דניאל מהרי נ. מדינת ישראל

9 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4416/23 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט י' אלרון כבוד השופט א' שטיין המערער: דניאל מהרי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ירושלים (השופטת ת' בר-אשר) מיום 31.5.2023 בת"פ 60272-03-22 תאריך הישיבה: כ"א באלול התשפ"ג (7.9.2023) בשם המערער: עו"ד דותן דניאלי בשם המשיבה: עו"ד מסעד מסעד פסק-דין השופט א' שטיין: לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי ירושלים (השופטת ת' בר-אשר), אשר ניתן ביום 31.5.2023 בת"פ 60272-03-22, במסגרתו הושתו על המערער 24 חודשי מאסר לריצוי בפועל, לצד ענישה נלווית, וכן הופעלו מאסרים על-תנאי שהיו תלויים ועומדים נגדו – כך שבסך הכל נגזר עליו לרצות בין כותלי הכלא 28 חודשי מאסר. ההליך קמא ביום 1.5.2023 הורשע המערער, על יסוד הודאתו בכתב אישום מתוקן (להלן: כתב האישום), במסגרת הסדר טיעון, בסיוע לסחיטה באיומים ובסיוע לניסיון סחיטה באיומים, עבירות לפי סעיפים 428, 25 ו-31 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). עבירות אלה בוצעו כלפי המתלונן י"ו (להלן: המתלונן). במסגרת הסדר הטיעון, הוסכם בין הצדדים, כי המערער יודה בעובדות כתב האישום. באשר לעונש – הוסכם כי הצדדים יטענו באופן חופשי. לפי עובדות כתב האישום, בחודש מרץ 2022 פעל המערער כמסייע לסחיטת כספים מהמתלונן, כפי שיפורט להלן. ביום 15.3.2022, נכנס המתלונן לצ'אט האינטרנטי "טוטאל צ'אט" והחל להתכתב עם מי שהציגה את עצמה בשם "מלכה" (להלן: מלכה). לאחר התכתבות קצרה, ביקשה מלכה לשוחח עם המתלונן באמצעות אפליקציית "טלגרם" (להלן: טלגרם). המתלונן ומלכה החלו לנהל בטלגרם התכתבות בעלת אופי מיני. במסגרת אותה התכתבות, ביקש המתלונן ממלכה לשלוח לו תמונה ללא פנים על-מנת לוודא כי הוא מתכתב עם אישה. בתגובה לבקשתו, ועל-מנת להניח את דעתו, שלחה מלכה למתלונן מספר תמונות, חלקן בעירום, של אישה שזהותה אינה ידועה למאשימה. בנוסף, לאור מצבו האישי, ביקש המתלונן לוודא עם מלכה שהיא דיסקרטית, ומלכה הבטיחה לו זאת (להלן: מצג השווא). על בסיס מצג השווא, ביקש המתלונן להיפגש עם מלכה. מלכה השיבה למתלונן כי השניים יקיימו שיחת וידיאו, שעל בסיסו היא תחליט אם היא מעוניינת להיפגש עמו. בהמשך לכך, התקשרו המתלונן ומלכה בשיחת וידיאו באמצעות הטלגרם, כשמלכה מקליטה את השיחה ללא ידיעת המתלונן. במהלך השיחה, לבקשת מלכה, ובהסתמכו על מצג השווא, צילם המתלונן את עצמו בסרטון, בזמן אמת, בעודו בעירום מלא, כאשר הוא מאונן ומחדיר מקל פלסטיק לפי הטבעת שלו (להלן: הסרטון). מספר דקות לאחר סיום שיחת הווידאו, שלחה מלכה למתלונן הודעה, לפיה היא הקליטה ושמרה את הסרטון, ואיימה על המתלונן כי תפיצוֹ ברבים, ללא הסכמתו, אם לא ישלם לה סכום של 7,000 ש"ח. כמו כן, איימה מלכה על המתלונן כי אם לא יסכים לשלם לה את הסכום האמור תוך מספר דקות, הסרטון יופץ ברבים. אחרי שהמתלונן ביקש להפחית את הסכום לאור מצבו הכלכלי, הוסכם בינו לבין מלכה כי הלה ישלם לה סכום של 3,850 ש"ח במזומן, באופן חד-פעמי, תמורת מחיקת הסרטון. ביום 16.3.2022, בסמוך לשעה 1:00 בלילה, ובהתאם להנחיותיה של מלכה, אשר הובילה את המתלונן למקום מבודד מאנשים, השאיר המתלונן סכום של 3,850 ש"ח על הצמיג השמאלי האחורי של רכב מסוג ג'יפ ברחוב יוחנן בן זכאי בירושלים. בדרך שאינה ידועה במדויק למאשימה, ביקשה מלכה מהמערער כי יסייע לה באיסוף הכסף וכי יוודא שאין אנשים במקום; והמערער עשה כדברה. זמן קצר לאחר מכן, אספה מלכה את הכסף ועדכנה על כך את המתלונן. בניגוד למוסכם עמו, הודיעה מלכה למתלונן כי יקבל למחרת הנחיות להעברת כספים נוספים, וכי הסרטון לא נמחק ושמור אצלה בינתיים. בהמשך לכך, ביום 16.3.2022, בשעה 10:47, שלחה מלכה, באמצעות הטלגרם, הודעה למתלונן לפיה עליו לשלם לה סכום חד-פעמי של 7,000 ש"ח במזומן. לחלופין, דרשה מלכה כי המתלונן ישלם לה סכום של 3,600 ש"ח מידי חודש, תוך שהיא מאיימת כי אם המתלונן לא יעשה כן, היא תפיץ את הסרטון ברבים. לאחר שהמתלונן ביקש להפחית את הסכום, לאור מצבו הכלכלי, הוסכם בינו לבין מלכה כי הוא ישלם לה סכום של 2,000 ש"ח במזומן תמורת מחיקת הסרטון. על-מנת לבצע העברת כספים זו, פנתה מלכה למערער, בדרך שאינה ידועה במדויק למאשימה. ביום 17.3.2022 פנה המערער לאברהם פרישמן (להלן: פרישמן), אדם אשר ביצע עבורו מספר שליחויות בעבר, וביקש ממנו לבצע עבורו שליחות בירושלים. פרישמן קישר את המערער לשליח בשם אושרי אמסלם (להלן: אמסלם), על-מנת שיבצע את השליחות עבורו. ביום 17.3.2022, בשעה 15:41, הורתה מלכה למתלונן להגיע לגן העצמאות בירושלים ולמסור את הכספים לשליח אשר עמו ייפגש שם. בסמוך לשעה 16:00 אחר הצהריים, ואחרי שהמתלונן שלח למלכה את מיקומו בגן העצמאות, כיוון המערער את אמסלם למקום בו המתין המתלונן. אמסלם פגש את המתלונן ואסף ממנו את הכספים מבלי שידע על פשרם. בסמוך לכך, ובעודו משוחח עם המערער בטלפון, נעצר אמסלם על ידי המשטרה; הכספים נתפסו; והמערער נעצר. בשל חלקו בפרשת הסחיטה הורשע המערער על סמך הודאתו והושתו עליו העונשים האמורים לעיל. גזר הדין קמא בגזר הדין, עמד בית משפט קמא על חומרת העבירות בהן הורשע המערער ועל הערכים החברתיים המוגנים בהם הוא פגע – ערכים שכוללים את חירותו ואת פרטיותו של אדם, את חופש הבחירה שלו ואת שלום הציבור באופן כללי. כמו כן, עמד בית המשפט על הפגיעה הקשה במרקם חייו של המתלונן – במישור האישי והכלכלי כאחד. בית המשפט התייחס גם להעצמת הפגיעה במתלונן בשל הרקע המיני של מעשה הסחיטה ולקושי בו עומד קורבן הסחיטה במקרים כדוגמת זה שלפנינו – ביודעו כי אם יפנה לעזרתה של המשטרה, האיום שהופנה כלפיו ימומש והמידע האינטימי, בעל אופי מיני, יופץ ברבים ויביא לביושו, להשפלתו ולפגיעה קשה בחיי המשפחה שלו ובמעמדו בקהילה אליה הוא משתייך. לצד זאת, נקבע כי מאחר שהמערער ביצע עבירות נגזרות בלבד – סיוע לסחיטה באיומים וסיוע לניסיון סחיטה באיומים – הפגיעה בערכים החברתיים המוגנים ובמתלונן, שאותה יש לזקוף לחובתו, אינה מגיעה לעוצמה מרבית ולדרגת חומרה שמאפיינת את המבצע העיקרי של העבירה המושלמת. בית משפט קמא לקח בחשבון גם את נסיבות ביצוע העבירות בהן נמצא המערער אשם – אשר כללו תכנון מראש, תחכום והסתרה – ואת סכומי הכסף שנסחטו מהמתלונן דל-האמצעים. כן ניתן משקל לניצול בוטה של מצוקת המתלונן ולנזק העצום אשר צפוי היה להיגרם לו אילו הסרטון היה מופץ ברבים, והמראה המשפיל שתועד בו היה נחשף בפני בני משפחתו וקהילתו. בית המשפט התחשב גם באפשרות שהסרטון עודנו קיים במקום כלשהו במעמקי הסייבר ועלול להיחשף. על יסוד כל אלו, קבע בית משפט קמא כי מתחם העונש ההולם במקרה דנן נע בין 18 ל-30 חודשי מאסר לריצוי בפועל. באשר לנסיבותיו האישיות של המערער – בית משפט קמא זקף לחובתו את הרשעותיו הקודמות בעבירות שכוללות, בין היתר, סחיטה באיומים, עבירות רכוש, מעשה אלימות והפרת הוראה חוקית – עבירות אשר בעטיין המערער נאסר לתקופות משמעותיות. בית המשפט גם לקח בחשבון את העובדה שהמערער עבר את העבירות בהן הורשע בזמן שהיה תלוי ועומד נגדו מאסר על-תנאי. בצד הזכות, ניתן משקל לכך שהודאת המערער בכתב האישום הביאה לחיסכון משמעותי בזמן שיפוטי יקר וייתרה את שמיעת עדותו של המתלונן. כן ניתן משקל מסוים לכך שהמערער הביע צער וחרטה על מעשיו. לצד זאת, בית המשפט העריך כי מדובר בדברים שנאמרו מהשפה אל החוץ. בית המשפט התחשב גם בתקופת מעצרו של המערער וכן בתקופה בה הלה שהה במעצר תחת פיקוח אלקטרוני. בנוסף, ניתן משקל לכך שהמערער הוא אב לשני ילדים קטנים ולמצוקתו הכלכלית. על יסוד מכלול השיקולים האמורים, ובהתאם לעיקרון ההלימה, קבע בית משפט קמא כי יש להעמיד את מאסרו של המערער באמצעו של מתחם העונש ההולם. כמו כן, נקבע כי מן הדין להפעיל את המאסר המותנה שהיה תלוי ועומד נגד המערער ולהטיל עליו עונשים נלווים אשר כוללים מאסר על-תנאי ופיצוי למתלונן. בהתאם לכך, גזר בית המשפט על המערער את העונשים הבאים: 24 חודשי מאסר לריצוי בפועל, בניכוי תקופת מעצרו מיום 20.3.2022 ועד ליום 26.12.2022; הפעלת מאסר על-תנאי למשך עשרה חודשים אשר הוטלו על המערער בגזר הדין מיום 15.7.2020 בת"פ 61959-06-19 ובת"פ 56127-02-20, בבית המשפט המחוזי ירושלים, כאשר שישה חודשים מתוכו ירוצו בחופף לעונש המאסר דלעיל וארבעה חודשים ירוצו במצטבר לעונש זה. בנוסף, הוטלו על המערער 6 חודשי מאסר על-תנאי לבל יעבור תוך 3 שנים מיום שחרורו ממאסרו עבירת רכוש או אלימות מסוג פשע, לרבות עבירת סחיטה באיומים ועבירת איומים, או ניסיון לעבור כל עבירה כאמור. כן הוטלו על המערער 3 חודשי מאסר על-תנאי לבל יעבור תוך 3 שנים מיום שחרורו ממאסרו עבירת רכוש או אלימות מסוג עוון, ולבל ינסה לעבור כל עבירה כאמור. כמו כן, חויב המערער לשלם למתלונן פיצוי כספי בסך 4,000 ש"ח והותר לו לשלם את הפיצוי בעשרים תשלומים שווים, עוקבים ורצופים, החל מיום 1.8.2023. כפועל יוצא מכך, נגזר על המערער לרצות 28 חודשים מאחורי סורג ובריח, לצד העונשים הנלווים. מכאן הערעור שלפנינו. טענות הצדדים לטענת המערער, שגה בית משפט קמא בהחליטו להטיל עליו עונש חמור מדי. במסגרת זו, נטען כי בית המשפט זקף לחובת המערער נסיבות עבירה שלא הוכחו ואשר סותרות את עובדות כתב האישום בהן המערער הודה במסגרתו של הסדר הטיעון. עיקר טיעוניו של המערער מופנים כלפי השגיאה שנפלה, לשיטתו, בהגדרת מתחם העונש ההולם, שלדבריו נקבע תוך הסתמכות על נסיבות הנוגעות לביצוע העבירה אשר הן חמורות יותר מאלו בהן הורשע המערער – וזאת, בניגוד להסדר הטיעון שגובש בין הצדדים. בהקשר זה, נטען כי לא היה מקום לייחס למערער, אשר לא ניהל קשר ישיר עם המתלונן ולא פעל מולו, מודעות לטיב מעשי הסחיטה – ובכלל זה, מודעות לרקע המיני של מעשי הסחיטה ולאמצעים בהם השתמשה מלכה, במסגרת מעשי הסחיטה שביצעה כלפי המתלונן. לטענת המערער, סיפור הרקע בכתב האישום רלבנטי אומנם להבנת מעשיו ולקביעת חלקו בפרשה העבריינית, אולם כל שניתן ללמוד ממנו, בנוגע לענישתו-שלו, הוא כי המערער היה מודע לכך שהוא מסייע למלכה באיסוף כספי הסחיטה ובהעברתם, אך לא הייתה לו מודעות קונקרטית כלשהי לרקע המיני של הסחיטה, למהותה ולהיקף הכספים אשר נסחטו מהמתלונן. באותו עניין, מפנה המערער בערעורו לסעיף 9 לכתב האישום, אשר לפיו מעשה הסיוע בו הוא נמצא אשם מסתכם בכך שווידא שאין אנשים במקום בו נאספו הכספים. לגישת המערער, כל פרשנות מחמירה מזו – אשר מנסה לייחס לו מודעות וחלק בביצוע העבירה מעבר למה שהודה בו במסגרת הודאתו בכתב האישום – היא בגדר טעות אשר הסבה לו עיוות דין. כמו כן טען המערער, כי אין לייחס לו יסוד נפשי מחמיר אשר לא הוזכר במפורש בכתב האישום עליו הסכימו הצדדים במסגרת הסדר הטיעון. בנוסף, נטען כי שגה בית משפט קמא כאשר התעלם מטיעוני המערער לפיהם מידת האשם המוסרי הטמונה במעשיו קטנה יחסית, וכן מכך שהיסוד הנפשי של מסייע לדבר עבירה אינו זהה לזה של המבצע העיקרי. לטענת המערער, הבדל זה משליך על מתחם העונש ההולם. עוד נטען כי בית המשפט לא אמור היה לזקוף לחובת המערער את החומרה שבמנגנון הסחיטה ובסכומי הכסף שנסחטו מהמתלונן: לטענת המערער, פרטים אלה – חמורים ככל שיהיו – אינם קשורים אליו מכיוון שהוא לא היה צד לקשר עם המתלונן ומשום שהוא, להבדיל ממלכה, איננו הסוחט. עוד טוען המערער, כי קביעתו של בית משפט קמא כי "דובר במקרה טיפוסי לניצול לרעה של כוח הנובע מהימצאות הסרטון וניצול מצוקתו של המתלונן בשל הימצאות הסרטון וסחיטה מתמשכת", מלמדת על כך שבית המשפט ייחס לו אחריות למעשיה של מלכה, ללא הצדקה. עוד נטען כי מתחם הענישה שקבע בית משפט קמא אינו עולה בקנה אחד עם מדיניות הענישה הנוהגת, וכי מעשיו של המערער חמורים פחות מהמקרים אשר נדונו בפסיקה אליה הפנה בית המשפט בגזר הדין. במסגרת זו, צוין כי שגה בית המשפט כאשר לא נתן את דעתו לאמור בסעיף 32 לחוק העונשין, לפיו עונשו של המסייע הוא מחצית מעונשו של המבצע העיקרי. זאת ועוד, לטענת המערער, בית משפט קמא לא התחשב, כפי שהיה צריך להתחשב, בנסיבות המקלות אשר כוללות את אלה: (1) הודאת המערער, שכאמור מנעה את העדת המתלונן והביאה לחיסכון בזמן שיפוטי; וכן (2) מעצרו של המערער למשך 5 חודשים תחת פיקוח אלקטרוני ללא חלונות אוורור. לסיכום, המערער טוען כי שליחתו למאסר למשך 28 חודשים אינה מידתית בהתחשב במעשי העבירה שביצע, ואינה צודקת לנוכח נסיבותיו האישיות. המערער סבור כי לא היה מקום לשלחו לכלא; כי נכון היה להסתפק בעניינו במאסר לריצוי בעבודות שירות למשך 9 חודשים; וכי לכל היותר ניתן היה להטיל עליו מאסר בפועל לתקופה שלא תעלה על שנה אחת בלבד. המערער מוסיף וטוען, כי בית משפט קמא שגה בהתרשמותו כי התנצלות המערער במסגרת הטיעונים לעונש הייתה מהשפה אל החוץ. לטענת המערער, הוא היה נתון תחת לחץ ולמרות זאת הביע צער על מעשיו. לגישתו, הודאתו בכתב האישום והדברים שאמר במסגרת הטיעונים לעונש מלמדים על חרטה כנה. מנגד, המדינה טוענת כי המערער הודה בכל סעיפי כתב-האישום, ובפרט בסעיפים 9 ו-16 אשר מצביעים על מודעותו לנסיבות הסחיטה. כמו כן טוענת המדינה, כי העונש שהושת על המערער אינו חמור כלל ועיקר בהתחשב במעשיו הפליליים ובחומרתם, ואף מקל עמו במידה מסוימת. המדינה ביקשה אפוא מאתנו כי נאשר את גזר הדין קמא ונדחה את הערעור. דיון והכרעה לאחר עיון בכתובים ושמיעת טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות. תחילה אתייחס לטענות המערער לגבי משמעות הודאתו בעובדות האמורות בסעיפים 9 ו-16 לכתב האישום. סעיף 154 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, קובע כי "עובדה שנאשם הודה בה יראוה כמוכחת כלפיו זולת אם ראה בית המשפט שלא לקבל את ההודיה כראיה או שהנאשם חזר בו מן ההודיה ...". המערער לא ביקש לחזור בו מהודאתו בעובדות שהועלו ביחס אליו בכתב האישום, וממילא אין בפיו עילה מבוררת לחזרה מן ההודאה, כדוגמת פגם ברצון או כֶשֶל בייצוג (ראו: ע"פ 8777/18 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקאות 14-10 לפסק דיני (29.10.2019)). אשר על כן, האמור בכתב האישום, על כל סעיפיו, לרבות סעיפים 9 ו-16 אשר מייחסים למערער מודעות לנסיבות הסחיטה, הוא בגדר עובדה מוכחת. הווה אומר: המערער ידע, לכל הפחות, כי במעשיו הוא מסייע לסחיטה של אדם אחר על רקע של פגיעה בצנעת הפרט שלו. לא אחת עמד בית משפט זה על חומרתה המופלגת של סחיטה באיומים וקבע כי עבירות כאלה מחייבות החמרה בענישה (ראו: ע"פ 2200/16 סויטאת נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (21.7.2016); ע"פ 18/20 זועבי נ' מדינת ישראל, פסקה 2 (20.8.2020)). בפרט, נקבע כי ענישה כאמור צריכה להעביר מסר חד וברור לציבור, כי הסוחטים באיומים ישלמו על מעשיהם בדרך של שלילת חירותם לתקופה ארוכה – זאת, לא רק מטעמי הלימה והרתעת הרבים, אלא גם כדי לעודד את קורבנות הסחיטה לשבור את "קשר השתיקה" שנכפה עליהם ולפנות, מבלי להסס, לרשויות אכיפת החוק על-מנת לשים קץ לסחיטה בה הם נתונים (ראו: ע"פ 6774/01 מדינת ישראל נ' אלעלווין (1.11.2001)). עבירת סחיטה באמצעות איומים פוגעת קשות במרקם חייהם של קורבנות העבירה הנסחטים – במישור האישי והכלכלי כאחד – כאשר הסוחט עושה דין לעצמו, מנצל לרעה את עודף הכוח שבידו, פוגע בחופש הבחירה של נפגע העבירה וגוזל את קניינו (ראו: ע"פ 5769/14 אלרואי נ' מדינת ישראל, פסקה 15 (20.9.2015)). חומרתה היתרה של עבירה כאמור נובעת גם מקיומו של "קשר שתיקה" אשר נכפה על נפגעי העבירה, ואשר מונע מהם לפנות לעזרתן של רשויות אכיפת החוק מחשש למימוש איומי הסחיטה (ראו: ע"פ 4423/22 ‏אבו עמרה נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (30.10.2022)). חשש זה הולך ומתעצם כאשר האיום שבבסיס הסחיטה כורך בתוכו את חשיפת המידע האינטימי, בעל אופי מיני, אודות קורבן הסחיטה – מידע שפרסומו ברבים עלול לבייש את הקורבן, להשפילו לנגד עיניי הבריות וכן לפגוע בצנעת הפרט ובאוטונומיה האישית שלו. יפים לעניין זה דבריו של השופט נ' סולברג אשר נאמרו בע"פ 395/22 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 16 (18.5.2022): "היבט נוסף של עבירת הסחיטה באיומים, במקרה של סחיטה המלווה באיום על חשיפת מידע פרטי, שהיא מעמידה את הנסחט במעין 'טרילמה'. שלוש דרכי פעולה אפשריות עומדות בפני הנסחט – שלושתן טומנות בחובן פוטנציאל נזק ממשי עבורו, ומעמידות אותו בפני בחירה קשה מנשוא. כך, הנסחט יכול להחליט לאיין את מקור הסחיטה, למשל באמצעות חשיפת המידע שבו מחזיק הסוחט. אולם, בכך מסתכן הנסחט בנזק שייגרם לו כתוצאה מחשיפת המידע, אשר אינו מעוניין שייחשף. אפשרות אחרת שבה יכול לבחור הנסחט, היא לבצע את הפעולה, או הפעולות שדורש ממנו הסוחט. אולם, בכך יגרם לנסחט הנזק הנובע מביצוע הפעולה, אשר מעצם טבעה של הסיטואציה, אינו מעוניין לבצעה (שאחרת, לא היה צורך בפעולת הסחיטה). דרך פעולה שלישית העומדת בפני הנסחט, היא פנייה לסיוע; אם למשטרה, אם לקרוביו. אולם, פנייה זו טומנת בחובה סיכון של חשיפה, שהסוחט יגלה על עצם הפניה, ויממש את האיום. אם כן, הנסחט ניצב בפני צומת, שממנו יוצאים שלושה נתיבים; כל נתיב שבו יבחר ללכת, יביא עליו צרה אחרת. חוסר האונים והמצוקה שבו שרוי הנסחט באיומים, וניצולם על-ידי הסוחט, מחדד את חומרתה הרבה של העבירה. בנוסף, עולה מכך שמקרה שבו התממשו שני הנזקים – כלומר, הנסחט ביצע את המעשה שדרש הסוחט, ולאחר מכן הסוחט מימש את האיום – הוא בעל חומרה יתרה". אין אפוא צל של ספק בכך שהמערער עבר עבירה חמורה וצריך להיענש בחומרה. מנקודת ראות זו, אין לי אלא לומר כי העונש שהושת על המערער אינו חמור כלל ועיקר, ולטעמי אף נוטה לקולא, בהתחשב בכך שבית משפט קמא הפעיל חלק ניכר מהמאסר על-תנאי שהיה תלוי ועומד נגד המערער בחופף עם המאסר שהשית על המערער בגין העבירות בהן מצאוֹ אשם. הלכה היא עמנו כי ערכאת ערעור אינה נוהגת להתערב בעונש שהוטל על המערער על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים כאשר גזר הדין מגלה סטייה ניכרת ממדיניות הענישה הנוהגת או נפגם בשגגה יסודית אחרת (ראו: ע"פ 2092/21 לוז'קין נ' מדינת ישראל, פסקה 32 (30.10.2022); ע"פ 2260/22 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (18.7.2022); ע"פ 5262/21 אבו סבילה נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (16.5.2022); ע"פ 8172/21 חג'אזי נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (15.5.2022)). המקרה שלפנינו אינו נופל בגדרם של מקרים חריגים כאמור. לא מצאתי כל סיבה להתערב לקולא בעונש שהושת על המערער. הנני מציע אפוא לחבריי לדחות את הערעור דנן. ש ו פ ט השופט י' עמית: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' אלרון: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שטיין. ניתנה היום, ‏י"ט בתשרי התשפ"ד (‏4.10.2023). 54678313ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 23044160_F12.docx שמנ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1