שי שיטרית נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 4428/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4428/13 לפני: כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט א' שהם המערער: שי שיטרית נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דין מיום 12.2.2013 ועל גזר דין מיום 7.5.2013, של בית המשפט המחוזי בירושלים, בת"פ 43136-01-11, שניתנו על ידי כב' השופט ר' כרמל תאריך הישיבה: כ"ט בכסלו התשע"ד (2.12.2013) בשם המערער: עו"ד ראובן בר חיים; עו"ד גדעון נחום בשם המשיבה: עו"ד שאול כהן פסק-דין השופט א' שהם: 1. לפנינו ערעור על הכרעת דינו ולחילופין על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, בת"פ 43136-01-11, שניתנו על-ידי כב' השופט ר' כרמל. 2. המערער הורשע, לאחר ניהול משפט הוכחות, בעבירות אלה: שתי עבירות של קשירת קשר לפשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); הצתה, לפי סעיף 448(א) רישא לחוק העונשין; והחזקת סם שלא לצריכה עצמית, לפי סעיף 7(א) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן: פקודת הסמים). 3. בעקבות הרשעתו בדין, נגזרו על המערער העונשים הבאים: 30 חודשי מאסר לריצוי בפועל בניכוי ימי מעצרו; 8 חודשי מאסר על תנאי, למשך 3 שנים מיום שחרורו מהמאסר, לבל יעבור כל עבירה מסוג פשע; כמו כן, חויב המערער בתשלום פיצויים למתלונן בשיעור של 20,000 ₪. המערער אינו משלים עם הרשעתו בדין ולחילופין הוא עותר להקלה בעונשו, ומכאן הערעור שלפנינו. כתב האישום שהוגש נגד המערער 4. כתב האישום בעניינו של המערער מונה ארבעה אישומים, כאשר הרקע להם פורט בחלק הכללי של כתב האישום. בחלק זה נמסר, כי המערער ומרדכי בוחבוט (להלן: מוטי), הם חברים מזה כ-15 שנים, ובמהלך מספר חודשים שקדמו למועד הגשת כתב האישום בתחילת שנת 2011, שימש מוטי כנהגו האישי של המערער. עוד מסופר בכתב האישום, כי קיים סכסוך בין המערער לבין ד.א. (להלן: המתלונן), שהוא חותנו של המערער, וזאת על רקע הליך גירושין שהתנהל בין המערער לבין אשתו, שהיא בתו של המתלונן. נטען בכתב האישום, כי במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה קשרו המערער ומוטי קשר לאיים ולפגוע במתלונן בדרכים שונות, על רקע הסכסוך שתואר לעיל. בהמשך, קשר מוטי קֶשֶר עם אדם בשם יצחק אדרי (להלן: אדרי), וזאת לשם קידום תוכנית הקשר עם המערער ולשם מימושה. עוד נטען, כי לאחר ביצוע העבירות המתוארות באישום הראשון, שיתף אדרי פעולה עם המשטרה "ושימש כסוכן משטרתי". 5. במסגרת האישום הראשון טוענת המאשימה, כי עובר ליום 23.6.2010, ועל רקע הסכסוך עם המתלונן, החליט המערער להצית רכב מסוג ביואיק מ.ר. 138666 שבבעלות המתלונן וכן רכב מסוג גולף מ.ר. 2947064 שבבעלות אשת המתלונן. נטען בנוסף, כי לצורך כך פנה המערער למוטי וסיכם אתו כי הוא יצית את כלי הרכב הנ"ל, תמורת סכום של 7,000 ₪ שיקבל מהמערער. לשם קידום תוכנית הקשר וביצוע ההצתה, קשר מוטי קֶשֶר עם אדרי, לפיו אדרי יצית את כלי הרכב, "תמורת חלוקת הכסף ביניהם". ביום 23.6.2010, סמוך לשעה 12:00, הגיעו מוטי ואדרי, כך לטענת המאשימה, סמוך לביתו של המתלונן "על מנת להכיר את השטח ולתכנן את אופן ביצוע ההצתה". נטען, כי מוטי הסביר לאדרי היכן בדיוק נמצא ביתו של המתלונן והורה לו לבדוק אם ישנן במקום מצלמות אבטחה. בהמשך, סיכמו השניים, כי הצתת כלי הרכב תבוצע מאוחר יותר באותו היום. בשעות הערב של אותו יום, אסף מוטי את אדרי מביתו בשכונת גילה, כאשר בתא המטען היה ציוד שכלל: שלושה בקבוקי דלק; כפפות גומי; וכובע. בהגיע השניים לקרבת ביתו של המתלונן, יצא אדרי מרכבו של מוטי ולקח עמו את הציוד, שאותו הוא הסתיר "בין העצים". לאחר מכן, הלך אדרי לביתו של המתלונן כדי לוודא שכלי הרכב נמצאים במקום, אך בשל "הפרעה שהיתה ליד הבית", החליט אדרי שלא לבצע את ההצתה באותו מועד. ביום 27.6.2010, לאחר חצות, הסיע מוטי את אדרי, פעם נוספת, לקרבת ביתו של המתלונן. מוטי המתין ברכב בעוד שאדרי נטל את בקבוקי הדלק שהוסתרו במקום, מבעוד מועד, והצית באמצעותם את כלי הרכב של המתלונן ורעייתו. כתוצאה מההצתה, נגרם נזק רב לכלי הרכב ולפרגולה שהוצבה בכניסה לבית. לאחר ביצוע ההצתה, העביר המערער לאדרי באמצעות מוטי סכום של 2,500 ₪, ומוטי הודיע לאדרי כי בכוונת המערער לשלם לו סכום נוסף של 1,000 ₪. 6. באישום השני נטען, כי על רקע הסכסוך המתואר בין המערער למתלונן, קשר המערער קֶשֶר עם מוטי, סמוך ליום 22.8.2010, להשליך רימון רסס לעבר ביתו של המתלונן על מנת להפחידו. גם הפעם החליט מוטי להשתמש באדרי כקבלן ביצוע, ולטענת המאשימה הוא קשר עמו קשר, ביום 22.8.2010, או בסמוך לכך, להשליך רימון רסס לעבר ביתו של המתלונן. עוד נטען, כי סוכם בין השניים כי הרימון יושלך "עוד באותו השבוע" לפנות בוקר, בכדי להפחיד את המתלונן, וזאת תמורת 7,000 ₪ "ואף מעבר לכך, לבקשתו של אדרי". בשל הקושי בהשגת רימון רסס לא הושלמה העבירה, והדבר נותר בגדר קשירת קשר לעוון. 7. לפי עובדות האישום השלישי, קשר המערער קשר עם מוטי, סמוך ליום 18.11.2010, לתקוף את המתלונן ולחבול בו חבלה חמורה "באופן שידרוש את אשפוזו של המתלונן", וזאת בתמורה לסכום של 10,000 ₪. נטען, כי לשם קידום הקשר ולצורך מימושו, קשר מוטי קשר נוסף עם אדרי, לפיו האחרון יתקוף את המתלונן באמצעות מוט ברזל, וישבור את ידיו ואת רגליו. עוד סוכם, כי הם יחלקו ביניהם את סכום הכסף שיתקבל. נטען בנוסף, כי מוטי הנחה את אדרי כיצד עליו לתקוף את המתלונן "באופן שיגרום למתלונן להתאשפז בבית חולים לתקופה של שבועיים בקירוב". צוין בכתב האישום, כי באותה העת שיתף אדרי פעולה עם המשטרה ועל כן לא הושלמה תוכנית הקשר בין המערער למוטי "אלא נוקבו צמיגי מכוניתו של המתלונן בלבד". 8. באישום הרביעי והאחרון נטען, כי ביום 12.1.2011, בביתו שבירושלים, החזיק המערער שלא כדין סם מסוכן מסוג קוקאין במשקל 5.6 גרם, המחולק לשתי שקיות אטומות. הכרעת דינו של בית משפט קמא 9. ביום 12.2.2013, ניתנה הכרעת דינו של בית משפט קמא, שבגדרה הורשע המערער בעבירות המפורטות בפיסקה 2 לעיל. בית משפט קמא ציין בפתח הכרעת הדין, כי "מארג הראיות עליהן נסמכת המאשימה הינו מארג מורכב וסבוך". העד המרכזי מטעמה של התביעה הוא מוטי, שהיה חברו של המערער ושימש בחודשים שקדמו להגשת כתב האישום כנהגו. מאחר שמדובר בעד שיש לו אינטרס להגן על המערער, מסרה המאשימה, עוד טרם שעלה מוטי על דוכן העדים, כי היא תבקש לפלג את עדותו. בית משפט קמא הוסיף כי אין מחלוקת שלא היה קשר ישיר בין המערער לבין אדרי "ולא נטען להיכרות בין השניים". עוד נאמר, כי מוטי אינו מתכחש לכך כי הוא ביקש מאדרי לפעול נגד המתלונן, ובמועד מסירת עדותו ריצה מוטי עונש מאסר בגין חלק מהמעשים. עם זאת, נטען על ידי מוטי כי הוא פעל על דעת עצמו והחליט לפגוע במתלונן מאחר שהלה "התחיל" עם אחותו שהיתה גרושה, והדבר פגע בו וכאב לו מאד ו"אז החלטתי לפגוע בו". מוטי לא הכחיש את היכרותו רבת השנים עם המערער, ואת העובדה כי הוא ביצע בעבר עבודות אלומיניום בפרויקטים אותם בנה המערער כקבלן בניין. כמו כן, אישר מוטי כי בעתות מצוקה, המערער סייע לו כספית ולאחרונה הוא אף שימש כנהגו האישי. בהתייחס לאישום הראשון, אישר מוטי את כל הנטען בכתב האישום, למעט את העובדה כי הצתת הרכבים נעשתה לבקשתו של המערער. לדברי מוטי, הוא חברו הטוב של אדרי והם אף ריצו עונשי מאסר יחדיו. מוטי הוסיף עוד, כי ביקש מאדרי להצית רכב אחד בלבד, אך הלה הצית שני רכבים ולאחר זאת אמר לו "נתתי לך בונוס אחד". לגירסת מוטי, הוא הציע לאדרי בעבור ההצתה סכום של 5,000 עד 10,000 ₪, אך הוא לא זוכר את הסכום המדויק. לטענתו, הוא אמר לאדרי כי הם יחלקו ביניהם את הכסף שיתקבל ממזמין העבודה, למרות שלטענתו "הוא עצמו היה המזמין". הטעם לכך היה, לגירסתו של מוטי, כי בכך ישלם לאדרי סכום מופחת תמורת שירותיו לעומת התעריף המקובל בשוק העברייני. אשר לכוונה לפגוע במתלונן באמצעות לום ברזל, טען מוטי כי הדבר עלה במוחו כשבוע לאחר הצתת הרכבים, לאחר שהבחין במתלונן כשהוא נוסע ברכב חדש. לדברי מוטי "המחשבה שלי הייתה ככה, כזאתי זדונית, לפגוע בו נפשית, זאת אומרת פיזית, ואז הצעתי לאשפז אותו לאיזה שבוע שבועיים ... לפגוע בו עם כמה מכות לום ...". אף כאן "המציא" מוטי לטענתו מזמין עבודה דמיוני, שכן הוא ביקש שאדרי יחשוב "שיש מישהו שעומד אחרי עם הרבה כסף". כמו כן, אמר מוטי לאדרי, לטענתו, כי "יש עוד הרבה עבודות", וזאת כדי להלהיב ולתמרץ את אדרי, כיוון שהוא עצמו בסך הכל נהג "ואם אני שולח אותו למשימות כאלה אז אני אין לי את האמצעים". בית משפט קמא הדגיש כי לאורך כל עדותו התמיד מוטי בגירסתו, לפיה רק הוא עמד מאחורי האירועים "ואם הזכיר אנשים אחרים כעומדים מאחורי האירועים, היה זה לצורך התרברבות". יצוין, כי המשטרה הציעה למוטי להפליל את המערער תמורת הקלה בעונשו, אך הלה סרב לכך. עם זאת, אישר מוטי כי במשפטו שלו הוא הודה כי כאשר דיבר עם אדרי, הוא אמר לו כי כל הבקשות לביצוע המעשים מגיעות מהמערער. בית משפט קמא ציטט מדבריו של מוטי במשפטו, שם אמר כהאי לישנא: "נכון שאמרתי ככה לסוכן, אבל לא בגלל ששי [המערער] הוא שהזמין את ביצוע העבירה, אלא בגלל שאני רציתי שהוא יחשוב כך. כדי שיחשוב שיש מישהו שעומד מאחורי ויש עוד הרבה עבודות עם כסף". מוטי מסר, כי בתחילת חקירתו במשטרה הוא שמר על זכות השתיקה והכחיש את המיוחס לו, אך כשהשמיעו לו הקלטות משיחותיו עם אדרי, הוא החליט להודות, למרות שבתחילה הוא שלל כל היכרות עם אדרי. מוטי חזר וטען בעדותו כי המניע לפגיעה במתלונן נעוץ בכך שהאחרון ניסה להתחיל עם אחותו, ולדבריו "אני בשביל אחותי מסוגל לעשות הרבה מעבר לזה". הוא לא מסר לאדרי את הסיבה האמיתית לרצונו לפגוע במתלונן, שכן "לא רציתי לפגוע בכבוד אחותי בקטע שכל כך אינטימי". מוטי טען בנוסף, כי אם אדרי היה יודע את הסיבה האמיתית לפגיעה במתלונן "הוא היה הולך על יותר גרוע, הוא היה מפרק אותו". עוד נטען על-ידי מוטי, כי אחותו תיארה בפניו את האירוע עם המתלונן בצורה מינורית למדיי, כאשר להערכתו מדובר באירוע חמור יותר מזה שמסרה לו אחותו, שכן "אולי היה משהו יותר אגרסיבי, אולי היה משהו יותר אינטימי". עם זאת, אישר מוטי כי האירוע המתואר התרחש לפני כשנתיים-שלוש, טרם הפגיעה במתלונן "ומאז הוא שמר את הדברים בליבו", ולא עשה דבר. רק כשהחלה מסכת התנכלויות לאחותו, לרבות שריפת רכבה, ולמרות שהוא ידע כי אין לדבר קשר עם המתלונן, הוא החליט, לדבריו, לפעול נגדו "על מנת להראות לעצמו כי הוא יכול להגן על אחותו". בשלב זה, עלתה האפשרות להסתייע באדרי, כשאז לדבריו "ראיתי שיש מי שיבצע את הדברים אז החלטתי לפעול". לטענתו של מוטי, הוא היה עד לסכסוך שהתגלע בין המערער לבין המתלונן ובתו (שהיתה אשתו של המערער), ועובדה זו "הציתה לו" את הרעיון לפגוע במתלונן. בית משפט קמא ציין, כי הסברו של מוטי לגבי עיתוי הפגיעה במתלונן מוקשה ביותר "שכן מדוע המתין פרק זמן כה ארוך בין שנתיים לשלוש שנים עד לביצוע הנקמה, כאשר הסברו הנו כי הנקמה בוצעה בשלב בו הכיר את אדרי ורק הוא יכול להשתמש בו כזרוע ביצועית" (עמ' 7 להכרעת הדין). אשר לטענת ההתרברבות בפני אדרי, העיד מוטי בחקירה הנגדית, כי "התרברבתי כי רציתי שיחשוב שיש מישהו מאחורי ולא בגלל ששי [המערער] אמר לי. שי לא אמר לי, אני רציתי שיחשוב כך כדי שיחשוב שיש מישהו שעומד מאחורי עם הרבה כסף ...". מוטי אישר כי שמו של המערער עלה רק פעם אחת בשיחותיו עם אדרי, כאשר לדברי מוטי אין צורך להתרברב בשם שולחו פעמים רבות "ודי בפעם אחת". מוטי מסר באחת מחקירותיו במשטרה כי הוא מוכן ללכת עם המערער, אשר העסיקו כנהג לאחר שהוא נקלע לפשיטת רגל, באש ובמים. בהתייחסו לאמירה זו טען מוטי, כי הוא התכוון בדברים אלה רק במה שנוגע לעבודה בלבד, ולא לתחומים אחרים. אשר לעבירת הסמים, מושא האישום הרביעי, הרי שבאופן לא מפתיע מוטי לקח אותה על עצמו, באומרו: "הסמים קודם כל הם שלי, אני הייתי צריך לספק אותם לסוכן סמוי ... אז בגלל שבאותו יום הייתי צריך לשמור על הילדים של [המערער] ... שמתי את זה בתוך הג'קט שלו בחדר הארונות והבאתי את הילדים מבית הספר ... ואז נעצרתי". בית משפט קמא ציין בהכרעת דינו, כי גירסתו של מוטי בנוגע לסמים עלתה לראשונה בעדותו בבית המשפט. לדברי מוטי, הסם היה מחולק לשתי שקיות, ועוד טען, כי לוּ עצמו היתה גישה חופשית לביתו של המערער, והוא החזיק במפתחות הבית. 10. בהמשך הכרעת הדין, התייחס בית משפט קמא לעדותו של אדרי. בית המשפט ציין, כי אדרי התייצב על דוכן העדים יומיים בלבד לאחר שהוא נדון למאסר עולם, בגין ביצוע עבירת רצח. אדרי סרב להשיב לכל שאלה שהופנתה אליו, אך הוא עמד על כך כי הוא אינו מכיר את המערער ומעולם לא ראה אותו. לנוכח שתיקתו של אדרי ביחס לנטען בכתב האישום, הוגשו אימרותיו (ת/28 – ת/41), בהתאם לסעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות). בין היתר, מדובר בהודעות שמסר אדרי למפעילו בעקבות מפגשים או שיחות טלפון שקיים עם מוטי (ת/30 – ת/39), וכן תמלילים והקלטות של אותן שיחות. בבית המשפט העידו מפעיליו של אדרי, אשר מסרו כי הוא החל לעבוד כסוכן משטרתי מיום 6.9.2010, לאחר ביצוע העבירות מושא האישומים הראשון והשני. השוטר ראובן תורג'מן, שהיה מפעילו הראשון של אדרי, מסר כי אדרי התקשר אליו, טרם הפעלתו כסוכן, וסיפר לו על אודות שיחה עם מוטי, שבה אמר לו מוטי כי "מציעים לו לזרוק רימון רסס על ביתו של קבלן מרמות" (ת/32, מיום 22.8.2010). בעקבות כך, נפגש תורג'מן עם אדרי (בהכרעת הדין נאמר, כנראה בטעות, כי תורג'מן נפגש עם מוטי – א.ש.), ובוצעה שיחה טלפונית מוקלטת עם מוטי. לדברי תורג'מן, אדרי ומוטי דיברו בקודים, מבלי לאזכר את השלכת הרימון, אלא דובר, בהקשר זה, בהלוואה, כאשר תורג'מן פרש את הדבר "כתשלום עבור השלכת רימון". תורג'מן אישר, כי בכל הפגישות שהיו בינו לבין אדרי הוא לא שמע את שמו של המערער. מפעיל נוסף של אדרי הוא השוטר עוזי זקן, שהחליף את השוטר תורג'מן בהפעלתו של אדרי. זקן גבה את הודעותיו של אדרי, לאחר שזה חזר מפגישותיו או משיחותיו עם מוטי. בהתייחס לניקוב צמיגי מכוניתו של המתלונן, מסר זקן כי הדבר נעשה על-ידי אדרי בהוראתו שלו ובאישור הפרקליטות. זאת שכן, בין מוטי לאדרי דובר על פגיעה פיזית קשה במתלונן, ומוטי הפעיל לחץ כבד על אדרי לבצע פעולה אלימה זו. לפיכך, ועל מנת לשמור על אמינותו של אדרי, הוחלט לאפשר לו, במקום לתקוף את המתלונן, לנקב את גלגלי מכוניתו. הטעם לכך הובהר על-ידי השוטר זקן, במילים אלו: "ביצענו את העבודה הזאת כדי שהסוכן ישאר גם בחור רציני ואחד שכן רוצה לעשות את העבודה, שלא יפנו למישהו אחר ואז לא תהיה לנו שליטה ...". 11. אחותו של מוטי, הגברת עמליה קורן בוחבוט (להלן: עמליה), אוזכרה על-ידי מוטי "כטריגר למעשים שהובילו אותו לדחוף את אדרי לבצע מעשים כנגד [המתלונן]". בעדותה בבית המשפט מסרה עמליה כי היא עבדה אצל המתלונן כמזכירה, לפני כארבע עד שש שנים. לדבריה, באחד הימים הראשונים לעבודתה, ניגש אליה המתלונן כשבידו בקבוק יין וניסה לשכנע אותה לשתות עמו. עמליה אמרה כי אינה שותה שתיה חריפה, ובשלב זה המתלונן "שם מוזיקה ואמר לי תשמעי אצלי זה ככה המזכירות הולכות אתי, כל מי שבאה לפה כאילו זה התנאי זה ללכת אתי. אז אמרתי לו לא. אני לא מתאים לי". בהמשך, כך לגרסת עמליה, המתלונן "פתח את החגורה של המכנסיים ובא לנגוע בי, אז אמרתי לו, לא עד לפה, אני לא מוכנה וסיפרתי את זה לאחי", ועוד באותו יום עזבה עמליה את עבודתה אצל המתלונן. לדברי עמליה, יש לאחיה מוטי אובססיה כלפיה "כאילו שאף אחד לא יפגע בי". בשנתיים האחרונות שרפו אלמונים ארבע מכוניות חדשות השייכות לה, מבלי שיש לה, לטענתה, כל מעורבות בפלילים, והדבר "עורר את זעמו" של מוטי. עמליה מסרה בעדותה, בהתייחס לתקרית עם המתלונן, כי "האירוע לא גרם לה לטראומה, ולאחר מכן המשיכה בחייה". במסגרת חקירתה הנגדית הובהר כי האירוע המתואר לעיל, התרחש לפני כחמש שנים. לגבי דאגתו של אחיה כלפיה, אמרה עמליה בעדותה "... היית צריך לראות גם כששרפו לי את האוטו הוא היה כמו משוגע, הוא היה יושב בלילה מחכה. כמו אובססיבי, בצורות שאי אפשר להבין את זה...". 12. במסגרת פרשת התביעה העיד גם המתלונן, שהיה באותה עת כבן 77, קבלן בניין, נשוי ואב לבת אחת – היא גרושתו של המערער. המתלונן טען, כי לאחר נישואי המערער ובתו, הוא ראה במערער כבנו ושיתף אותו בעסקיו. בהמשך, ולאחר שחלה התדרדרות ביחסים בין המערער לבין בתו, התדרדרו גם יחסיו עם המערער, והוא חשד בו, כי המערער פרץ לכספת בביתו, והוא אף התלונן נגדו במשטרה. בית משפט ציין, כי לא ניתן לבנות ממצאים של ממש על טענותיו של המתלונן כלפי המערער, ככל שמדובר במעשים המתוארים בכתב האישום, שכן אין לו כל ידיעה ישירה לגבי זהות המבצעים. אשר לטענה, כי הוא ניסה לפגוע מינית בעמליה, טען המתלונן, כי מדובר בעלילת שוא, והוסיף כי פיטוריה של עמליה ממקום עבודתה באו על רקע הופעתה הבלתי צנועה. 13. המערער העיד להגנתו והכחיש את כל המיוחס לו. הוא נישא לבתו של המתלונן בשנת 1988, ונולדו להם חמישה ילדים. לדבריו, עלו יחסיו עם אשתו על שרטון לאחר שהתגלו בעיות בתחום הנפשי של רעייתו, שבעטיין היא ניסתה, פעמים אחדות, לשלוח יד בנפשה. לטענת המערער, יחסיו עם המתלונן היו תקינים ולא היתה לו כל סיבה לפגוע בו, שכן "מדובר בסבא של ילדיו". לדבריו, הוא שקל בשלב מסוים להגיש תביעה במיליוני שקלים נגד המתלונן, סכום שלטענתו הלה חייב לו כחלק מהשותפות ביניהם, אך הוא נמנע מלעשות כן, "משום שמדובר במשפחה". אשר למוטי, טען המערער, כי הלה חזר לעבוד עמו בסוף שנת 2010, לאחר נתק של שנים ארוכות, והוא כלל לא ידע על טיב יחסיו של מוטי עם המתלונן. לגבי הסמים שנתפסו במעילו, טען המערער, כי גרושתו הורידה את כל בגדיו וציוד אחר למחסן בדירתם המשותפת, ומשם הוא העביר את הבגדים, כולל הג'קט שבו נמצאו הסמים, לדירתו החדשה. לטענת המערער, הוא כלל לא ידע על קיומם של הסמים באותו ג'קט. 14. לאחר סקירת העדויות והראיות שהוצגו בפניו, נדרש בית משפט קמא לשתי שאלות, בנוגע לאישומים הראשון והשלישי. יצויין כבר עתה, כי באשר לאישום השני, שעניינו קשירת קשר להשלכת רימון רסס לעבר ביתו של המתלונן, הגיע בית משפט קמא למסקנה, כי קיים "לפחות ספק סביר" באשר למעורבותו של מוטי באישום זה "בין כמזמין עצמאי ובין עבור צד שלישי", ולפיכך הוחלט לזכותו מאישום זה. השאלות שהציב לעצמו בית משפט קמא בנוגע לאישומים הראשון והשלישי הן אלה: א. האם דברי מוטי, בנוגע למי שעמד מאחוריו כמזמין הפגיעה במתלונן, "אינם אלא דברי רהב והתרברבות", כטענת המערער, בעוד שמוטי הוא המזמין האמיתי? ב. במידה שהתשובה לשאלה הראשונה היא שלילית, דהיינו שמוטי הוא בגדר מתווך בלבד, האם המערער הוא, בהכרח, "זה העומד מאחורי ביצוע המעשים"? בתשובה לשאלה הראשונה, הגיע בית משפט קמא למסקנה ברורה וחד משמעית, לפיה מוטי אינו המזמין האמיתי, שכן לא היתה לו סיבה של ממש לפגוע במתלונן. הטעמים העומדים מאחורי מסקנה זו, הם אלה: א. הפגיעה המיוחסת למתלונן באחותו של מוטי, היתה קלה ומינורית ביותר, גם אם תתקבל גירסתה של עמליה, לפיה פרט להזמנה לריקוד והצעה לשתיית אלכוהול, פתח המתלונן את חגורת מכנסיו. עמליה מסרה, בהקשר זה, כי היא הגיבה על כך בתקיפות על אתר, והעמידה את המתלונן במקומו ואף עזבה את מקום עבודתה. לגבי טענתו של מוטי, כי אחותו "מקצצת בפרטים" אודות האירוע, קבע בית משפט קמא, כי מדובר "בטענת בדים שנטענה בלא ביסוס כלשהו". ב. חלף פרק זמן ארוך ביותר, תקופה של כחמש שנים, בין התרחשות האירוע לבין מימוש רצונו של מוטי "לנקום", כביכול, במתלונן. בית משפט קמא דחה את טענתו של מוטי, לפיה עיתוי הנקמה קשור להיכרותו עם אדרי, ובשים לב ליכולתו של האחרון להוציא את הנקמה, מהכוח אל הפועל. בית משפט קמא קבע, לעניין זה, כי טיבו ואופיו של הקשר בין מוטי לאחותו, כפי שצוייר על-ידי שניהם, "אינו מתיישב עם המתנה כה ארוכה". זאת, בעיקר, כאשר מוטי הינו עבריין "מבוסס", כלשון בית משפט קמא, ויש לו קשרים וחברים בעולם התחתון, כך שהוא לא היה זקוק לאדרי כדי להוציא לפועל את נקמתו. ג. מוטי החל לעבוד בשירותו של המערער בשלב בו היה מצבו הכלכלי בכי רע. המערער הוא זה ש"גאל אותו מבור כלכלי אפל ועמוק", הגם שהוא השתכר סכום חודשי שלא עלה על 4,000 ₪. בנסיבות אלה, אין כל אפשרות ממשית כי מוטי יממן מכיסו את פעילותו של אדרי, כמי שהמזומנים מצויים בכיסו. נראה לבית משפט קמא, כי "מדובר בתמונה שאינה מתיישבת כלל עם המציאות ואינה אלא מצג שווא מלאכותי". ד. מוטי מסר לאורך כל הדרך לאדרי, כי הוא פועל בשמם של אחרים, ובמהלך המשפט הוא טען, כי מדובר בהתרברבות גרידא. דא עקא, שטענה זו אינה מתיישבת עם התנהגותו של מוטי בחקירה, שעה שהקפיד לשמור על זכות השתיקה או להכחיש את המיוחס לו, ואף הכחיש כל היכרות עם אדרי. בית משפט קמא דחה את טענתו של מוטי, לפיה הוא הותש בחקירתו וכי הופעל עליו לחץ כבד מצד החוקרים, בקובעו כי לא היתה סיבה להתנהגות שהפגין מוטי במהלך החקירה, כמתואר לעיל. רק כאשר הוצגו בפני מוטי קלטות השיחה עם אדרי, וכאשר הוא הבין שאין לו דרך מילוט, הוא החליט להודות, אך טען, כי הוא זה שהזמין את המעשים. בית משפט קמא הוסיף, כי מוטי "ניצל" את האזכור הבודד של המערער בשיחות עם אדרי, כדי "לגולל את המעשה על עצמו", כפי שעשה בעניין הסמים. לאור האמור, הגיע בית משפט קמא למסקנה, כי מוטי לא היה היוזם של המעשים שכוונו כלפי המתלונן, "אלא היה אך שלוח ופעל בשמו של אחר". 15. אשר לשאלה השניה, היינו, האם המערער עצמו עמד מאחורי המעשים, קבע בית משפט קמא, כהאי לישנא "מארג הראיות אינו מותיר ספק באשר לכך [שהמערער] הוא זה שעומד מאחורי [מוטי] והוא זה אשר הזמין את ביצוע המעשים". מארג זה מבוסס על הנדבכים הבאים: א. למערער יש סכסוך עמוק עם המתלונן, כאשר הגורמים לכך (כלכליים או משפחתיים), אינם ברורים דיים. ניתן לקבוע כעובדה, כך לפי הכרעת הדין, כי בין השניים קיימת שנאה הדדית. המערער מסר בהודעותיו פרטים שונים על עומק הסכסוך עם המתלונן, ואישר כי שיחותיהם כללו קללות נמרצות ואיומים שונים. ביום 12.11.2011, נערך חיפוש בביתו של המערער, כאשר במהלכו הוא מסר לאנשי המשטרה, כי הוא התקין בביתו מצלמות אבטחה. לשאלת השוטר לפשר הדבר, טען המערער, כי הוא פוחד מהמתלונן ומדובר "בפחד ממשי לחיים". בית משפט קמא ציין, כי בעדותו בבית המשפט ניסה המערער "לעדן במעט את עוצמת להבות השנאה", לאחר שהוא הבין את משמעות הודאתו בקיום סכסוך מר בינו לבין המתלונן. ואולם, בית המשפט נתן את מלוא המשקל לדברים שהופיעו בהודעותיו של המערער ובעדותו של המתלונן "השזורות באמירות בדבר טיב היחסים (הגרועים) שבין שניהם". ב. מנגד, קבע בית משפט קמא, כי למוטי לא היה מניע של ממש כדי לפגוע במתלונן, כפי שהובהר לעיל. לעומת זאת, היה מוטי אסיר תודה למערער, אשר גאל אותו מחרפת רעב. המערער היה מעסיקו של מוטי והוא ראה בו את יד ימינו. למוטי היה מפתח לביתו של המערער, והוא אף טיפל בילדיו. בית המשפט הוסיף וקבע, כי "נסיבות אלה שמשו כר נוח [למערער] לבקש [ממוטי], אשר לו קשרים בעולם העברייני ([והמערער] ידע על עברו של [מוטי]), לסייע בידו להוציא לפועל את מזימתו". בית משפט קמא ציין, כי מוטי הזכיר, אמנם, גם את שמו של יוסי מלכה כמי שמגבה אותו, אך בהבדל מיוסי מלכה הוא הדגיש בשיחותיו עם אדרי את מניעיו של המערער לפגוע במתלונן. בית המשפט ציין עוד, כי גם אם התרברבות בפני אחר הנה תופעה מקובלת בעולם העברייני (טענה, שלגישת בית המשפט, לא הוכחה כלל ועיקר), לא ברור מדוע מוטי צריך להתרברב בפני אדרי תוך העלאת שמו של המערער, דווקא. לעניין זה, הזכיר בית משפט קמא, כי אירוע ההצתה המתואר באישום הראשון בוצע על-ידי אדרי לפני שאוזכר שמו של המערער "כלומר, אדרי לא היה זקוק לדרבון ודחיפה". עוד הוסיף בית משפט קמא וקבע, כי בחינת השיחות בין אדרי למוטי מעלה, כי מדובר בשני חברים, המכירים זה את זה ולשניהם עבר פלילי משותף, כך ש"הצורך בהתרברבות לא קם". ג. השיחות המוקלטות מבהירות, באורח חד משמעי, כי מזמין הפעילות הוא המערער, למרות ניסיונותיו של מוטי להרחיקו ממוקד ההתרחשויות ככל הניתן. כך למשל, שואל אדרי את מוטי בשיחה המוקלטת (ת/9), מיום 18.11.2010: "מתי הוא רוצה לבצע את זה?", ומוטי משיב "שבוע הבא, יום רביעי אולי". לשאלתו של אדרי "מה יש לו איתו?" משיב מוטי "סכסוכים" ובהמשך הוא מוסיף, כי מדובר ב"חמו, אסור שאף אחד ידע". דברים ברורים אף יותר מופיעים בשיחה (ת/10), מיום 25.11.2010, כאשר אדרי ומוטי מדברים על המיקום העדיף לביצוע פעולות האלימות נגד המתלונן, האם ליד ביתו או בסמוך למשרדו, מחשש לקיום מצלמות אבטחה. מוטי פוסל את האפשרות לבצע את המעשים ליד הבית באומרו, בין היתר, "הוא לא יסכים". לתמיהתו של אדרי, משיב מוטי בהאי לישנא: "אני עובד איתו יעני אם, בטעות, חס וחלילה אפילו (לא מובן) ...". בתגובה לכך, אומר אדרי "בטח יקשרו אותך אליו", ומוטי משיב על כך בחיוב. בהמשך, דנים השניים לגבי חלוקת הכספים ביניהם, ומוטי מרגיע את אדרי ואומר "אני איתו כל יום", ומוסיף ואומר מוטי "אם הוא נעצר (לא מובן) עלי, הבנת? בסדר? אל תדאג. הכסף אני יוציא לך אותו ...". ועוד נאמר על-ידי מוטי: "יש כסף, יש כסף ... אמרתי לו זה חבר טוב זה, זה חבר שלי, גם רוצה לעזור לי גם מתפרנס אתי". בית משפט קמא ציין עוד, כי לדברים אלה, המופיעים בשיחות המוקלטות, יש להוסיף את דברי מוטי במשפטו שלו, שם הוא אישר כי כאשר דיבר עם אדרי, הוא אמר לו כי היוזמה לפגיעה במתלונן באה מהמערער: "נכון שאמרתי ככה לסוכן, אבל לא בגלל ששי [המערער] הוא שהזמין את ביצוע העבירה, אלא בגלל זה שאני רציתי שהוא יחשוב כך. כדי שיחשוב שיש מישהו שעומד מאחורי ויש עוד הרבה עבודות עם כסף". בית משפט קמא קבע לבסוף, כי "משנדחתה טענת ההתרברבות, נותר על כנו חלקם הראשון של דבריו של [מוטי] בדבר היות [המערער] המזמין". ועוד הוסיף בית משפט קמא וקבע, כי מוטי מנסה להרחיק את המערער ככל האפשר, אך אינו מצליח לנתקו כליל, וכאשר שמו של המערער עולה, הקשר שלו למעשים "הוא ברור, חד ובהיר". 16. בית משפט קמא ציין, בהתייחס לאישומים הראשון והשלישי, כי דברי אדרי, ככל שהם מייחסים אמירות כלשהן למערער, אינם יכולים לשמש כראיה נגדו, הגם שאימרותיו של אדרי הוגשו מכוח סעיף 10א(ב) לפקודת הראיות, בשל שתיקתו במשפט. ואולם, הנדבכים העיקריים לחובת המערער מבוססים על אימרותיו של מוטי בשיחותיו עם אדרי. בית משפט קמא הוסיף, בהקשר זה, כי מוטי אישר כי הוא העביר הנחיות במישרין לאדרי, ושעה שאמר לו כי הדברים נעשים בהזמנתו של המערער, הרי שניתן "לזקוף את דברי [מוטי] בשיחותיו עם אדרי לחובת [המערער]". אשר לחיזוקים הנדרשים לעדותו של מוטי, בהיותו שותפו של המערער לדבר עבירה, מנה בית משפט קמא, את אלה: א. קיומו של "סכסוך עז ושנאה קשה" בין המערער לבין המתלונן. ב. אשר לאישום הראשון, העובדה כי שתי מכוניותיו של המתלונן הוצתו, ופרט זה נשזר בשיחות בין מוטי לאדרי. ג. עדותו של אדרי לגבי הדברים ששמע ממוטי. ד. לגבי האישום השלישי, ניתן למצוא חיזוק בעדותו של השוטר זקן שמסר כי ניקוב צמיגי מכוניתו של המתלונן נעשה על-ידי אדרי בהנחיית המשטרה. לאור האמור, החליט בית משפט קמא להרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו, בגדרם של האישומים הראשון והשלישי. 17. אשר לאישום הרביעי, ציין בית משפט קמא, כי הסמים נמצאו בכיס הג'קט של המערער בארון שבביתו. גירסתו של מוטי, לפיה הסמים שייכים לו, עלתה "לפתע פתאום" בעדותו בבית המשפט, ודינה להדחות. בית משפט קמא הוסיף, כי לא זו בלבד שמדובר בגירסה כבושה, שזכרה לא בא בחקירותיו של מוטי במשטרה, אלא שניתנו למוטי הזדמנויות רבות להעלות גירסה זו, אך הוא לא ניצל זאת. לכך יש לצרף "את נכונותו הכללית של [מוטי] 'לשכב על הגדר' עבור [המערער], כפי שבא לידי ביטוי באישומים 1 ו-3". בית משפט קמא הוסיף וקבע, כי "משלא בא הסבר אחר שניתן לקבלו לכך שהסמים, שנמצאו בג'קט השייך [למערער] המצוי בארונו, שייכים לגורם זר, המסקנה הנה כי מדובר בסמים בהם החזיק [המערער] שכן מדובר בבית בו מתגורר [המערער], בג'קט השייך לו, שנמצא בחדר השינה שלו". עוד צויין, כי המערער שלל את האפשרות כי מי מילדיו משתמש בסמים, ובשעת תפיסת הסם טען המערער, כי אשתו הניחה את הסמים בג'קט שלו, ואחר כך אמר כי אולי מוטי הניחם שם. לאור האמור, קבע בית משפט קמא כי "החזקת הסם בתוך פריט אישי – הג'קט – מעידה על ידיעתו של [המערער] על הימצאות הסם", ולפיכך הורשע המערער בעבירה שיוחסה לו במסגרת האישום הרביעי. כזכור, זוכה המערער, מחמת הספק, מעבירת הקשר שיוחסה לו בגדרו של האישום השני. גזר דינו של בית משפט קמא 18. בבואו לגזור את עונשו של המערער, ציין בית משפט קמא כי המערער כבן 48 שנים, ואין בעברו הרשעות קודמות, פרט לאישום ללא הרשעה משנת 2009 בעבירת תקיפה. המערער היה נשוי לבתו של המתלונן ובני הזוג גרושים מזה כשנה. המערער עובד כקבלן ומעסיק עשרות עובדים. בהמשך, עמד בית משפט קמא על עדותו של המתלונן, אשר סיפר על הפחדים המלווים אותו ואת אשתו, מאז אירוע ההצתה של כלי הרכב. בני הזוג, שהם כבני 78 שנים, אינם מסוגלים לישון במשך לילה שלם, הם חוששים להיוותר לבדם, והם איבדו את ביטחונם העצמי. בעקבות ההצתה, נאלץ המתלונן להתקין מצלמות אבטחה רבות סביב ביתו, והוא נאלץ לוותר על שלושה מכרזים לבניית עשרות יחידות דיור, בשל חששו לחייו. לאחר סקירת טיעוני הצדדים, ציין בית משפט קמא, כי מעשיו של המערער הם חמורים וראויים לתגובה עונשית הולמת. בית המשפט דחה את טענת הסנגור, לפיה המערער הוא דמות שולית בפרשה, בקובעו כי המערער היה "הדמות המרכזית בפרשה, על פיו נשק דבר, הוא קשור לעבירת ההצתה במישרין, כמי ששילם עבורה ודרש את ביצועה". ועוד ציין בית משפט קמא, כי החבלה במתלונן, מושא האישום השלישי, נמנעה לא משום שהמערער חזר בו מהתוכנית הנפשעת, אלא משום היותו של אדרי סוכן משטרתי, אשר סירב לבצע את המעשה. בהתאם לתיקון 113 לחוק העונשין, החל במקרה דנן, קבע בית משפט קמא כי מתחם העונש ההולם לגבי האישום הראשון, נע בין עונש מאסר בעבודות שירות לבין 5 שנות מאסר לריצוי בפועל. לגבי האישום השלישי, נקבע המתחם בין מאסר מותנה ל-24 חודשי מאסר בפועל. אשר לאישום הרביעי, העוסק בעבירה שעניינה החזקת סם שלא לצריכה עצמית, נקבע מתחם הנע בין מאסר מותנה ל-18 חודשי מאסר לריצוי בפועל. לאחר שקלול כלל הנתונים, ומתוך התחשבות בשיקולים לקולה, שביניהם: גילו של המערער, עברו הנקי, והעונש שנגזר על מוטי (4 שנות מאסר לריצוי בפועל), גזר בית משפט קמא על המערער את העונשים שפורטו בפיסקה 3 לעיל. הערעור על פסק דינו של בית משפט קמא 19. בהודעת הערעור נטען כי החקירה המשטרתית בפרשה זו היתה מגמתית, שכן החוקרים יצאו מתוך הנחה כי המערער (וכן יוסי מלכה, שאוזכר אף הוא כמזמין המעשים) אשם, "ולפיכך כוונה החקירה נגדו במטרה להפלילו ולא במטרה לחשוף את האמת". עוד נטען, כי הגם שאין מחלוקת שמוטי הזכיר את המערער כמזמין העבודה, מוטי עצמו טען כי ביקש להתרברב בפני אדרי בקשריו עם "אנשים חשובים", ובכך לדרבנו לבצע את המלאכה. בית משפט קמא, כך נטען, דחה את גירסתו של מוטי בהסתמך על "טעמי סברה והגיון", ולכן אין מניעה כי ערכאת הערעור תתערב בממצאים שנקבעו. ביתר פירוט, נטען לגבי האישומים הראשון והשלישי כי בית משפט קמא העמיד את הרשעתו של המערער באישומים אלה "על שיחה אחת ויחידה מבין שיחות רבות שבהן הזכיר [מוטי] את המערער כמי שיזם את העבירה שבאישום השלישי". נטען, בהקשר זה, כי מדובר בראיה מינימלית המהווה עדות שמיעה, ולכן אינה יכולה לשמש בסיס בטוח להרשעה. עוד נטען, כי נותן האימרה, מוטי, נתן הסבר מניח את הדעת לאמירת הדברים, באופן המתיישב עם חפותו של המערער. נטען בנוסף, כי לא הוצגו בפני בית משפט קמא חיזוקים לאימרתו של מוטי, חיזוקים הנדרשים הן משום שמוטי הוא שותף לדבר עבירה, והן משום שאימרותיו התקבלו מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות. לגישת המערער, "חיזוק זה חייב להיות משכנע ומשמעותי במיוחד ... גם לאור חולשת הראיות". לטענת המערער, לא היה מקום לדחות את גירסתו של מוטי לגבי רצונו להתרברב בפני אדרי, "דבר שהוא מקובל ביותר בשיחות עם עבריינים". עוד נטען, כי שגה בית משפט קמא בדחותו את טענתו של מוטי כי הוא עצמו היה מעונין לפגוע במתלונן "כנקמה על הנסיון שלו לאנוס את אחותו". לגבי הטענה כי אין הגיון בדחיית הנקמה למשך מספר שנים, טוען המערער כי המציאות מוכיחה לנו, כי "יש אנשים הממתינים לנקמה עשרות שנים והדברים ידועים". נטען בנוסף, כי מוטי קשור לאחותו בעבותות אהבה עזה, והוא ערך מסעות נקמה לא רק במתלונן, אלא בכל מי שניסה לפגוע בה. נטען, בהקשר זה, כי מוטי שידל את אדרי להצית רכב של עבריינים, אשר נחשדו על ידו בשריפת בית אחותו. מכאן עולה, לטענת המערער, כי שיטת ההצתה פותחה באופן עצמאי על-ידי מוטי והוא לא נזקק למישהו אחר, כולל המערער. טענה נוספת שהיתה בפי המערער היא, כי בית משפט קמא התעלם מקטעי שיחה בין מוטי לאדרי, מהם ניתן להסיק "לפחות ברמה של ספק סביר" כי המערער לא היה מודע למעשים. המערער מוסיף וטוען, כי אין ראיה לכך שנקשר קֶשֶר בינו לבין מוטי, ומעבר לכך לא ניתן להרשיע את המערער כמבצע בצוותא של ההצתה, כיוון שהוא לא השתתף בביצוע בפועל. נטען לבסוף, כי אף לפי הגירסה המחמירה ביותר, דובר עם אדרי על הצתת מכונית אחת בלבד כאשר אדרי החליט, מיוזמתו, להצית מכונית נוספת. 20. אשר לעבירת הסמים, נטען כי לא ניתן להרשיע את המערער בעבירה זו, שכן הוכח שיש לאנשים שונים, כולל מוטי, גישה חופשית אל הבית ואל המעיל המדובר. מוטי גם הודה כי הסמים הם שלו, והוא זה שהניחם בכיס המעיל, ללא ידיעתו של המערער. לטענת המערער, מוטי הודה בכך גם בחקירתו במשטרה, ולפיכך שגה בית משפט קמא משקבע כי מדובר בעדות כבושה. 21. לעניין העונש, נטען על-ידי המערער כי מתחם הענישה שקבע בית משפט קמא הינו מוגזם לחומרה, ובשים לב לחלקו הקטן של המערער בפרשה ולנסיבותיו האישיות, מן הראוי להטיל עליו עונש קל בהרבה. תגובת המשיבה 22. המשיבה בחרה לפתוח את טיעוניה, במסגרת עיקרי הטיעון, בטענת המערער לפיה נדרש, במקרה דנן, חיזוק מוגבר לאימרות החוץ המוקלטות של מוטי. מוסכם על המשיבה, כי החיזוק נדרש בענייננו מכוח שני מקורות סטטוטוריים נפרדים: האחד, בהתאם לסעיף 10א(ד) לפקודת הראיות, והאחר, מכוח סעיף 54א(א) לפקודת הראיות. כמו כן, מסכימה המשיבה כי מצב זה מחייב, ככלל, חיזוק מוגבר, בהתאם להלכותיו של בית משפט זה. עם זאת, נטען כי המקרה דנן שונה וחריג "בהיבטים משמעותיים", מן המקרים שנדונו בפסיקה בקשר לדרישת החיזוק הכפולה, באופן המכרסם בראציונלים העומדים בבסיס דרישה זו. בהתייחס לדרישת החיזוק הנובעת מהיותו של מוטי שותף לעבירה, נטען כי מרבית הטעמים העומדים ביסוד דרישה זו אינם תקפים במקרה דנן. זאת שכן, אימרותיו של מוטי לא נמסרו במסגרת חקירתו במשטרה אלא בשיחותיו עם אדרי, שעה שמוטי השיח לפי תומו, מבלי שעלה על דעתו כי יעשה שימוש בדבריו, במסגרת הליך משפטי. לפיכך, אין חשש כי מוטי ניסה בדבריו אלה להעביר חלק מהאחריות למעשה על כתפי שותפו, או לטפול אשמת שווא על יריבים בעולם הפשע, ובודאי שלא היתה לו ציפייה לקבל כל טובת הנאה מהמדינה. עוד נטען, כי עצם העובדה שהאמירות המיוחסות למוטי אינן שנויות במחלוקת, מצדיקה את הגישה לפיה ניתן להסתפק בחיזוק רגיל, כפי הנדרש מכוח סעיף 10א(ד) לפקודת הראיות. לטענת המשיבה, בכל מקרה הוצגו, במקרה דנן, חיזוקים משמעותיים ביותר, העונים על דרישת החיזוק המוגבר. 23. אשר לתשתית הראייתית להוכחת האישומים הראשון והשלישי, מוסכם על המשיבה כי אימרותיו המפלילות של מוטי ביחס למערער נמסרו לאחר ביצוע העבירה מושא האישום הראשון, אך עובר לתכנון המעשים המתוארים באישום השלישי, וזאת כיוון שאדרי החל לשתף פעולה עם המשטרה רק בשלב זה. עם זאת, מוסיפה וטוענת המשיבה, כי מוטי הציג את המערער בפני אדרי, כמי שעומד גם מאחורי ביצוע העבירות מושא האישום הראשון. בעיקרי הטיעון פורטו קטעים שונים, בהם נשמע מוטי מזכיר את המערער, כמי שקשור לשני האירועים. כך למשל, מתלונן אדרי על עיכוב בקבלת הכספים בעקבות הפעילות הקודמת, ובתגובה לכך אומר לו מוטי, כי מזמין המלאכה (כאשר הכוונה היא למערער) "עסוק היה עסוק", ועוד מבהיר מוטי, כי היום המצב שונה, כיוון ש"אני איתו עובד כל יום". בנוסף, מתבטא מוטי באומרו, כי אם אותו אדם ייעצר, אדרי אינו צריך להיות מודאג כיוון שהוא ידאג לקבל עבורו את הכסף. המשיבה טוענת, בהקשר זה, כי מוטי ייחס, אמנם, רק את הזמנת ביצוע העבירות מושא האישום השלישי למערער, אך מתוכן ההקלטות עולה, כאמור, כי קיימת זהות בין מזמין העבודה בשני האישומים. נטען בנוסף, כי מעמדו של המערער עולה גם מהודעותיו של אדרי במשטרה, שהוגשו בהתאם לסעיף 10א לפקודת הראיות. בהודעה הראשונה, מיום 21.7.2010, מסר אדרי כי מוטי אמר לו, לאחר פחות מחודש מביצוע העבירות המתוארות באישום הראשון, כי "זה עבודה מוזמנת על ידי מישהו מירושלים". בהודעה השניה, מיום 25.7.2013, מסר אדרי כי התלונן בפני מוטי על אי תשלום מלוא התמורה, ומוטי אמר לו "שהבן אדם הכוונה שהזמין את ההצתות עדיין עצור". מסתבר, כי בדיוק בתקופה זו שהה המערער במעצר בחשד לביצוע עבירות אלימות במשפחה. נטען בנוסף, כי בעדותו במשטרה ובבית המשפט לא עשה מוטי הבחנה בין האישומים הראשון והשלישי, ואישר כי הוא הציג את המערער כמי שהזמין את כלל העבירות. זו היתה גירסתו של מוטי גם במשפטו שלו, כפי שהוא אישר בעדותו במשפטו של המערער. 24. בהתייחס לאמיתות אימרותיו המפלילות של מוטי, נטען על-ידי המשיבה כי הגירסה לפיה שורבב שמו של המערער לצורך התרברבות גרידא "היא אפשרות בלתי מסתברת לחלוטין", מהטעמים הבאים: א. מוטי לא הסתפק בהצגת המערער כמזמין העבודה, אלא פירט בפני אדרי גם את המניע העומד מאחורי הזמנה זו. כך, למשל, אמר מוטי לאדרי כי "הוא בתקופה האחרונה הוא נהיה הנהג של שי שטרית מירושלים חבר של יוסי מלכה ויש לו בעייה עם אשתו היא רוצה להתגרש ממנה והכל בגלל אבא שלה המאנייק הזה והוא הבן אדם שאותו צריך לפרק". לשאלתו של אדרי, מי עומד מאחורי הדברים, השיב מוטי "ששי שטרית בעצמו". פירוט זה אינו מתיישב, כך לגישת המשיבה, עם טענת ההתרברבות. ב. מוטי מסר לאדרי כי הוא אינו מבצע את הפעילות בעצמו כיוון שהוא "צמוד עכשיו לשי שטרית". נימוק זה, שהעלה מוטי, מחזק את הטענה כי אין מדובר בהתרברבות. ג. לנוכח מחוייבותו העמוקה של מוטי כלפי המערער, אין זה סביר כי הוא ישרבב את שמו בביצוע עבירות פליליות כה חמורות, רק כדי להתרברב בפני אדרי. לפיכך, נטען על-ידי המשיבה, כי יש לדחות את טענת ההתרברבות שהעלה מוטי. 25. אשר לתוספות הראייתיות לאימרותיו המפלילות של מוטי, ציינה המשיבה את הדברים הבאים: א. קיומו של מניע ברור שיש למערער לפגוע במתלונן, לעומת העדר מניע מבחינתו של מוטי לעשות כן. העובדה שהוכח קיומו של סכסוך קשה ועמוק בין המערער לבין המתלונן, מצביע על כך שהיתה למערער סיבה טובה לפגוע במתלונן. לעומת זאת, לא היה למוטי מניע של ממש לעשות כן, כאשר האירוע המינורי עם אחותו, אשר התרחש לפני שנים רבות, בודאי שאינו יכול לשמש כמניע לעניין זה. ב. המאמץ שעשה מוטי להגן על המערער, כאשר התרשמותו של בית המשפט היתה כי הוא "שכב על הגדר" עבורו. בשיחתו עם אדרי אמר מוטי, כי אם המערער יעצר, הוא יקח את הדברים עליו. בנוסף, נטל מוטי על עצמו את האחריות לתיק הסמים כדי "לנקות" את המערער מכל אשמה. זאת, למרות שהסמים שנתפסו בביתו של המערער, בארון הבגדים שלו, ובכיס מעילו – שהוא פריט לבוש אישי שלו. הטענה כי מוטי הכניס למעילו של המערער סמים ללא ידיעתו, היא, לגישת המשיבה, בלתי סבירה בעליל. לשיטת המשיבה, משנקבע כי טענת ההתרברבות אינה אותנטית "עומדות אימרותיו המפלילות של [מוטי] נגד המערער על חזקתן ומצדיקות את הרשעתו בדין". 26. נטען לבסוף על-ידי המשיבה, כי הזמנת ביצוען של העבירות על-ידי המערער והעובדה שהוא עמד מאחוריהן מצדיקה להרשיעו כמבצע בצוותא. בכל מקרה, מדובר, לכל הפחות, בשידול לביצוע העבירות, כאשר עונשו של המשדל הושווה לעונשו של המבצע העיקרי, ולכן אין לכך כל השפעה על העונש שהושת על המערער. 27. אשר למידת העונש, נטען על-ידי המשיבה כי מדובר בעונש מתון ביחס לחומרת מעשיו של המערער, ולכן התבקשנו לדחות את הערעור על שני חלקיו. הדיון בערעור 28. בדיון שהתקיים בערעור, חזר עו"ד ראובן בר חיים, בא כוחו של המערער, על עיקרי הדברים שהופיעו בהודעת הערעור, תוך הדגשה של מספר נקודות. בין היתר, נטען כי העובדה שמוטי הזכיר גם את יוסי מלכה כאחד ממזמיני המעשים, כאשר הוכח כי יוסי מלכה לא היה מעורב בכך, מחזקת את טענת ההתרברבות גם ביחס למערער. עוד נטען, כי האירוע הראשון שבו מדובר בהצתת כלי רכבו של המערער, התרחש עוד טרם העסקתו של מוטי כנהגו של המערער, כך שלא היתה למוטי סיבה לסייע למערער בסכסוך עם המתלונן. נטען בנוסף, כי במשפטו של מוטי יוחסו לו מעשים נוספים כלפי המתלונן, מבלי שקיימת טענה כי המערער מעורב בהם, וניתן ללמוד מכך כי מוטי פעל באופן עצמאי. יצויין, כי עו"ד בר חיים חזר על הטענה, המופיעה בהודעת הערעור, לפיה המתלונן ביצע ניסיון אונס באחותו של מוטי, אך מן הראוי להבהיר, כבר עתה, כי אין כל תימוכין לטענה זו, שכן גם לפי גירסתה של עמליה, אחותו של מוטי, מדובר באירוע מינורי ביותר שכלל, לכל היותר, את פתיחת חגורת המכנסיים על-ידי המתלונן. לגבי מציאת הסמים במעילו של המערער, נטען כי אין סיבה שלא לקבל את דבריו של מוטי, אשר מסר כבר בחקירתו במשטרה כי הסמים הם שלו, וזאת לאור עברו הפלילי והרשעותיו הקודמות של מוטי בתחום הסמים. עוד נטען, בהקשר זה, כי אם תתקבל גירסתו של מוטי בנושא הסמים, ישמט הבסיס מתחת לקביעתו של בית משפט קמא, כי מוטי "נשכב על הגדר עבור המערער". לגבי העונש, נטען כי מדובר באדם נורמטיבי, ללא הרשעות קודמות, המעסיק עשרות אנשים, שהם ובני משפחותיהם תלויים בו. לפיכך, לא היה מקום להשית עליו עונש מאסר לריצוי בפועל. 29. המשיבה ביקשה לדחות את הערעור על הכרעת הדין, מאחר שהערעור מתמקד בהשגה על קביעות שבעובדה וממצאי מהימנות שנעשו על-ידי הערכאה הדיונית. נטען, כי בית משפט קמא לא האמין לגירסתו של מוטי, כי ההתנכלות והפגיעה במתלונן נעשו ביוזמתו שלו. בנוסף, בית משפט קמא גם לא האמין להכחשתו של מוטי כי המזמין הוא המערער, כפי שנאמר לאדרי, קבלן הביצוע של המעשים. נטען בנוסף, כי רק בהתייחס למערער טרח מוטי והסביר לאדרי את הרקע העומד מאחורי הזמנת המעשים, היינו כי מדובר בסכסוך משפחתי, על רקע גירושיהם של המערער ובתו של המתלונן. לגבי העובדה כי האירוע מושא האישום הראשון, התרחש טרם העסקתו של מוטי כנהגו של המערער, נטען על-ידי המשיבה כי מוטי עמד בקשר הדוק עם המערער גם קודם לכן, והמערער נהג להזמין עבודות ממוטי כקבלן עצמאי. עוד נטען, כי אין כל היגיון בטענה לפיה מוטי שרבב את שמו של המערער, שכלפיו הוא חש מחוייבות ונאמנות, בשיחה עם עבריין שאינו מכירו כלל, ואינו אמור להתרשם מאזכור השם. אשר לטענה כי מוטי הזכיר את נושא הסמים כבר בחקירתו במשטרה, נטען על-ידי המשיבה כי אין לכך כל שחר, שכן בדברים עליהם מסתמך המערער, אין כל נטילת אחריות מצידו של מוטי. עצם העובדה כי מוטי החליט לקחת על עצמו, במהלך משפטו של המערער, את תיק הסמים, כאשר לא היתה כל ראיה הקושרת אותו לעניין זה, מעידה כמאה עדים עד כמה מוכן מוטי להרחיק לכת כדי לחלץ את המערער מהמיצר שאליו הוא נקלע. אשר לעונש, חזרה המשיבה וטענה כי מדובר בעונש קל ביותר, שאין כל עילה להתערב בו. דיון והכרעה 30. מן הראוי לציין, כבר בפתח הדברים, כי ערעור זה מכוון, רובו ככולו, כלפי ממצאי מהימנות וקביעות שבעובדה אשר נעשו על-ידי הערכאה הדיונית, שבהם לא תטה ערכאת הערעור להתערב. כפי שנקבע בע"פ 5853/12 פלוני נ' מדינת ישראל (14.1.2013) "בשיטתנו המשפטית קביעת ממצאי מהימנות הינה מתפקידיה המובהקים של הערכאה הדיונית, אשר לה בלבד היכולת להתרשם באופן בלתי אמצעי מהתנהגות העדים ו'מאותות האמת הנגלים במהלך המשפט'" (שם, בפיסקה 8, וראו גם, ע"פ 3573/08 עוודרה נ' מדינת ישראל (13.4.2010); ע"פ 1206/12 לויגזלף נ' מדינת ישראל (30.7.2012); ע"פ 5303/12 פלוני נ' מדינת ישראל (27.2.2014) (להלן: עניין פלוני); ע"פ 6924/12 בעראני נ' מדינת ישראל (29.10.2013)). לכלל אי ההתערבות בממצאי מהימנות ועובדה התווספו במרוצת השנים מספר חריגים, שבהתקיימם עשויה ערכאת הערעור להתערב בממצאים אלו. ואלה החריגים העיקריים שנקבעו בפסיקתו של בית משפט זה: "הראשון, כאשר ממצאי הערכאה הדיונית התבססו על ראיות בכתב... השני, כאשר ממצאי הערכאה הדיונית בוססו על שיקולים שבהגיון... השלישי, כאשר בהערכת מהימנות העדויות על-ידי הערכאה הדיונית נפלו טעויות מהותיות או כאשר הוצגו לפניה עובדות ממשיות לפיהן לא ניתן היה לקבוע את הממצאים שקבעה... במסגרת חריג אחרון זה ניתן לכלול גם מקרים בהם הערכאה הדיונית התעלמה לחלוטין מראיות או מפרטים מהותיים המצויים בהן" (עניין פלוני בפיסקה 28, וראו גם, ע"פ 8146/09 אבשלום נ' מדינת ישראל (8.9.2011); ע"פ 5714/08 פלוני נ' מדינת ישראל (1.9.2010); ע"פ 175/10 חנוכייב נ' מדינת ישראל (28.7.2011)). כפי שיובהר בהמשך, לא מצאתי כל בסיס להתערב בממצאי המהימנות ובקביעות העובדה שנעשו על-ידי הערכאה קמא, ואינני סבור כי מתקיים במקרה דנן אחד החריגים לכלל אי ההתערבות. 31. בהתייחס לאישומים הראשון והשלישי, לא היתה מחלוקת בבית משפט קמא כי מוטי קשר קֶשֶר עם אדרי לשרוף כלי רכב השייכים למתלונן, דבר שבוצע על-ידי אדרי ביום 27.6.2010. בהמשך, קשר מוטי קֶשֶר עם אדרי "לתקוף את המתלונן ולחבול בו חבלה חמורה שלא כדין באופן שידרוש את אשפוזו של המתלונן" (סעיף א1. לאישום השלישי). במצב דברים זה, בית משפט קמא הציב לעצמו שתי שאלות הדורשות את הכרעתו, והן אלה העומדות במוקד הערעור שלפנינו. השאלה האחת היא, האם הוזמנו המעשים מאדרי ביוזמתו ומרצונו של מוטי בלבד, או שמא היה מוטי בגדר מתווך, כאשר המזמין היה גורם אחר? השאלה האחרת שהוצבה לדיון (ככל שהתשובה לשאלה הראשונה היא כי מוטי היה איש ביניים בלבד), היא האם הוכחה מעורבותו של המערער כמזמין מעשי ההתנכלות והפגיעה במתלונן? 32. הראיה המרכזית לגבי שתי השאלות נעוצה בדבריו המוקלטים של מוטי בשיחותיו עם אדרי, שהתקבלו מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות, וכן בהודעותיו של אדרי לגבי הדברים שנמסרו לו על-ידי מוטי, כאשר גם הודעות אלה התקבלו בהתאם לסעיף 10א לפקודה. בית משפט קמא קבע כי יש ליתן משקל מלא לאימרותיו של מוטי, לפיהן המערער הוא שעומד מאחורי הזמנת הפעילות הפלילית, על רקע סכסוך מר עם המתלונן, ונמצאו לאמירות מפלילות אלה חיזוקים למכביר. בית משפט קמא דחה את טענת ההתרברבות של מוטי, ובצד זאת לא ראה ליתן אמון בגירסתו, לפיה היה לו מניע אישי לפגוע במתלונן. טרם שאבחן את טענותיו של המערער בהקשר זה, מן הראוי להידרש בקצרה לתנאים להפעלתו של סעיף 10א לפקודת הראיות, וכן אדרש לתוספת הראייתית הנדרשת, בהתאם לסעיף 10א(ד) לפקודת הראיות. סעיף 10א הינו חריג לכלל הפוסל עדות מפי השמועה, ומכוחו רשאי בית המשפט לקבל אימרת חוץ בכתב (כולל הודעה במשטרה), שמסר עד מחוץ לכותלי בית המשפט, כראיה לאמיתות תוכנה. סעיף 10א מבחין בין שתי חלופות, האחת מתקיימת כאשר מוסר האימרה הוא עד במשפט, והחלופה האחרת חלה כאשר העדות אינה נמסרת בבית המשפט, אך בהתאם לסעיף 10א(ב) לפקודת הראיות, שוכנע בית המשפט כי אמצעי פסול מנע או הניא את העד מלמסור את עדותו. יצוין, כי נקבע בפסיקתו של בית משפט זה כי "דין הקלטה כדין אימרה בכתב... אף אם אותה הקלטה בוצעה ללא ידיעתו של מוסר האימרה" (ע"פ 9613/04 בן סימון נ' מדינת ישראל (4.9.2006); וראו גם, ע"פ 323/84 שריקי נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(3) 505 (1985); ע"פ 594/86 שלוש נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(2) 824 (1987)). כאשר מדובר במי שהוא עד במשפט, מוסמך בית המשפט לקבל את אימרת החוץ כראיה לתוכנה, בהתקיים שלושה תנאים מצטברים: א. מתן האימרה הוכח במשפט, וזאת באמצעות העד עצמו או באמצעות עדים אחרים, כדוגמת גובי האימרה (ע"פ 440/87 חדד נ' מדינת ישראל, פ"ד מ"ג(1) 793 (1989); ע"פ 2404/09 אלחמידי נ' מדינת ישראל (1.9.2009) (להלן: עניין אלחמידי)). ב. מוסר האימרה הוא עד במשפט וניתנה לצדדים הזדמנות לחוקרו, וזאת גם אם העד בחר לשתוק (העד השותק), או השיב בצורה בלתי עניינית (העד המגמגם) (דנ"פ 4390/91 מדינת ישראל נ' חאג' יחיא, פ"ד מז(3) 676 (1993)). ג. העדות שונה בפרט מהותי מהאימרה, או כאשר העד מכחיש את תוכן האימרה וטוען כי אינו זוכר את תוכנה. כפי שציינתי בע"פ 6968/09 יונס נ' מדינת ישראל (30.8.2012): "דרישה זו באה על סיפוקה כל אימת שהעד אינו חוזר על דברים שמסר באימרתו, שעה שמדובר בעניינים מהותיים... לשם סיפוקו של תנאי זה, די בכך כי מדובר בתשובות בלתי ענייניות של העד או כאלה שנמסרו כדי לצאת ידי חובה, וכן אם מדובר במתן תשובות מתחמקות או אף בהכחשת עצם עשייתה של האימרה. אין צריך לומר, כי כאשר קיימות סתירות מהותיות בין דברי העד בבית המשפט לבין הודעותיו במשטרה כי אז מדובר בעדות השונה מהאימרה בפרט מהותי" (שם, בפיסקה 19, וראו גם, ע"פ 6671/01 וחידי נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(5) 76 (2003); ע"פ 395/06 חליסטוב נ' מדינת ישראל (16.11.2006)). בהתאם לסעיף 10א(ג) לפקודת הראיות, רשאי בית המשפט להעדיף את האימרה על פני עדותו של העד לנוכח "נסיבות העניין", לרבות נסיבות מתן האימרה; יתר הראיות שהובאו במשפט; התנהגות העד במשפט; ואותות האמת שנגלו במהלך המשפט. כפי שנקבע בעניין אלחמידי "אין זו רשימת שיקולים סגורה, ואין אלה שיקולים מצטברים כי אם חלופיים... נפסק, כי עם השיקולים המרכזיים שמוסמך בית-המשפט לשקול נמנים הטעם שסיפק העד לשינוי גירסתו, הטעם למסירת גירסה כוזבת באימרת החוץ, והאופן בו משתלבת כל אחת מהגירסאות שמסר – באימרת החוץ ובעדות – במכלול הראיות שהונחו לפתחו של בית-המשפט" (שם, בפיסקה 10, וראו גם, ע"פ 476/84 דבס נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(4) 533 (1985)). עוד נקבע, כי על בית המשפט לנמק את הטעמים שהביאוהו להעדיף את האימרה על פני העדות בבית המשפט, ומשמעות הדבר כי "אין המדובר בבחירה שרירותית בין העדות במשפט לבין האימרה, אלא בבחירה מעוגנת בנתונים שנשקלו ונבחנו על ידי בית המשפט" (ע"פ 869/81 מדינת ישראל נ' שניר, פ"ד לח(4) 194 (1984)). 33. חובת ההנמקה באה לצד הדרישה לתוספת ראייתית מסוג "דבר לחיזוק", כאמור בסעיף 10א(ד) לפקודת הראיות. המדובר בתוספת ראייתית מאמתת ולא בתוספת המסבכת את הנאשם, וכפי שנקבע בע"פ 691/92 אהרון נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 675 (1996): "להבדילה מראיית סיוע, אין ראיית החיזוק חייבת להתייחס לשאלה השנויה במחלוקת דווקא, או לאישום בעבירה עצמה, אלא די בראיה המגבירה את אמינותה של האימרה על-ידי אישור פרט רלוואנטי לעבירה באימרה" (שם, בעמ' 978). ועוד נקבע בעניין אלחמידי, כי "משקלה של הראיה המחזקת עשוי להשתנות ממקרה למקרה, והוא עומד ביחס הפוך למשקלה ולמהימנותה של אימרת החוץ הטעונה חיזוק... די, לענין החיזוק, כי הראיה הנוספת תאמת פרט רלוונטי לעבירה, הכלול באימרה, ואין נדרש כי היא תתייחס דווקא לשאלת זהות הנאשם או לנקודה השנויה במחלוקת בין בעלי-הדין... אף אין נדרש כי ראית החיזוק תתייחס לכל פרט מהפרטים הכלולים באימרה" (שם, בפיסקה 10). 34. ובחזרה לענייננו. אין מחלוקת כי בשיחותיו המוקלטות עם אדרי אמר מוטי מפורשות כי מזמין המעשים נגד המתלונן הוא המערער. הוא פרט בפניו את הרקע לביצוע המעשים ונקב בסכומים שבהם יזכה אדרי לאחר שישלים את מלאכתו. מוטי אישר, הן במשפטו שלו והן במשפטו של המערער, כי נקב בשמו של האחרון, הגם שטען כי מדובר בהתרברבות גרידא. הנה כי כן, בשיחותיו של מוטי עם אדרי יש משום מענה לשתי השאלות שהציב לעצמו בית משפט קמא. ראשית, נמסר על-ידי מוטי כי היוזמה אינה שלו וכי עומד מאחוריו אדם אחר שהזמין את הביצוע; ושנית, נאמר מפורשות וללא כחל ושרק כי מדובר במערער. בית משפט קמא דחה את גירסתו של מוטי אשר נמסרה במשפטו של המערער, בשתי נקודות אלה, ולא מצאתי כל סיבה להתערב בכך. אשר לטענתו של מוטי כי הוא היה יוזם הקשר עם אדרי, מאחר שהיה לו "חשבון פתוח" עם המתלונן, קבע בית משפט קמא כי יש לדחות גירסה זו, זאת בין היתר מהטעמים הבאים: א. לא היה למוטי מניע אמיתי לפגוע במתלונן, שעמו לא היו לו קשרים כלשהן, כאשר גירסת "הנקמה" בשל הפגיעה, כביכול, באחותו נדחתה כבלתי אמינה. האחות עמליה תיארה בעדותה אירוע מינורי שהסתכם בהזמנה לריקוד ולשתיית משקאות חריפים, וכלל, לכל היותר, הסרת החגורה על-ידי המתלונן. עמליה העמידה את המתלונן במקומו ואף התפטרה, בו ביום, ממקום העבודה. האירוע התרחש כחמש שנים לפני ביצוע העבירות מושא כתב האישום, ואין כל סבירות והיגיון בטענה כי מוטי ביקש לנקום בדרך כה אכזרית את הפגיעה הקלה שנגרמה לאחותו. ב. לא היתה מחלוקת כי מצבו הכלכלי של מוטי היה בכי רע באותה תקופה והוא הגיע כמעט לפת לחם, ואין זה סביר כי יתחייב לשלם לאדרי סכומי כסף נכבדים בעבור המעשים ואף עלה בידו להעביר לידי אדרי חלק מהכספים. מטעמים אלה ואחרים, הגיע בית משפט קמא למסקנה כי מוטי לא היה היוזם של המעשים, אשר כוונו כלפי המתלונן, "אלא היה אך שליח ופעל בשמו של אחר". מסקנתו זו של בית משפט קמא מקובלת עליי בהיותה מסקנה מתבקשת, בנסיבות העניין, ואינני רואה כל סיבה להתערב בה. בהתייחס להכחשתו של מוטי כי המערער עצמו עומד מאחורי הדברים, קבע בית משפט קמא כי "מארג הראיות אינו מותיר ספק באשר לכך [שהמערער] הוא זה שעומד מאחורי [מוטי] והוא זה אשר הזמין את ביצוע המעשים". בנותנו משקל מלא לאימרותיו של מוטי באשר לחלקו המרכזי של המערער, כעולה משיחותיו המוקלטות עם אדרי, התבסס בית משפט קמא על הנימוקים הבאים: א. קיומו של סכסוך מר ועמוק בין המערער לבין המתלונן על רקע המשבר שחל ביחסיו עם רעייתו – בתו של המתלונן. במסגרת זו הוחלפו בין המערער לבין המתלונן קללות נמרצות ואיומים שונים. ב. בהיותו של מוטי נאמנו ועושה דברו של המערער, אין כל הגיון בכך כי הוא ישרבב את שמו בביצוע מעשים פליליים חמורים, דבר שעלול לסבכו בעתיד, אלמלא היה המערער היוזם ומזמין המעשים. ג. בית משפט קמא תהה מדוע היה צריך מוטי להתרברב בשמו של המערער, שאינו שייך לעולם העברייני ואינו מוכר לאדרי. בית משפט קמא ציין, בהקשר זה, כי ההצתה המתוארת באישום הראשון בוצעה עוד טרם שהוזכר שמו של המערער "כלומר, אדרי לא היה זקוק לדרבון ודחיפה". ועוד נקבע, כי מוטי ואדרי הינם שני חברים, המכירים זה את זה ולשניהם עבר פלילי עשיר, כך ש"הצורך בהתרברבות לא קם". סבורני, כי די בנימוקים אלה כדי להביא לדחיית גירסתו הבלתי סבירה והבלתי אמינה של מוטי, לפיה אזכור שמו ומניעיו של המערער, נועד כדי להרשים את אדרי ולהתרברב בפניו, ואינני רואה כל מקום להתערב בקביעותיו של בית משפט קמא לעניין זה. 35. זה המקום להתייחס לשתי טענות נוספות שהועלו על-ידי המערער, בהקשר לעניין הנדון. נטען כי הצתת המכוניות, כמתואר באישום הראשון, בוצעה לפני שמוטי הפך להיות נהגו של המערער, ולכן לא היתה למוטי כל סיבה להזמין עבורו את ביצוע המעשה. התשובה לכך היא פשוטה למדיי, שכן גם לפני שמוטי נקלט כנהגו של המערער, התקיימו בין השניים קשרים ויחסים הדוקים. מוטי סיפק שירותים שונים למערער והוא היה, בכל אותה תקופה, חברו הטוב והנאמן, והמערער סייע לו בתחומים שונים, במהלך השנים. לפיכך, אין כל תימה כי מוטי היה מוכן להחלץ לעזרתו של המערער בסכסוך המר שהתגלע בינו לבין המתלונן, וליצור את הקשר הפלילי עם אדרי, ששימש כקבלן ביצוע. הטענה הנוספת עניינה בכך שמוטי הזכיר בשיחותיו עם אדרי גם את יוסי מלכה, כמי שעומד מאחורי הזמנת המעשים. אכן, הסתבר כי ליוסי מלכה אין קשר לעניין זה, ולפיכך טוען המערער, כי כשם ששורבב שמו של יוסי מלכה לשווא, כך גם שרבב מוטי את שמו שלו מבלי שהיה לו כל קשר למעשים. סבורני, כי אין הנידון דומה לראיה. מוטי הזכיר את שמו של יוסי מלכה, שהוא חברו ומקורבו של המערער, מסיבות שלא הובררו די צורכן, אך לטעמי אין בכך כדי להשליך על עניינו של המערער. זאת שכן, וכפי שהובהר לעיל, למערער היה מניע של ממש לפגוע במתלונן, בעוד שליוסי מלכה לא היה כל קשר עם המתלונן ולא היתה לו סיבה לפגוע בו. זאת ועוד, מוטי טרח להסביר לאדרי את הסיבות שבעטיין מבקש המערער לפגוע במתלונן, וכדברי אדרי בהודעתו במשטרה "שאלתי את מוטי מה הסיפור בדיוק ואז מוטי סיפר לי שהוא בתקופה האחרונה הוא נהיה הנהג של שי שטרית מירושלים חבר של יוסי מלכה ויש לו בעיה עם אשתו היא רוצה להתגרש ממנו והכל בגלל אבא שלה המאנייק הזה והוא הבן אדם שאותו צריך לפרק". מקטע זה ומקטעים נוספים, עולה בבירור רצונו של המערער לפגוע במתלונן, ונזכיר כי אין מדובר בפגיעה קלה אלא בחבלה קשה וחמורה, אשר אמורה להביא לאשפוזו בבית חולים, וזאת בנוסף לפגיעה ברכושו. גם אם אין הסבר של ממש לשרבוב שמו של יוסי מלכה, אין בכך, לטעמי, בכדי להפחית מעוצמת הראיות בעניינו של המערער (השוו, בהקשר זה, לע"פ 6864/03 רוקנשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4) 657, 665 (2004)). לסיכום, הנני סבור כי אין מקום להתערב בקביעתו של בית משפט קמא, לפיה יש להעדיף את אימרת החוץ של מוטי על פני עדותו בבית המשפט, וכפועל יוצא מכך עולה כי המערער קשר קֶשֶר פלילי עם מוטי והזמין את הצתת רכביו של המתלונן ואת הפגיעה הגופנית הקשה בו. 36. ומכאן לנושא החיזוקים לאימרתו של מוטי. נטען, בהקשר זה, כי בהיותו של מוטי שותף לעבירה יש צורך בחיזוק מוגבר, הנובע משני מקורות נפרדים. אכן, נקבע בפסיקתו של בית משפט זה, כי כאשר החיזוק הראייתי נדרש הן מכוח סעיף 10א(ד) לפקודת הראיות והן מכוח סעיף 54א(א) לפקודת הראיות, הקובע כי "בית המשפט לא ירשיע נאשם על סמך עדותו היחידה של שותפו לעבירה, אלא אם מצא בחומר הראיות דבר לחיזוקה", יש צורך "בחיזוק מוגבר". ואולם, נקבע בע"פ 4400/12 עבאסי נ' מדינת ישראל (3.2.2014) כי "... גם כאשר מתקיימת אותה דרישת חיזוק 'כפולה', אין הדבר מעלה את דרישת החיזוק לכדי דרישת סיוע, ולכן, ככלל, לא יהיה צורך להביא ראיה ה'מסבכת' את הנאשם, כזו שניתן ללמוד ממנה על הקשר שבין הנאשם לבין דבר העבירה עצמו, אלא ניתן יהיה להסתפק בראיות 'מאמתות' אשר תחזקנה את אימרות החוץ של השותף לדבר העבירה" (שם, בפיסקה 37). ועוד נפסק, כי גם כאשר מדובר בשתי דרישות חיזוק מצטברות "מידתו של החיזוק הנדרש למקרה כזה עומדת ביחס ישיר למידת האמון שרוחש בית המשפט לאמור באימרת השותף, שעליה תושתת ההרשעה, ומידת אמון זו נקבעת הן על-פי תוכנה של האימרה וסממני האמת שבה והן מיתר הראיות, שהובאו לפני בית המשפט" (ע"פ 209/87 שחאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(4) 594, 596 (1987), וראו גם, ע"פ 8319/05 שלאעטה נ' מדינת ישראל (20.7.2009)). 37. ומן הכלל אל הפרט. במקרה המונח לפנינו ניתן משקל רב לאימרת החוץ של מוטי, וזאת מהנימוקים שפורטו בפיסקה 34 לעיל. ממידת אמון מוגברת זו לאותה אימרה נגזר היקפו של החיזוק הנדרש, ועוד ראוי לציין כי יש טעם בדברי המשיבה לפיהם החששות המתלווים לעדותו של שותף לדבר עבירה אינם חלים, רובם ככולם, במקרה דנן. מוטי הפליל את המערער בשיחה שהוקלטה שלא בידיעתו, כאשר הוא השיח לפי תומו, מבלי שהיתה לו כל כוונה לפגוע המערער, להיטיב עם עצמו, או לבקש טובת הנאה מגורמי אכיפת החוק. לפיכך, דרישת החיזוק המוגבר בנידון דידן תהא מתונה יחסית, ובודאי שאין מקום לחיזוק כפול ומכופל. מכל מקום, הוצגו במקרה דנן ראיות חיזוק בעלות משקל של ממש, שלטעמי יש בהן כדי לענות גם על הצורך בחיזוק מוגבר. נחזור ונזכיר כי נדרשת תוספת ראייתית "מאמתת" בלבד, שאין הכרח כי היא תצביע על מעורבותו של המערער בביצוע העבירה. בין יתר ראיות החיזוק, ניתן למנות את אלה: א. קיומו של "סכסוך עז ושנאה קשה" בין המערער לבין המתלונן, כעולה מחומר הראיות שהוצג בפני בית משפט קמא. ב. הצתת שתי מכוניותיו של המערער, כאשר נושא זה נשזר בשיחותיו של מוטי עם אדרי. ג. העובדה כי אדרי נמנע מלבצע את הפעילות המתוארת באישום השלישי, ותחת זאת "הסתפק", באישור המשטרה, בניקוב צמיגי מכוניתו של המתלונן. ד. נקדים את המאוחר ונציין, כי גם לקיחת האחריות מצידו של מוטי לגבי הסמים שנתפסו בכיס מעילו של המערער, יש בה כדי לשמש ראיית חיזוק לאימרת החוץ שלו, המפלילה את המערער. סוף דבר, ניתן לקבוע כי הוצגו בנידון דידן ראיות חיזוק אף מעבר לנדרש, כתוספת ראייתית לאימרת החוץ של מוטי. 38. ומכאן נעבור לטענה נוספת שהועלתה על-ידי המערער, והיא כי אין להרשיעו כמבצע בצוותא של המעשים, שכן הוא לא היה מעורב אישית בביצוע ההצתה בפועל. ייאמר מיד כי אין כל ממש בטענה זו. סעיף 29(ב) לחוק העונשין קובע את אחריותו של המבצע בצוותא, בזו הלשון: "המשתתפים בביצוע עבירה תוך עשיית מעשים לביצועה הם מבצעים בצוותא, ואין נפקה מינה אם כל המעשים נעשו ביחד, או אם נעשו מקצתם בידי אחד ומקצתם בידי אחר". כפי שנקבע בע"פ 3/10 אוחנה נ' מדינת ישראל (27.12.2012) (להלן: עניין אוחנה): "כדי שניתן יהיה לראות באדם מבצע בצוותא, די במעשה לביצוע העבירה החורג מהכנה גרידא ואשר מלווה ביסוד הנפשי המתאים... מעשה זה איננו חייב להיות חיוני להצלחת העבירה, ואף איננו חייב להיות כזה הנמנה עם רכיבי היסוד העובדתי שבעבירה; די בכך שהמעשה משולב בתוכנית העבירה, ומהוה השתתפות בביצועה, כמו למשל תכנון העבירה, מתן הנחיות לביצועה או חלוקת התפקידים בין המשתתפים" (שם, בפיסקה 115). המבחנים העיקריים שנקבעו בפסיקה, לשם זיהויו של המבצע בצוותא, שהוא חלק מהמעגל הפנימי של ביצוע העבירה, הם אלה: א. מבחן השליטה מאפיין את המבצע בצוותא כמי ששולט, ביחד עם אחרים, על ביצוע העבירה. המבצע על-פי מבחן זה, מהווה חלק מן התוכנית המשותפת לביצוע העבירה, והוא פועל בצוותא חדא עם אחרים להגשמתה (ע"פ 2796/95 פלונים נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3) 388 (1997); ע"פ 8573/96 מרקדו נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 481 (1997) (להלן: עניין מרקדו)). ב. מבחן הקירבה, שבמסגרתו בוחן בית המשפט את מידת הקירבה של כל אחד מהמשתתפים לביצוע העבירה, ועד כמה מהווה המשתתף חלק מהמעגל הפנימי של המשימה העבריינית (ע"פ 3390/98 רוש נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(5) 871 (1999)). ג. המבחן הפונקציונאלי, לפיו המבצע בצוותא הוא מי שנוטל חלק מהותי בביצוע העבירה, וכפי שנקבע בע"פ 5206/98 עבוד נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(4) 185 (1998): "'המבצעים בצוותא' אינם רק אלה המשתתפים בעשיית 'מעשה' העבירה גופו; אלא נמנה עליהם כל מי ש'נוטל חלק' בביצועה של העבירה, במובן הרחב של המושג 'ביצוע'... ההבחנה בין הנמנים עם ה'מעגל הפנימי' – 'המבצעים בצוותא' – לבין הנמנים עם ה'מעגל החיצוני' – 'המסייעים' נעוצה, איפוא, בטיב ואופי מעורבותם בביצוע: אם 'נטלו חלק – בביצוע' – קרי: אם היה להם 'תפקיד' בביצוע הריהם 'מבצעים בצוותא'; ואילו אם אך 'תרמו' לו מבחוץ – הריהם 'מסייעים' בלבד" (שם, בעמ' 190). ד. המבחן המשולב, המאזן בין היסוד ההתנהגותי ליסוד הנפשי, ולפיו ככל שהיסוד הנפשי של עושה העבירה גבוה יותר (מבחינת מידת העניין בביצוע העבירה), כך ניתן להסתפק בדרגה נמוכה יותר של העשייה מבחינת היסוד העובדתי, ולהיפך. מבחינה זו מדובר במעין "מקבילית כוחות", היוצרת זיקת גומלין בין שני הרכיבים (ע"פ 4188/93 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(1) 539, 550 (1995); עניין מרקדו, בעמ' 553). בעניין אוחנה נקבע כי על פי כל אחד מהמבחנים שפורטו לעיל, מי שיזם את המעשים הפליליים והוא הנהנה העיקרי מביצוע העבירות, הוא בגדר מבצע בצוותא, למרות שמעשיו מגלמים בחובם גם שידול לדבר עבירה. וכך נאמר, בהקשר זה, בעניין אוחנה: "נראה, כי קשה להלום מצב בו המנהיג, נותן הפקודה והנהנה העיקרי מביצוע העבירות יוגדר כמשדל בלבד. בית המשפט, כפרשן החוק הפלילי, אמנם ער למגבלות – אך גם אינו שוטה שבעולם, שיוריד את הראש המתכנן, ראש הנחש, לדרגה משנית כיון ש'ידיו הפיסיות' נותרו נקיות כביכול, והוא לא ליכלך אותן במגע המתכת או כלי ממית אחר או באבק שריפה" (שם, בפיסקה 123). באופן דומה, נקבע גם בע"פ 4720/98 כהן נ' מדינת ישראל (6.7.1999): "מנהיג של 'חבורה' שחברה לביצועה של עבירה, אינו 'משדל' של חבריו לחבורה, אלא מי שעומד בראשם ו'מוביל' אותם להגשמת מזימתם המשותפת. המשדל מצוי מחוץ למעגל הפנימי של ה'ביצוע'; ומעשה השידול הינו שידול 'נטו', לאמור: מעשה עצמאי ונפרד מן המאמץ הכולל של הביצוע. מי ש'משתתף' בביצוע - ולשיטתי, כמתחייב מן האמור לעיל, יש ליתן למושג 'שותפות' בהקשר זה משמעות רחבה - אינו יכול להיות 'משדל'" (שם, בפיסקה 4, וראו גם, דנ"פ 1294/96 משולם נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(5) 1 (1998)). 39. על רקע פסיקתו של בית משפט זה, שחלקה פורט לעיל, ברי כי המערער הינו בגדר מבצע בצוותא של המעשים המפורטים באישומים הראשון והשלישי. הוא אשר הזמין את הצתת כלי רכבו של המתלונן, ולעניין זה אין כל חשיבות לשאלה אם ביקש במפורש להצית כלי רכב אחד או יותר. זאת שכן, ביצוע בהיקף רחב יותר של הפעילות הפלילית, הוא בגדר אפשרות מסתברת וצפויה, בנסיבות העניין. המערער היה זה שהזמין את תקיפתו האכזרית של המתלונן, תוך הדגשה כי בעקבות כך יאושפז המתלונן בבית חולים, לתקופה ממושכת. בנסיבות אלה, יש לראות את המערער, כ'ראש הנחש', וכמבצע העיקרי של הפעילות הפלילית. לאור האמור, אציע לחברותיי לדחות את ערעורו של המערער, ככל שהדבר נוגע לאישומים הראשון והשלישי. 40. ומכאן לאישום הרביעי, שעניינו החזקת סם מסוכן מסוג קוקאין במשקל 5.6 גר', בכיס מעילו של המערער, שהיה מונח בחדר השינה בביתו. לטענת המערער הסם אינו שייך לו, והוא אף העלה את ההשערה כי המעיל ובתוכו הסם הונח במקום על ידי רעייתו לשעבר, ובחצי פה הוסיף המערער כי אפשר שהסם שייך למוטי. מוטי עצמו שש לקבל על עצמו את האחריות לסם המסוכן, כאשר טען כי הוא זה שהניחו בכיס מעילו של מעבידו, מבלי שנתן הסבר של ממש מדוע עשה כן. כפי שיובהר בהמשך, נראה כי צדק בית משפט קמא בדחותו הסברים אלה, ובהחלטתו להרשיע את המערער בעבירה שיוחסה לו, במסגרת אישום זה. יסוד "ההחזקה", שהינו אחד מיסודות העבירה שעניינה החזקת סם מסוכן, מוגדר בסעיף 34כד לחוק העונשין, בזו הלשון: "'החזקה' - שליטתו של אדם בדבר המצוי בידו, בידו של אחר או בכל מקום שהוא, בין שהמקום שייך לו ובין אם לאו; ודבר המצוי בידם או בהחזקתם של אחד או כמה מבני חבורה בידיעתם ובהסכמתם של השאר יראו כמצוי בידם ובהחזקתם של כל אחד מהם ושל כולם כאחד". במוקד הגדרת המונח "החזקה" עומד מבחן השליטה, הן כחלק מהיסוד העובדתי של העבירה והן כחלק מהיסוד הנפשי. כפי שנפסק בע"פ 7282/08 אבו עמרה נ' מדינת ישראל (13.1.2010) (להלן: עניין אבו עמרה): "לגבי היסוד הפיזי נקבע כי מושג השליטה משמעו כי לאדם היכולת על פי מהלך העניינים הטבעי והרגיל להגיע לעשייה פיסית בחפץ, או שבידו היכולת לקבוע את גורלו הפיסי של החפץ... אין צורך כי החפץ יהיה בידי מבצע העבירה או אף בקרבתו הפיסית המיידית, וניתן לשלוט אף בחפץ שנטמן ברשות הרבים". ובהמשך נקבע, כי "היסוד הנפשי עניינו מידת המודעות או הרצון לשלוט או להחזיק בנכס, כאשר המחשבה הפלילית הנדרשת לצורך הרשעה תילמד מנסיבות המקרה, מנסיבות החיים ומניתוח המעוגן בהגיונם של דברים" (שם, בפיסקה 15). נפסק באופן זה, כי כאשר נאשם מחזיק בפועל בתיק שבו מצוי סם מסוכן, קיימת חזקה עובדתית, המבוססת על ניסיון החיים והשכל הישר, לפיה הסם מוחזק בשליטתו ובידיעתו, אלא אם ניתן לכך הסבר שיש בו כדי לעורר ספק סביר בדבר אשמתו (ראו, למשל, ע"פ 7362/01 סעד נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(2) 241, 244 (2002)). כך, בע"פ 459/95 אבו רמדאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 775, נקבע כי כאשר מספר אנשים מצויים במכונית שבה מתגלה כמות של סמים "הרי ניתן להסיק מכך שכל נוסעי המכונית החזיקו בסם בצוותא, ומתוך ידיעה והסכמה, אלא אם כן הסנגוריה מצליחה לעורר ספק סביר לעניין ממצא זה" (שם, בעמ' 779-778). בע"פ 1345/08 איסטחרוב נ' מדינת ישראל (18.5.2009) נדרש בית משפט זה לחשיבות קיומה של החזקה העובדתית הנ"ל, באומרו כדברים האלה: "אילולא פותחה החזקה הראייתית הנזכרת, היו סוחרי סמים רבים או מחזיקיהם שלא לצריכה עצמית, ונוסיף – קרי לצריכת הזולת, זוכים לזיכוי מפוקפק, שהחברה וצרכיה והמדיניות המשפטית אינם יכולים לשאתה. סיפורי מעשיות חסרי שחר מפי נאשמים היו נתקלים במקרה כזה ב'קיר' של אי יכולת להוכיח את העבירה. ברי, כי דעת לכל בר דעת נקל, שמציאות החיים מחייבת אותה חזקה, חזקת ההחזקה, המופיעה בחוק ושפורשה בפסיקה - אך מובן גם כי בידי הנאשם לסתור" (שם, בפיסקה טו, וראו גם, ע"פ 611/80 מטוסיאן נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4) 85 (1981); ע"פ 444/75 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(1) 614 (1975); ע"פ 1335/91 אבו פאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2) 120 (1992)). 41. נחזור לענייננו. המערער לא סיפק הסבר של ממש להימצאות הסם המסוכן בדירתו ובעיקר כאשר מדובר בפריט אישי, כיס מעילו, ולא עלה בידו לסתור את החזקה העובדתית הקמה נגדו, לפיה הסם המסוכן היה בשליטתו הפיזית והוחזק בכיס מעילו בידיעתו המלאה. אין לי אלא להסכים לקביעתו של בית משפט קמא, לפיה: "מדובר בסמים שנמצאו בפריט אישי, בדלת אמותיו של [המערער]. החזקת הסם בתוך פריט אישי – הג'קט – מעידה על ידיעתו של [המערער] על הימצאות הסם" (עמ' 29 להכרעת הדין). ומכאן לנטילת האחריות להחזקת הסם על-ידי מוטי. בית משפט קמא לא נתן כל אמון בעדותו של מוטי אשר, גם במסגרת אישום זה, החליט "לשכב על הגדר", כלשונו של בית משפט קמא, עבור המערער. מוטי לא סיפק כל הסבר כיצד הגיע הסם מרשותו לחדר השינה של המערער ולכיס מעילו, ומדוע עשה מעשה כה חריג, שיש בו כדי להעמיד בסכנה מוחשית את מעבידו ומיטיבו. הגירסה על פניה נראית חסרת שחר וחסרת כל הגיון, עד כי אין צורך להכביר מילים כדי לדחותה. בית משפט קמא אף ציין כי מוטי העלה את גירסתו זו לראשונה בעדותו בבית המשפט, ונמנע מלהציגה בחקירתו במשטרה. ואכן, מעיון בהודעותיו של מוטי במשטרה, אין בנמצא כל נטילת אחריות מצידו על אותם סמים, ומבחינה זו מדובר בעדות כבושה. אציין, למעלה מן הצורך, כי גם לו טען מוטי, עוד בחקירתו במשטרה, כי הסמים שייכים לו, לא היה בכך כדי להועיל למערער, מאחר שגירסתו זו של מוטי נדחתה לגופו של עניין, בשל חוסר מהימנותה וחוסר סבירותה. על יסוד האמור לעיל, אציע לחברותיי לדחות את הערעור גם על הרשעתו של המערער באישום הרביעי, ובכך ידחה הערעור על הכרעת דינו של בית משפט קמא. הערעור על חומרת העונש 42. בפתח הדברים מן הראוי להזכיר את ההלכה המושרשת לפיה ערכאת הערעור תמשוך את ידיה מהתערבות בעונש שהוטל על-ידי הערכאה הדיונית, אלא אם מדובר במקרים חריגים של סטייה קיצונית ממדיניות הענישה במקרים דומים, או כאשר מדובר בטעות מהותית שנפלה בגזר הדין (ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (29.1.2009); ע"פ 6095/10 חאג' יחיא נ' מדינת ישראל (18.7.2012); ע"פ 9074/12 מדינת ישראל נ' אבו אחמד (13.6.2013); ע"פ 4568/12 מדינת ישראל נ' סראחין (11.6.2013); ע"פ 6577/10 פלוני נ' מדינת ישראל (28.11.2013)). לאחר בחינת כלל השיקולים הצריכים לעניין, הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום להתערב בעונש שנגזר על המערער, שכן הוא אינו מגלם כל סטייה מרמת הענישה המקובלת בעבירות דומות. 43. המערער הורשע בקשירת קשר לפשע ובהצתה של שני כלי רכב השייכים לחותנו, על רקע סכסוך גירושין עם בתו של המתלונן. הסכסוך תואר על-ידי בית משפט קמא כמר וקשה, ובמסגרתו יזם המערער לגרום חבלה חמורה למתלונן "באופן שידרוש את אשפוזו". מזימה זו לא יצאה אל הפועל, רק משום שהגורם המבצע, ששימש באותה עת כסוכן משטרתי, הונחה שלא לבצעה, ותחת זאת הוא ניקב את צמיגי מכוניתו של המתלונן. לכך יש להוסיף את העבירה שעניינה החזקת 5.6 גרם קוקאין שלא לצריכה עצמית. בגין מעשים חמורים אלה נגזרו על המערער 30 חודשי מאסר לריצוי בפועל, והוא חוייב בתשלום פיצויים למתלונן בסכום של 20,000 ₪. 44. ככל שמדובר בעבירת ההצתה, עמד בית משפט זה, לא אחת, על חומרתה ועל הסיכון הרב הטמון בה "שראשיתה ידוע, אולם כיצד תתפשט ומה יהיה היקף הנזק הכרוך בה, הוא עניין שלמצית, בדרך כלל, אין שליטה עליו" (ע"פ 2599/07 קריין נ' מדינת ישראל (30.4.2007)). עבירת ההצתה מחייבת, ככלל, השתת עונשי מאסר לריצוי בפועל, ולא בכדי נקבע בצידה של עבירה זו עונש מאסר בן 15 שנים. על רמת הענישה בעבירה זו, כאשר מדובר בהצתה של כלי רכב אחד, ניתן ללמוד מע"פ 9700/05 עבו נ' מדינת ישראל (24.7.2006), שם הופחת עונש מאסר מ-36 חודשים ל-30 חודשים, בשל עונש מקל שהושת על מעורבים אחרים בפרשה. בע"פ 1846/13 עמאש נ' מדינת ישראל (1.12.2013) אושרו עונשים של 44 חודשי מאסר (כולל הפעלת 6 חודשי מאסר על תנאי, במצטבר) ו-27 חודשי מאסר, בגין הצתת מכונית פרטית על רקע סכסוך הנוגע להחזקת הרכב (וראו גם, ע"פ 3116/13 קבלאן נ' מדינת ישראל (21.10.2013)). בענייננו, מדובר, בהצתת שני כלי רכב ובגרימת נזק לפרגולה, בנוסף לביצוע עבירות חמורות אחרות, כמתואר לעיל. לפיכך, אינני רואה כל בסיס להתערבות במידת העונש, שהינו ראוי ואף נוטה לקולה, וסבורני כי עונש זה מאזן את כלל הנסיבות הרלבנטיות, ובכלל זה ניתן משקל לגילו של המערער ולהעדר עבר פלילי, עד לביצוע עבירות אלה. 45. סוף דבר, אציע לחברותיי לדחות את הערעור על שני חלקיו. ש ו פ ט המשנָה לנשיא מ' נאור: אני מסכימה. המשנָה לנשיא השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שהם. ניתן היום, ל' בניסן התשע"ד (‏30.4.2014). המשנָה לנשיא ש ו פ ט ת ש ו פ ט ____________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13044280_I05.doc הג+יא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il