פלוני נגד שר הבטחון

פסק-דין בתיק עמ"ם 4414/02 בבית המשפט העליון בירושלים עמ"ם 4414/02 בפני: כבוד השופט א' ריבלין המבקשים: 1. שייח' עבד אל קארים עבייד 2. מוסטפה דיב מרעי דיראני נ ג ד המשיב: שר הבטחון ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו שניתנה על ידי כבוד השופט א' גורן בשם המערערים: עו"ד צבי ריש בשם המשיב: עו"ד שי ניצן פסק-דין 1. הערעור שלפנינו מופנה כנגד החלטת כב' נשיא בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט א' גורן), לפיה אושר מעצרם המנהלי של המערערים עד ליום 17.6.02. בפועל - כך עולה מטיעוני הצדדים ועל כך אין מחלוקת ביניהם - מדובר בענין תיאורטי, שכן צו המעצר המנהלי נשוא הערעור פקע זה מכבר, והמערערים עצורים כיום מכוח חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים, התשס"ב-2002. על אף האמור, נתבקשנו על ידי ב"כ המערערים לדון ולפסוק בשאלה עקרונית שעלתה בערעור: שאלת פרשנותו הראויה של סעיף 5 לחוק סמכויות שעת חירום (מעצרים), התשל"ט-1979 (להלן: החוק), הדן בעיון תקופתי בצווי מעצר המוצאים מכוח החוק. כאמור, לאור מעצרם של המערערים מכוח חוק אחר והעדרה של מחלוקת בשאלת חוקיות מעצרם היום, ההכרעה בשאלה חסרת נפקות מעשית בעניננו. עם זאת, ועל מנת להמחיש את הפער בין עמדות הצדדים, יובאו להלן עיקרי העובדות הנוגעות למערערים, בציון המועדים הרלבנטיים לעניינם. 2. צו המעצר המנהלי של המערערים הוצא על ידי המשיב ביום 7.12.01, כשתוקפו - מיום 18.12.01 למשך 6 חודשים. הדיון בצווים, בהתאם להוראת סעיף 4 לחוק, אמור היה להתקיים ביום 12.12.01, אלא שבשל בקשות דחייה שונות שהוגשו על ידי ב"כ המערערים נדחה הדיון פעמים מספר עד ליום 3.1.02. לאור האמור, ניתנה על ידי כב' הנשיא ביום 16.12.01, בהסכמת הצדדים, החלטה לפיה הוא "מאשר את המעצר עד לדיון שנקבע בהסכמת הצדדים ליום 3.1.02" (להלן: החלטת הביניים). ודוק – ההחלטה האמורה ניתנה בטרם שנתקיים דיון לגופו של ענין בשאלת אישור צווי המעצר. בסופו של דבר, בשל דחיות נוספות ובהסכמת הצדדים, נתקיים הדיון בבקשה לאישור צווי המעצר בפני כב' הנשיא רק ביום 7.2.02. עם תום הדיון הוחלט כי ההחלטה תינתן במועד מאוחר וכי המערערים ישארו במעצר עד למתן החלטה אחרת. ביום 28.2.02 ניתנה ההחלטה האמורה (להלן: ההחלטה המאוחרת), במסגרתה קבע כב' הנשיא כי קיימת סכנה ממשית, בדרגת וודאות קרובה, לפגיעה בבטחון המדינה, אם ישוחררו המערערים ממעצרם ולפיכך אושרו צווי המעצר עד ליום 17.6.02. 3. המחלוקת בין הצדדים שנויה בשאלה אחת ויחידה: מתי מתחיל מניין שלושת החודשים הקבוע בסעיף 5 הנ"ל לקיום העיון התקופתי. סעיף 5 לחוק קובע: "אושר צו מעצר לפי חוק זה בשינוי או בלי שינוי, ידון נשיא בית המשפט המחוזי מחדש בענין המעצר לא יאוחר משלושה חדשים אחרי אישור המעצר לפי סעיף 4 או אחרי מתן החלטה לפי סעיף זה או תוך תקופה קצרה יותר שקבע הנשיא בהחלטתו, כל עוד לא שוחרר העציר; לא החל הדיון לפני הנשיא תוך התקופה האמורה, ישוחרר העציר, זולת אם קיימת עילה אחרת למעצרו לפי כל דין". הסעיף מונה, איפוא, שלוש חלופות לקיום העיון התקופתי: הראשונה, בחלוף שלושה חודשים מיום אישור המעצר המנהלי לפי סעיף 4 לחוק. סעיף זה, זאת יש לציין, קובע כי צו מעצר שהוצא על ידי שר הבטחון יובא לבקורת שיפוטית לפני נשיא בית משפט מחוזי בתוך 48 שעות מן המעצר; על פי החלופה השניה, יימנו שלושת החודשים ממועד "מתן החלטה" לפי סעיף 4 הנ"ל; ואילו לפי החלופה השלישית, יתקיים הדיון בתוך תקופה קצרה יותר, שנקבעה על ידי הנשיא בהחלטתו. 4. ב"כ המערערים טוען כי העיון מחדש צריך היה להתקיים לכל המאוחר ביום 17.3.02, בחלוף שלושה חודשים ממועד מתן החלטת הביניים. הוא נסמך, לענין זה, על החלופה השניה המתוארת בסעיף 5. לשיטתו, החלטת הביניים בדבר הארכת המעצר עד לקיום הדיון היא "החלטה לפי סעיף 4", כאמור בסעיף 5 לחוק. ב"כ המערערים סבור כי כל פרשנות אחרת תעקר את סעיף 5 מתוכן ממשי ותפגע בכוונת המחוקק לקיים עיון מחודש בעניינו של העצור מכוח צו מעצר מנהלי בתוך פרק זמן שלא יעלה על שלושה חודשים. החלופה השניה, כך לטענת ב"כ המערערים, נועדה למנוע מצב בו עלולה להישלל מעצירים הזכות לעיון תקופתי אם יתעכב הליך אישורו של צו המעצר המנהלי, וזאת בפרט נוכח העדר הוראה בחוק המחייבת את בית המשפט ליתן הכרעה בתוך פרק זמן מוגדר כלשהוא. 5. לעומתו, סבור ב"כ המשיב כי העיון התקופתי צריך היה להתקיים לא יאוחר מיום 27.5.02, לאמור שלושה חודשים לאחר מתן ההחלטה המאוחרת, במסגרתה אושר צו המעצר. ב"כ המשיב מפנה, איפוא, לחלופה הראשונה שבסעיף 5. אליבא דידו, החלופה השניה שבסעיף 5 לחוק אינה מכוונת אלא למקרה שבו הנשיא אינו מאשר את צו המעצר כלשונו, אלא מורה לקצר את אורך תקופת המעצר, במסגרת סמכותו לפי סעיף 4 לחוק. ההחלטה האחרת היחידה לפי סעיף 4, כך נטען, היא החלטה לקצר את תקופת המעצר שבצו. סיטואציה זו אינה רלבנטית במקרה הנדון, שכן – כך על פי הפרשנות המוצעת – משלא הוחלט על קיצור תקופת המעצר, לא ניתן לראות בהחלטת הביניים "החלטה" לפי סעיף 4. ב"כ המשיב מוסיף וטוען כי קבלת טענת המערערים תגרום לכך שבכל תיק, יחל מועד שלושת החודשים להימנות לכל המאוחר מתום 48 שעות מרגע הוצאת הצו, שכן במועד זה יחל תמיד הדיון (כך על פי הוראת סעיף 4 לחוק) ותינתן תמיד החלטה ראשונית להותיר את העצורים במעצר עד למתן ההחלטה הסופית בעניינם. פרשנות כזו, כך ניטען, סותרת את קביעתו המפורשת של המחוקק לפיה יחלו שלושת החודשים להימנות מרגע אישור המעצר ולא ממועד הוצאת הצו או 48 שעות לאחריו. 6. שקלתי היטב את טענות הצדדים. אכן, יש פנים לכאן ולכאן בשאלה הנדונה. טיעוניהם הארוכים והמפורטים של שני הצדדים, הנסמכים על "לשונו הברורה" של החוק, הם הנותנים כי ניסוחו של החוק אינו בהיר דיו, ויש להצר על כך. בסופו של דבר הגעתי למסקנה כי יש להעדיף את הפרשנות המוצעת על ידי ב"כ המערערים. כוונת המחוקק - כך עולה מסעיף 5 לחוק - היתה לחייב קיומו של עיון תקופתי במעצר על פי צו מנהלי בתוך פרק זמן שאינו עולה על שלושה חודשים. ואולם, ניתן להעלות על הדעת כי שופט יתמהמה פרק זמן ממושך במתן ההחלטה המאשרת את צו המעצר. פרק זמן זה עשוי, באופן תיאורטי, לעלות על שלושה חודשים. קבלת הפרשנות המוצעת על ידי המשיב עלולה להביא לכך שבהעדר החלטה סופית בדבר אישור המעצר, לא יתקיים עיון בצו המעצר במשך פרק זמן ממושך. המדובר בפגיעה קשה בזכויותיו של העצור, הנתון ממילא במעצר על פי אמצעי דרסטי של צו מינהלי. יתכן, אמנם, כי יווצר מצב בו יובא עניינו של העצור לעיון מחודש בפני שופט ימים אחדים לאחר מתן ההחלטה המאשרת את צו המעצר, שאז לא יתחדש דבר בעניינו. ברם, נראה לי כי יש להעדיף אפשרות זה, שיתכן שאינה רצויה אף לעצור עצמו, על פני האפשרות של פגיעה קשה בזכותו של העצור לעיון תקופתי מחדש במעצרו בתוך פרק זמן של שלושה חודשים. אשר על כן דין הערעור להתקבל במובן זה שיוצהר כי פרשנות הוראת סעיף 5 לחוק היא כמוצע על ידי ב"כ המערערים, אך מבלי שתהא לכך, כמוסכם, נפקות בעניינם של המערערים לעת הזאת. ניתן היום, ו' בניסן תשס"ג (8.4.2003). ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02044140_P08.doc/אמ מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il