מדינת ישראל נ. אשר אלקלעי

בבית המשפט העליון עש"מ 4411/99 עש"מ 4670/99 בפני: כבוד השופט י' זמיר המערערת בעש"מ 4411/99: מדינת ישראל והמשיבה בעש"מ 4670/99 נ ג ד המשיב בעש"מ 4411/99 אשר אלקלעי והמערער בעש"מ 4670/99: ערעורים על פסק דין של בית הדין למשמעת של עובדי המדינה בתיק בד"מ 112/95 מתאריך 2.6.99 תאריך הישיבה: ו' בתשרי התש"ס (16.9.99) בשם המערערת בעש"מ 4411/99 עו"ד אריה פטר והמשיבה בעש"מ 4670/99: בשם המשיב בעש"מ 4411/99 עו"ד תרצה קינן-שחם והמערער בעש"מ 4670/99: פסק-דין 1. אשר אלקלעי (להלן - המערער) מועסק באגף המכס, בתפקיד של מבקר חשבונות ביחידת מע"מ, מאז סוף שנת 1989. הוא הועמד לדין בפני בית הדין למשמעת של עובדי המדינה. בתום הליך שנתמשך זמן רב, רב יתר על המידה, הורשע המערער בשניים מתוך שלושה אישומים שצויינו בתובענה. ראשית, הוא הורשע לפי סעיף 17(6) לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג1963- (להלן - חוק המשמעת). לפי סעיף זה, עובד מדינה אשם בעבירת משמעת אם "הורשע על עבירה שיש עמה קלון". ההרשעה בעבירת משמעת זאת התבססה על הרשעה של המערער על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה (ת.פ. 134/90) בעבירות של זיוף בכוונה לקבל דבר מה, שימוש במסמך מזוייף וגניבה בידי מורשה. שנית, המערער הורשע על ידי בית הדין למשמעת בעבירה לפי סעיף 17(2) לחוק המשמעת (אי-קיום חובה המוטלת על עובד המדינה) ולפי סעיף 17(5) לחוק המשמעת (השגת המינוי בשירות המדינה בהעלמת עובדה הנוגעת לענין). המערער הורשע בעבירת משמעת זאת כיוון שהעלים עובדה שהיה חייב לציינה על גבי שאלון שמילא לצורך קבלתו לעבודה בשירות המדינה. המערער זוכה על ידי בית הדין למשמעת מאישום שלישי בו נטען כי הוא שלף מידע ממאגר מידע במקום העבודה שלו לצרכים פרטיים. בית הדין למשמעת הטיל על המערער בגזר הדין (מיום 2.6.99) אמצעי משמעת אלה: א. נזיפה חמורה; ב. הקפאת העלאתו בדרגה למפרע מיום שקיבל דרגה אחרונה ועד לשנתיים נוספות מיום גזר הדין. המערער הגיש ערעור (עש"מ 4670/99) על הרשעתו בשני האישומים. המדינה הגישה ערעור (עש"מ 4411/99) על גזר הדין: לטענתה מן הראוי להחמיר את אמצעי המשמעת שהוטלו על המערער. אפתח בערעור של המערער, קודם בערעור על ההרשעה באישום הראשון, ואחר כך בערעור על ההרשעה באישום השני. ההרשעה בעבירה שיש עמה קלון 2. טענה ראשונה של המערער היא, שהרשעה בעבירה פלילית שיש עמה קלון אינה עבירת משמעת לפי סעיף 17(6) לחוק המשמעת, אלא אם עובד המדינה עבר אותה עבירה פלילית אחרי שנתקבל לשירות המדינה. במקרה הנדון, המערער, שנתקבל לשירות המדינה בשנת 1989, עבר את העבירות, בהן הורשע, בשנים 1987 ו1988-. לפיכך, טוען המערער, הוא לא עבר עבירת משמעת לפי סעיף 17(6) לחוק המשמעת. נראה כי זו פעם ראשונה שטענה זאת עולה בפני בית משפט זה. ואין היא קלה לתשובה. לכאורה היא מתבססת על העקרון שאין להעניש אדם אלא בגין מעשה שהיה אסור על פי דין בעת המעשה. והנה בא בית הדין למשמעת ומעניש את עובד המדינה מכוח דיני המשמעת, כגון בקנס או בפיטורים, בגין מעשה שאותו עובד עשה לפני שנתקבל לשירות המדינה, ולכן גם לפני שהיה כפוף לדיני המשמעת של עובדי המדינה. עונש כזה עשוי לעורר תחושה של אי-צדק. כיוון שכך, האם אין זה נכון וראוי לפרש את סעיף 17(6) לחוק המשמעת באופן מצמצם, כך שעובד המדינה לא יהיה אשם בעבירת משמעת בגין הרשעה בעבירה שיש עמה קלון, אלא אם העבירה נעברה לאחר שנתקבל לשירות המדינה? אף-על-פי כן, הגעתי למסקנה כי לא יהיה זה נכון או ראוי לתת לסעיף 17(6) פירוש מצמצם כזה. ראשית, פירוש מצמצם כזה אינו נדרש על פי לשון הסעיף. הסעיף קובע כי עובד המדינה אשם בעבירת משמעת אם "הורשע על עבירה שיש עמה קלון", ואין הוא מוסיף כתנאי שאותה עבירה נעברה בזמן שעובד המדינה היה כבר בשירות המדינה. שנית, פירוש מצמצם כזה אינו הולם את המהות והתכלית של הסעיף. על פי המהות והתכלית, הדין המשמעתי של עובדי המדינה, ואמצעי המשמעת המוטלים לפי דין זה, לא נועדו להעניש את עובדי המדינה. אכן, אמצעי המשמעת שבית הדין מטיל עשויים לפגוע בעובד המדינה לא פחות מעונש שבית המשפט מטיל עליו מכוח הדין הפלילי. אך אין זו המטרה של הדין המשמעתי אלא רק תוצאה של דין זה. כדברי המשנה לנשיא ברק בבג"ץ 7074/93 סויסא נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מח(2) 749, 779: "מטרתו של הדין המשמעתי להבטיח את תפקודו של השירות הציבורי. לשם כך הוא מבקש להבטיח את אמון הציבור בפעילות התקינה של השירות הציבורי, ביושרו ובכנות עובדיו". לכן חוק המשמעת אינו מסמיך את בית הדין למשמעת להטיל על עובד המדינה, שנמצא אשם בדין משמעתי, "עונש" אלא "אמצעי משמעת". ראו סעיף 34 לחוק המשמעת. לכן גם העמדה של עובד המדינה לדין משמעתי, לאחר שהוא עמד כבר בדין פלילי, אינה נחשבת סיכון כפול. ראו גם, על המהות והתכלית של הדין המשמעתי, להבדיל מן הדין הפלילי, בג"ץ 13/57 צמוקין נ' בית הדין המשמעתי לעובדי המדינה, פ"ד יא 856, 861; עש"מ 5282/98 מדינת ישראל נ' כתב (טרם פורסם), פיסקה 7. כך לגבי כל עבירות המשמעת, וכך גם לגבי הרשעה בעבירה שיש עמה קלון. הציבור זכאי לכך שעובדי המדינה, הפועלים מטעמו ולמענו, יהיו אנשים אמינים והגונים. אמון הציבור בשירות המדינה, ושיתוף הפעולה בין הציבור לבין השירות, תלויים בכך. האמון ושיתוף הפעולה עלולים להתערער אם יתברר לציבור כי עובד המדינה, העומד עליו לשרתו, עבר עבירה שיש עמה קלון. אכן, אין זה כך בכל מקרה. הדבר תלוי בנסיבות המקרה: חומרת העבירה; המועד בו בוצעה העבירה; מהות התפקיד של עובד המדינה; ועוד. בין היתר, החומרה הנודעת להרשעה של עובד המדינה בעבירה שיש עמה קלון, וההשלכה של ההרשעה על התפקוד של עובד המדינה ועל התדמית של שירות המדינה, פוחתות כאשר ההרשעה מתייחסת לעבירה שנעברה לפני שהוא נתקבל לשירות המדינה. החומרה וההשלכה פוחתות, אך לא בהכרח נעלמות. אפשר שעבירה, גם אם עובד המדינה עבר אותה לפני שנתקבל לשירות המדינה, תטביע בו אות קלון שידבק בו לאורך שנים, ולא יימחק גם לאחר שנתקבל לשירות המדינה. ואפשר גם שעבירה כזאת תהיה בעלת חומרה או מהות שתיתן יסוד לחשש שעובד המדינה, אף אם עבר את העבירה לפני שנתקבל לשירות המדינה, לא יוכל למלא כראוי את תפקידו, במיוחד אם התפקיד מחייב רמה גבוהה של אמינות ואחריות. לכן יש הצדקה לפרש את סעיף 17(6) לחוק המשמעת, הקובע כי הרשעה של עובד המדינה בעבירה שיש עמה קלון היא עבירת משמעת, באופן שגם עבירה שנעברה על ידי עובד המדינה לפני שנתקבל לשירות המדינה תיחשב עבירת משמעת. פירוש הסעיף באופן זה מאפשר לשירות המדינה לשקול אם ראוי, לאור מכלול הנסיבות, להעמיד את עובד המדינה לדין משמעתי, ואם כן, לשקול מהו אמצעי המשמעת הראוי בנסיבות המקרה: מאזהרה, דרך העברה למשרה אחרת ועד פיטורים מן השירות. וכבר היו דברים מעולם. ראו עש"מ 7549/98 רייכמן נ' נציב שירות המדינה (לא פורסם). יתירה מזאת. הרשעה בעבירה שיש עמה קלון, לפי סעיף 17(6) לחוק המשמעת, אינה עבירת המשמעת היחידה שיכולה להתייחס גם למעשה שעובד המדינה עשה לפני שנתקבל לשירות המדינה. כך גם עבירת המשמעת לפי סעיף 17(5) לחוק המשמעת. סעיף 17(5) קובע כי עבירת משמעת היא לעובד המדינה אם השיג את מינויו בשירות המדינה במסירת ידיעה כוזבת או בהעלמת עובדה הנוגעת לענין. על עבירת משמעת זאת ראו להלן פיסקה 7. המסקנה מן האמור היא, שניתן להעמיד את עובד המדינה לדין משמעתי בגין הרשעה בעבירה שיש עמה קלון אף אם העבירה נעברה לפני שנתקבל לשירות המדינה. 3. עם זאת, עדיין מתעוררת שאלה לגבי העמדה של עובד המדינה לדין משמעתי בגין הרשעה בעבירה שיש עמה קלון, לפי סעיף 17(6) לחוק המשמעת, וזאת לאור סעיף 68 לאותו חוק. וכך קובע סעיף 68: "עובד המדינה לא יפוטר בגלל עבירת משמעת אלא על פי פסק-דין של בית הדין; הוראה זו לא תחול על פיטורים בתקופת הנסיון הנהוגה לגבי המשרה הנדונה ועל פיטורים מחמת הרשעה בעבירה שיש עמה קלון...". מה היחס בין סעיף 68 לבין סעיף 17(6)? דומה כי אף שאלה זאת טרם נדונה על ידי משפט זה. מהי, אם כן, התשובה, והאם יש לה השלכה על השאלה שבפנינו? על פי כללי הפרשנות המקובלים, ראוי לפרש את שני הסעיפים באופן שהאחד לא יבטל את השני, אלא יהיה להם קיום הדדי. משמע, כאשר עובד המדינה הורשע בעבירה שיש עמה קלון, באופן עקרוני אפשר להעמידו לדין בפני בית הדין למשמעת, לפי סעיף 17(6) לחוק המשמעת, ואפשר גם, כפי שסעיף 68 לחוק המשמעת קובע, לפטרו מבלי להעמידו לדין משמעתי, וזאת מכוח סימן 15 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1947-1922. באופן מעשי, השאלה אם ללכת בדרך הראשונה או בדרך השניה היא עניין לשיקול הדעת של הרשות המוסמכת. שיקול הדעת, כרגיל, מותנה בנסיבות המקרה. יתכן מקרה בו לא יהיה זה ראוי לפטר את עובד המדינה בגין הרשעה בעבירה שיש עמה קלון, כגון, כשהעבירה אינה חמורה, או שעבר זמן רב מאז ההרשעה, או שההרשעה אינה משליכה באופן ישיר על התפקוד של עובד המדינה. במקרה כזה, פיטורים משירות המדינה על ידי הרשות המוסמכת, ללא הליך בבית הדין למשמעת, עשויים להיות אמצעי בלתי-מידתי. כנגד זאת, יתכן מקרה בו הרשעה של עובד המדינה בעבירה שיש עמה קלון תוביל באופן ברור למסקנה שאותו עובד אינו ראוי להישאר בשירות המדינה. כך, למשל, כאשר עובד המדינה הורשע בעבירה חמורה הסותרת את המהות של שירות המדינה או נדון, בעקבות ההרשעה, למאסר ממושך. במקרה כזה, לא יהיה זה הכרחי להעמיד את עובד המדינה לדין בפני בית הדין למשמעת, אלא ניתן יהיה לפטר אותו משירות המדינה, ללא הליך משמעתי, בהתאם לסעיף 68. כך או כך, בכל מקרה, שיקול הדעת בשאלה אם ללכת בדרך של סעיף 17(6) או בדרך של סעיף 68 יהיה כפוף, כמו כל שיקול דעת מינהלי, לביקורת שיפוטית, על פי הכללים המקובלים בביקורת כזאת. מכל מקום, התשובה לשאלה אם ראוי ללכת בדרך של סעיף 17(6) או בדרך של סעיף 68 אינה תלוייה בשאלה אם העבירה בה הורשע עובד המדינה נעברה לפני או אחרי שנתקבל לשירות המדינה. אפשר שהעבירה נעברה לפני שעובד המדינה נתקבל לשירות המדינה, במיוחד אם הוא נתקבל בלי שהשירות ידע על העבירה, אך ההרשעה מלמדת באופן ברור כי אין הוא יכול להישאר בשירות המדינה, אם בשל הקלון הכרוך בעבירה ואם בשל טעם אחר. במקרה כזה אין הכרח להעמיד את עובד המדינה לדין משמעתי לפי סעיף 17(6), ולהמתין עד סיום ההליך בבית הדין למשמעת, ואולי אף לסיום הדיון בערעור לבית משפט זה, אלא אפשר לפטר אותו משירות המדינה לפי סעיף 68. אך אפשר גם שהעבירה, אף שיש עמה קלון, במיוחד אם נעברה לפני שעובד המדינה נתקבל לשירות המדינה, אינה מצדיקה פיטורים, אך עדיין היא מצדיקה אמצעי משמעת אחר, כגון, אזהרה או העברה למשרה אחרת. במקרה כזה, מן הראוי יהיה להגיש תובענה לבית הדין למשמעת לפי סעיף 17(6). 4. שאלה נוספת מתעוררת לגבי מועד ההרשעה להבדיל ממועד העבירה. כאמור, אין זה תנאי, לפי סעיף 17(6) לחוק המשמעת, שהעבירה נעברה על ידי עובד המדינה לאחר שנתקבל לשירות המדינה. אפשר, לפי סעיף 17(6), שהעבירה נעברה לפני שנתקבל לשירות המדינה. אולם, האם תנאי הוא, לפי סעיף 17(6), שההרשעה בעבירה על ידי בית המשפט היתה לאחר שעובד המדינה נתקבל לשירות המדינה? אני נוטה לתשובה חיובית. אפשר לתמוך תשובה כזאת, ראשית, בלשון החוק. סעיף 17(6) לחוק אומר: "עובד מדינה... אשם בעבירת משמעת: ...(6) הורשע על עבירה שיש עמה קלון". מלשון הסעיף משתמע כי תנאי הוא שאדם היה "עובד מדינה" כאשר "הורשע" בעבירה כזאת. שנית, מבחינת התכלית של החוק, אין צורך לתת לסעיף 17(6) פירוש רחב, באופן שיכלול גם הרשעה לפני שאדם נתקבל לשירות המדינה. שהרי לפי סעיף 46(א) לחוק שירות המדינה (מינויים), התשי"ט1959-, רשאי נציב שירות המדינה שלא לקבל אדם לשירות המדינה אם הוא "בעל עבר פלילי". לכן, במקרה שאדם המועמד להתקבל לשירות המדינה הורשע בעבירה, יכול נציב השירות לשקול את מהות העבירה ואת יתר נסיבות המקרה, ולהחליט אם ראוי למנוע בעד אותו אדם להתקבל לשירות המדינה. די בכך כדי להגן כנדרש על שירות המדינה, ולכן אין צורך להחמיר עם עובד המדינה, ולאפשר העמדתו לדין משמעתי בגין עבירה בה הורשע לפני שנתקבל לשירות המדינה. אולם, בנסיבות המקרה הנדון, אין צורך להכריע בשאלה זאת. המערער, אף שעבר את העבירה לפני שנתקבל לשירות המדינה, הורשע בה כשכבר היה עובד המדינה: הוא נתקבל לשירות המדינה בשנת 1989 והורשע על ידי בית המשפט בשנת 1991. לכן ברור כי מבחינה זאת אין פגם בהחלטה של בית הדין למשמעת כי המערער אשם בעבירת משמעת לפי סעיף 17(6) לחוק המשמעת. 5. הטענה השניה של המערער היא, כי העבירה בה הורשע על ידי בית המשפט המחוזי אינה עבירה שיש עמה קלון. השאלה אם יש קלון בעבירה תלויה במהות העבירה ובנסיבות המקרה. מה היו הנסיבות במקרה זה? המערער עבד כפקיד בסניף חיפאי של בנק דיסקונט לישראל. במשך שנה לערך (מאמצע שנת 1987 ועד אמצע שנת 1988) הוא גנב, פעמים רבות, כספים מחשבונותיהם של לקוחות הבנק והעבירם לחשבון הבנק שלו. את הגניבות ביצע המערער בדרך של זיוף טפסים של הבנק, לאחר שקיבל במירמה אישור של מורשי חתימה בבנק, וחתם על הטפסים בשם הלקוחות, ללא הסכמתם וללא ידיעתם. על יסוד הודאת המערער בעובדות אלה, הוא הורשע על ידי בית המשפט המחוזי בעבירות של זיוף בכוונה לקבל דבר מה (לפי סעיף 418 לחוק העונשין, התשל"ז1977-), שימוש במסמך מזויף (לפי סעיף 420 לחוק העונשין), וגניבה בידי מורשה (לפי סעיף 393 לחוק העונשין). האם עבירות אלה הן, בנסיבות המקרה, עבירות שיש עמן קלון? אין ספק בדבר. ראו עש"מ 4123/95 אור נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(5) 184. המערער טוען להגנתו כי הוא עבר עבירות אלה משום שהיה נתון, בעת ביצוע העבירות, במצוקה אישית. מצוקה אישית עשוייה להיות, על פי נסיבות המקרה, שיקול לעניין העונש. ואכן, בית המשפט המחוזי התחשב בשיקול זה, וגזר על המערער עונש מתון: מאסר בפועל לתקופה של 6 חודשים, שירוצה בדרך של עבודות שירות, ומאסר על תנאי לתקופה של 18 חודשים. אך המצוקה האישית אין בה כדי לסלק את הקלון מן העבירה. המצוקה והקלון מצויים במישורים שונים. המצוקה יכולה להיות הסבר לעבירה, אך בדרך כלל היא אינה יכולה להיות צידוק, או לשנות את מהות העבירה כעבירה שיש עמה קלון. המסקנה היא, שהמערער הורשע בעבירה שיש עמה קלון, ויש בכך עבירת משמעת לפי סעיף 17(6) לחוק המשמעת. 6. טענה אחרונה בפי המערער, נגד ההרשעה בעבירת משמעת לפי סעיף 17(6) לחוק המשמעת, היא טענת ההתיישנות. הטענה מתבססת על סעיף 64 לחוק המשמעת. סעיף זה קבע בשעתו תקופת התיישנות לעבירת משמעת של שנה אחת מיום שהעבירה נודעה, בין היתר, "למנהל יחידת הסמך או לסגנו לענייני מינהל". לאחר זמן תוקן הסעיף. ראו חוק שירות המדינה (משמעת) (תיקון מס' 9), התשנ"ד1994-, סעיף 15. אולם במקרה הנדון יש ללכת לפי הנוסח הקודם. המערער טען כבר בפני בית הדין למשמעת כי בסוף שנת 1991 הודיע על הרשעתו בבית המשפט המחוזי לעובד הממונה עליו באגף המכס (שבזמן הדיון בבית הדין למשמעת כבר לא היה בין החיים), ואותו עובד דיווח על כך למר איילון, שהיה סגן מנהל המכס, והמכס היה והינו "יחידת סמך". בית הדין דן בטענה וקבע שגם אם המערער הודיע כאמור לעובד הממונה עליו, והממונה דיווח על כך למר איילון, הרי מר איילון לא היה, בתקופה הרלבנטית, סגנו של מנהל המכס לענייני מינהל, אלא רק מנהל תחנת מע"מ בפתח תקוה. לפיכך החליט בית הדין למשמעת (ביום 23.11.97) לדחות את טענת ההתיישנות "שהעלתה ההגנה ללא ביסוס". בערעור לבית משפט זה טען המערער כי בית הדין למשמעת לא נתן לו הזדמנות להביא ראיות שיתמכו בטענת התיישנות. אך מה צורך היה בראיות? והרי גם בהנחה שהטענה מבוססת מבחינה עובדתית, עדיין לא היה בכך כדי לבסס אותה מבחינה משפטית. לפיכך אני דוחה את טענת ההתיישנות. השגת המינוי שלא כדין 7. המערער נמצא על ידי בית הדין למשמעת אשם גם בעבירת משמעת לפי סעיף 17(2) וסעיף 17(5) לחוק המשמעת. לפי סעיף 17(2) לחוק המשמעת, עובד המדינה אשם בעבירת משמעת אם "לא קיים את המוטל עליו כעובד המדינה על פי נוהג, חוק או תקנה, או הוראה כללית או מיוחדת שניתנו לו כדין, או התרשל בקיום המוטל עליו כאמור". ולפי סעיף 17(5) לחוק המשמעת, עובד המדינה אשם בעבירת משמעת אם "השיג את מינויו בשירות המדינה במסירת ידיעה כוזבת או בהעלמת עובדה הנוגעת לעניין...". כתב התובענה שהוגש לבית הדין למשמעת נגד המערער מציג את העובדות בנוגע לעבירה זאת כדלקמן: "2. לפני קבלתו לעבודה בשירות המדינה עבד הנאשם משנת 1982 עד שנת 1988 כפקיד בבנק דיסקונט לישראל בע"מ, סניף מוריה בחיפה, ועבודתו בבנק הופסקה עקב החקירה וההליכים הפליליים שנפתחו נגדו בעקבות גניבת כספי לקוחות הבנק בשנים 1987 ו1988-. 3. בטופס השאלון האישי שהגיש הנאשם עם כניסתו לעבודה בשירות המדינה הוא לא ציין בסעיף 7 לשאלון כי עבד בבנק דיסקונט והעלים פרט זה ביודעין ובכך מנע את האפשרות לבדוק את עברו ומעשיו בבנק דיסקונט". המערער הודה בפני בית הדין למשמעת בעובדות אלה. הוא טען בפני בית הדין כי המכס יכול היה לברר ולגלות "את הענין הפלילי שלו". אך בית הדין דחה טענה זאת. הוא קבע שהמכס אינו חייב לבלוש אחר עברו של מועמד לקבלת עבודה, אלא המועמד, שנשאל על כך בשאלון הקבלה, הוא שחייב לגלות למכס את עברו. בית הדין הוסיף לאמור: "אנו מרשים לעצמנו, במקרה זה, ל'נחש' מה היתה הסיבה שפרט זה לא נרשם". בערעור בפני בית משפט זה טוען המערער שלא הוכח כי לעובדה שהועלמה היתה משמעות בזמן שהתקבל לעבודה בשירות המדינה. הכיצד? משום שאותו זמן טרם הוגש נגדו כתב האישום בבית המשפט המחוזי. זאת ועוד. המערער לא פוטר ולא הועבר מעבודתו כמבקר חשבונות גם לאחר שנודע למכס על הרשעתו בפלילים. הוא טוען שיש בכך הוכחה כי לעובדה שהועלמה לא היתה משמעות לגבי ההחלטה לקבלו לעבודה. טענה זאת אינה מקובלת עלי. בעבירת משמעת לפי סעיף 17(5) לחוק המשמעת אין על התביעה להוכיח כי העובדה שהועלמה היתה משמעותית במובן זה שאילולא הועלמה היתה מונעת קבלה לעבודה בשירות המדינה. במקרים רבים אי אפשר להוכיח זאת. שהרי אין מניעה לקבל אדם לעבודה בשירות המדינה בשל תכונה או מעשה, אפילו אם הורשע בעבירה שיש עמה קלון, אלא ההחלטה אם לקבל אותו לעבודה בשירות המדינה, היא עניין לשיקול דעת המושפע מנסיבות המקרה. מהו, אם כן, הפירוש של סעיף 17(5) לחוק המשמעת כאשר הוא קובע כי עובד המדינה עבר עבירת משמעת אם "השיג את מינויו בשירות המדינה במסירת ידיעה כוזבת או בהעלמת עובדה הנוגעת לעניין"? התשובה כפולה. ראשית, העובדה שהועלמה על ידי עובד המדינה צריכה להיות "נוגעת לעניין", כלומר, קשורה באופן הגיוני לשאלה אם לקבלו כעובד בשירות המדינה. שנית, העובדה צריכה להיות בעלת משקל כזה שהיא עשוייה, כשלעצמה או יחד עם נתונים אחרים, להשפיע על ההחלטה אם לקבל אדם כעובד בשירות המדינה. המבחן הוא מבחן הסבירות, כלומר, האם סביר כי ידיעת העובדה שהועלמה היתה עשוייה, כשלעצמה או יחד עם נתונים אחרים, לשנות את ההחלטה לקבל אותו אדם כעובד בשירות המדינה. אם התשובה חיובית, העלמת העובדה יש בה משום עבירת משמעת. התכלית של סעיף 17(5) לחוק המשמעת ברורה. הסעיף לא נועד רק להבטיח הגינות ואמינות מצד אדם המבקש להתקבל כעובד בשירות המדינה, שלא יכזב ולא יעלים דבר משמעותי מפני השירות, אלא בעיקר להבטיח שלא יתקבלו לשירות המדינה עובדים שאינם ראויים, בגלל מעשים או קשרים שפוסלים אותם לשירות זה לפי המבחנים המקובלים. זהו אינטרס לגיטימי של כל מעביד. קל וחומר של שירות המדינה, הממנה עובדים שהם בבחינת נאמנים של הציבור. 8. במקרה שלפנינו אין ספק כי נתקיימו היסודות של סעיף 17(5) לחוק המשמעת. ראשית, ברור כי העבר התעסוקתי של אדם המבקש להתקבל כעובד בשירות המדינה הוא "עובדה הנוגעת לעניין". שירות המדינה מעוניין לדעת עובדה זאת, לא רק כדי לעמוד על הנסיון והכשירות של המבקש, אלא גם כדי לברר, אם יראה צורך בכך, כיצד תיפקד המבקש במקומות עבודה קודמים, שמא יתבררו עובדות שיש בהן כדי לפסול אותו לשירות המדינה. ואם אין זה ברור מאליו, בא השאלון, שכל אדם המבקש להתקבל כעובד בשירות המדינה נדרש למלא, ומבהיר זאת היטב: פשיטא שאם המבקש נדרש לפרט את מקום העבודה הקודם שלו, הרי זו, מבחינתו של שירות המדינה, עובדה הנוגעת לעניין. שנית, אזכור העובדה שהמערער עבד בבנק דיסקונט, עד שביקש להתקבל לשירות המדינה, היה עשוי לגלות גם את נסיבות פרישתו מן העבודה בבנק. או אז עשוייה היתה להתגלות העובדה שהמערער נחשד בביצוע עבירות של זיוף וגניבה במקום העבודה הקודם שלו, שהחשד נמצא בחקירת המשטרה ושהוא נאלץ לפרוש בשל כך ממקום העבודה. עובדה זאת היתה עשוייה, באופן סביר, להשפיע על ההחלטה אם לקבל את המערער כעובד בשירות המדינה. המסקנה היא, כי המערער, שהודה כי העלים בשאלון שמילא את העובדה שעבד בבנק דיסקונט כשש שנים, עובר לבקשתו להתקבל כעובד בשירות המדינה, עבר עבירת משמעת לפי סעיף 17(5) לחוק המשמעת. 9. במאמר מוסגר אוסיף, בהקשר זה, שתי הערות. המערער נמצא אשם, בשל העלמת העובדה שעבד בבנק דיסקונט, לא רק בעבירה לפי סעיף 17(5) לחוק המשמעת, אלא גם בעבירה לפי סעיף 17(2) לחוק זה. סעיף 17(2) קובע כך: "עובד מדינה שעשה בישראל או בחוץ-לארץ אחת מאלה אשם בעבירת משמעת: ... (2) לא קיים את המוטל עליו כעובד המדינה על פי נוהג, חוק או תקנה...". נראה כי תנאי הוא, לפי סעיף זה, שהעבירה נעברה על ידי "עובד מדינה" שלא קיים את המוטל עליו "כעובד המדינה". אולם המערער עדיין לא היה עובד המדינה כאשר מילא את השאלון ובו העלים את העובדה שעבד בבנק דיסקונט, אלא רק ביקש להתקבל כעובד המדינה. לכן ספק בעיני אם ניתן היה למצוא את המערער אשם בעבירת משמעת גם לפי סעיף 17(2) לחוק המשמעת. אולם אין אני צריך להכריע בכך, כיוון שטענה זאת לא הועלתה כלל מטעם המערער, ומכל מקום אין בה כדי לשנות מבחינה מעשית, שכן די בכך שהמערער נמצא אשם בגין העלמת העובדה, ובדין נמצא אשם, בעבירת משמעת לפי סעיף 17(5) לחוק המשמעת. 10. ועוד הערה אחת בהקשר זה. בתובענה שהוגשה נגד המערער לבית הדין למשמעת נכלל גם אישום זה: "הנאשם אף העלים מהממונים עליו את עובדת היותו מרצה תקופת מאסר בעבודות שירות מינואר 92 ועד יוני 92 וקיבל בתקופה זו שכר מלא מאגף המכס". המערער הכחיש אישום זה. הוא טען כי הוא סיפר לממונים עליו שהוא ביצע עבודות שירות, וכי לא היה פגם בכך שאותו זמן קיבל שכר מלא מאגף המכס, משום שהוא לא הפסיק אז את עבודתו הרגילה באגף זה, ואת עבודות השירות ביצע מעבר לשעות העבודה באגף המכס. בית הדין למשמעת לא הכריע במחלוקת זאת, ופטר עצמו בהערה שזהו "ענין משני". מסתבר כי המערער לא נמצא אשם על ידי בית הדין בפרט זה, ואכן פרט זה לא נזכר כלל בגזר דין, ולכן אין מקום לערעור בפרט זה. מכל מקום, ברור שאין זה ראוי שבית משפט זה ישמע ראיות, בשלב הערעור, ויכריע בעניין זה. לפיכך אני קובע כי המערער לא נמצא אשם בפרט זה. אמצעי משמעת 11. בית הדין למשמעת הציג בגזר הדין את השיקולים שהנחו אותו בקביעת אמצעי המשמעת שיוטלו על המערער. השיקול העיקרי בזכות המערער היה, בעיני בית הדין, שגם לאחר שהוגשה התובענה נגד המערער, הוא לא הושעה מעבודתו, ואף לא הועבר לתפקיד אחר, באגף המכס. בית הדין ציין גם כי המערער מבצע את עבודתו ברמה נאותה. לאור שיקולים אלה החליט בית הדין להטיל על המערער אמצעי משמעת אלה: "א) נזיפה חמורה; ב) הקפאת העלאתו בדרגה למפרע מיום שקיבל דרגה אחרונה ועד לשנתיים נוספות מיום גזר דין זה". 12. המדינה הגישה ערעור על גזר הדין. היא ציינה כי התביעה ביקשה מבית הדין למשמעת, על דעת משרד האוצר, להורות על פיטוריו של המערער לאלתר, ללא פגיעה בזכויות שצבר, תוך תשלום 90% מפיצוי הפיטורין, ולפסול אותו מלכהן בשירות המדינה למשך חמש שנים. בערעור חוזרת המדינה ומבקשת כי המערער יפוטר מעבודתו בשירות המדינה לאלתר באותם תנאים שנתבקשו מבית הדין למשמעת. וכך מנמקת המדינה את בקשתה בהודעת הערעור: "המערערת תטען, כי בין הדרכים לשמירת תפקודו התקין של שירות המדינה והבטחת אמון הציבור בו הינה בחירה קפדנית של המועמדים לשירות, ובחינת מידת התאמתם לתפקיד לו הם מיועדים. העלמת פרטים רלבנטיים מצידו של מועמד, מסכלת את האפשרות לבחון את כושרו לשמש כעובד ציבור בכלל, ואת מידת התאמתו לתפקיד מסויים בפרט. במקרה הנדון, המדובר בהעלמת פרטים משמעותיים ביותר אודות עבר תעסוקתי רלבנטי. שכן, התפקיד אותו ממלא המשיב - מבקר חשבונות, שעיקר תפקידו, לבדוק מהימנות ספרים של עוסקים - מחייב רמה גבוהה ביותר של יושרה ואמינות אישית. ... המערערת תטען כי טעה בית הדין הנכבד בכך שלא נתן את המשקל הראוי לשאלת המשך שירותו של המשיב בשירות הציבורי, על תפקוד השירות הציבורי ועל תדמיתו. המערערת תטען כי קליטתו בשירות המדינה של מי שביצע והורשע בעבירות שיש עמן קלון סמוך מאוד לאחר ביצוע העבירות, ויתרה מכך, השארתו בשירות של מי שהתקבל לשירות במרמה, תפגע קשות בתדמיתו של שירות המדינה בעיני הציבור ובעיני הנזקקים לשירותיו". 13. עמדת המדינה מקובלת עלי. העובדה שהמערער עבר את העבירות הפליליות והמשמעתיות לפני שנתקבל כעובד בשירות המדינה אין לה, בנסיבות המקרה, אלא משקל מועט, בהתחשב במהות של העבירות. גם העובדה שהממונים על המערער אפשרו לו להמשיך בעבודתו הרגילה, גם לאחר שהוגשה נגדו תובענה בבית הדין למשמעת, אין לה אלא משקל מועט. הדעת נותנת כי הממונים על המערער ראו לנגד עיניהם רק תמונה צרה של עבודת היחידה עליה הם ממונים, ולא ראו את התמונה הכללית של שירות המדינה, אף לא שקלו את המשמעות וההשלכה של מקרה זה על מקרים עתידיים. מכל מקום, המערער אינו יכול להיבנות כיום מן ההתנהגות של הממונים עליו: התנהגות זאת פעלה עד כה לטובתו, שכן ניתן לו להמשיך בעבודתו הרגילה במשך תקופה ארוכה, ואין בה כדי לחסן אותו מפני אמצעי המשמעת הראויים לפי נסיבות המקרה. לפיכך אני מחליט לדחות את ערעור המערער ולקבל את ערעור המדינה כדלקמן: המערער יפוטר משירות המדינה לאלתר, ללא פגיעה בזכויות (לרבות הזכות לפיצויי פיטורים) שצבר בתקופת שירותו, ויהיה פסול מלכהן בשירות המדינה במשך תקופה של חמש שנים מיום שניתן פסק דין זה. ניתן היום, ה' בכסלו התש"ס (14.11.99). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 99044110.I06