמור, וכהגדרתו "אינו צודק כלל וכלל". להלן אחדים מטעמיו:
א. בית המשפט המחוזי החמיר בעונש בהשוואה
לעונשים שנגזרו לנאשמים אחרים שהובאו לדין עמו.
ב. המסכת העובדתית שעמדה בבסיס ענישתו של
המערער בשני שלביהם של ההליכים בפני בית המשפט המחוזי היתה זהה. ובמלים אחרות, אף
שהמערער הורשע בעבירות נוספות, כל העובדות היו ידועות לערכאה הראשונה כבר בשלבם
הראשון של ההליכים, וממילא לא חייבה תוצאת הערעור החמרה כלשהי בעונש.
ג. את העונש שהושת על המערער גזר בית המשפט
המחוזי מרמת הענישה הנקוטה בבתי המשפט בשנת 2004, שעה שהמעשים בגינם הורשע בוצעו
במהלך שנת 2001, בה היתה נהוגה ענישה מתונה יותר.
ד. התמשכות ההליכים הביאה לכך שההחמרה בעונשו
של המערער נעשתה ערב שחרורו המוקדם מהמאסר המקורי שהושת עליו, ואף זה הנו נימוק המצדיק
הקלה בעונש.
ה. מערכת יחסיו של המערער עם המתלוננות
שהעסיק, לא התאפיינה במה שהוגדר כאלימות או התעמרות "יוצאות דופן".
ו. המערער הפנה גם לנסיבותיו האישיות ולקשיים
הכרוכים בכליאתו הממושכת, לו ולמשפחתו.
4. כדי לבחון את השאלה אם שגה בית המשפט
המחוזי בעונש שגזר, ראוי לשוב ולהביא את תמציתן של העובדות המפלילות בהן חטא
המערער. הוא קנה בכסף מלא, וכאילו היתה זו סחורה עוברת לסוחר, שתי נשים במטרה
להעסיקן בזנות. הוא שיכן אותן בדירה ממנה נאסר עליהן לצאת בגפן, וכאשר אחת מהן
המרתה את פיו, ספגה מידיו מנה אחת אפיים. המתלוננות הגדירו בעדותן את המערער
כ"בעלים" שלהן, ותואר זה יאה לו באשר גם הוא לא ראה בהן יצורי אנוש
בעלות זכויות שוות וכבוד עצמי, אלא כלי לספק את תאוותו (מאחת מהן זכה לשירותי מין
ללא תמורה), ובעיקר מקור הכנסה בלתי נדלה, שהרי הוא שלשל לכיסו את מרבית האתנן
שניתן להן, ולעתים אף את האתנן כולו.
תופעה זו אשר כונתה לעתים "עבדות לבנה"
או "עבדות מודרנית", היא מן העבירות המכוערות והבזויות ביותר בספר
החוקים, וככזו היא זכתה לביקורת קשה ונוקבת של בית משפט זה (ראו לדוגמה ע"פ
11196/02 מיכאל פרודנטל נ' מדינת ישראל,
פ"ד נז(6), 40; בש"פ 7542/00 חנוכוב נ' מדינת
ישראל, תק-על 2000(3), 1992; ע"פ 1978/02 אריה ביגל
נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(2), 689; ע"פ 1677/02 שלמה
שמואלוב נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(3), 31; ע"פ
4886/02 בוריס גלישקו נ' מדינת ישראל, פ"ד
נז(1), 875). לחומרתן של העבירות היה ער גם המחוקק אשר קצב לצידן
עונשי מאסר ממושכים, דא עקא, נדרש זמן עד שלתודעתם של גורמי התביעה ובתי המשפט
חדרה אותה חומרה, ורף הענישה הועלה במידה ניכרת. אכן, יש ממש בטענת בא-כוחו המלומד
של המערער, עו"ד ציון אמיר, לפיה רמת הענישה שהיתה מקובלת בשנים 2002-2001
היתה נמוכה מזו שהיתה נהוגה בעת שניתן גזר הדין נושא הערעור. אולם, גם את זאת ראוי
להדגיש, כי לעבריין אין זכות קנויה שלא ימוצה עמו הדין שעה שהנסיבות יחייבו זאת,
למעט זכות אחת השמורה לו – שהעונש שיושת עליו יהיה בגדר העונש המרבי שקצב המחוקק.
הדברים נכונים במיוחד במערער שבפנינו. הוא בחר לעשות שימוש בזכותו לנהל את משפטו
מתחילתו ועד סופו, ועל כן הוא גם לא יכול היה ליהנות מפירותיו של הסכם טיעון עליו
חתם בשלב מוקדם יותר בוריסוב. אולם לא רק בכך יש כדי להסביר את הפער בעונשיהם של
השניים, הואיל ובנוסף לעבירת הסחר בבני אדם לה היה שותף גם בוריסוב, הורשע המערער
בעבירה נוספת מאותו סוג, וכן בעבירות של הבאת אדם לידי עיסוק בזנות, כליאת שווא ותקיפה,
עבירות אשר לוו בהתעמרות והשפלה של המתלוננות.
זאת ועוד, כבר בעת שנגזר עונשו של המערער
לראשונה, היה בית המשפט המחוזי ער למסר שיצא מבית משפט זה, לפיו יש להחמיר בעונשיהם
של אלה הסוחרים בבני אדם (ראו עמוד 170 של פרוטוקול הדיון בבית משפט קמא). על כן,
משיושמה מדיניות זו, לא זו בלבד שבית המשפט המחוזי לא שגה בעת שגזר את העונש לראשונה,
אלא שהוא פעל כפי שהיה מצווה לפעול. באשר לטענה לפיה הבסיס העובדתי להרשעת המערער
היה זהה בשני שלביהם של ההליכים, גם טענה זו אין בידי לקבל. כאמור, בהכרעת הדין
המקורית זוכה המערער מביצוען של עבירות לפי סעיף 202 בשילוב עם סעיף 203, וכן סעיף
203א' לחוק העונשין, לאחר שבית המשפט מצא כי לא הוכח בפניו שהמערער שילם תמורה
עבור שתי הנשים שהעסיק בזנות. בית המשפט העליון לא אימץ מסקנה זו, וקבע באשר
לסווטלנה כי "על רקע כלל הראיות הנסיבתיות, מתבקשת המסקנה כי ניתנה על ידי
[המערער] תמורה כלשהי" (פסקה 9 לפסק-הדין). למסקנה דומה הגיע בית המשפט כאשר דן
בעניינה של אירנה, ועל כן נכון לומר כי בעקבות פסק-הדין בערעור השתנה גם השתנה הבסיס
העובדתי לענישה. ובמלים אחרות, לתמונה שהצטיירה בפני בית המשפט המחוזי בהליך
הראשון, התווסף רכיב עובדתי שהשלכותיו חמורות פי כמה מאלה שעמדו בבסיס ענישתו
הראשונה של המערער. נמצא, כי המערער אינו נמנה עוד רק על אלה שחטאו ב"סרסרות",
אלא הוא משתייך לקבוצה שרף החומרה של מעשיהם גבוה פי כמה עקב אותו משלוח-יד בזוי
שבחרו לעצמם – סחר בנשים והבאתן לעיסוק בזנות.
5. העולה מכל האמור הוא שעונשו של המערער לא
נגזר כתוצאה מרמת ענישה עדכנית שהכתיב בית משפט זה, אלא מחומרת מעשיו של המערער
אשר חטא ושב וחטא בסחר בנשים והעסקתן בזנות. זאת ועוד, עיון בגזר דינו הראשון של
בית המשפט המחוזי מלמד, כי אם היתה עומדת לנגד עיניו ההרשעה במתכונתה הסופית, היה
עונשו של המערער כבר אז (בשנת 2003) חמור במידה ניכרת מזה שהושת עליו.
באשר לנסיבותיו האישיות של המערער, גם
בהן לא ראינו עילה להקלה בעונש מעבר לזו בה הוא זכה. יתר על כן, רעייתו, שבגין
מצוקתה נתבקשנו להתערב בגזר-הדין, חטאה עמו והורשעה בביצוען של שתי עבירות של
סרסרות למעשי זנות. לנוכח עובדה זו נכון לומר, כי למערער וזוגתו היתה נהירה הפסלות
שבמעשיהם וחומרתן של העבירות אותן ביצעו, ולפיכך, אם לא השכילו למשוך את ידיהם מהן
במועד, נדמה כי אין להם אלא להלין על עצמם.
הערעור נדחה.
ש ו פ ט
השופט מ' חשין:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופט י' עדיאל:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' א'
לוי.
ניתן היום, י"ב בתשרי תשס"ה
(27.9.2004).
ש ו פ
ט ש ו פ
ט ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04044290_O02.doc/שב
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il