וילאר נכסים 1985 בע"מ נ. דני קליין

החלטה בתיק ע"א 440/14 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 440/14 ע"א 7062/14 לפני: כבוד המשנה לנשיאה ח' מלצר כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט (בדימ') א' שהם המערערים והמשיבים שכנגד ב-ע"א 440/14 והמשיבים ב-ע"א 7062/14: 1. וילאר נכסים 1985 בע"מ 2. Kpt Besitz 3. שלמה טיסר נ ג ד המשיבים והמערערים שכנגד ב-ע"א 440/14 והמערערים ב-ע"א 7062/14: 1. דני קליין 2. Domoteck Temperier ערעור וערעור שכנגד על פסקי דינו, החלקי והמשלים, של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ד"ר ע' זרנקין) מהתאריכים 24.11.2013 ו-22.07.2014 ב-ת"א 9653-07-11 בשם המערערים והמשיבים שכנגד ב-ע"א 440/14 והמשיבים ב-ע"א 7062/14: עו"ד אליהו מאיר בשם המשיבים והמערערים שכנגד ב-ע"א 440/14 והמערערים ב-ע"א 7062/14: עו"ד צבי שטוירמן; עו"ד זוהר לוי פסק-דין המשנה לנשיאה ח' מלצר: 1. לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו החלקי של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ד"ר ע' זרנקין) מתאריך 24.11.2013 ב-ת"א 9653-07-11 (להלן: פסק הדין החלקי) במסגרתו ניתן סעד הצהרתי שקבע כי העסקה שנערכה בין המשיב והמערער שכנגד 1 ב-ע"א 440/14 (הוא המערער והמשיב שכנגד 1 ב-ע"א 7062/14; להלן: דני) לבין המערערת והמשיבה שכנגד 1 ב-ע"א 440/14 (היא המשיבה והמערערת שכנגד 1 ב-ע"א 7062/14; להלן: וילאר נכסים או: וילאר) הינה, למעשה, עסקת הלוואה שבגדרה וילאר הלוותה לדני סך של 730,000 אירו. כן נקבע, כי בגין אותה הלוואה, קיבלה וילאר במהלך תקופה של כ-9 שנים סך של 957,337 אירו, אשר מתוכם 692,337 אירו שולמו ישירות על-ידי דני, ועוד 265,000 אירו התקבלו כתוצאה ממימוש בטוחה על-ידי וילאר. 2. כמו כן, לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו המשלים של בית המשפט המחוזי בחיפה מתאריך 22.07.2014 (להלן: פסק הדין המשלים), בגדרו נקבע כי תקופת ההלוואה שבין וילאר ודני נמשכה מתאריך 22.01.2003 ועד לתאריך 31.08.2010 וכי שיעור הריבית השנתית שעל בסיסה ניתנה ההלוואה עומד על 12.68% לשנה. בסיכום הדברים נקבע כי כדי לפרוע סופית את ההלוואה, על דני להשיב לוילאר סכום של 353,769 אירו (כאשר סכום זה כלל הפרשי ריבית והצמדה מתאריך 31.08.2010 ועד למועד חוות הדעת, שחישבה את הסכומים הנ"ל). להלן אביא את עיקרי הנתונים הדרושים להכרעה במכלול הסוגיות שלפנינו, כאשר פסק הדין החלקי בצירוף פסק הדין המשלים יקראו להלן ביחס לצרכי נוחיות: פסק הדין. רקע עובדתי 3. במהלך שנת 2002 דני התעניין ברכישת נכס בגרמניה בסך של כמיליון אירו (להלן: הנכס) ולצורך כך הקים את המערערת והמשיבה-שכנגד 2 ב-ע"א 440/14 (להלן: KPT). לאחר תשלום מקדמה על הנכס, נותר לדני לשלם עבורו סך של 730,000 אירו, אשר בגינו הוא התקשה לקבל הלוואה. 4. במסגרת ניסיונותיו לגייס את הסכום האמור, פנה דני למערער והמשיב-שכנגד 3 ב-ע"א 440/14 (הוא המשיב והמערער-שכנגד 3 ב-ע"א 7062/14; להלן: שלמה) בבקשה לקבלת סיוע כספי בסך 730,000 אירו, וזאת על רקע יחסי החברות ששררו ביניהם והעסקים המשותפים שקיימו ביניהם בעבר. 5. שלמה נענה לבקשתו של דני הנ"ל והסכים להעביר ל-KPT סכום של 730,000 אירו באמצעות חברת וילאר שבבעלותו, וזאת על-פי המתווה הבא: (א) דני יעביר לוילאר את רוב המניות ב-KPT. (ב) חברת KTHT – חברה נוספת בבעלותו של דני (להלן: KTHT) – תשכור מ- KPT את הנכס ותשלם לה בעבורו דמי שכירות חודשיים. (ג) דני יערוב באופן אישי להשבת הסכום של 730,000 אירו לוילאר. 6. בתאריך 23.12.2002, דני שלח מכתב לשלמה שבו פורטו תנאי המתווה וההסכמות אליהן דני ושלמה הגיעו (להלן: מסמך מתווה העסקה). בין היתר נכתב כי הצדדים הסכימו לתנאים הבאים: (א) וילאר תרכוש 94% ממניות KPT בתמורה לסך של 23,500 אירו. (ב) וילאר תלווה ל-KPT סך של 715,000 אירו לצורך השלמת רכישת הנכס על ידי KPT. ההלוואה תישא ריבית חודשית בשיעור של 1%, והיא תוחזר לוילאר תוך תקופה של 51 חודשים. (ג) KPT תחתום על הסכם שכירות עם KTHT לתקופה של 51 חודשים. דמי השכירות יועמדו על סך של 7,900 אירו לחודש והם ישמשו לתשלום הריבית לוילאר. (ד) אם הצדדים יחליטו למכור את הנכס לפני תום תקופת ההסכם, או עם סיומה – סכום ההלוואה יוחזר לוילאר במלואו. אם הנכס יימכר בסכום הנמוך מיתרת ההלוואה, דני יהא ערב להשלמתו עד לסכום ההלוואה. 7. בתאריך 25.12.2002 נחתמו בין הצדדים שני הסכמים. ההסכם הראשון כונה על-ידי הצדדים "הסכם מכר מניות" (להלן: ההסכם הראשון). בגדרו של ההסכם הראשון דני התחייב להעביר לוילאר 94% ממניות KPT בתמורה לסך של 23,500 אירו, ואילו וילאר התחייבה להעמיד לטובת KPT הלוואה בסך כולל של 713,000 אירו (זה המקום לציין שעל-אף שבנוסח ההסכם הראשון נרשם כי סכום ההלוואה שהעמידה וילאר ל-KPT עומד על 713,000 אירו, הצדדים הסכימו בפועל שההלוואה שוילאר העניקה ל-KPT תעמוד על סכום של 730,000 אירו, וכך נקבע גם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד). עם זאת, הצדדים הסכימו כי כל הוצאותיה של KPT יושתו על דני והוא יישא בהן בעצמו ולבדו. 8. עוד נקבע בהסכם הראשון כי הסכום שאותו התחייבה וילאר לשלם לדני בעבור מניות KPT (23,500 אירו), בצירוף סך של 15,500 אירו שאותו הייתה חייבת KPT לדני בשל הלוואת בעלים שהלווה לה בעבר (ובסך-הכל סכום של 39,000 אירו), יועברו שניהם ל-KPT ויוחזקו על ידה כפיקדון נושא פירות עד להשלמת כל התחייבויותיהם של דני ושל KTHT כלפי וילאר וכלפי KPT. בנוסף דני התחייב לשעבד את כל מניותיו ב-KPT בשיעבוד ראשון מדרגה ראשונה לטובת וילאר וזאת לשם הבטחת מלוא התחייבויותיו כלפיה. 9. לבסוף, הוסכם בין הצדדים כי דני יוכל לרכוש את כל מניותיה של וילאר ב-KPT בסכום של 23,500 אירו, בתנאי שיפרע את מלוא ההלוואה שהעמידה וילאר ל-KPT. אופציה זו הועמדה לרשותו של דני למשך 51 חודשים ממועד החתימה על ההסכם הראשון. בהקשר זה הוסכם עוד כי לוילאר תישמר הזכות למכור את מניותיה ב-KPT באופן שבו אם הסכום שיתקבל עבור מכירת KPT יהיה נמוך מסך של 752,000 אירו, דני יחויב להשלים לוילאר את הסכום עד לסך של 752,000 אירו. אם, לעומת זאת, הסכום שוילאר תקבל על מכירת מניותיה ב-KPT יהיה גבוה מסכום של מיליון אירו, אזי היתרה שמעל למיליון אירו תתחלק בין וילאר לבין דני בהתאם לחלקם באחזקת מניות KPT. 10. ההסכם השני נשא את הכותרת: "חוזה שכירות למבנה תעשייה" (להלן: ההסכם השני). במסגרת הסכם זה הוסכם כי KPT תשכיר ל-KTHT את הנכס לתקופה של 51 חודשים עבור דמי שכירות חודשיים של 8,000 אירו. כן הוסכם כי לצורך הבטחת התחייבויותיה, KTHT תפקיד סכום של 39,000 אירו כפיקדון ואילו דני ישעבד את מניותיו ב-KPT לטובת וילאר. 11. לאחר חתימת שני ההסכמים הנ"ל, הצדדים הסכימו בעל-פה כי תקופת השכירות שבה עוסק ההסכם השני תחל בתאריך 01.02.2003 ותימשך 51 חודשים, כמוסכם, עד לתאריך 01.05.2007. 12. בתאריך 01.02.2003 KTHT החלה לשכור את הנכס מ-KPT, עשתה בו שימוש לצרכיה ושילמה את דמי השכירות שעליהם הוסכם. עם זאת כחודשיים לאחר מועד תחילת השכירות, חלו עיכובים בהעברת דמי השכירות מצד KTHT ולעתים הדבר הוביל לכך שדמי השכירות עבור חודשים מסוימים לא שולמו במלואם. בהקשר לכך, בתאריך 27.07.2004 דני שלח מכתב לשלמה ובו הודיע לו כי הוא נאלץ לצמצם את פעילותו בגרמניה, כי הוא מנסה למצוא קונה לנכס וכי הוא מבקש לעשות שינוי בהסכם השכירות כך שדמי השכירות ישולמו מהארץ ולא מגרמניה. 13. בתאריך 29.07.2004 נפגשו דני ושלמה בפגישה שבה נכח גם החשב ומנהל הכספים בוילאר, מר מוטי בן עמי (להלן: מוטי). ההסכמות שאליהן הצדדים הגיעו בפגישה זו הועלו על הכתב ובתוך כך: דני התחייב להמשיך ולשלם את שכר הדירה מהארץ ישירות לוילאר נכסים וזאת במסגרת אחריותו האישית. במקביל, הוסכם כי KPT תחדל מלהוציא חשבוניות ל-KTHT כדי להימנע מתשלום מע"מ. עוד הוסכם כי דני ידאג שהדו"חות הכספיים של KPT יצאו בהתאם. לבסוף הוסכם כי: "5. ורד מוילאר תכין מסמך משפטי שמסדיר את המצב החדש: אי עמידה בתשלום שכ"ד ע"י KTHT שמכניסה את ערבותו של דני לעניין. מצב עדכני של ההלוואה ל-KPT. תשלומי שכ"ד מהארץ ישירות לוילאר. דני יפעל לקבלת הלוואה ע"ס 550,000 יורו מהבנק הגרמני ע"י KPT שתחליף את ההלוואה מוילאר נכסים. על יתרת ההלוואה מוילאר נכסים ל-KPT יעבור דני שישלם אותה בפריסה". 14. במהלך שנת 2005 חלו פיגורים נוספים בתשלום דמי השכירות לוילאר. בעקבות עיכובים אלו, נערכה בתאריך 31.07.2005 פגישה נוספת בין דני, שלמה ומוטי, שבה הוסכם שוב כי דני ידאג לתשלום מלוא דמי השכירות שהיו אמורים להשתלם עד לאותו מועד (סך של 49,920 אירו) וכן צויין כי דני מנסה לקבל הלוואה בנקאית בסך של חצי מיליון אירו על מנת לפרוע את ההלוואה ולרכוש מוילאר את KPT. 15. בתאריך 01.05.2007 הסתיימה תקופת השכירות של הנכס שעליה הוסכם במסגרת הסכם השכירות. עם זאת הצדדים הסכימו ביניהם בעל פה על הארכת תקופת השכירות בתקופה נוספת שלא נקצבה על ידם. בהתאם להסכמה זו, KTHT המשיכה לשכור את הנכס ולשלם את דמי השכירות עד לחודש אוגוסט 2010, שאז חדלה מלעשות כן, כפי שיתואר להלן. 16. כפי שנקבע על-ידי בית המשפט המחוזי הנכבד, המחלוקת שבין הצדדים נתגלעה בשנת 2009 בעת ש-KTHT התעכבה פעם נוספת בהעברת דמי השכירות בעד הנכס. במקביל דני ביקש להשיב לוילאר את יתרת ההלוואה ולקבל לידיו בחזרה את מניותיו ב-KPT. בהמשך לכך, החלו התכתבויות עניפות בין דני לבין שלמה ובין יועציהם המשפטיים שעניינן פירעון ההלוואה לטובת וילאר והשבת מניות KPT לרשותו של דני. במסגרת התכתבויות אלו נציגיו של דני הציעו מתווים שונים להשבת הכסף לוילאר ולהעברת מניות KPT לרשותו של דני, כאשר על-פי אחד המתווים סכום ההלוואה שאותו נותר לדני להשיב לוילאר עמד על סך של 680,000 אירו, אשר הוצע כי יוחזרו ב-48 תשלומים חודשיים בריבית של 7.5%, ואילו על פי המתווה השני, עמד הסכום על סך של 580,000 אירו, אשר 230,000 אירו מתוכו ישולמו ב-48 תשלומים בריבית שנתית של 7.5% ו-350,000 האירו הנותרים יישאו ריבית שנתית בשיעור של 12% עד למועד מכירת הנכס וייפרעו לאחר מועד מכירתו. 17. לאחר ההתכתבויות הנ"ל אלו, בתאריך 03.08.2010 דני ושלמה נפגשו במטרה להגיע להסדר. במהלך פגישה זו סוכם ביניהם כי חובה של KPT בגין ההלוואה יעמוד על סך של 646,000 אירו. כשבוע לאחר מכן, דני שלח מכתב לשלמה ובו ציין כי הוא אמנם לא חולק על סכום ההלוואה שסוכם ביניהם, אך טען כי שלמה חייב לו סכום של 410,000 ש"ח בגין עסקה אחרת שנערכה ביניהם. עוד באותו החודש, חדלה KTHT לשלם את דמי השכירות החודשיים ל-KPT בעבור הנכס. 18. בתאריך 08.12.2010 דני שלח מכתב לשלמה ובו דיווח לו כי הוא החליט לבדוק באופן עצמאי את הסכום שאותו הוא חייב לוילאר, בהתאם לתשלומים שאותם העבירה KTHT ל-KPT. דני הוסיף, כי על פי ממצאיו של רואה החשבון של KPT, לנוכח הסכומים שהעבירה KTHT ל-KPT במרוצת השנים בגין שכירות הנכס, והוצאות שונות נוספות, הרי ש-KTHT שילמה ל-KPT סכום הגבוה ב-207,915.27 מהסכום שאותו הייתה צריכה לשלם לה בעבור תקופת השכירות. משכך, עם החזרת הנכס לידי דני והזרמת סך של 500,000 ש"ח כנגד העברות הבנקאית, תוכל מערכת היחסים שבין דני לוילאר, לבוא לידי סיום. 19. בתאריך 12.12.2010 שלמה השיב למכתבו הנ"ל של דני וטען כי האמור בו מעוות את המציאות ואת המערכת העסקית שנרקמה בין הצדדים. על-פי האמור במכתבו של שלמה, בין הצדדים נכרתה עסקה כלכלית שעל פיה וילאר העמידה הלוואה, בכפוף לתשלום ריבית עד מלוא הפירעון. תשלומי ריבית אלו, כך נטען, תורגמו לדמי השכירות שאותם נדרשה KTHT לשלם ל-KPT. משכך שלמה עמד על כך כי הבאת מערכת היחסים העסקית שבין הצדדים לידי סיום תוביל לכך שהנכס יועבר לידי וילאר, אשר תמכור אותו בשוק. במידה והסכום שיתקבל בעבור הנכס יפחת מ-752,000 אירו, וילאר תתבע את תשלום יתרת הסכום מדני, כפי שנקבע במסגרת ההסכם הראשון. בהקשר זה הוסיף שלמה וטען כי על-פי הערכת שווי שנערכה לנכס על ידי וילאר, שוויו הנוכחי של הנכס עומד על סך של 350,000 אירו, כך שמכירתו צפויה לחייב את דני לשלם כ-400,000 אירו לוילאר. 20. בתאריך 04.01.2011 שלמה שלח לדני מכתב נוסף ובו חזר על טענתו לפיה עם סיום היחסים שבין הצדדים, וילאר תהיה זכאית למכור את הנכס באופן שבו אם הסכום שיתקבל בעדו יפחת מ-752,000 אירו, דני יתחייב להשלים את יתרת הסכום. באותו מכתב שלמה הציג שתי חלופות לצורך הבאת מערכת היחסים שבין הצדדים לידי סיום: החלופה הראשונה הורתה על העמדת הנכס למכירה על-ידי וילאר, או על-ידי דני, תוך ניסיון להגדיל את הסכום שיתקבל בעבורו עד כמה שניתן. לאחר מכן, יתרת הסכום (שעל-פי הערכות וילאר עמדה על כ-450,000 אירו) תשולם על-ידי דני ב-48 תשלומים שווים שיישאו ריבית בשיעור של 7.5%. על פי החלופה השניה, וילאר תעמיד לטובת דני הלוואה לרכישת הנכס ל-4 שנים, בסך 671,206 אירו ועוד 23,5000 אירו, וזאת לצורך פירעון ההלוואה המקורית. ההלוואה תיפרע ב-48 תשלומים שווים שישאו ריבית בשיעור 7.5%. על-פי חלופה זו, הנכס יישאר בבעלות וילאר על לפירעון ההלוואה, או שישועבד לטובתה להבטחת הפירעון. 21. בתאריך 01.02.2011 נשלח לדני מכתב נוסף מטעם וילאר ובו היא הודיעה לו כי בכוונתה למכור את הנכס וממילא אף את מניותיה ב-KPT. נוכח האמור, דני התבקש לפרוע באופן מיידי את חובותיה של KTHT ל-KPT בגין שכירות הנכס, אשר עמדו, לטענת וילאר, על סך של 106,968 אירו (סכום הכולל ריבית פיגורים). 22. בתאריך 15.02.2011 שלח דני, באמצעות עורך דינו, מכתב לוילאר ובו הציע כי הוא יעביר לוילאר סך של 23,000 אירו בעבור מניותיו ב-KPT. במכתב צוין כי בפועל, KTHT העבירה ל-KPT במהלך השנים סכום כולל של 635,918 אירו ומכאן שהחוב לוילאר עומד על 463,082 אירו בלבד. בנוסף, דני ציין כי על-פי נתוני שמאות שבידו, שוויו של הנכס נכון לתאריך 03.02.3011 עומד על סך של 753,000 אירו ו-380,000 אירו במימוש מהיר. משכך דני הציע לוילאר שתי חלופות משלו לסיום מערכת היחסים ביניהם: על פי החלופה הראשונה, וילאר תמכור את הנכס, ובמידה והסכום שיתקבל בעבורו יפחת מסך של 463,082 אירו, KTHT תשלם מחצית מהסכום כאשר וילאר תוותר על היתרה. על-פי החלופה השניה, הנכס יושכר בעבור המשך התשלומים לוילאר. 23. בתאריך 17.03.2011, וילאר שלחה לדני מכתב תגובה ובו הודיעה לו כי בכוונתה למכור את הנכס לצד שלישי וכי היא כבר קיבלה במסגרת זו שתי הצעות מחיר (אשר הראשונה שבהן עמדה על סך של 250,000 אירו בעבור הנכס והשניה על סך של 230,000 אירו בעבור מניותיה של וילאר ב-KPT). לנוכח האמור, ולנוכח זכות הסירוב שהוענקה לדני בהסכם בעלי המניות, הודיעה וילאר כי היא מעניקה לדני זכות סירוב למשך 15 ימים. דני לא הגיב על מכתב זה ומשכך נעשה ניסיון מצידו של שלמה להגיע עם דני לפשרה נוספת. בתאריך 23.05.2011 הודיעה וילאר לדני במכתב כי פג תוקפן של כל הצעות הפשרה שעלו על השולחן עד לאותו תאריך, וכי היא פועלת למכירת הנכס. 24. בתאריך 30.05.2011 שלח בא-כוחו של דני מכתב לוילאר ובו פירט את טענותיו כנגד וילאר. בתגובה לכך, שלחה באת-כוחה של וילאר מכתב לדני ובו פורטו טענות וילאר (הטענות שהופיעו במכתבים הנ"ל עומדות גם בבסיס טיעוניהם של הצדדים בערעור ובערעור שכנגד שלפנינו ומשכך הן יפורטו להלן). 25. בעקבות השתלשלות הדברים המתוארת לעיל, הוגשו לבית המשפט המחוזי הנכבד התביעה והתביעה שכנגד מושאי פסק דינו החלקי של בית המשפט המחוזי הנכבד. במסגרת תביעתו, דני ביקש מבית המשפט להצהיר כי בין הצדדים נכרתה עסקת הלוואה שבמסגרתה הועברו על-ידו לוילאר 94% ממניות KPT כבטוחה לפירעון ההלוואה, וכן כי דני פרע את ההלוואה במלואה באמצעות תשלומים חודשיים ששולמו על-ידי KTHT ל-KPT בצורה של "דמי שכירות" עבור הנכס. בנוסף דני עתר לסעד של אכיפה שיחייב את וילאר להשיב לו את כל מניותיה ב-KPT. 26. מנגד, וילאר גרסה כי העסקה שנרקמה בין הצדדים לא הייתה עסקת הלוואה, אלא עסקת שכירות. לשיטתה, וילאר הסכימה לרכוש את הנכס לבקשתו של דני ולהשכירו ל-KTHT. מניות KPT נרכשו על-ידי וילאר, לטענתה, ולא הועברו לה כבטוחה, ומשכך להלוואה בסך 730,000 אירו שהלוותה וילאר ל-KPT – אין קשר לדני. וילאר הוסיפה וטענה כי החל מחודש אוגוסט 2010, KTHT חדלה מתשלום דמי השכירות עבור הנכס וזאת למרות שהיא המשיכה להחזיק בו. לטענת וילאר, לאחר שדני ויתר בפועל על זכות הסירוב הראשונה שהוענקה לו על ידה, היא מכרה את הנכס בסכום של 265,000 אירו. נוכח האמור וילאר עתרה לחייב את דני בתשלום סך של 205,096.85 אירו, הוא הסכום שאותו KTHT נותרה חייבת ל-KPT, בנוסף לסך של 503,000 אירו, שהינם ההפרש בין הסכום שהתקבל בעד מכירת הנכס לסך שלו התחייבה וילאר בהסכם מכירת המניות, ואותו על דני להעביר לה, לטענתה. פסק דינו החלקי של בית המשפט המחוזי הנכבד 27. בתאריך 24.11.2013 ניתן פסק דינו החלקי של בית המשפט המחוזי הנכבד ובמסגרתו נדחתה התביעה שכנגד מצד וילאר ואילו תביעתו של דני התקבלה בחלקה כך שהוענקו לו הסעדים שפורטו בפיסקה 1 שלעיל. 28. במסגרת פסק הדין החלקי בית המשפט קבע כי התשתית העובדתית שנפרסה בפניו, בין היתר לנוכח שמיעת והערכת עדויותיהם של דני, שלמה ומוטי, מעלה כי השתלשלות הדברים בענייננו הייתה, כפי המתואר להלן: דני הקים את KPT במטרה לרכוש את הנכס. לאחר שלא עלה בידו להשלים את הרכישה, הוא פנה לשלמה על מנת שזה יסייע לו בהשגת יתרת סכום הרכישה. לאחר משא ומתן, הסכימו דני ושלמה לערוך ביניהם עסקת הלוואה. משכך, וילאר הלוותה לדני סך של 730,000 אירו, שהוסכם כי יוחזרו בתשלומים חודשיים של 8,000 אירו למשך תקופה שלא תפחת מ-51 חודשים. תשלומים אלו היו אמורים לבטא הן תשלומים עבור קרן ההלוואה והן עבור הריבית. במקביל, בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי דני הפקיד בידי וילאר את רוב מניותיו ב-KPT, את הפיקדון עבור התמורה שקיבל בגין מניותיו על סך של 39,000 אירו וכן שיעבד את כל מניותיו ב-KPT, וכל זאת כבטוחה להשבת חובו לוילאר. החזר ההלוואה בוצע כאופן שבו חברת KTHT "שכרה" את הנכס מ-KPT והעבירה דמי שכירות שכיסו את תשלומי ההחזר שסוכמו על פי הסכם ההלוואה. במילים אחרות, תשלומי השכירות גילמו למעשה את תשלומי החזר ההלוואה שדני לקח מוילאר. לאחר שדני לא עמד בהחזר כל התשלומים – וילאר מימשה את בטוחתה, ומכרה את הנכס לצד שלישי תמורת סך של 265,000 אירו. 29. בסיכומם של דברים, בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי וילאר הלוותה לדני סך של 730,000 אירו ובגין הלוואה זו היא קיבלה לידיה, במהלך תקופה של כ-9 שנים, סך של 957,337 אירו, כאשר 692,337 אירו מתוכם שולמו על-ידי KTHT במסגרת "דמי השכירות" ועוד 265,000 אירו ששולמו לה בגין מימוש הבטוחה בנכס (בניכוי של 16,000 אירו ששולמו על-ידי וילאר בגין המכירה). בית המשפט קבע עוד כי חישוב עתידי של הסכום שאותו דני צריך, אם בכלל, להשיב לוילאר, צריך לקחת בחשבון בנוסף לנתונים שלעיל גם סכום של 39,000 אירו ששולם לוילאר כפיקדון. 30. בהתייחסו לסוגיית הריבית שאותה נשאה ההלוואה, סוגיה שנדרשה כדי לקבוע אם סכום ההלוואה הוחזר במלואו, אם לאו, בית המשפט המחוזי הנכבד מצא לנכון להניח כי יש לחשב את הריבית על-פי האמור במסמך מתווה העסקה ולפיו שיעור הריבית הוא 12%. בית המשפט הורה לצדדים לערוך בעצמם את החישוב לגבי יתרת ההלוואה, בהתאם לקביעות פסק הדין החלקי, והוסיף כי ככל שהצדדים לא יגיעו ביניהם להסכמה, ימונה מומחה מטעם בית המשפט שיערוך את החשבון על-פי נתונים אלה. פסק דינו המשלים של בית המשפט המחוזי הנכבד 31. לאחר מתן פסק הדין החלקי, נתגלעו בין הצדדים חילוקי דעות באשר למספר סוגיות שעלו מפסק הדין החלקי ושהשפיעו על חישוב יתרת ההלוואה. כך, הצדדים נחלקו ביחס לתאריך מתן ההלוואה; מועדי התשלום לוילאר; תקופת ההלוואה שעל בסיסה תחושב הריבית, ושיטת חישוב הריבית. נוכח היעדר ההסכמות ואי יכולתם של הצדדים להגיע בכוחות עצמם לחישוב יתרת ההלוואה, בית המשפט המחוזי הנכבד מינה את רו"ח יעקב זיצר (להלן: רו"ח זיצר) כדי שיחשב את יתרת ההלוואה בהינתן כל אחת מן החלופות שעמדו במחלוקת. 32. ביני לביני, הצדדים הגיעו ביניהם להסכמה ביחס לשתיים מן הסוגיות שלעיל – תאריך מתן ההלוואה ומועדי התשלום. ביחס לתאריך מתן ההלוואה, הצדדים הסכימו כי תאריך זה הוא 22.01.2003. בנוגע למועדי התשלום, הצדדים העבירו לרו"ח זיצר את רשימת מועדי התשלום שהוסכמו על ידם. משכך, בין הצדדים נותרו למעשה שתי מחלוקות: א) תקופת ההלוואה: וילאר טענה כי תקופת ההלוואה היא החל מתאריך 22.01.2003 ועד ליום מתן חוות הדעת מטעמה – 11.02.2014. כמו כן, לשיטתה יש לחייב את דני לשלם ריבית פיגורים עד להחזרת יתרת ההלוואה על ידו. מנגד, דני סבר כי תקופת ההלוואה היא מתאריך 22.01.2003 ועד לתאריך 31.08.2010, הוא התאריך שבו וילאר התכחשה לראשונה לעסקת ההלוואה, שכן בהתנהגותה בדרך זו היא מנעה ממנו לשלם את יתרת ההלוואה. ב) שיטת חישוב הריבית: דני טען כי אחוז הריבית על ההלוואה צריך לעמוד על 12%, כפי שנקבע בפסק הדין החלקי. וילאר טענה, מנגד, כי בפסק הדין החלקי נפלה טעות. לשיטתה, מסמך מתווה העסקה – שעליו בית המשפט המחוזי הנכבד הסתמך בפסק דינו החלקי – לא קבע שהריבית השנתית תועמד על 12%, אלא שהריבית החודשית תועמד על 1% בשיטת "ריבית דריבית". וילאר טענה כי בית המשפט המחוזי הנכבד סבר בטעות כי משמעות קביעה זו היא ריבית של 12% בעוד שלמעשה, הריבית צריכה להיות גבוהה יותר. 33. בתאריך 29.04.2014 רו"ח זיצר הגיש את חוות הדעת מטעמו. חוות הדעת כללה ארבעה תחשיבים, כאשר כל אחד מהתחשיבים מחשב את סכום יתרת ההלוואה בהינתן מצב עניינים שונה בהתאם למחלוקות שבין הצדדים. לאחר הגשת חוות הדעת, הצדדים טענו את טיעוניהם בפני בית המשפט המחוזי הנכבד. 34. בתאריך 22.07.2014 ניתן פסק דינו המשלים של בית המשפט המחוזי הנכבד ובו הוכרעו שתי המחלוקות שלעיל: א) ביחס לשאלת תקופת ההלוואה, בין המשפט קיבל את עמדו של דני וקבע שוילאר היא האחראית להפסקת התשלומים של דני אליה וזאת לאור התכחשותה המאוחרת למהות העסקה, מכירת הנכס במחיר שהיה נמוך משוויו הריאלי, והתנהגותה שהייתה נגועה בחוסר תום לב. משכך, תקופת ההלוואה נקבעה לתקופה שמתאריך 22.01.2003 ועד לתאריך 31.08.2010. ב) ביחס לשאלת שיטת חישוב הריבית, בית המשפט המחוזי הנכבד הבהיר כי משמעות הקביעה בפסק הדין החלקי כי יש לחשב את הריבית "על פי האמור במתווה העסקה" הייתה כי יש לחשב את הריבית בשיעור של 1% לחודש. כן הובהר כי האמור בפסק הדין החלקי שלפיו הריבית השנתית הינה בשיעור של 12% הינה קביעה שלא לקחה בחשבון את שיטת החישוב של "ריבית דריבית". משכך, ולאחר עיון בחוות דעתו של רו"ח זיצר, בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי אחוז הריבית השנתית החלה על עסקת ההלוואה יעמוד על 12.68%. 35. בסיכומם של דברים, בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי על פי האמור בחוות דעתו של רו"ח זיצר, על-מנת לסלק את ההלוואה, על דני לשלם לוילאר סכום של 353,769 אירו, על פי שערו היציג במועד מתן פסק הדין. 36. פסק דינו החלקי ופסק דינו המשלים של בית המשפט המחוזי הנכבד, הם מושאי הערעורים והערעורים שכנגד שלפנינו. יש לציין כי רבים מכתבי בי הדין שהוגשו במסגרת הערעור והערעור שכנגד על פסק הדין החלקי, הוגשו טרם שבית המשפט המחוזי הנכבד מסר את פסק דינו המשלים. נוכח האמור, חלק מן הטענות שנטענו במסגרת הערעור והערעור שכנגד על פסק הדין המשלים התייתרו לנוכח פסק הדין המשלים. כמו כן, חלק מן הטענות שנטענו בתחילת הדרך, נזנחו בהמשכה. למען הנוחות, להלן יובאו רק טיעוני הצדדים, אשר עדיין דורשים הכרעה. טיעוני הצדדים בערעור על פסק הדין החלקי 37. במסגרת ערעורם על פסק הדין החלקי – וילאר, KPT ושלמה טוענים כי בית המשפט המחוזי הנכבד שגה בעת שקבע כי מהותו של ההסכם שנכרת בין הצדדים הייתה עסקת הלוואה, וכי העברת רוב מניות KPT לוילאר שימשה רק כבטוחה להשבתהּ. לגרסתם, קריאת נוסח ההסכמים שנכרתו בין הצדדים מעלה כי בין הצדדים נכרתה עסקה כלכלית שלה שני ראשים: הראש הראשון כלל את קניית 94% ממניות KPT על-ידי וילאר, ואילו הראש השני כלל הסכם שכירות שבמסגרתו התחייבה KTHT לשכור את הנכס מ-KPT (שרכשה אותו בינתיים) תמורת סך של 8,000 אירו בחודש, המשקפים את שיעור התשואה שהובטח לוילאר. לשיטתם, כל ניסיון לקרוא לתוך הסכמים אלה עסקת הלוואה בין דני לבין וילאר, או שלמה, הינו בבחינת יצירת הסכם חדש עבור הצדדים. מעבר ליצירת הסכם "יש מאין" – וילאר, KPT ושלמה גורסים כי קביעתו של בית המשפט מבטלת למעשה ומאיינת את ההסכמים האמיתיים שנכרתו בין הצדדים ובכך היא חותרת תחת רצונם. בהקשר זה נטען כי בפני בית המשפט המחוזי הנכבד לא הובאו ראיות שהעידו על כך שההסכמים שנכתבו על-ידי הצדדים בוטלו, או שינו את אופיים באופן שהפך אותם ל"הסכם הלוואה". 38. וילאר, KPT ושלמה מוסיפים וטוענים כי עסקת ההלוואה היחידה שבה וילאר הייתה מעורבת היא ההלוואה שניתנה מצידהּ ל-KPT, אשר במועד ההלוואה הייתה חברת בת של וילאר (לאחר שוילאר רכשה את רוב מניותיה מדני). משכך, לטענתם, כל טענה לפיה דני "פרע" הלוואה כלשהי שניתנה לו על-ידי וילאר בטעות יסודה, שכן דני והחברות שבבעלותו לא היו צד לשום עסקת הלוואה שבה וילאר הייתה מעורבת, וממילא הוא אינו יכול "לפרוע" הלוואה שכזו. 39. בהקשר זה נטען עוד כי הראיות שהוצגו בפני בית המשפט המחוזי הנכבד אינן תומכות במסקנה שלפיה ההסכם הראשון וההסכם השני הינם למעשה הסכמי הלוואה. כך, לטענתם ההסכם הראשון איננו קובע תקופת החזר ואף לא מועד להחזר ההלוואה שדני נטל, לכאורה, מוילאר. כמו כן, ההסכם איננו מציין מהו שיעור הריבית שיחול על ההלוואה, דבר תמוה בהינתן שאחוז הריבית הינו פרט מרכזי מהסכמים מסוג זה. זאת ועוד, המערערים טוענים כי אפילו לשיטת בית המשפט המחוזי הנכבד בפסק דינו החלקי, שלפיו שיעור הריבית בעסקה הועמד על 12%, שיעור ההחזר החודשי בגין סכום ההלוואה צריך היה לעמוד על סך של 7,300 אירו. משכך, טוענים המערערים, כי קביעת בית המשפט המחוזי הנכבד לפיה סך של 8,000 אירו לחודש אמור לבטא "הן תשלומים עבור קרן ההלוואה הון עבור הריבית", איננה הגיונית. 40. ביחס לעדויות שנשמעו לפני בית המשפט המחוזי הנכבד – וילאר, KPT ושלמה טוענים כי קטעי עדויותיהם של מוטי ושל שלמה, שמהם, בין היתר, בית המשפט המחוזי הנכבד הסיק את קיומו של הסכם הלוואה בין הצדדים, התייחסו למעשה לעסקת ההלוואה שנערכה בין וילאר לבין KPT, שדני, כאמור, לא היה צד לה. משכך, מעדויות אלו לא ניתן היה, לטענת המערערים, להסיק כי שלמה מודה בקיומה של עסקת הלוואה בינו לבין דני. הן מוטי והן שלמה דבקו בעדויותיהם, לעמדת המערערים, בכך שההסכמים שנכרתו בין הצדדים משקפים עסקה כלכלית, הכוללת הסכם בעלי מניות והסכם שכירות נפרד, מבלי שיתקיימו יחסי לווה-מלווה בין וילאר, או שלמה לבין דני. 41. לנוכח האמור לעיל, וילאר, KPT ושלמה סבורים כי בית המשפט המחוזי הנכבד צריך היה לחייב את דני לעמוד בהתחייבויות שלטענתם הוא נטל על עצמו במסגרת ההסכמים המתוארים לעיל, ובין היתר, לחייבו בתשלום דמי השכירות שחברת KTHT חדלה לשלם ל-KPT החל מחודש אוגוסט 2010. בנוסף יש לחייבו, לשיטתם, לשלם לוילאר את ההפרש בין הסכום שהתקבל בגין מכירת הנכס לצד שלישי לבין סך של 752,000 אירו – כפי שמורה, לגישתם, ההסכם הראשון. שני תנאים חוזיים אלו מחייבים את דני, לטענת המערערים הנ"ל, וזאת גם אם העסקה עמו תכונה בשם "עסקת הלוואה". 42. בשולי הדברים, שלמה מבקש לערער גם על העובדה שבית המשפט המחוזי הנכבד לא פסק לטובתו הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד, וזאת אף על פי שהתביעה כנגדו נדחתה במלואה. 43. דני ו-KTHT סומכים, מנגד, את ידיהם על רוב הכרעותיו של בית המשפט המחוזי הנכבד בפסק דינו החלקי. בהקשר זה נטען כי בית המשפט המחוזי הנכבד לא "ביטל" את החוזים שבין הצדדים ולא התערב בחופש החוזים, אלא הכריע במחלוקות העובדתיות שנתגלעו בין הצדדים ופירש את ההסכמות החוזיות שנכרתו ביניהם. משכך, לטענת דני ו-KTHT – ערעורם של וילאר, KPT ושלמה הינו ערעור על ממצאי עובדה ומהימנות, שבהם ערכאת הערעור איננה נוטה להתערב, ולא ערעור על קביעות משפטיות ביחס לביטולו של חוזה למראית עין, כפי שנטען על-ידי המערערים. 44. כתמיכה לעמדתם, דני ו-KTHT מציגים סימוכין רבים ממסמכים שבידם ומפרוטוקולי הדיון בבית המשפט המחוזי הנכבד (שלא מצאתי לנכון לפרטם כאן), אשר מהם עולה, לשיטתם, כי העסקה שבין וילאר לבין דני הייתה במהותה עסקת הלוואה. דני ו-KTHT טוענים גם כי לענייננו, אין נפקא מינה אם ההלוואה שוילאר נתנה הוענקה לדני עצמו, או שמא היא הוענקה ל-KPT ודני רק היה אחראי לפירעונה. בשני המקרים, יש לראות, לשיטתו, בתשלומי השכירות כתשלומי פירעון (קרן + ריבית) עבור ההלוואה וקביעה זו עומדת, לגישתם, במרכז פסק דינו החלקי של בית המשפט המחוזי הנכבד. בנוסף, דני ו-KTHT טוענים כי ראיית ההסכמים שבין וילאר לבין דני כהסכם הלוואה היא הדרך היחידה שבה ניתן לשוות להסכמים אלו היגיון עסקי מינימלי ואילו פרשנותם של וילאר, KPT ושלמה נעדרת היגיון שכזה. 45. ביחס לטענתו של שלמה כי בית המשפט המחוזי הנכבד היה צריך לפסוק לטובתו הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד, נטען כי התביעה לסעד הצהרתי נגד שלמה התקבלה בחלקה (גם אם הוא לא היה הנתבע היחיד בתובענה) ולכן אין זה נכון לומר שהתביעות כנגד שלמה נדחו. בנוסף, דני ו-KTHT טוענים כי קביעת תשלומי הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד, נתונה לשיקול דעתה הרחב של הערכאה הדיונית וכי מכל מקום, החלטת בית המשפט המחוזי הנכבד בהקשר זה הינה סבירה וזאת נוכח העובדה שבית המשפט לא נתן אמון בעדותו של שלמה במהלך המשפט. טיעוני הצדדים בערעור שכנגד על פסק הדין החלקי 46. עם כל האמור לעיל, דני ו-KTHT מבקשים, במסגרת ערעורם שכנגד, להשיג על קביעתו של פסק הדין החלקי ביחס לשיעור הריבית שנשאה ההלוואה (טענה נוספת ביחס לסכום ששולם על-ידי KTHT נזנחה בשלב מאוחר יותר). בית המשפט המחוזי הנכבד קבע, כזכור, כי אחוז הריבית יעמוד על 12%, וזאת תוך הסתמכות על מסמך מתווה העסקה. לטענת דני ו-KTHT, בהינתן שעל-פי דו"חותיה הכספיים של וילאר, ההלוואה נשאה ריבית בשיעור הליבור בלבד, יש לקבוע כי זהו שיעור הריבית הרלבנטי. לחילופין, דני ו-KTHT מציינים כי בפני בית המשפט קמא הנכבד עמדו אינדיקציות לשיעורי ריבית אחרים, שכולם נמוכים משיעור של 12%: (1) על-פי מאזניה של KPT שיעור הריבית עמד על 6%. (2) כאשר דני נשאל בחקירתו מהו שיעור הריבית שעל-פיו ניתנה ההלוואה הוא ענה שהשיעור עמד על 9%. (3) על-פי הסכם ההלוואה בין וילאר לבין KPT, שיעור ההלוואה עמד על 10%. 47. דני ו-KTHT מוסיפים וטוענים בהקשר זה כי העובדה ששיעור הריבית לא נזכר בהסכמים הראשונים שנכרתו בין הצדדים מלמדת שהצדדים ביקשו להמשיך ולהתדיין בנוגע לפרט זה. משכך, אין זה נכון, לשיטתם, לקבוע את שיעור הריבית על-פי מסמך מתווה העסקה, שהינו מסמך ראשוני שקדם לכריתת חוזי ההלוואה ביניהם ושאחריו וילאר עצמה הצהירה על שיעורי ריבית נמוכים יותר. משכך, דני ו-KTHT גורסים כי יש לקבוע את שיעור הריבית בשיעור הליבור ולחילופין בשיעורים של 9% או 10% בלבד. 48. וילאר, KPT ושלמה טוענים כי הטענות מן הסוג שתוארו בפיסקאות 46 ו-47 שלעיל, בהיותן טענות אשר אינן קשורות לערעור העיקרי, אינן מסוג הטענות שניתן להעלות במסגרת ערעור שכנגד ומשכך יש לדחותן על הסף. לחילופין ולגופו של עניין נטען כי דני ו-KTHT אינם יכולים לאחוז את החבל משני קצותיו ולטעון שוילאר נתנה הלוואה לדני מחד גיסא, ושאת שיעור הריבית להלוואה יש ללמוד ממסמכי ההלוואה בין וילאר לבין KPT מאידך גיסא. הוא הדין לעניין הריבית שנקבעה בדו"חות הכספיים של וילאר. נתונים אלו הם נתונים הרלוונטיים רק למערכת היחסים שבין וילאר לבין חברת הבת שלה, ולא ליחסים בינה לבין דני. משכך, וילאר, KPT ושלמה טוענים כי המסמך היחידי שממנו יש ללמוד על שיעור הריבית הוא מסמך מתווה העסקה. טיעוני הצדדים בערעור על פסק הדין המשלים 49. דני ו-KTHT טוענים כי בית המשפט המחוזי הנכבד שגה בעת שקבע בפסק דינו המשלים כי שיעור הריבית השנתית החל על ההלוואה יעמוד על 12.68% במקום קביעתו בפסק הדין החלקי שלפיה שיעור הריבית הועמד על 12% בלבד. 50. לטענת דני ו-KTHT – רו"ח זיצר, שמונה כמומחה מטעם בית המשפט לצורך חישוב יתרת ההלוואה שנותרה לתשלום, כלל בחוות דעתו גם חישובים שאותם הוא לא נתבקש לערוך ושאינם תואמים את ממצאיו של פסק הדין החלקי (חישובים אלו נכללו לצד חישובים אחרים, אשר תאמו את הוראות פסק הדין החלקי). בין חישובים אלו, כך נטען, נכלל חישוב של יתרת ההלוואה, כאשר הוא מחושב שלא על-פי ריבית שנתית של 12%, כפי שנקבע בפסק הדין החלקי, אלא על-פי שיטת חישוב של "ריבית דריבית". 51. דני ו-KTHT ממשיכים וגורסים כי כתוצאה מהאמור בחוות דעתו של רו"ח זיצר – בית המשפט המחוזי הנכבד השתכנע כי את שיעור הריבית החל על ההלוואה יש לחשב על-פי שיטת חישוב של "ריבית דריבית" כפי שחושב באחת מן החלופות שהציג רו"ח זיצר, ולא על-פי שיטת חישוב של ריבית שנתית רגילה כפי שנקבע בפסק הדין החלקי. משכך, נטען כי בית המשפט המחוזי הנכבד שינה את האמור בפסק דינו החלקי כך שהריבית החלה על ההלוואה תחושב על-פי שיטת חישוב של "ריבית דריבית". בכך, לטענת דני ו-KTHT, שגה בית המשפט המחוזי הנכבד. זאת מאחר שפסק דין חלקי הינו פסק דין לכל דבר ועניין, ומשכך, משעה שפסק הדין החלקי ניתן, הסמכות לשנות בו פרטים שאינם טעויות סופר נתונה לערכאת הערעור בלבד. בהקשר זה נטען כי שינוי אחוז הריבית לא נבע מטעות סופר שנפלה בפסק דינו החלקי של בית המשפט המחוזי הנכבד, אלא כתוצאה מקבלת עמדתם של וילאר ושל שלמה, כפי שזאת הופיעה בחוות דעתו של רו"ח זיצר, שעה שזה האחרון כלל בחוות דעתו חישוב על-פי שיטת חישוב שלא נזכרה בפסק הדין החלקי. 52. דני ו-KTHT מוסיפים וטוענים כי בית המשפט המחוזי הנכבד שגה בעת שאימץ כלשונו את האמור בחוות דעתו של רו"ח זיצר. חוות דעתו של רו"ח זיצר קבעה, בחלופה השניה לה, כי בהינתן ששיטת חישוב הריבית היא בשיטת "ריבית דריבית" ובהינתן שמועד ההלוואה הינו עד לתאריך 31.08.2010, אזי הסכום שעל דני לשלם לוילאר עומד עד סך של 353,769 אירו. ברם, לטענת דני ו-KTHT סכום זה שגוי, שכן, כפי שנכתב בחוות הדעת של רו"ח זיצר, הסכום הנ"ל כולל בתוכו תוספת של ריבית פיגורים החל מתאריך 31.08.2010 ועד לתאריך 11.02.2014, בעוד שבית המשפט המחוזי הנכבד קבע בפסק דינו המשלים כי אין להוסיף שיעורי ריבית נוספים למועדים המאוחרים ל-31.08.2010 וכי האחריות לאי התשלום של דני מעבר לתאריך זה רובצת על וילאר. נוכח האמור, דני ו-KTHT גורסים כי גם על-פי שיטת החישוב של "ריבית דריבית" שנקבעה על-ידי רו"ח זיצר בחלופה השניה לחוות דעתו, סכום החיוב עד לתאריך 31.08.2010 (בלא שתתווסף לו ריבית פיגורים) עומד עד 316,704 אירו, ובניכוי הסכום ששולם לוילאר תמורת מכירת הנכס – 67,704 אירו לכל היותר. 53. וילאר, KPT ושלמה דוחים טיעונים אלה. לשיטתם, פסק דין נחשב ככזה רק כאשר בית המשפט מכריע באופן סופי בעילות שבפניו. משכך, רק אותו החלק בפסק הדין החלקי שהכריע באופן סופי במחלוקות על אודותיו, ראוי להיחשב כ"פסק דין". לשיטת וילאר, KPT ושלמה, כזה הוא החלק בפסק הדין החלקי שבו נקבע כי מערכת ההסכמים שבין הצדדים נשאה, למעשה, אופי של הלוואה. לעומת זאת, החלק בפסק הדין החלקי שבו נקבע כי אחוז הריבית החל על העסקה יעמוד על 12%, לא הכריע באופן סופי במחלוקת זו, אלא התווה את הדרך להכרעה עתידית. ככזה, חלק זה של פסק הדין החלקי איננו נחשב, לעמדת וילאר, KPT ושלמה, כ"פסק דין" אלא כ"החלטה אחרת", אשר איננה מקימה מעשה בית דין. משכך, בית המשפט המחוזי רשאי היה לסטות מהחלטה אחרת זו בפסק דינו המשלים. 54. לחילופין נטען, כי גם אם כל חלקיו של פסק הדין החלקי ייחשבו כ"פסק דין", פסק דין חלקי זה איננו מכריע באשר לשיטת החישוב שעל פיה תחושת הריבית. וילאר, KPT ושלמה ממשיכים וגורסים כי פסק הדין החלקי קובע כי את הריבית יש לחשב "על-פי האמור במסמך מתווה העסקה". מסמך מתווה העסקה קובע כי השוכרת תשלם ריבית של 1% מדי חודש בחדשו. לאמור, כל חודש מחדש תתווסף ריבית של 1% לסכום הקיים. משכך, וילאר, KPT ושלמה גורסים כי אין שום סתירה בין פסק הדין החלקי לבין פסק הדין המשלים – פסק הדין החלקי קובע את שיעור הריבית, ופסק הדין המשלים קובע כי שיעור ריבית זה יחושב בשיטת חישוב של "ריבית דריבית", כפי שמשתמע גם מפסק הדין החלקי. טיעוני הצדדים בערעור שכנגד על פסק הדין המשלים 55. וילאר ושלמה גורסים כי בית המשפט המחוזי הנכבד היה צריך לחשב את תקופת ההלוואה עד למועד פירעון החוב בפועל על-ידי דני, ולא עד לתאריך 31.08.2010, כפי שנקבע בפסק הדין המשלים. 56. לטענת וילאר ושלמה, את האחריות לכך שדני חדל לשלם את התשלומים בגין ההלוואה בחודש אוגוסט 2010 יש להטיל על דני ולא על וילאר, אשר מעולם לא סירבה לקבל מדני תשלומים. בהקשר זה שלמה ווילאר גורסים כי עמידתה של וילאר על טענתה כי בין הצדדים נכרת הסכם שכירות ולא הסכם הלוואה לא גרמה לכך שדני יפסיק לשלם את חובו. את זאת הם למדים מן הממצאים העובדתיים בפסק הדין החלקי הקובעים כי בתאריך 03.08.2010 דני ושלמה נפגשו, ובמהלך פגישה זו דני הודה בקיומו של חוב בסך של 646,000 אירו. 57. וילאר ושלמה מדגישים בהקשר זה כי על-פי החלופה השניה בחוות דעתו של רו"ח זיצר (שאותה בית המשפט המחוזי הנכבד אימץ), בחודש אוגוסט 2010 עמד סכום החוב על סך של 551,160.85 אירו. משכך, דני הסכים והיה מודע לכך שהוא חייב לוילאר חוב בסך של מאות אלפי אירו, ובכל זאת הוא בחר להפסיק את התשלומים לוילאר. כמו כן, פסק הדין החלקי הוא זה שקבע כי היו אלו האיחורים וההפסקות בתשלומים מצידו של דני שגרמו לוילאר לממש את הבטוחה שהייתה לה בנכס ולמכור אותו (ראו: פיסקה 23 לפסק הדין החלקי). משכך, וילאר ושלמה גורסים כי חישוב תקופת ההלוואה רק עד לתאריך 31.08.2010 תעניק לדני הישג בגין הפרתו שלו את חוזה ההלוואה, שבו הוא עצמו טוען שהתקשר, בדמות ויתור על הריבית ממועד הפרת החוזה, ותוצאה זו שגויה. 58. וילאר ושלמה טוענים עוד כי קביעתו של בית המשפט המחוזי הנכבד שלפיה וילאר מכרה את הנכס בחסר, לא נתמכת בראיות ומשכך דינה להתבטל. בנוסף, לשיטת וילאר ושלמה גם אילו היה מוכח כי וילאר מכרה את הנכס בחסר, נתון זה איננו קשור למועד תום תקופת ההלוואה. כמו כן, הם משיגים על כך שבית המשפט המחוזי הנכבד תיאר את התנהלותה של וילאר כחסרת תום לב, שעה שאין, לשיטתם, כל ממצא עובדתי שתומך בכך. 59. נוכח האמור לעיל – וילאר ושלמה טוענים כי יש לחשב את שיעור הריבית החל על ההלוואה עד למועד פירעון ההלוואה בפועל, ולא עד לתאריך 31.08.2010. כמו כן, יש להוסיף, לשיטתם, לכל סכום שטרם שולם על-ידי דני את "ריבית הפיגורים", עליה הסכימו הצדדים בהסכם השכירות – היא הריבית המקסימלית, אשר תהא נהוגה בבנק לאומי לישראל בע"מ באותו מועד בגין חריגת אשראי בלתי מאושרת בחשבון מט"ח (להלן: ריבית הפיגורים). לחילופין בלבד, נטען כי יש לחייב את דני לשלם את סכום החוב שנקבע בפסק הדין החלקי על-פי שיעור האירו במועד מתן פסק הדין, בצירוף תשלומי הצמדה וריבית כדין החל מתאריך 31.08.2010 ועד למועד התשלום בפועל. 60. דני ו-KTHT טוענים כי יש לדחות את הערעור שכנגד על הסף משום שהוא חורג מהעניינים שבהם הערעור העיקרי דן. כמו כן, נטען כי טענת וילאר ושלמה ביחס לריבית הפיגורים צריכה להידחות באשר היא לא נטענה בכתב הערעור שכנגד ולא ניתן להעלותה לראשונה במסגרת סיכומי הטענות. 61. לגופו של עניין דני ו-KTHT סומכים את ידיהם בנקודה זו על פסק דינו המשלים של בית המשפט המחוזי הנכבד וגורסים כי אם תקופת ההלוואה תחושב עד לתאריך התשלום בפועל, לא דני ייחשב כחוטא היוצא נשכר, אלא דווקא וילאר ושלמה, אשר הפרו את חוזה ההלוואה בכך שסירבו לראות במניות KPT כבטוחה להלוואה וממילא מנעו את השבתן לדני. בעשותם כך, וילאר ושלמה מנעו למעשה מדני להשיב את סכום ההלוואה. דני ו-KTHT סוברים גם כי אין לחייבם בתשלומי ריבית והצמדה על הסכום הנקוב בחוות דעתו של רו"ח זיצר, וזאת מן הסיבה שתחשיבו של רו"ח זיצר כבר כולל תשלומי ריבית מתאריך 31.08.2010 ועד למועד מתן חוות הדעת. לבסוף, נטען כי את ההמרה מאירו לשקלים חדשים יש לבצע ממועד פסק הדין מאחר שמדובר בהלוואת מט"ח ולא בהלוואה שקלית הצמודה למט"ח, וככזאת יש להמירה על-פי מועד מתן פסק הדין, כפי שנעשה על-ידי בית המשפט המחוזי הנכבד. הדיונים שנערכו והתפתחויות נוספות במכלול 62. בתאריך 11.06.2015 נערך בפנינו דיון בערעורים ובערעורים שכנגד, אשר בסופו הצדדים הסכימו לפתוח בהליכי גישור ביניהם. כעבור זמן הצדדים הודיעו לנו כי הליך הגישור ביניהם נכשל. בעקבות זאת ביקשנו בהחלטה מתאריך 07.10.2015 מהיועץ המשפטי לממשלה (להלן: היועמ"ש) לשקול התייצבות בערעורים ההדדיים בגין ההיבטים המיסויים וההשלכות האפשריות בישראל ובגרמניה של העיסקאות שנערכו בין הצדדים. באותה החלטה עיכבנו את ביצוע פסק הדין המשלים של בית המשפט המחוזי הנכבד כנגד התחייבותם העצמאית של דני ו-KTHT לפיצוי בגין כל נזק שיגרם למי שסעד העיכוב מופנה אליו, ככל שיגרם לו כזה היה וההליך יפסק, או הסעד יפקע, או אם יתברר כי לא היתה הצדקה לבקש ולקבל את סעד העיכוב. 63. בתאריך 26.01.2016 היועמ"ש הודיע לבית המשפט מטעמו כי השאלות המיסויות שבתיק – אינן חורגות מענייניהם הפרטיים של הצדדים להליך ומשכך אין היועמ"ש רואה מקום להתייצבותו בהליך. במקביל נמסר כי היועמ"ש אינו מוצא לנכון להוסיף ולעכב את ההליך עד לסיום הבירור העובדתי של רשות המיסים באשר לדיווחי הצדדים ולפיכך פקידי השומה הרלבנטיים הונחו להפעיל את סמכויותיהם בהתאם לממצאי בדיקותיהם בדבר דיווחי הצדדים לעיסקה נשוא הערעורים ההדדיים. 64. לאחר ההודעה הנ"ל מטעם היועמ"ש הועדנו דיון נוסף במכלול, וזה התקיים בתאריך 08.04.2018. בישיבה זו שבו וטענו באי-כח הצדדים את טיעוניהם ביחס לערעורים ולערעורים שכנגד. 65. בתאריך 26.06.2016 הגישו באי-כוחו של דני בקשה להתיר להם להפנות שאלות הבהרה לרו"ח זיצר, וזאת בשל טענתם כי בית המשפט המחוזי הנכבד הבין בצורה שאיננה נכונה את חוות הדעת של רו"ח זיצר ויישם אותה שלא כראוי עקב כך, ונוכח התרשמותם כי אף בדיון שלפנינו הוצגה תמונה מטעה של האמור בחוות דעתו של רו"ח זיצר. בא-כוחם של שלמה ווילאר התנגד להפניית שאלת ההבהרה בטענה כי שלב הטיעונים בתיק הסתיים. 66. לאחר שגם אנו עיינו, ושבנו ובדקנו את האמור בחוות דעתו של רו"ח זיצר, עלו גם בליבנו מספר קושיות, אשר סברנו כי נכון יהיה לקבל עליהן את הבהרותיו של רו"ח זיצר טרם שנפסוק במכלול. משכך, בתאריך 16.11.2017 הצגנו בפני הצדדים את השאלות שאותן יש בכוונתנו להפנות לרו"ח זיצר וביקשנו את תגובתם לכך. הצדדים השיבו כי הם אינם מתנגדים להפניית הבקשות להבהרה על פי ניסוח השאלות הנ"ל. 67. בתאריך 25.03.2018 הפנינו איפוא לרו"ח זיצר שלוש שאלות הבהרה ורו"ח זיצר השיב עליהן מיד לאחר מכן, בתאריך 29.03.2018. שתי שאלות ההבהרה הראשונות שהופנו לרו"ח זיצר נענו על-ידו באופן שהפיג את אי-הוודאות ששררה לגביהן, ואולם סבורני כי תשובתו של רו"ח זיצר לשאלת ההבהרה השלישית שהפנינו אליו, היא בעלת השלכות להכרעה בערעורים שלפנינו ועל כן אפרט אותה להלן. 68. בהחלטתנו, הפננו את רו"ח זיצר לאמור בחוות הדעת מטעמו, אשר בה נכתב מחד גיסא כי: "בחישוב בשיטת ריבית דריבית של 1% לחודש, הריבית השנתית הינה 12.68% לשנה", ומאידך גיסא כי משמעות חישוב הריבית בשיטת "ריבית דריבית" הינה כי בכל שנה מתווסף לקרן ההלוואה סכום בסך של 12% ממנה. משכך, שאלנו את רו"ח זיצר האם חישוב סכום החזר ההלוואה בשיטת "ריבית דריבית" הינו אקוויוולנטי לחישוב סכום ההחזר לפי ריבית בשיעור של 12.68%. ככל שהתשובה לכך שלילית, ביקשנו מרו"ח זיצר לפרט מהו תחשיב סכום החוב על-פי ריבית של 12.68% ומהו תחשיב סכום החוב בשיטת "ריבית דריבית". 69. כאמור, בתאריך 29.03.2018 רו"ח זיצר הגיש את הבהרותיו לשאלותינו. בתשובתו לשאלתנו הנ"ל, כתב רו"ח זיצר כי חישוב הריבית בשיטת "ריבית דריבית" איננו אקוויוולנטי לחישוב הריבית בשיעור שנתי של 12.68%. כוונת הדברים שנכתבו בחוות הדעת המקורית הייתה כי חישוב החוב בשיטת "ריבית דריבית" חודשית (שבה בכל חודש נוסף לשיעור החוב 1% ריבית מהסכום הקיים), משמעותה למעשה היא ריבית שנתית של 12.68%. חישוב של ריבית בשיעור 12% בשיטת "ריבית דריבית" הינו חישוב אחר שבמסגרתו בכל שנה ושנה מתווספת לקרן החוב ריבית בשיעור 12%. רו"ח זיצר המשיך בהבהרתו וערך שני תחשיבים נוספים אשר מהם עולה כי סכום החיוב של ההלוואה, אשר מחושב לפי שיעור ריבית שנתית "רגילה" של 12.68% הינו 339,521.36 אירו ואילו סכום החיוב של ההלוואה המחושב לפי שיעור "ריבית דריבית" של 12.68% הינו 600,108.25 אירו. 70. הצדדים ביקשו להגיב על הבהרותיו של רו"ח זיצר ולאחר שהרשות לכך ניתנה, הגישו את תגובותיהם. במסגרת זו נטען על-ידי דני ו-KTHT כי האמור בהבהרותיו של רו"ח זיצר מאשש את טענתם לפיה בית המשפט המחוזי הנכבד שגה בהבינו את חוות דעתו המקורית של רו"ח זיצר וסבר כי המשמעות היחידה של חישוב ההלוואה בשיטת "ריבית דריבית" הינה העלאת שיעור הריבית מ-12% ל-12.68%. לשיטתם, בית המשפט המחוזי הנכבד לא הבין, בשל ניסוחה הבעייתי של חוות הדעת המקורית, כי משמעות שיטת החישוב של "ריבית דריבית" הינה תוספת בשיעור של 12% מקרן ההלוואה בכל שנה ושנה. משכך, הסכום שנקבע בפסק הדין המשלים יסודו בטעות ויש להמירו בסכום אחר, אשר יחשב את ההלוואה בשיטת ריבית "רגילה". 71. שלמה ווילאר, טענו מנגד כי הבהרותיו של רו"ח זיצר רק הבהירו כי הסכום שעל דני להשיב לוילאר הינו גבוה יותר ממה שחושב על-ידי רו"ח זיצר בחוות דעתו המקורית. לשיטתם, בית המשפט המחוזי הנכבד קבע בפסק דינו המשלים כי את שיעור הריבית על ההלוואה יש לחשב לפי שיטת חישוב של "ריבית דריבית" ומשכך זוהי שיטת החישוב שבה יש לדבוק. הודעת ההבהרה הדגישה כי החישוב שנעשה בחוות הדעת ושהתקבל בפסק הדין המשלים כלל אמנם חישוב בשיטת "ריבית דריבית", אבל שיטה זו חושבה על שיעור ריבית של 12% בלבד, ולא בשיעור של 12% המבוסס על חישוב ריבית חודשית של 1% בשיטת "ריבית דריבית". חישוב זה נעשה על-ידי רו"ח זיצר רק בהבהרתו והוא עומד, כאמור לעיל, על סך של 600,108.25 אירו (בניכוי התשלומים שהתקבלו בגין מכירת הנכס). שלמה ווילאר הוסיפו וגרסו כי חישוב ריבית שנתית של 12.68% הינו חישוב שלא נזכר בשום מקום על-ידי בית המשפט המחוזי הנכבד ומשכך לחישוב זה אין כל נפקות לענייננו. 72. לאחר סקירת הרקע העובדתי ופריסת כלל המחלוקות והטיעונים העומדים לפנינו, ומשהצדדים לא הצליחו להגיע ביניהם להסדר, בין בגישור, בין בדרך אחרת, לא נותר לנו אלא להכריע בכל הסוגיות שלפנינו. למלאכה זו אגש להלן, ואפרט ראשון-ראשון ואחרון-אחרון. דיון והכרעה 73. לאחר עיון בנימוקי שני הערעורים והערעורים שכנגד ושמיעת טיעוני באי-כוח הצדדים בדיונים שנערכו לפנינו, הגעתי למסקנות כדלקמן: א) דינם של הערעור והערעור שכנגד על פסק דינו החלקי של בית המשפט המחוזי הנכבד (ע"א 440/14) – להידחות. ב) ביחס לערעורים על פסק דינו המשלים של בית המשפט המחוזי הנכבד (ע"א 7062/14), נחה דעתי כי דינן של טענות הצדדים כלפי תוכן הכרעותיו של בית המשפט המחוזי הנכבד – להידחות. ואולם, סבורני כי בפסק הדין המשלים נפלה טעות חישוב באופן שבו הסכום הנקוב בפסק הדין איננו נובע מן הקביעות המהותיות של פסק הדין המשלים (שבהן, כאמור, אינני סבור כי עלינו להתערב). משכך, אציע לחבריי כי נתקן את החישוב ומשכך גם את מסקנתו האופרטיבית של פסק הדין המשלים באופן שבו ייערך חישוב מדויק של סכום ההלוואה בהתאם לקביעותיו של בית המשפט המחוזי הנכבד, כפי שאפרט בפסקאות 108-106 שלהלן. להלן אביא את נימוקיי למסקנותיי שלעיל ביחס לכל אחד מן הערעורים. הערעור על פסק הדין החלקי אופיה של המערכת ההסכמית בין וילאר לבין דני 74. תוכנם של התניות והחוזים שנכרתו בין הצדדים איננו שנוי, ברובו, במחלוקת ביניהם. מאידך גיסא, הדברים שונים ביחס לאופיה של המערכת ההסכמית, אשר עליה נסובה רוב רובה של המחלוקת ביחס לפסק הדין החלקי. מבחינת החוזים והתניות שעליהם הצדדים הסכימו, אין חולק על כך שדני הקים את KPT ואף שילם באמצעותה מקדמה על סך רבע מיליון אירו בגין קניית הנכס. הצדדים לא חלוקים גם על כך שוילאר רכשה מדני את KPT תמורת 23,500 אירו בלבד (אשר הושבו אליה, בצירוף סכום נוסף כפיקדון עד להשלמת חובותיו של דני במסגרת העסקה) ומיד לאחר מכן העניקה ל-KPT הלוואה בסך 730,000 אירו לצורך רכישת הנכס על-ידה. אין חולק גם על כך שההסכמים שבין הצדדים קשרו, בצורה כזאת או אחרת, את דני להסכם ההלוואה בין וילאר לבין KPT (כפי שיבואר להלן). לבסוף, הצדדים לא חלוקים על כך שחברת KTHT, שבבעלותו של דני, שכרה את הנכס מ-KPT בתמורה לדמי שכירות שהגיעו, במרוצת השנים, לסכום הקרוב ל-700,000 אירו. 75. המחלוקת שבין הצדדים ממוקדת, איפוא, בשאלה האם ההסכמות הנ"ל הינן מערכת הסכמית, אשר עומדת בפני עצמה ושמאחוריה לא ניצב דבר מלבד ההסכמות המפורשות בה, או שמא יש לראות את המערכת ההסכמית האמורה כמשקפת הסכמות אחרות, אשר הוסוו תחת התניות הגלויות שלעיל. בית המשפט המחוזי הנכבד הכריע במחלוקת זו וקבע כי למעשה מאחורי כל התניות המורכבות שפורטו לעיל, מסתתרת עסקת הלוואה שנערכה בין שלמה, באמצעות וילאר, לבין דני, כאשר דני העמיד את מניותיו ב-KPT כבטוחה להשבת ההלוואה מצידו. השבה זו נעשתה באמצעות תשלומי השכירות שהעבירה KTHT ל-KPT במהלך השנים. מסקנה זו מקובלת עליי, כפי שאבאר להלן. 76. המקרה של הסכמים "מוסווים", קרי, הסכמים המוצגים כלפי חוץ כמשקפים מהות אחת בעוד כשבפועל ההסכמות וההבנות שעומדות בבסיסם משקפות מהות אחרת, איננו זר למשפטנו. מקרים מעין אלה זכו לתשומת לב רבה, בפסיקה ובספרות, בעיקר בהקשר לעסקאות משכון מוסווה, שבגדרן הוסוו עסקאות משכון מאחורי עסקאות מכר מדומות (להתפתחות הדיון במשכון מסווה ראו: ס' 2(ב) לחוק המשכון, תשכ"ז-1967 (להלן: חוק המשכון); ע"א 455/89 קולומבו מאכל ומשקה בע"מ נ' בנק למסחר בע"מ, פ"ד מה(5) 490 (1989); רע"א 1690/00 מ.ש. קידוחי הצפון בע"מ נ' א. אבגל טכנולוגיה בע"מ (בפירוק זמני), פ"ד נז(4) 385 (2003) (להלן: עניין קידוחי הצפון); ע"א 2652/02 נחום נ' דורנבאום, פ"ד נח(3) 385 (2004); נינה זלצמן ועופר גרוסקופף מישכון זכויות 80 (תשס"ה-2005); יהושע ויסמן "משכון נסתר: המוות המדומה של הלכת קולומבו" ספר גבריאל בך 517 (תשע"א-2011)). חלק מן התובנות שנלמדו בסוגיית המשכון המוסווה, יכולות להיות לנו לעזר בבואנו להכריע במחלוקות שלפנינו, שכן גם בענייננו המדובר הוא בחשש לקיומה של עסקת הלוואה מוסווית. 77. עסקת מכירתן של מניות KPT שנערכה בין דני לוילאר היא עסקת "מכר חוזר". עסקת מכר חוזר היא עסקה שבגדרה הבעלות בנכס הנמכר עוברת לידי הרוכש כבר במועד ההסכם, אך בעלות זו כפופה לזכותו של המוכר לקנות את הנכס בחזרה (ראו: נינה זלצמן ועופר גרוסקופף "הסוואת משכון – הצעה לעיון חוזר בהלכת קולומבו" עיוני משפט כו 79, 87 (תשס"ב) (להלן: זלצמן וגרוסקופף)). בענייננו, למרות שדני מכר את KPT לוילאר, סעיף 10 להסכם הראשון נתן לדני את הזכות לשוב ולרכוש חזרה את מניותיו ב-KPT בתנאי שהוא ישיב תחילה לוילאר את ההלוואה ש-KPT נטלה מוילאר. 78. עסקאות "מכר חוזר" על-פי טיבן הינן עסקאות המעוררות חשד בכך שהם מסוות מאחוריהן עסקה אחרת. ההיגיון המונח בבסיסו של חשד זה נעוץ בעובדה שעסקת מכר היא על-פי רוב עסקה "בכיוון אחד" – אדם המעוניין לרכוש נכס בדרך כלל לא משאיר בידי מי שמכר לו את הנכס את הזכות לקנות מחדש את אותו הנכס. אמנם, יתכנו מקרים שבהם עסקת "מכר חוזר" היא אכן עסקת מכר חוזר ותו לא, אך הדברים בכל זאת מעוררים חשד. עמד על הדברים השופט א' גולדברג באחת הפרשות בציינו כך: "שהרי לא שכיח הוא, כי מוכר דירה ישמור על זכותו לפדותה מחדש, ואין זה מקובל, כי קונה דירה יותיר בידי המוכר אפשרות שכזו. קונה רגיל אינו קונה דירה על מנת למוכרה חזרה למוכר. אכן, אין להבין מדברים אלה, כי בכל מקרה ייחשב מכר חוזר כמשכון. כך, למשל, ניתן להעלות על הדעת מקרה, בו המוכר עדיין לא גיבש את עמדתו כי ברצונו להחליף את דירתו באחרת. אולם עד שיחליט סופית הוא מעוניין לקשור את הקונה, כשם שזה, הרוצה את הדירה, עומד אף הוא על כך שהחוזה ייכרת. במצב דברים שכזה תיתכן הסכמה על מכירה, תוך מתן אופציה למוכר להימלך בדעתו ולפדות מחדש את הדירה, תוך פרק זמן מוסכם. ברור, שככל שהתקופה בה קיימת האופציה ארוכה יותר, כך יקשה על הצדדים לשכנע כי מדובר בעיסקת מכר רגילה" (ראו: ע"א 196/87 שוייגר נ' לוי, פ"ד מו(3) 2, 31 (1992) (להלן: עניין שוייגר)). 79. בפרשה אחרת, חברי, השופט (כתארו אז) ס' ג'ובראן עמד על הדמיון וההקבלה שבין עסקת הלוואה לבין עסקת "מכר חוזר", וכך כתב: "אכן, גם לדעתי, עסקאות 'מכר-חוזר' אינן דבר שבשגרה... נדמה כי בדרך כלל, מנקודת מבטו של הרוכש, עסקה כזו רווחית אם שוויו של הנכס גבוה, ביחס למחיר ששילם עבורו, באופן המכיל את הסיכון ל'אובדן הנכס' לטובת המוכר, או אם 'הפיצוי' שיקבל על אובדן הנכס יהא גבוה מן המחיר ששילם (כלומר מחיר הרכישה החוזרת יעלה על מחיר העסקה המקורי). מנקודת מבטו של המוכר ההיגיון הוא, לרוב, כזה: המוכר זקוק באופן מיידי לכסף אך מתקשה להשיג הלוואות בשל מצבו הכלכלי, לכן הוא מוכן למכור את נכסו במחיר הנמוך מערכו ובתנאי שיתאפשר לו להחזיר לעצמו את הנכס בשלב מאוחר יותר. במקרה כזה, אין לו אלא להסכים לקנות את הנכס בחזרה במחיר גבוה יותר, שכן אחרת לא יהיה לרוכש טעם בעסקה (כמו ריבית על הלוואה רגילה). מכאן, הרי שבבסיסן של עסקת ה'מכר-החוזר' עומד הגיון של עסקת הלוואה, שבה הרוכש (המלווה) מעמיד לרשותו של המוכר (הלווה) סכום כסף וזוכה לתמורה כלכלית כלשהי (ריבית), המובטחת באמצעות שעבודו של נכס לטובת הרוכש-המלווה. אם לא יוחזר החוב (במחיר שנקבע בהסכם) יזכה הרוכש-המלווה לפרוע את חובו בכך שהנכס יישאר בבעלותו. היינו, הרוכש-המלווה יוכל לממש באופן עצמאי ומיידי את הנכס ששועבד כנגד החוב. ההיגיון האמור, העומד ביסודה של עסקת ה'מכר-חוזר' הוא המצדיק את תחולתם של דיני המשכון לגביה" (ראו: ע"א 10780/08 REALIT CONSULTING LIMITED נ' הורוביץ, בעמ' 12-11 (27.09.2011); להלן: עניין הורוביץ). 80. דברים ברוח דומה הובילו את השופט (כתארו אז) מ' חשין לקבוע כי חוק המשכון יחול על עסקאות מכר-חוזר: "תכלית המכר-החוזר (כהוראתו המקובלת של מושג זה) היא תכלית של שעבוד נכס כערובה לחיוב... על מכר-חוזר יחול חוק המשכון, וכמותו של מכר-חוזר יחול החוק על כל עסקה שמהותה ותכליתה הן שעבוד נכס שמספק החיים כערובה לחיוב על דרך – ובכל דרך – המזכה את הנושה להיפרע מן הנכס אם לא סולק החיוב כמוסכם" (ראו: עניין קידוחי הצפון, בעמ' 419-418). 81. זה המקום להעיר כי בפסיקה ובספרות הוצגה גם גישה נוספת, הסוברת כי לא ניתן לראות בעסקאות "מכר חוזר" כעסקאות משכון (ראו: ע"א 2328/97 כוכבי נ' ארנפלד, פ"ד נג(2) 353, פסק דינו של השופט י' אנגלרד (1999); זלצמן וגרוסקופף, בעמ' 144-79)). עם זאת, עמדה זו נעוצה בעיקר בהוראות חוק המשכון, המחייבות כי כדי להחיל את הוראות החוק, על החייב להישאר בעל הזכויות בנכס המשועבד – דבר שלכאורה איננו מתקיים בעסקאות "מכר חוזר" שבהן המכר יוצא מרשות החייב עד לחזרתו. בענייננו, מנגד, השאלה אם לראות במכירת KPT לוילאר כמתן בטוחה לתשלום הלוואה, אם לאו, לא נועדה לצורך החלת הוראות חוק המשכון על העסקה ומשכך למחלוקת בין העמדה המרחיבה לבין העמדה המצמצמת שלעיל אין נפקא מינה לענייננו (להרחבה במחלוקת בין הגישה המרחיבה לבין הגישה המצמצמת ביחס להחלת הוראות חוק המשכון על עסקאות מכר חוזר ראו: עניין הורוביץ, בעמ' 16-13 וההפניות שם). 82. מהאמור לעיל עולה, איפוא, כי עסקת "מכר חוזר" היא עסקה שכלפיה עולה חשש כי היא מסווה מאחוריה עסקת הלוואה, אשר "המכר החוזר" הוא לדידה בטוחה להשבת ההלוואה. אמנם, כפי שכבר ציינתי לעיל, לא כל עסקת "מכר חוזר" באשר היא היא עסקת הלוואה מוסווית. יתכנו מקרים שבהם עסקת מכר היא אכן עסקת מכר שאפשרות חזרה בצידה. משכך, כדי לבחון אם עסקת "מכר חוזר" ספציפית היא למעשה עסקת הלוואה, אם לאו, יש לבחון את מהותה האמיתית של כל עסקה ועסקה. מהות זו צריכה להילמד מן הפרטים, הנסיבות וההיגיון העסקי של אותה עסקה (ראו: עניין שוייגר; עניין קידוחי הצפון, בעמ' 409 ו-418, ועניין הורוביץ, בעמ' 14, 18-17; ראו בהקשר זה גם את פסק דינה של חברתי, השופטת (כתארה אז) מ' נאור בעניין הורוביץ). 83. בעניין קידוחי הצפון, התווה בית המשפט מבחן דו שלבי בכדי לבחון אם עסקה ספציפית היא אכן עסקת משכון מסווה, אם לאו. על-פי אותו מבחן, בשלב הראשון יש לברר מהם פרטי ההסכמה שבין הצדדים לאור העקרונות והכללים הנהוגים בפרשנות חוזים. בשלב השני, יש לבחון אם ההסכמה שבין הצדדים (שהוסקה במסגרת השלב הראשון) היא, על-פי מהותה, עסקת משכון. בשלב השני בית המשפט בוחן האם לעסקה יש היגיון כלכלי או מסחרי ברור (ראו: עניין קידוחי הצפון, בעמ' 409). להשקפתי, אפשר וצריך להשתמש במבחן הדו-שלבי הנ"ל גם כאשר תכלית הבחינה איננה נצרכת לצורך החלת חוק המשכון כבענייננו, ולכך אגש עתה. 84. בענייננו, בית המשפט בחן הן את החוזים הכתובים שנכרתו בין הצדדים והן את הנסיבות האחרות שסבבו את כריתתם והסיק כי: "העסקה האמיתית שנכרתה בין הצדדים, הייתה עסקת הלוואה בין שלמה, בשם וילאר, לבין דני, לפיה וילאר הלוותה לדני סך של 730,000 אירו, ואת התשלומים לפירעון ההלוואה החזיר דני לוילאר, באמצעות דמי השכירות החודשיים" (ראו: פיסקה 19 לפסק הדין החלקי). בעשותו כן, בית המשפט המחוזי הנכבד כאילו "כרך" את שני המבחנים שלעיל יחד. בשלב הראשון בית המשפט התחקה אחר ההסכמות שהושגו בין הצדדים לגופן ולאחר מכן הוא הסיק, על פי ההיגיון הכלכלי והעסקי, כי הסכמות אלו הן הסכמות שמשקפות עסקת הלוואה. 85. בניגוד לנטען על-ידי וילאר, KPT ושלמה, קביעות אלו הן קביעות עובדתיות של הערכאה המבררת. בית המשפט המחוזי הנכבד, לאחר שבחן את העובדות שלפניו, ניתח את הנסיבות שהובילו לכריתת ההסכם ושהתרחשו במהלכו ולאחריו ושמע עדים שהופיעו לפניו תוך שהוא קובע ממצאי מהימנות לגביהם, הסיק כי מבחינה עובדתית, מהותם האמיתית של החוזים שנכרתו בין הצדדים משקפת עיסקת הלוואה. בית המשפט קבע כי ככל שהוא יכול להתחקות אחר קרות האירועים מבחינה עובדתית, החוזים אשר נכרתו בין הצדדים מבטאים חוזה הלוואה, אשר מטעמים חיצוניים כונה בכתב בשמות אחרים. קביעה עובדתית זו, קל וחומר כאשר היא נתמכת בממצאי מהימנות של עדים, היא מסוג הקביעות שבהן ערכאת הערעור איננה נוטה להתערב. 86. אף לגופם של דברים, דומני כי מסקנתו של בית המשפט המחוזי נתמכת היטב בחומר הראיות שפורט על ידו בפסק הדין החלקי, וזאת לצד אינדיקציות נוספות, אותן אסקור להלן בקצרה: א. הרקע שקדם לעסקה: אין מחלוקת על כך שלפני שנכרתה העסקה בין הצדדים, דני חיפש להשיג הלוואות שיאפשרו לו לרכוש בעצמו (על-ידי חברת KPT שהייתה אז בבעלותו) את הנכס. לאחר שדני לא הצליח לקבל הלוואות כאמור, הוא פנה לשלמה ושניהם יחד יצרו את מערכת ההסכמים שבה אנו עוסקים. מכאן שהעסקה שאותה דני חיפש עובר לכריתת ההסכמים, היא עסקת הלוואה. אירועים שקדמו לתחילת הקשר החוזי יכולים לשמש אינדיקציה למהות החוזה (ראו: עניין שוייגר, בעמ' 21). ב. אחריותו של דני להלוואת הבעלים בין וילאר ל-KPT: מקורות רבים תומכים בכך שדני היה אחראי באופן אישי לפירעון ההלוואה, שהלוותה וילאר ל-KPT. התחייבות זו מעידה, לכאורה, כי ההלוואה ל-KPT הייתה למעשה הלוואה עבור דני – שהיה מעוניין לרכוש את הנכס. אחריותו האישית הנ"ל של דני עולה: (1) מקריאת סעיף 10 להסכם הראשון הקובע כי דני יוכל לרכוש מחדש את מניותיו ב-KPT רק לאחר שהוא יפרע את הלוואת וילאר ל-KPT וכי אם KPT תמכור את הנכס, יהא עליו להשלים את הסכום שיתקבל בעדו לסך של 752,000 אירו. (2) עדותו של מוטי אכן מעלה כי דני היה אחראי להלוואה שוילאר העניקה ל-KPT. עדות זו, שבית המשפט המחוזי הנכבד נתן בה אמון, מראה כי דני היה ערב לפירעונה של הלוואה שלכאורה לא צריך היה להיות לו כל קשר אליה (שהרי, לטענת וילאר המדובר בהלוואת בעלים עבור חברת בת שלה ותו לא). (3) באחת מאמירותיו של שלמה במהלך עדותו של דני נאמר כי: "הוא [דני – ח"מ] קשור לקרן ההלוואה. הוא לא פורע אותה". אמירה זו, שלא הובהרה די צרכה, מצטרפת לאינדיקציות האחרות ומלמדת כי דני אכן היה אחרי לפירעון הלוואת וילאר ל-KPT. ג. וילאר ושלמה ניסו לטעון בסיכומיהם כי הקשר היחידי של דני לעסקה הוא שאם הוא היה מבקש לרכוש מחדש את KPT, היה עליו לשלם את ההלוואה שהיא נטלה מוילאר ושבכך אין אינדיקציה שההלוואה נועדה מלכתחילה עבור דני. אין בידי לקבל הסבר זה. ראשית, אם אכן מכירת KPT היא מכירה עצמאית, מדוע ראו הצדדים לנכון להסדיר בחוזה המכירה את אפשרויות החזרה של KPT לדני? שנית, מעבר לחריגות שבהסדרת החזרת הנכס לבעליו המקוריים במסגרת עסקת מכירתו, מדוע ראו הצדדים להסדיר מראש את מחירה של KPT לדני? הלא בדרך כלל כאשר אדם מבקש לרכוש חברה, נערך משא ומתן שבסופו מוסכם בין הצדדים מה השווי שבו החברה תימכר. מדוע הצדדים לא נהגו כך ביחס לאפשרות הקניה העתידית של דני את KPT וחלף זאת קבעו מראש את מחיר החברה וניכו ממנו את ההלוואות שהיא לקחה? שלישית, גם אם יתקבלו תשובות מניחות את הדעת ביחס לכל השאלות הקודמות, הדבר עדיין איננו מסביר מדוע הסכם בעלי המניות מחייב את דני לשלם סכום כסף עד לסך של 752,000 אירו במקרה שבו וילאר תחליט בעתיד למכור את KPT לצד שלישי שישלם לה פחות מהסכום הנ"ל (ראו: סעיף 10ב(1) להסכם בעלי המניות). האם גם התחייבות זו היא בסה"כ קביעת מחיר שבו דני ירכוש את החברה בעתיד?! ד. אי-מהימנותם של המסמכים שעברו בין הצדדים ב"זמן אמת": מעדותו של מוטי עלה עוד כי רבים מן המסמכים שהועברו בין הצדדים באותה תקופה נוסחו באופן שבו הם נוסחו משיקולי מס, וממילא הם אינם מעידים באופן אמין על טיבה של מערכת היחסים האמיתית שבין הצדדים. תובנה זו משתקפת ממספר משפטים של מוטי בעדותו והיא מעלה ספק עד כמה יש לקרוא את המסמכים שעברו בין הצדדים "כפשוטם". ה. מהימנות עדותו של דני: בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי עדותו של דני שלפיה העסקה שבין הצדדים הייתה עסקת הלוואה, אשר כל פרטיה סוכמו מראש מלבד הריבית, שנשארה להתדיינות עתידית, הייתה "עקבית" (ראו: פיסקה 21 לפסק הדין החלקי) והוא נתן בה אמון. ו. אזכור ההלוואה במכתבו של שלמה מתאריך 12.12.2010: באחד המכתבים ששלמה שלח לדני נכתב: "כידוע לכם, למעשה, בין הצדדים נעשתה עסקה כלכלית, לפיה חברתנו העמידה הלוואה בכפוף לתשלומי ריבית עד מלוא הפירעון – תשלומים אלה תורגמו לדמי שכירות". לכאורה, ממכתב זה עולה כי העסקה בין הצדדים הייתה עסקת הלוואה, כאשר התשלומים לפירעון ההלוואה, תורגמו לדמי השכירות עבור הנכס. שלמה ווילאר טוענים מנגד כי האמור לעיל מתייחס להלוואה שוילאר העניקה ל-KPT, שדני איננו קשור אליה, אלא שתשובה זו מעוררת קושי. "הצדדים" שביניהם נכרתה ה"עסקה הכלכלית" שאליה שלמה מפנה במכתבו, הם כנראה וילאר ודני. משכך, המכתב גורס שבין וילאר לבין דני ("הצדדים") נכרתה "עסקה כלכלית" שלפיה וילאר העמידה הלוואה. האם הלוואת הבעלים מוילאר ל-KPT היא חלק מה"עסקה הכלכלית" שבין "הצדדים"? הלא וילאר ושלמה הם אלו שטוענים כי לדני אין כל קשר להלוואת הבעלים. משכך נשאלת השאלה מדוע הלוואת הבעלים מוזכרת כחלק מהעסקה הכלכלית במכתב שנשלח משלמה לדני שבו הוא תובע ממנו להשלים את חיוביו? נראה שההסבר הטוב ביותר לכך, חרף טיעוניהם של וילאר ושלמה, הוא שההלוואה היתה חלק אינטגרלי מההסכם בין וילאר לדני. ז. מחויבותו של דני ל-KPT: סעיף 7 להסכם הראשון קבע כי כל הוצאותיה של KPT בנוגע לניהולה, לרבות הוצאות מיסים, אגרות, תשלומים לרשם החברות ולרשויות אחרות, ניהול חשבון בנק והטיפול החשבונאי, יוטלו על דני. אם אכן מכירתה של KPT מדני לוילאר הייתה מכירה רגילה, מדוע דני נשאר האחראי הבלעדי למימונה של חברה שיצאה מבעלותו? ח. הסכום ששולם לדני עבור KPT: וילאר שילמה לדני סך של 23,500 אירו בתמורה ל-94% ממניות KPT. על פניו, סכום זה נראה נמוך משמעותית מהסכום שדני היה אמור לדרוש עבור כמות כזו של מניות בחברה, שכן באותו שלב, KPT כבר שילמה רבע מיליון אירו כמקדמה על רכישת הנכס. לכאורה, כאשר שוויו של נכס עולה במידה ניכרת על המחיר ששולם בעבורו, יש מקום לשער כי המדובר בעסקת שיעבוד (ראו: עניין הורוביץ, בעמ' 19). 87. לנוכח כל האמור לעיל, נחה דעתי כי פרשנותם הנכונה של ההסכמים שנכרתו בין הצדדים מלמדת שבין הצדדים אכן נכרת, למעשה, הסכם הלוואה. הקשיים והטענות שוילאר, שלמה ו-KPT ניסו להעמיס ולטעון כנגד פרשנות זו, מלבד העובדה שיש בהם בבחינת ערעור על ממצאי עובדה ומהימנות, לא שכנעו גם לגופם של דברים. 88. לאותה המסקנה ניתן להגיע גם אם נשקיף על המסכת העובדתית הנ"ל במשקפיים של חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים), אשר סעיף 13 לו מורה כי: "חוזה שנכרת למראית עין בלבד – בטל". החוק קובע, איפוא, כי חוזה, אשר הצדדים לו לא התכוונו לייחס תוקף משפטי לתנאים הקבועים בו הוא בטל מעיקרו. עם זאת, ההלכה הפסוקה הבחינה בין חוזה למראית עין מסוג של "סימולציה מוחלטת" – כלומר, מקרה שבו הצדדים לא היו מעוניינים כלל בשינוי המצב המשפטי ששרר ביניהם עובר לכריתת החוזה, לבין חוזה למראית עין מסוג של "סימולציה חלקית", שבו הצדדים אמנם לא התכוונו לקיים את החוזה הנחזה שנחתם ביניהם למראית עין, אך הם העמידו מאחוריו חוזה נסתר, אשר אותו הם התכוונו לקיים והוא משקף את אומד דעתם (ראו: ע"א 6634/15 טופ במרחבי השרון ייזום בע"מ נ' קפלן (24.10.2017); ע"א 810/17 באשה נ' גרדג'י (31.10.2018)). ענייננו נופל לגדר קטגוריה זו. 89. בדומה לקביעה כי הסכם "מכר חוזה" הינו למעשה עסקת משכון מוסווה, גם הקביעה אם חוזה מסוים הוא למעשה חוזה למראית עין הינה קביעה עובדתית. בקובעו כך, על בית המשפט להתחקות אחר כוונת הצדדים בעת כריתת החוזה, ולהעריך עד כמה כוונה זו אכן משתקפת ביחסים ובהסדרים שביניהם. קביעות אלו, כאמור, הן קביעות עובדתיות בעיקרן, אשר לערכאה הדיונית יש יתרון מובנה בקביעתן (ראו, למשל: ע"א 2976/12 בר אל נ' קאופמן, פיסקה 16 (23.11.2014)). 90. קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי הנכבד, לצד האינדיקציות הנוספות אותן פירטתי לעיל, מצדיקות איפוא את ראיית "העסקה הכלכלית" ששלמה ווילאר טוענים שנכרתה בינם לבין דני, כבטלה מעיקרא בהיותה "חוזה למראית עין", ומנגד את אכיפתו של חוזה ההלוואה שעליו הצדדים הסכימו למעשה – תחתיה (בהקשר זה אעיר בקצרה כי פסיקתנו אמנם השאירה בצריך עיון את שאלת תוקפו של חוזה נסתר בהינתן "סימולציה חלקית", כאשר מטרת ההסתרה איננה חוקית (ראו: ע"א 4305/10 אילן נ' לוי, פיסקה 40 לפסק דינו של חברי, השופט ע' פוגלמן (09.05.2012), יחד עם זה בכתבי מלומדים הובהר כי אין מניעה שלא לתת תוקף לחוזה הנסתר במקרים אלו. ראו: איל זמיר ומיכאל כהן "חוזה פסול, חוזה למראית עין או חוזה פסול למראית עין? (בשולי ע"א 4305/10 אילן נ' לוי)", משפטים מה 251 (2015)). אך בענייננו בעיית האי חוקיות איננה מתעוררת בשים לב לעמדת היועמ"ש). 91. נוכח כל האמור לעיל, מסקנתו של בית המשפט המחוזי שלפיה בין הצדדים נכרת חוזה הלוואה, מקובלת עליי ומשכך דינו של הערעור ב-ע"א 440/14 – להידחות. שיעור הריבית אותו ההלוואה נשאה 92. כפי שפורט לעיל, החוזים שעליהם הצדדים חתמו לא כללו הסכמה ברורה לגבי שיעור הריבית. משכך, דומה כי כל קביעה ביחס לשיעור הריבית שהעסקה נשאה תהיה מלווה בספקות אם אכן יש לבכר את החלופה שנבחרה אל מול החלופות האחרות. משאלו הם התנאים, לא מצאתי טעם טוב להתערב במסקנתו העובדתית של בית המשפט המחוזי הנכבד, אשר טעמה בצידה. 93. בית המשפט המחוזי הנכבד סקר בפסק דינו מספר אינדיקציות לקביעת שיעור הריבית, ובחר בשיעור הריבית המצוי במסמך מתווה העסקה, היות שזהו שיעור הריבית היחיד שעליו ניתן לומר כי הוסכם בין הצדדים. אמנם, גם בית המשפט המחוזי הנכבד סבר, כאמור, כי הצדדים לא סיכמו שיעור ריבית מפורש במסגרת ההסכמים ביניהם ואולם מסמך מתווה העסקה מהווה מעין "הסכמה לשעתה" בין הצדדים, שכן הוא הוסכם עליהם כיוצר הסדר הוגן ולו בשלב הראשוני שבו הוא נחתם. ההסכמה הנ"ל של הצדדים, גם אם היתה מקדמית, ביחס לשיעור הריבית החלה –איננה יכולה להילמד מהמאזנים של KPT, מהדוחות הכספיים של וילאר, או מהסכם ההלוואה בין KPT לבין וילאר (ביחס למסמך האחרון, לא למותר לציין כי דני ו-KTHT טענו במספר הזדמנויות כנגד האותנטיות שלו, והדברים קיבלו ביטוי גם בפסק הדין החלקי. משכך, ספק בעיני אם דני יוכל להיבנות ממסמך זה). דני ו-KTHT לא הצליחו איפוא בטיעוניהם, לספק חלופה מהימנה, טובה או הוגנת יותר לקביעת שיעור הריבית וממילא הם לא הציגו טעמים המצדיקים התערבות בקביעתו של בית המשפט המחוזי הנכבד. 94. נוכח האמור לעיל – הגעתי לכלל מסקנה כי לא מתקיימים טעמים המצדיקים את התערבותנו בסוגיית קביעת שיעור הריבית, ומשכך גם דין הערעור שכנגד ב-ע"א 440/14 – להידחות. הערעור על פסק הדין המשלים 95. האם בית המשפט המחוזי הנכבד רשאי היה לקבוע בפסק דינו המשלים כי שיעור הריבית שעל-פיו נערכה ההלוואה יחושב בשיעור ריבית של 12.68% לאחר שבפסק דינו החלקי קבע כי שיעור הריבית שעל-פיו נערכה ההלוואה עומד על 12%? להשקפתי התשובה לכך היא בחיוב ואסביר הדברים להלן. 96. בפסק הדין החלקי, קבע בית המשפט כדלקמן: "משאלה הם פני הדברים אני סבור כי יש לחשב את הריבית על פי האמור במסמך מתווה העסקה, אשר נראה כי היה מקובל על הצדדים, ואשר על פיו הריבית הינה בשיעור של 12% לשנה". הנה כי כן, קביעתו המהותית של בית המשפט המחוזי הנכבד היתה כי אחוז הריבית, אשר צריך לחול על ההלוואה הוא אותו אחוז הריבית שעליו הוסכם במסמך מתווה העסקה. מעתה, יהא אשר יהא אחוז הריבית אשר מסמך מתווה העסקה מאזכר, קביעתו של בית המשפט המחוזי היא כי זהו אחוז הריבית המחייב לענייננו. בית המשפט המחוזי לא התיימר לקבוע מה קובע מסמך מתווה העסקה, אלא ציין כי להבנתו המדובר בשיעור ריבית של 12%, אך כאמור תורף דבריו של בית המשפט הוא כי הסכמת הצדדים, אשר באה לידי ביטוי במסמך מתווה העסקה היא אשר קובעת לענייננו. במילים אחרות, פסק הדין החלקי היה קובע את אחוז הריבית על-פי מסמך מתווה העסקה גם אילו זה היה קובע אחוז ריבית שונה לחלוטין מ-12%. משכך, נראה כי גם על-פי פסק הדין החלקי, הדגש הוא לא על אחוז ריבית של 12% לשנה, אלא על פרשנותו הנכונה של מסמך מתווה העסקה, תהא אשר תהא אותה פרשנות. 97. השינוי שנערך בין פסק הדין החלקי לבין פסק הדין המשלים איננו איפוא שינוי בקביעותיו של בית המשפט המחוזי הנכבד, אלא תיקון "טכני" שנבע מהבנה שונה של בית המשפט את קביעתו העקרונית, שכאמור לא השתנתה. בפסק הדין החלקי סבר כב' השופט בבית המשפט המחוזי כי מסמך מתווה העסקה קובע אחוז ריבית של 12%, ואילו בפסק הדין המשלים הבין השופט, כי הוא חישב באופן לא נכון את האמור במסמך מתווה העסקה, אשר מפנה לאחוז ריבית חודשית של 1% בחודש, ואולם הבין בדיעבד כי יש לחשב זאת בשיטה של "ריבית דריבית", דהיינו שמדובר בריבית שנתית בשיעור 12.68%. 98. נשאלת אם כן השאלה, מהי אותה הסכמה שאליה הגיעו הצדדים ושקיבלה את ביטויה במסמך מתווה העסקה? תשובתו של בית המשפט המחוזי הנכבד לשאלה זו, מופיעה בפסק דינו המשלים והיא מורה כך: "כאן המקום להבהיר, כי מתווה העסקה קבע ריבית בשיעור 1% שתחושב כל חודש, ועל כן, משמעות קביעתי כי את הריבית יש לחשב 'על פי האמור במתווה העסקה', הייתה, כי הריבית תחושב בשיעור 1% לחודש. הציון בפסק דיני, כי הריבית השנתית הינה בשיעור 12%, נעשה בטרם התקבלה חוות דעת של רו"ח זיצר, וכיום לאחר שנתקבלה חוות הדעת, עלה כי בשיטת חישוב ריבית דריבית של 1%, הריבית השנתית הינה 12.68% לשנה. משכך, אני מתקן את טעות החישוב שנפלה בפסק דיני החלקי, במובן זה שבמקום שיעור הריבית של 12% לשנה, יבוא שיעור ריבית שנתית של 12.68%. יתר הדברים בעינם עומדים" (ההדגשה שלי – ח"מ). 99. במילים אחרות, בית המשפט המחוזי הנכבד הבין כי את אחוז הריבית שעליו הוסכם במסמך מתווה העסקה יש לחשב בשיטת "ריבית דריבית", כך שהריבית המתווספת לחוב בכל חודש תחול על כלל החוב (לרבות הריבית), ולא רק על קרן ההלוואה. 100. לא למותר לציין כי בעת שבית המשפט המחוזי קבע את שקבע בפסק דינו, עמדה מולו חוות דעתו של רו"ח זיצר, אשר העמידה בפניו (בין היתר) שתי חלופות: חלופה אחת חישבה את הריבית החודשית בשיטת ריבית "רגילה" כך שבכל חודש מתווסף לחוב סכום בשיעור 1% מהקרן בלבד. לגבי החלופה השניה, מניסוחו של בית המשפט המחוזי הנכבד בפסק דינו המשלים עולה כי בית המשפט סבר (עקב שגגה) שחלופה זו חישבה את הריבית החודשית בשיטת "ריבית דריבית", כך שבכל חודש מתווסף לחוב סכום בשיעור 1% מהקרן (למעשה, חלופה זו חישבה אמנם את הריבית השנתית בשיטת "ריבית דריבית" (כך שכל שנה התווסף לסכום החוב סך של 12% מסכום החוב הכולל, ולא רק מסכום הקרן), אך הריבית החודשית חושבה בשיטת ריבית רגילה). הנה כי כן בית המשפט המחוזי הנכבד היה מודע לכך שניתן לחשב את אחוז הריבית בשיטה של "ריבית רגילה" ובשיטה של "ריבית דריבית" והוא הבהיר בפסק דינו המשלים כי על-פי הבנתו את עובדות המקרה, ההסכמה שמצאה את ביטויה במסמך מתווה העסקה הייתה כי אחוז הריבית יחושב בשיטת "ריבית דריבית". 101. משכך, אינני נדרש להכריע כאן האם אמירתו של בית המשפט המחוזי הנכבד בפסק דינו החלקי כי שיעור הריבית עומד על 12% היא בבחינת "פסק דין", אשר יוצר מעשה בי דין, או שמא היא "החלטה אחרת", אשר ניתן לסטות ממנה. להשקפתי, אמירתו הנ"ל של בית המשפט המחוזי הנכבד איננה לא פסק דין ולא החלטה אחרת, אלא מעין "חישוב" או "תרגום", שלימים התברר כתרגום שגוי, של החלטתו העקרונית של בית המשפט המחוזי הנכבד בפסק הדין החלקי שלפיה אחוז הריבית החל הוא אחוז הריבית שעליו הוסכם במסמך מתווה העסקה. לאחר שבית המשפט המחוזי הנכבד הבין כי החישוב שערך בפסק הדין החלקי איננו נכון, הוא תיקן אותו בפסק דינו המשלים (והפעם שגה בתוצאה החישובית, כאמור בפיסקאות 112-110 להלן). להשקפתי תיקון זה נעשה בסמכות וכדין. 102. נוכח כל האמור לעיל, דין הערעור על פסק הדין המשלים – להידחות. עם זאת, אציין כבר עתה כי על-אף שעמדתי היא שאין הצדקה, כאמור, שנתערב בתוכן פסק הדין של בית המשפט המחוזי הנכבד (על שני מופעיו), בכל זאת נדרש לערוך תיקון בתוצאה האופרטיבית של פסק הדין מכיוון שככל הנראה, בית המשפט המחוזי הנכבד הסתמך בפסק דינו על חישוב שלא תאם את מסקנותיו המהותיות. ארחיב על כך בפיסקאות 112-110 שלהלן. ואולם טרם שאגיע לשם אדון במשכה של ההלוואה. משך תקופת ההלוואה 103. אין חולק על כך כי חודש אוגוסט 2010 הוא המועד שבו דני, באמצעות KTHT, הפסיק לשלם ל-KPT את התשלומים להם התחייב במסגרת ההסכם, כך שעד היום טרם נפרעה ההלוואה שוילאר העניקה לדני. שלמה ווילאר גורסים כי קביעת בית המשפט המחוזי הנכבד שאת תקופת ההלוואה יש לראות עד לתאריך 31.08.2010 גורמת לכך שחוטא יוצא נשכר. לשיטתם, דני הפסיק לשלם את תשלומי ההלוואה שהוא בעצמו טען לה, ועדיין טוען, כי הוא חייב לסיים לפרוע אותה. משכך, הגבלת תקופת חישוב הריבית עד לתאריך שבו דני חדל לשלם את חובותיו ולמעשה הפר את חוזה ההלוואה, מעניקה לדני "פרס" בגין הפרת החוזה על דרך של הפחתת התקופה שבגינה תחושב הריבית על ההלוואה. טיעון זה הוא העומד במרכז ערעורם שכנגד של שלמה ווילאר על פסק דינו המשלים של בית המשפט המחוזי הנכבד. 104. אין בידי לקבל טיעון זה. התמונה העולה למשמע טיעונם של וילאר ושל שלמה היא של לווה, אשר באמצע תקופת ההלוואה שלהּ התחייב, החליט מסיבותיו שלו להפסיק לשלם. לו תמונה זו הייתה משקפת את המציאות לאשורה, אכן שורת הדין הייתה מורה כי יש להמשיך ולחשב את תקופת הריבית עד למועד התשלום בפועל, שכן לא יתכן שלווה יוכל לקצר עבור עצמו את תקופת הריבית באמצעות התכחשות לחובת התשלום המוטלת עליו והפרת חוזה ההלוואה. אלא שעל-פי הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסקי הדין החלקי והמשלים של בית המשפט המחוזי הנכבד, המציאות שונה למעשה לחלוטין. 105. העובדות, כפי שנקבעו בפסק דינו החלקי של בית המשפט המחוזי הנכבד הן כי בין דני לבין שלמה נכרת, בפועל, כאמור, חוזה הלוואה, כאשר חברת KPT שימשה בטוחה להלוואה. בשלב מסוים ונוכח ויכוחים שנתגלעו בין הצדדים ושמתוארים בהרחבה לעיל, הודיעו שלמה ווילאר לדני כי הם מתכחשים לחוזה ההלוואה ורואים בו חוזה מכר. מרגע זה ואילך, הם היו אמנם מוכנים לקבל כספים מדני, אך הם לא היו מוכנים לאפשר לדני לפרוע את הלוואתו, שהרי הם התכחשו לקיומה של אותה הלוואה. בנסיבות אלו, סבורני כי דני לא היה חייב להמשיך ולשלם לוילאר את הסכומים שאותם הוא היה חייב לה, עד אשר יאושר לו כי עם השבת סכום ההלוואה הוא יוכל לקבל בחזרה את בטוחתו. 106. מלבד ההיגיון העומד מאחורי קביעתי הנ"ל – דומני כי ניתן להשקיף על המקרה גם בפריזמה של סעיף 43(א)(3) לחוק החוזים, הקובע כך: "המועד לקיומו של חוב נדחה... (3) אם על הצדדים לקיים חיוביהם בד בבד – כל עוד הנושה אינו חייב לקיים את החיוב המוטל עליו" (ההדגשה שלי – ח"מ). 107. בפסיקתנו נקבע כי חיובים מקבילים, או שלובים הינם חיובים שיש לקיימם יחד וממילא כל עוד שצד אחד לחוזה לא מילא את חיובו, גם חיובו של הצד השני נדחה (ראו, למשל: ע"א 765/82 אלתר נ' אלעני, פ"ד לח(2) 701 (1984); דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ג' 92-89 (2003)). בפסיקתנו נקבע כי השאלה אם חיובים חוזיים מסוימים שלובים זה בזה או לא, היא שאלה פרשנית, אשר יש להכריע בה על-פי כללי הפרשנות המקובלים (ראו: ע"א 2568/98 פטר נ' חממי, פ"ד נז(4) 796 (2003)). עם זאת, נפסק כי קיים קושי לקבוע כי חיובים הם שלובים כאשר הדבר לא נכתב במפורש בחוזה ומשכך יש לנקוט זהירות כאשר לשון החוזה איננה תומכת בפרשנות לפיה החיובים בחוזה הם שלובים (ראו: ע"א 1258/14 מ. מגן אינטרנשיונל יזמות והשקעות בע"מ נ' עיריית רמת גן (03.09.2015)). 108. סבורני, כי בכל הזהירות הנדרשת בפרשנות בדבר חיובים שלובים, נסיבות המקרה הייחודיות בענייננו, כמו גם עיקרון תום הלב, תומכים בכך שיש לראות את חיובו של דני לשלם את תשלומי ההלוואה במועדם – כחיוב השלוב בחיובה של וילאר לשמור בידיה את הבטוחה שהופקדה אצלה להבטחת אותם תשלומים עד למועד פירעון החוב. וילאר הפרה את חובתה זו למן הרגע שבו היא כפרה בכך כי בינה לבין דני נכרת חוזה הלוואה, שכן בכך היא כפרה גם בחובתה להשיב לדני את מניותיו ב-KPT עם פירעון ההלוואה. אין זה הגון להתכחש לעצם קיומה של הלוואה, לטעון כלפי הצד השני כי גם אם הוא ישלים את כל חיוביו הוא לא יזכה לרכוש חזרה את הבטוחה שהפקיד, ולצפות ממנו כי ימשיך לשלם את תשלומי ההלוואה במועדם. משכך, בדומה לבית המשפט המחוזי הנכבד, אף אני סבור כי היתה לדני הצדקה להימנע מלשלם לוילאר את יתרתו. משהגעתי למסקנה זו אין עוד צורך שאכריע בשאלה אם אכן וילאר מכרה את הנכס במחיר נמוך משוויו הריאלי, או לא, ואם התנהגותה של וילאר הייתה נגועה בחוסר תום-לב כקביעותיו (העובדתיות) של בית המשפט המחוזי הנכבד. 109. נוכח האמור לעיל, דין הערעור שכנגד על פסק דינו המשלים של בית המשפט המחוזי הנכבד – להידחות. תיקון טעות החישוב בפסק הדין המשלים 110. לפני סיום, הכרחי שאעמוד על נקודה נוספת, אשר התבררה לנו בחודשים האחרונים לנוכח ההבהרות שהתקבלו מרו"ח זיצר. כפי שכבר רמזתי לעיל – חוות דעתו של רו"ח זיצר נוסחה באופן אשר הקשה על מי שאינם עוסקים תדיר במקצוע החשבונאות, להבין אותה לאשורה. ניסוח זה, אשר לימים הביא אותנו לבקש הבהרות מרו"ח זיצר, גרם, כנראה, לכך שבית המשפט המחוזי הנכבד סבר, בטעות, כי הסכום הנקוב בפסק דינו המשלים משקף חישוב של ריבית חודשית של 1%, המחושבת בשיטת חישוב של "ריבית דריבית" לכל אורך תקופת ההלוואה, בעוד שהמציאות היא שונה. למעשה, כפי שכבר נכתב לעיל, הסכום שנקבע בפסק הדין המשלים שיקף חישוב של ריבית שנתית בשיעור של 12% על דרך של "ריבית דריבית" (ולא ריבית חודשית של 1% בלבד, כפי שבית המשפט המחוזי הנכבד סבר בתחילה בפסק הדין החלקי). כמו כן, החלופה הרלבנטית בחוות דעתו של רו"ח זיצר הוסיפה לסכום ההלוואה הנ"ל תשלומי ריבית מתאריך 31.08.2010, ועד למועד מתן חוות הדעת. זאת, למרות שקביעתו המהותית של בית המשפט המחוזי הנכבד בפסק הדין המשלים השיתה את האחריות על אי תשלום החזר ההלוואה על וילאר ועל שלמה (כך, אלמלא היה מתווסף סכום הריבית הנ"ל, סכום יתרת ההלוואה היה עומד על סך של 551,160.85 אירו, בניכוי סך של 266,531.57 אירו ובסה"כ סך של 284,629.28 אירו). 111. משכך, ומאחר שכפי שציינתי בפיסקאות 99-96 שלעיל, בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי אחוז הריבית הקובע לעניין ההלוואה הוא אחוז הריבית המופיע במסמך מתווה העסקה בשיטת "ריבית דריבית", ובשים לב לכך שלא מצאתי טעם טוב להתערב בממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי הנכבד – יש לערוך עתה מחדש את החישוב על-פי קביעותיו המהותיות של בית המשפט המחוזי הנכבד. 112. החישוב שיש לבצע הוא איפוא חישוב של ריבית חודשית בשיעור 1% המחושב בשיטת "ריבית דריבית" לאורך כל תקופת ההלוואה, מבלי שיתווספו לסכום זה תשלומי ריבית מתאריך 31.08.2010. חישוב זה נעשה על-ידי רו"ח זיצר בהבהרתו האחרונה ועל-פיו, סכום החוב "הפתוח" עמד על סך של 608,108.25 אירו, אשר מהם יש להפחית סך של 266,531.57 אירו המשקפים את הסכום שוילאר קיבלה תמורת מכירת הנכס (265,000 אירו פחות 16,000 אירו ששולמו על חשבון העסקה, בשיערוך למועד ההלוואה, כפי שנעשה על-ידי רו"ח זיצר בחוות דעתו), ובסך-הכל יתרה לתשלום בסך של 341,576.68 אירו (פסק הדין המשלים נקט אמנם סכום מעט גבוה יותר, אך הטעם לכך נעוץ, כאמור, בכך שהסכום שנקבע בפסק הדין המשלים הוסיף לסכום ההלוואה תשלומי ריבית מתאריך 31.08.2010 ועד למועד הגשת חוות הדעת, תשלומים שלא הוספו כאן, שכן כפי שנקבע, האחריות לאי-תשלום יתרת ההלוואה החל מתאריך 31.08.2010 רובצת לפתחה של וילאר). 113. נוכח כל האמור לעיל – אם תישמע דעתי, אציע לחבריי כי נדחה את הערעורים ואת הערעורים שכנגד הן על פסק דינו החלקי והן על פסק דינו המשלים של בית המשפט המחוזי הנכבד, אך בד בבד נתקן את הטעויות החישוביות שנפלו בפסק הדין המשלים באופן שהסכום שאותו יחוייב דני לשלם לוילאר לצורך כיסוי ההלוואה יועמד על סך של 341,576.68 אירו. סכום זה יומר לשקלים חדשים על-פי השער היציג במועד מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד (22.07.2014) ויישא מאז הצמדה וריבית כדין (המוטל על חיוב שקלי) ממועד זה ואילך – עד הפירעון. במקביל מוצע לבטל את סעד עיכוב הביצוע הזמני שהוצא במסגרת ההליך שבפנינו. 114. בנסיבות העניין מוצע עוד כי כל צד ישא בהוצאותיו. המשנה-לנשיאה השופט נ' סולברג: אני מסכים. ש ו פ ט השופט (בדימ') א' שהם: אני מסכים. ש ו פ ט (בדימ') הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיאה ח' מלצר. ניתן היום, ‏כ"ג בחשון התשע"ט (‏1.11.2018). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט (בדימ') _________________________ 14004400_K28.doc שב+מה מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, supreme.court.gov.il