סרגי פילטוב נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 4408/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4408/05 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט א' א' לוי המערער: סרגי פילטוב נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, מיום 21.3.05, בתפ"ח 926/97, שניתן על ידי סגן הנשיא ב' אזולאי, והשופטים ח' עמר ו-ח' סלוטקי תאריך הישיבה: כ"ג בטבת תשס"ו (23.1.2006) בשם המערער: עו"ד רות לוין בשם המשיבה: בשם שירות המבחן: עו"ד דפנה ברלינר גב' אלה איתן פסק-דין השופט א' א' לוי: האישום 1. בכתב אישום שהוגש נגד המערער לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע נטען, כי בתאריך 20.7.97, לפנות בוקר, הוא פגש שתי קטינות – המתלוננת, ילידת שנת 1980, וחברתה א' ז', בשכונת מגוריו בבאר-שבע. למערער היתה מכונית והוא הציע לקטינות לנסוע עמו לחוף הים באשקלון. הקטינות הסכימו, וכאשר הגיעו לים שכשכו השלושה במים כשלגופם בגדיהם התחתונים בלבד. נטען, כי כבר באותו שלב ניסה המערער לחבק את המתלוננת ולנשקה, אולם היא דחתה אותו בנימוק שיש לה חבר. בתום הרחצה בים החלו השלושה עושים את דרכם לכיוון באר-שבע, עד שבסביבת צומת יד-מרדכי סטה המערער מהכביש ונכנס לדרך עפר צדדית. כשעצר את רכבו הוא ביקש מהמתלוננת לצאת, ומא' ז' הוא ביקש להותיר אותם לבד. לטענת המשיבה, בשלב זה בעל המערער את המתלוננת, ולאחר זמן לא רב שב ובעל אותה בשנית. בגין כל אלה יוחסה למערער עבירת אינוס לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. ההליכים בפני בית המשפט המחוזי 2. תשובתו של המערער לכתב האישום הובאה לבית המשפט המחוזי מפיו של סנגורו דאז, עו"ד אבן-ברי. וזו היתה לשונה: "הוא [המערער] הבין את העובדות המיוחסות לו והוא כופר ... אין לנו טענת אליבי, כל ההליכה לים ולשחייה נעשה מרצון. לא היה כל אילוץ ..." (עמ' 3 לפרוטוקול הדיון). עם זאת, במהלך עדותו בבית המשפט הודה המערער בקיומם של יחסי המין עם המתלוננת, אולם טען כי הם נעשו בהסכמתה ומרצונה החופשי. את הגרסה הזו דחה בית המשפט אשר קבע כי "השתלשלות האירועים מצביעה על נסיעה מתוכננת של הנאשם, שהינו בן 22, מחזיק ברכב שכור וארנק כסף בכיסו. בנסיעה זאת הוא מתמרן ומוביל שתי נערות בנות 17 למסע של פיתויים, תחילה עם הצעה לנסוע לחוף הים באשדוד, ובעקבות אי-הסכמתן לכך, לנסיעה קצרה בסביבה, שבסופה הן מוצאות את עצמן מתרחצות עם תחתונים וחזייה, כאשר המתלוננת היתה גם עם חולצה, והוא מתרחץ בים עם תחתונים" (ראו סעיף 5 להכרעת-הדין). בית המשפט הוסיף וקבע כי המתלוננת אכן הסכימה בשלב כלשהו בחוף הים לחבק את המערער, אולם היא עשתה זאת מתוך תקווה שהוא יניח לה לנפשה. אולם, המערער לא הרפה ממנה, ובאמתלא שהיא לא נהגה בו יפה, הוא סטה לחורשה ושם אילץ את המתלוננת לקיים עמו יחסי מין. את חוסר אמונו בגרסת המערער, נימק בית המשפט גם בכך שהוא הכחיש בתחילת חקירתו במשטרה כליל את קיומם של יחסי המין. מנגד, נתן בית המשפט אמון בעדות המתלוננת, לה מצא חיזוק בראיות נוספות, ובעיקר בעדותה של חברתה א' ז'. נקבע, כי אין זה הגיוני שהמתלוננת תבדה מלבה גרסה כוזבת, והטענה לפיה היא עשתה זאת עקב שיבתה לביתה רק בשעות הבוקר, נמצאה כלא הגיונית ובלתי-סבירה. לנוכח כל האמור, החליט בית המשפט המחוזי להרשיע את המערער בעבירת אינוס, ולאחר שהוגש תסקיר של שירות המבחן והצדדים טענו לעונש, נגזרו למערער 3 שנות מאסר ושנתיים מאסר על-תנאי. הערעור שבפנינו מופנה כנגד ההרשעה, ולחלופין, כנגד העונש. נימוקי הערעור 3. הטענות שהועלו בפנינו כנגד הרשעת המערער, הן בעיקרן אלו שהובאו בפני הערכאה הראשונה, ומכוחן התבקש זיכויו של המערער מעבירת אינוס. להשקפת באת-כוחו של המערער, לא היה מקום לאמץ את גרסת המתלוננת, הואיל וזו נמצאה לוקה בחוסר היגיון פנימי ואינה מתיישבת עם הנסיבות העובדתיות. כן נטען, כי בניגוד לקביעתו של בית המשפט המחוזי, המערער לא ביצע מעשה מתוכנן, והזמנתן של הקטינות להצטרף אליו בנסיעתו לחוף הים היתה ספונטנית, וכך עולה גם מעדותן של המתלוננת וחברתה. עוד נטען, כי המערער אמנם חיזר אחר המתלוננת, והיא אף נענתה לו, אולם שעה שהדפה אותו הוא הניח לה ולא כפה עליה את עצמו. ועוד נטען, כי סטיית המערער מהכביש הראשי לא היתה חלק ממזימה אותה הוא רקם, אלא ניסיון לקצר את הדרך לבאר-שבע, אך לרוע מזלו נתקע רכבו בחולות. במיוחד הודגש בנימוקי הערעור, כי המתלוננת בעת שהיתה בחברת המערער, לא זעקה לעזרת חברתה, ולא נראתה כמי שמצויה במצוקה. אדרבא, למתלוננת היו לפחות שתי הזדמנויות לפנות בתלונה או לבקש עזרה משני לובשי מדים שנקלעו (בזה אחר זה) לזירה באקראי, אולם, במקום לחשוף את מה שלטענתה, עולל לה המערער ולבקשם למלטה מידו, היא מילאה פיה מים. זאת ועוד, כל העת היה בידיה של המתלוננת מכשיר הטלפון הנייד של המערער, ממנו היא שוחחה עם בני משפחתה כדי להרגיע אותם מאחר שאיחרה לשוב הביתה, ובאותן שיחות היא לא רמזה דבר על כך שיחסי המין עם המערער נכפו עליה. לסיכום נטען, כי נראה שהמתלוננת בדתה את מעשה האונס מכמה טעמים: היא קיימה יחסי מין עם גבר שבקושי הכירה, וללא אמצעי מניעה; היא חשה חרטה על כך שבמקום לשוב הביתה בשעה סבירה, היא העדיפה לנסוע לחוף הים, וכתוצאה מכך גם לא הגיעה בזמן לפנימייה בה היא לומדת; כן נטען כי המתלוננת חששה מתגובת אמה, ועל כן אלתרה את סיפור האונס, בבחינת יש מאין. דיון 4. לפתחו של בית המשפט המחוזי הונחה הכרעה קשה, הנובעת מכך שבחינת התנהגותה של המתלוננת על ציר הזמן, חייבה לתהות אם דייקה באומרה שאת יחסי המין עימה קיים המערער שלא בהסכמתה החופשית. למעשה, התהיות ביחס להתנהגות המתלוננת עולות מתחילת הפגישה עם המערער: א. מדובר במי שסיימה אותה עת את לימודיה בכתה י"א, ולמחרת היתה צריכה להגיע לפנימייה בה היא לומדת. חרף זאת, היא הסכימה להצטרף לנסיעה עם המערער וחברתה א' ז' לכיוון עלום, בשעה 04:00, עד שלבסוף מצאה את עצמה בחוף הים באשקלון. יתרה מכך, הכרותה הרופפת עם המערער לא מנעה ממנה להשתכשך במים עם תחתונים, חזייה וחולצה. זאת ועוד, כבר בעת הרחצה חיבק המערער את המתלוננת וניסה לנשקה. לאחר שבהתחלה דחפה אותו, היא נקטה בצעד שנראה מוזר, היינו, הסכימה להעניק לו חיבוק, ולטענתה, היה זה מתוך תקווה שהוא ירפה ממנה. אולם נראה כי אותו חיבוק היה רחוק מלהניח את דעתו של המערער, ועל כן אתה מצפה לראות את המתלוננת פונה בבקשת עזרה, וכזו נקרתה בדרכה כאשר היא צעדה עם המערער וחברתה לעבר קיוסק כדי לקנות שתייה ומזון. אולם המתלוננת לא ניצלה גם הזדמנות זו, והיא לא עשתה זאת גם כאשר נהג המערער בה ובחברתה בבוטות, שעה שפנה לאחד הנוכחים בקיוסק ושאל אותו אם הוא רוצה את אחת הבחורות תמורת תשלום. אמירה זו הכעיסה את המתלוננת והיא הוכיחה את המערער על דבריו, ועל כך הגיב לא בהתנצלות אלא באומרו כי היא תידרש לשלם על הדרך בה נהגה בו בים. על אמירה זו חזר המערער מספר פעמים תוך כדי נסיעה, ובנוכחות א' ז' ("הוא אמר את תשלמי על זה, על מה שעשית התחיל להפחיד אותי. אמרתי לו מה אתה רוצה ממני, הוא אמר את תשלמי, שאלתי אותו מה זאת תשלמי, אז הוא אמר לי מה את לא מבינה מה את טיפשה. הבנתי את זה אבל מה, עדיין חשבתי שזה בדיחה" – עמ' 8 לעדות המתלוננת). ב. כאשר נעצרה המכונית והתחפרה בחול, ביקש המערער מהמתלוננת לצאת מהרכב, ומא' ז' ביקש שתתרחק. בשעה זו היה ברור למתלוננת מה עומד להתרחש, ואם נותר בלבה ספק הוא נעלם כאשר המערער דרש ממנה להתפשט. בשלב זה, ובטרם קוימו יחסי המין, התרחשו שני דברים שלכאורה מעידים על כך שהמתלוננת לא היתה במצוקה. הראשון הוא הגעתו של איש מדים, ככל הנראה שוטר משמר הגבול, שעצר את רכבו וניגש למקום בו היו המערער והמתלוננת, ושאל אותם אם הם זקוקים לעזרה. המערער השיב על כך בשלילה, ואילו המתלוננת לא אמרה דבר וחצי דבר על כך שהמערער עומד לכפות עליה קיומם של יחסי מין. העניין האחר אותו יש להדגיש, הוא שבעוד המערער פרש עם המתלוננת לצד הדרך, התקרבה אליהם א' ז' אשר רטנה על כך שהיא נאלצת להמתין. א' ז' העידה כי שאלה את המתלוננת "אם הכל בסדר", ועל כך השיבה המתלוננת, למרבית הפליאה, בחיוב. ג. לאחר שהמערער קיים מגע מיני נוסף עם המתלוננת, הוא הציע לא' ז' לצאת לכביש ולנסות לתפוס טרמפ. המתלוננת הצטרפה לחברתה והן הלכו כברת דרך עד שעצר לידן רכב ובו איש שירות בתי הסוהר. גם הפעם נמנעה המתלוננת מלספר את אשר עולל לה, לטענתה, המערער. אדרבא, היא וחברתה הובילו את איש השב"ס למקום בו נותר המערער, והשיחה ביניהם נסבה על הזמנת גרר ותו לא. ואם בכך לא די, מתברר שבמקום לבקש מאותו סוהר להסיעה למקום מבטחים, נותרה המתלוננת במחיצת המערער עד שהגיע גרר כדי לחלץ את רכבם. ד. בשעות שבהן בוצעו מעשי האינוס הנטענים, שוחחה המתלוננת עם אמה ממכשיר הטלפון של המערער, והיא לא סיפרה לה דבר על המצוקה בה היתה נתונה. זאת ועוד, בדרכם לבאר-שבע עצר המערער בנתיבות כדי לתקן תקר, ובמקום לנצל הזדמנות זו כדי להימלט על נפשה או לפנות למשטרה, כל שעשו המתלוננת וחברתה היה ללכת לקנות סיגריות בכסף שהפקיד המערער בידן. 5. העובדות אותן מניתי עד כה אינן תומכות במהימנות גרסתה של המתלוננת. משהוצגו לה שאלות נוקבות בעניינים אלה במהלך עדותה בבית המשפט, היא השיבה כי לא ביקשה את עזרתם של איש מג"ב ואיש שירות בתי הסוהר, עקב חששה מפני תגובתו של המערער. מאותה סיבה היא גם נמנעה מלספר על הקורות אותה לאמה, באותן שיחות טלפון שקיימה מהזירה. באשר לתשובתה החיובית לא' ז' ששאלה אם "הכל בסדר", טענה המתלוננת, כי גם תשובה זו מקורה בחשש מתגובה אלימה של המערער. ואכן, מיד כאשר שתי הנערות הלכו לכיוון הכביש כדי לעצור טרמפ, היא סיפרה לא' ז' כי נאנסה. יותר מכך, היא ביקשה מא' ז' לספר על כך לאיש השב"ס, אולם זו עמדה על כך שהתלונה תבוא מפיה של המתלוננת. 6. לנוכח כל האמור, לא אסתיר את דעתי שלו עמדו נגד המערער רק אותן ראיות בהן עסקתי, הייתי מציע לקבל את הערעור ולזכות את המערער, ולו מחמת הספק. אולם, כפי שיובהר להלן, עד כה תואר רק פן אחד של המטבע, ולאחר אפנה עתה. א. בפני בית המשפט המחוזי היתה עדות חשובה נוספת, וכוונתי לעדותה של א' ז', חברתה של המתלוננת, שליוותה כמעט את כל האירועים שהתרחשו החל מהמפגש הראשוני עם המערער וכלה בפרידתם ממנו. ביחס לעדה זו מצווה היה בית המשפט לנהוג בזהירות רבה, הואיל והיא הודתה כי בעבר הפלילה אדם במעשה אינוס שלא היה, על פי בקשתו של אדם שלישי. עם זאת, סבורני כי בית המשפט היה רשאי בסופו של יום לתת אמון בעדותה של א' ז', הואיל ומרבית הפרטים הכלולים בה נשמעו גם מפיה של המתלוננת עצמה, וחלקם אושרו גם בעדותו של המערער עצמו. יתר על כן, וכפי שאבהיר, לא' ז' וכך גם למתלוננת, לא היה מניע כלשהי להפליל את המערער, וההשערות שהעלה האחרון לעניין זה נדחו על ידי בית משפט קמא, ולהשקפתי כך היה ראוי לנהוג בהן. א' ז' העידה כי כבר במהלך הנסיעה מחוף הים איים המערער על המתלוננת באומרו: "אם לא תהיי איתי בטוב אני אקח את זה ברע ואז לא תוכלי לחיות בטוב בשום מקום בבאר-שבע, לא בדימונה ולא בתל-אביב" (עמ' 21 לפרוטוקול). והמערער הוסיף: "במים איך שהתנהגת אלי זה לא יעבור לך בשקט" (עמ' 21). אולם, דברי האיום כוונו לא רק כלפי המתלוננת, אלא גם כלפי א' ז' עצמה, כאשר המערער אמר לה ש"עשה דברים רעים" לחברתה (המתלוננת), ושהיא (א' ז') "תסתום את הפה" ולא תתערב. זאת ועוד, כבר במהלך הנסיעה הבהירה המתלוננת שהיא לא מוכנה להיעתר למערער, ובעת שהוא הוביל אותה כדי לקיים עמה יחסי מין, שמעה א' ז' את חברתה מבקשת מהמערער להניח לה לנפשה. לבסוף, כאשר חולץ הרכב והם החלו בנסיעה לכיוון באר-שבע, שמעה א' ז' את המערער אומר למתלוננת "לא נתת בטוב אז לקחתי ברע" (עמ' 30). ב. כידוע, תלונה מיידית ומצב נפשי של קורבן עבירה מינית, יש בהם כדי לחזק ואף לסייע לגרסה המפלילה. ולענייננו, מיד לאחר שהגיעה המתלוננת לביתה, היא סיפרה לאמה את אשר עולל לה המערער, ומיד לאחר מכן הזעיקו השתיים את המשטרה. באשר למצבה הנפשי של המתלוננת – לעניין זה הונחה בפני בית המשפט עדותה של עובדת סוציאלית, אשר ביום 20.7.97 פגשה את המתלוננת בבית החולים, ואת התרשמותה תיעדה בכתב. וכך רשמה העדה: "[המתלוננת] מספרת את המקרה מאד בשקט ונראית מלאת חרדה ופחד ... עדיין בהלם ולא מאמינה מה עבר עליה ... היסוס ובלבול בדברים ... מאד מתאים לאחת שבהלם ועברה טראומה. נראית חסרת מנוחה בעובדה שנסחפה למצב שלא הצליחה לצאת מזה". בעדותה בבית המשפט חזרה העדה ואמרה (ראו עמ' 50), כי "המתלוננת היתה מלאת חרדה ופחד ... בכתה קצת ... רעדה והיתה חיוורת". ג. עניין נוסף שגם בו יש כדי לתמוך בגרסת המתלוננת, מקורו בהתנהגות המערער בה התגלו מאפיינים של תחושת-אשם. כוונתי לכך שבעת שנחקר לראשונה (ראו ת/14), הוא הכחיש מכל וכל את הטענה לפיה קיים יחסי מין עם המתלוננת. על גרסה זו הוא חזר גם בפני בית-משפט השלום באשקלון, בפניו עתרה המשטרה להאריך את מעצרו של המערער. בתגובה לחשד שיוחס לו, השיב המערער (ראו ת/19): "לא אנסתי את הבחורה. לא קיימתי איתה יחסי מין". באותה גרסה דבק המערער גם בהודעה נוספת שנרשמה מפיו לאחר 3 ימים (ראו ת/9), ורק בהודעה השלישית שנרשמה ביום 4.8.97 (ת/2), הוא חזר בו ואישר את קיומם של יחסי המין. 7. עדותה של א' ז' על דברים ששמעה מפיהם של המערער והמתלוננת, עדותה של העובדת הסוציאלית על מצבה הנפשי של המתלוננת, ולבסוף, הכחשתו של המערער במשך מספר ימים את קיומם של יחסי המין – כל אלה מאזנים כליל את אותן תהיות שעלו לנוכח התנהגות המתלוננת, ובעיקר את אי-ניצולן של ההזדמנויות שנקרו בדרכה כדי להסתלק מהזירה או לשתף אחרים בסוד מעשי האונס אותם חוותה. אכן, לצופה מהצד התנהגות המתלוננת עשויה להיראות כקלת-דעת, בלתי נבונה ואפילו אווילית, אולם זו אינה אמת המידה שתשמש אותנו להכריע בשאלה אם המערער ביצע את מעשה האינוס שיוחס לו, הואיל והמענה לכך מצוי בשאלה אחרת, דהיינו, אם המערער בעל את המתלוננת שלא מרצונה החופשי (ע"פ 316/85 גרינוולד נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 564, 577; ע"פ 185/88 יהלום נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(1), 541, 547; ע"פ 6375/02 ברקוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 419, 429). זאת ועוד, באשר להתנהגות קורבנותיהן של עבירות מין, כבר הדגשתי במקום אחר (ע"פ 6890/04, 8013 פלוני נ' מדינת ישראל, טרם פורסם, בפסקה 14 לפסק הדין), כי: "על בית-המשפט הדן באישומים שבמרכזם עבירות מין לשוות לנגד עיניו את ייחודן של עבירות אלה, את הטראומה והנזק הנפשי המוסבים לקורבנן ואת הקושי הכרוך בחשיפתן; עליו להימנע מתהיות עקרות בדבר "סבירות" התנהגותה של הקורבן, להביא בחשבון תגובות כאלם, שיתוק וקיפאון כתגובות אפשריות לסיטואציה קשה ומאיימת וליתן דעתו על הקושי שבמתן עדות בהירה, קולחת ומפורטת. בסוגיה זו ובאחרות התברכנו בספרות משפטית ענפה ומעוררת מחשבה (ראו למשל י' לבנת, 'אונס, שתיקה, גבר, אישה (על יסוד אי ההסכמה בעבירת האונס)' פלילים ו (תשנ"ח) 187, עמ' 210 ואילך; ד' ברק-ארז, 'האשה הסבירה' פלילים ו (תשנ"ח) 115, 126)". להשקפתי, רשאית היתה הערכאה הראשונה לקבוע, כי מתוך הראיות שהיו בפניה עולה תמונה ברורה של מתלוננת-קטינה, שנקלעה על כורחה למקום מבודד, ומתוך פחד כי יבולע לה מידי המערער, נמנעה מלחשוף את הפרשה כולה עד אשר הגיעה לחוף מבטחים (בית הוריה). זאת ועוד, בנסיבות מסוג זה, כאשר כפות המאזניים נוטות לכיוון גרסת המתלוננת, נודע משקל מכריע להתרשמותה של הערכאה הדיונית מהעדים שהופיעו בפניה, וסבורני כי בית המשפט המחוזי היה רשאי גם רשאי לקבוע כי הוא מעדיף את גרסת המתלוננת, בה נתן אמון, על גרסת המערער, שעתה שוב אין ספק שלפחות בתחילת חקירתו דבק בגרסה כוזבת. 8. לפיכך, ואם דעתי תישמע, הייתי מותיר את הרשעת המערער על כנה, וכך אני מציע לנהוג גם בערעור כנגד העונש. המערער כפה את עצמו על נערה צעירה, ותוך איומים וכוח חילל את גופה ורמס את כבודה כאדם. בנסיבות אלו בעונש שהושת עליו אין חומרה כלשהי, אדרבא, סבורני כי הוא נוטה במידה רבה לקולא, והוא חורג מרמת הענישה שהתווה בית משפט זה. אני מציע אפוא לדחות את הערעור על שני חלקיו. ש ו פ ט הנשיא א' ברק: אני מסכים. ה נ ש י א השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' א' לוי. ניתן היום, כ"ט בשבט תשס"ו (27.2.2006). ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05044080_O04.doc/שב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il