פלוני נ. השר לשירותי הדת

5 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4403/21 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט ג' קרא כבוד השופט א' שטיין העותר: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. השר לשירותי הדת 2. נשיא בית הדין הרבני הגדול 3. מנהל בתי הדין הרבניים 4. בית הדין הרבני הגדול לערעורים 5. בית הדין הרבני האזורי תל אביב 6. פלונית עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותר: בעצמו בשם המשיבה 6: עו"ד נח קאפלין; עו"ד שאול חיים פסק-דין השופט א' שטיין: עתירה מבקשת כי נוציא מלפנינו צו-על-תנאי אשר יופנה אל המשיבים 5-1 – השר לשירותי דת; נשיא בית הדין הרבני הגדול; מנהל בתי הדין הרבניים; בית הדין הרבני הגדול לערעורים (להלן: בית הדין הגדול) ובית הדין הרבני האזורי תל אביב (להלן: בית הדין) – ואשר יחייבם ליתן טעם מדוע לא תבוטלנה החלטות שונות שניתנו על ידי בית הדין ובית הדין הגדול בתביעת הגירושין אותה הגישה המשיבה 6 (להלן: המשיבה) כנגד העותר. העותר והמשיבה נישאו בשנת 1991 ומנישואיהם נולדו להם שישה ילדים. בסביבת שנת 2011 החלו להופיע אצל המשיבה תסמינים, אשר אובחנו מאוחר יותר כסכיזופרניה פסיכוטית. התמודדות המשיבה עם מחלה זו הצריכה אשפוז בכפייה ולקבלת טיפול תרופתי. במהלך החודשים ספטמבר-אוקטובר 2015 העותר והמשיבה נפרדו, כאשר העותר נשאר לגור עם ילדיהם המשותפים של בני הזוג בדירתם המשותפת. המשיבה עברה להתגורר עם הוריה ולאחר מכן ביחידת דיור אותה שכרה לעצמה. בחודש נובמבר 2015 הגישה המשיבה תביעת גירושין לבית הדין. בחלוף כארבע שנים מיום הגשת תביעת הגירושין – במהלכן התנהלו בפני בית הדין דיונים, ואף נעשו ניסיונות לכונן שלום-בית בין בני הזוג – הגיע בית הדין למסקנה כי העותר אינו מעוניין לחיות עם המשיבה כבן זוגה וכי התנגדותו לגט נועדה להביא לכך שהמשיבה תוותר לטובתו על חלקה בדירתם המשותפת תמורת מתן הגט. נוכח האמור, קבע בית הדין בהחלטתו מיום 17.2.2020 כי העותר חייב ליתן גט למשיבה, וכי עד למתן הגט יחוייב העותר במזונותיה וברפואתה של המשיבה בסך של 3,000 ₪ לחודש. כן נקבע באותה החלטה, כי בית הדין לא ידון בפירוק שיתוף בדירה ובענייני הרכוש האחרים עד הגיעוֹ של בנם הצעיר של העותר והמשיבה לגיל 18 (להלן: ההחלטה על מתן גט). נגד ההחלטה על מתן גט הגיש העותר ערעור לבית הדין הגדול, אשר נדחה על הסף מחמת אי הפקדת ערבות. עתירה לבג"ץ שהגיש העותר נגד ההחלטה על דחיית הערעור על הסף נדחתה על הסף – מהטעם של היעדר עילה להתערבות בג"ץ (בג"ץ 5773/20). לאחר שהעותר עמד בסירובו ליתן למשיבה גט, הוציא מלפניו בית הדין הרבני ביום 27.8.2020 – לבקשת המשיבה, ומבלי לקיים דיון במעמד הצדדים – צו האוסר על העותר לצאת מן הארץ (להלן: ההחלטה בדבר איסור יציאה מהארץ). משעמד העותר בסירובו ליתן גט למשיבה, בניגוד להחלטת בית הדין, קבע בית הדין ביום 6.9.2020 כי על-אף החלטתו הקודמת – לפיה פירוק השיתוף בדירת המגורים לא יבוצע עד שלבנם הצעיר של העותר והמשיבה ימלאו 18 שנה – הדירה תימכר כבר עתה באמצעות כונס נכסים ותמורתה תחולק בין בני הזוג (להלן: ההחלטה על פירוק השיתוף). העותר הגיש מספר בקשות להבהרה ולשינוי ההחלטה על פירוק השיתוף; ומשאלו נדחו, הגיש בקשה לפסילת ההרכב הדן בעניינו. בקשת הפסילה נדחתה על-ידי בית הדין ביום 17.11.2020 (להלן: החלטת הפסילה). ביום 20.10.2020 הגיש העותר ערעור לבית הדין הגדול נגד ההחלטות בדבר חיובו במתן הגט, איסור היציאה מהארץ, פירוק השיתוף והפסילה. ביום 23.5.2021 קיים בית הדין הגדול דיון בערעור, וביום 15.6.2021 נתן את פסק דינו אשר דוחה את הערעור. ביום 22.6.2021 הוגשה העתירה שלפנינו. במסגרתה, מבקש העותר כי נוציא לא פחות מ-14 צווים שונים נגד המשיבים. עיקר טענותיו של העותר מופנות נגד ההחלטות שלהלן, ארבע במספר: ההחלטה על מתן הגט; ההחלטה בדבר איסור היציאה מהארץ; ההחלטה על פירוק השיתוף; והחלטת הפסילה. נטען, כי בית הדין ובית הדין הגדול לא שמעו את עמדת העותר בטרם קבלת ההחלטות האמורות. בתגובתה לעתירה, התייחסה המשיבה לטענות העותר נגד ההחלטה למתן גט וההחלטה על פירוק השיתוף. ביחס להחלטה למתן גט טענה המשיבה כי ערעור על ההחלטה נדחה על הסף, ועתירה לבג"ץ נגד ההחלטה על דחיית הערעור נדחתה על הסף גם היא; ומשכך הוא, מדובר בהחלטה חלוטה. ביחס להחלטה בנוגע לפירוק השיתוף טענה המשיבה כי העותר הינו סרבן גט וכי החלטותיהם של בית הדין ובית הדין הגדול בעניין זה יסודן בדין ואינן קוראות להתערבותו של בג"ץ. לבקשתי, גם היועץ המשפטי לשיפוט הרבני הגיב לעתירה. במסגרת תגובתו לעתירה נטען כדלקמן: ביחס להחלטה על מתן הגט – מדובר בהחלטה חלוטה, אשר אין מקום להידרש לה שנית; ביחס להחלטה בדבר איסור היציאה מהארץ – ההחלטה ניתנה בגין סירובו של העותר להישמע לפסק הדין שמחייבו במתן גט. משכך הוא, ההחלטה ניתנה מכוח סעיף 2(א)(1) לחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), התשנ"ה-1995, אשר אינו מחייב קיום דיון במעמד הצדדים. עם זאת, ככל שהעותר יפנה לבית הדין בבקשה לזמנו לדיון במעמד הצדדים בנוגע לצו, בקשתו תתקבל ויתקיים דיון במעמד הצדדים. נוכח האמור, סבור היועץ המשפטי לשיפוט הרבני כי מן הדין הוא שנדחה את העתירה בעניין זה על הסף בשל אי-מיצוי הליכים וקיומו של סעד חלופי; לעניין ההחלטה על פירוק השיתוף – ההחלטה ניתנה לאחר שהעותר השמיע את עמדתו בעניין הן בפני בית הדין והן בפני בית הדין הגדול. כן נטען, כי על-אף שמונה כונס נכסים למכירת הדירה, טרם ניתנה החלטה אופרטיבית לביצוע המכירה. הובהר, כי קודם למתן החלטה אופרטיבית יזומן העותר לדיון בפני בית הדין מתוך תקווה שהלה יישמע להוראות בית הדין בדבר מתן הגט למשיבה. במסגרת אותו דיון, יוכל העותר, פעם נוספת, להשמיע דברו; ביחס להחלטת הפסילה – מדובר בהחלטה אשר אין עילה להתערב בה בהיעדר חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט. לאחר קבלת רשות לכך, הגיב העותר לתגובת היועץ המשפטי לשיפוט הרבני. בתגובתו טען העותר כי בית הדין הגדול סבר בעצמו כי ההחלטה בעניין מתן הגט אינה חלוטה. כן חזר העותר על דבריו לפיהם לא ניתן לו פתחון-פה בטרם קבלת ההחלטות מושא העתירה. לאחר עיון בעתירה ובנספחיה וכן בהחלטות של בתי הדין ובתגובות לעתירה, הגעתי למסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף. הלכה היא עמנו כי בית משפט זה לא יתערב בהחלטותיו של בית דין דתי אלא במקרים חריגים, צרים ומוגדרים ובהימצא אחד הפגמים כדלקמן: (1) חריגה מסמכות; (2) סטייה ברורה מהוראות חוק המכוונות אל בית הדין הדתי שניתן לראות בה חריגה מסמכות או טעות בדין גלויה ומוכחת על פני הפסק; (3) פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי; וכן (4) כאשר בית משפט זה מגיע לידי מסקנה כי יש להושיט לעותר סעד מן הצדק שאיננו בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר (ראו: בג"ץ 3295/19 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (2.9.2019), פסקה 8 והאסמכתאות שם). עיון בהחלטות אשר ניתנו על-ידי בתי הדין – האזורי והגדול – ובפרוטוקולים של הדיונים שנערכו, מגלה כי דבריו של העותר נשמעו היטב בטרם נדחו – בעיקר מהטעם שהעותר עומד במריו ליתן גט למשיבה. נוכח האמור, אין כל עילה להתערבותנו. אעיר, כי בניגוד לנטען בתגובת העותר, בית הדין הגדול הבהיר היטב כי הוא אינו מאפשר ערעור על ההחלטה בעניין מתן הגט, שכן מדובר בהחלטה חלוטה (ראו, למשל, החלטת בית הדין הגדול מיום 22.10.2020, בה הובהר כי לא יתאפשר ערעור בנוגע לגירושין, אלא רק בענייני הכתובה). במאמר מוסגר אציין כי עמדת היועץ המשפטי לשיפוט הרבני – לפיה במקרים בהם ניתן צו עיכוב יציאה מהארץ מכוח סעיף 2(א)(1) לחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), התשנ"ה-1995, אין חובה לקיים דיון במעמד הצדדים גם כאשר בעל הדין שנגדו ניתן הצו מבקש זאת – מוקשית בעיניי. חרף זאת, נוכח ההצהרה כי בעניין זה העותר יקבל את יומו בבית הדין – ולאחר שידעתי, ורשמתי לפניי, כי בקשות לקיום הדיון בעיכוב יציאה מן הארץ במעמד הצדדים נענות על ידי בתי הדין בחיוב כדבר שבשגרה – איני רואה כל סיבה להידרש לנושא זה. סוף דבר, העתירה נדחית. לנוכח התנהלות העותר, שקלתי אם יהא זה ראוי לחייבו בהוצאות משמעותיות לטובת המשיבה והמדינה. בנסיבות העניין, הגעתי למסקנה כי טוב נעשה אם נימנע מכך, מאחר שהדבר יפגע בכלכלת ילדיהם הקטינים של בני הזוג, עליה מופקד העותר באופן בלעדי. אבל גם בנסיבות כאלה, פטור בלא כלום אי-אפשר. אשר על כן, העותר ישלם למשיבה הוצאות מופחתות בסך של 1,000 ₪ בלבד. ניתן היום, ‏כ"ז בתשרי התשפ"ב (‏3.10.2021). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 21044030_F07.docx עב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1