אלי (שלומי) שלו נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 4403/09 בבית המשפט העליון ע"פ 4403/09 בפני: כבוד השופט י' דנציגר המערער: אלי (שלומי) שלו נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 28.4.09 בע"פ 7373/09 שניתן על ידי כבוד הנשיאה ד' ברלינר תאריך הישיבה: י"א בסיוון התשס"ט (3.6.2009) בשם המערער: עו"ד א' אמיגה בשם המשיבה: עו"ד ע' מנחם פסק-דין לפניי ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 28.4.09 בע"פ 7373/09 (כבוד הנשיאה ד' ברלינר) אשר דחה את בקשת המערער להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו מיום 24.9.96 בת"ד 466634/95 (כבוד השופט י' הלוי). העובדות על פי כתב האישום 1. ביום 24.9.94 בשעה 14:40 לערך, עת ביקש להחנות את רכבו ברחוב הנרייטה סולד בעיר חולון ונסע לשם כך לאחור, התנגש המערער במונית שעמדה מאחוריו ואשר ממנה ירד באותה עת נוסע. כתוצאה מכך, נחבלה נהגת המונית וניזוקו כלי הרכב המעורבים בתאונה. אף על פי כן, לא מסר המערער את פרטי הזיהוי שלו ושל רכבו לנהגת המונית. בשל מעשים אלו, יוחסו למערער נסיעה לאחור בחוסר זהירות, עבירה על תקנה 45(1) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן – תקנות התעבורה) ועל סעיף 38 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן – פקודת התעבורה); אי מסירת פרטים, עבירה על תקנה 144(א)(3) לתקנות התעבורה ועל סעיף 38(1) לפקודת התעבורה. הליכים קודמים 2. בית המשפט לתעבורה קבע בהחלטתו מיום 24.9.96 כי משהוזמן המערער לדיון כדין ומשהגיש התובע אישור על המצאת ההזמנה לדין למבקש ואילו הלה לא התייצב לדיון שהתקיים בעניינו ולא השיב בכתב לכתב האישום שהוגש נגדו, יש לראות בכך הודיה מצד המערער בעובדות הנטענות בכתב האישום והרשיע אותו בעבירות המיוחסות לו. משכך, נפסל המערער מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של שמונה חודשים בפועל ולתקופה של שלושה חודשים על תנאי למשך שלוש שנים וחויב בתשלום קנס בסך 1,500 ₪. בשנת 2009, הגיש המערער בקשה לביטול פסק דין זה, בה נטען, בין היתר, כי המערער לא היה מעורב בתאונה נשוא כתב האישום, לא קיבל כל הזמנה לדין וכי שמו כלל לא מופיע בכתב האישום שהוגש כנגדו, כי אם שמו של אדם אחר, כאשר רק לאחרונה נודע למערער על פסילת רישיון הנהיגה שלו על ידי בית המשפט לתעבורה. בית המשפט לתעבורה (כבוד השופט ש' איזקסון) דחה ביום 8.2.09 את בקשתו של המערער בקובעו כי ביום "24.9.96 נדון הנאשם [המערער] כדין בהעדרו", כאשר "לא זו בלבד שהנאשם לא טרח ובדק עניין זה, אלא שמסתבר שהוא חתום על ההזמנה, לא התייצב והפעיל לריק את הליכי בית המשפט, כשהוא משחית את זמנם של התביעה ובית המשפט ללא כל טעם המתקבל על הדעת". המערער הגיש בקשה לעיון חוזר בהחלטה האמורה, במסגרתה טען כי כלל לא הוכח כי הוא זומן כדין לדיון שהתנהל בעניינו בפני בית המשפט לתעבורה ואין לומר על כן כי הגיש את בקשתו לביטול פסק דין לריק וכי בזבז בכך את זמנו של בית המשפט. בית המשפט לתעבורה דחה ביום 2.3.09 את בקשתו של המערער לעיון חוזר ואולם "לפנים משורת הדין... צמצם את ההוצאות שהוטלו על הנאשם [המערער]" בהחלטתו מיום 8.2.09. או אז, עתר המערער לבית המשפט המחוזי בבקשה להאריך את מועד הגשת הערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה מיום 24.9.1996, ערעור אליו כרך המערער גם את שתי החלטותיו הנוספות של בית המשפט לתעבורה. ביום 28.4.09 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה בקובעו כי "אין כל נימוק בבקשה מדוע יש לנקוט בצעד החריג ביותר של הארכת המועד לתקופה של כ-13 שנים !". כן, נקבע כי לא היה מקום לכרוך את החלטותיו של בית המשפט לתעבורה מיום 8.2.09 ומיום 2.3.09, כאשר גם בכל הנוגע להחלטה מיום 8.2.09 ממילא איחר המבקש בהגשת הערעור. 3. מכאן הערעור שלפניי. יצויין כי משנקבע ברע"פ 8274/99 חילף נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ד(1) 433 (2000) כי החלטת בית משפט מחוזי בעניין הארכת מועד ניתנת לערעור בזכות ומשנקבע בהמשך לכך בפסיקתו של בית משפט זה כי ערעור על החלטה כאמור יידון בפני שופט יחיד [ראו: ע"פ 2525/05 זיינלוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.6.05). והשוו: ע"פ 2393/06 כאמל סאלח חמוד ז"ל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.6.06), פסקה 8], ראיתי לדון גם בתיק זה כדן יחיד. עיקר טענות המערער 4. לטענת המערער - באמצעות בא כוחו, עו"ד ארז אמיגה - הוא מעולם לא היה מעורב באירוע נשוא כתב האישום, כאשר שמו אף לא מופיע בכתב האישום, אלא שם של אדם אחר. עוד טוען המערער כי הוא מעולם לא זומן לדיון בעניינו בפני בית המשפט לתעבורה, כאשר המערער התגורר בכתובת שונה מזו שאליה נשלח הזימון לדיון בעוד שהוריו הם שהתגוררו בכתובת האמורה במועד הרלבנטי. בנוסף, טוען המערער כי משחלפו יותר מעשר שנים ממועד גזר דינו של בית המשפט לתעבורה והמערער טרם החל בריצוי העונש שנגזר עליו, יש לקבוע, בהתאם לסעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן – חוק סדר הדין הפלילי], כי עונשו התיישן. לבסוף, טוען המערער כי לא היה מקום לחייבו בהוצאות משפט במסגרת בקשתו לביטול פסק הדין וכי שגה בית המשפט המחוזי עת נמנע מלהעניק ארכה להגשת הערעור. עיקר טענות המשיבה 5. לטענת המשיבה – באמצעות באת כוחה, עו"ד עדי מנחם – אין לקבל ערעור על פסק דין שניתן לפני כשלוש עשרה שנים, כאשר אף שהשם שנכתב בכתב האישום הינו מוטעה הרי שתעודת הזהות המצויינת בו הינה זו של המערער וכאשר קיים אישור מסירה כדין עליו מופיע שמו הנכון של המערער, כמו גם חתימתו. בנוסף, מציינת המשיבה כי מבדיקה שנערכה על ידה עולה כי המערער התגורר לפרקים בדירה אליה הומצאה ההזמנה לדיון. בנסיבות אלה, כך לטענת המשיבה, ונוכח חזקת התקינות המנהלית, מוטל על שכמו של המערער נטל גבוה ביותר להוכיח כי לא בוצעה מסירה כדין, נטל אותו הוא לא הצליח להרים. דיון והכרעה 6. לאחר שעיינתי בכתב הערעור על צרופותיו ושמעתי את טענות בעלי הדין בדיון שהתקיים לפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. אין בידי לקבל את טענת המערער לפיה הוא לא קיבל מעולם זימון לדיון שהתקיים בפני בית המשפט לתעבורה ביום 24.9.96. סעיף 237 לחוק סדר הדין הפלילי מגדיר את אופן המצאתה של הזמנה לדיון לנאשם והוא קובע כי זו תהיה באחת מאלה: "במסירה לידו; ובאין למצאו במקום מגוריו או במקום עסקו – לידי בן משפחתו הגר עמו...". טופס ההזמנה לדיון אשר צורף על ידי המערער עצמו לכתב הערעור נוקב בשמו של המערער ונושא את חתימתו. הגם שלטענת המערער חתימה זו אינה חתימתו, משטענתו זו נטענה בעלמא מבלי שהוא סיפק הסבר כלשהו למיהות החתום על הטופס ולא הביא כל ראיה לכך שאין המדובר בחתימתו, איני מוצא מקום להתערב בהקשר זה בקביעתה של הערכאה הדיונית כי הוא הוזמן לדיון כדין, בהתאם לחלופה הראשונה של סעיף 237 הנ"ל. מעבר לנדרש, וככל שיש ממש בטענת המערער כי לא הוא היה זה אשר חתם על טופס ההזמנה לדין, נראה כי מתקיימת בעניין שלפניי גם החלופה השניה של סעיף 237 לחוק סדר הדין הפלילי. כאמור לעיל, בא כוחו של המערער ציין בדיון שהתקיים לפניי כי בדירה אליה נשלח הזימון לדיון התגוררו הוריו הקשישים של המערער ואף שטען כי במועד הרלבנטי המערער לא התגורר בדירה זו לא הוכחשה טענת המשיבה כי הוא "נכנס ויצא" מהדירה לאורך השנים. בנסיבות מיוחדות אלה ניתן לקבוע כי גם אם לא המערער, אלא אחד מהוריו שהתגוררו בדירה הנדונה קיבל לידיו את ההזמנה לדין וחתם עליה, די בכך כדי לענות על דרישת החלופה השניה בסעיף 237 לחוק סדר הדין הפלילי. משכך, וכאשר מספר הזהות המופיע על גבי כתב האישום הינו מספר הזהות של המערער, אין בהופעתו המשובשת של שם המערער על גבי כתב האישום, שיבוש שאינו אלא ליקוי טכני בעריכתו של כתב האישום, "כדי לפגום בתקפם של ההליכים" במסגרתם הורשע המערער [סעיף 238 לחוק סדר הדין הפלילי]. 7. גם דין טענת ההתיישנות שהעלה המערער להידחות. סעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי קובע כי: "עונש שהוטל לא יתחילו בביצועו... אם מיום שפסק הדין נעשה לחלוט... עברו – (1) בפשע – עשרים שנים; (2) בעוון – עשר שנים; (3) בחטא – שלוש שנים" [ההדגשה אינה במקור – י.ד.] מניין תקופת התיישנותו של העונש מתחיל אפוא במועד שבו פסק דינו של המורשע בדינו נעשה חלוט [ראו למשל: רעא 10200/07 עו"ד מזל מנצורי-טחורש נ' מדינת ישראל, משטרת ישראל - אגף התנועה (לא פורסם, 1.4.08)]. המערער מבקש להחזיק בנקודה זו את החבל בשני קצותיו. מחד, טען הוא בפני בית המשפט המחוזי וטוען הוא אף לפניי כי יש להיעתר לבקשתו להארכת המועד להגשת הערעור, ובכך טוען הוא למעשה כי פסק דינו של בית המשפט לתעבורה אינו חלוט; מאידך, מבקש המערער לבסס את טענת ההתיישנות, טענה אשר לשם ביסוסה עליו להראות, כאמור לעיל, כי פסק הדין המרשיע הפך חלוט. בכך כמובן לא יכול המערער להצליח. כשלעצמי אני סבור כי צדק בית המשפט המחוזי עת סירב, לאחר שחלפו כשלוש עשר שנים מעת שניתן פסק דינו המרשיע של בית המשפט לתעבורה, להיעתר לבקשת המערער להארכת מועד, ובכך נשלל היסוד להעלאת טענותיו של המערער בערעור זה לגופו של עניין. ומכל מקום, כמפורט לעיל, גם אם הייתי מגיע למסקנה אחרת בנקודה זו, הרי שבכך היה נשמט, מיניה וביה, הבסיס לטענת ההתיישנות שמעלה המערער. 7. אשר על כן, הערעור נדחה ופסק דינו של בית המשפט לתעבורה מיום 24.9.96 יוותר על כנו. בנסיבות המקרה איני רואה מקום לעשות צו להוצאות. ניתן היום, י"ב בסיוון התשס"ט (4.6.2009). ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09044030_W03.doc אג מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il