ירדנה ציפורי נ. מגן מרדכי

בבית המשפט העליון רע"א 44/99 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' טירקל כבוד השופט א' ריבלין המבקשת: ירדנה ציפורי נגד המשיבים: 1. מגן מרדכי 2. מגן משה 3. מגן שמעון בקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו מיום 15.12.98 בע"א 456/97 (ת"א 67265/93) שניתן על ידי כבוד השופטים י' גרוס, י' בן-שלמה ומ' רובינשטיין תאריך הישיבה: ה' בטבת תש"ס (14.12.99) בשם המבקשת: עו"ד יגאל יצחק הלוי בשם המשיבים: עו"ד משה כהן פסק-דין השופט י' טירקל: 1. המשיבים הגישו בבית משפט השלום בתל אביב-יפו תביעה נגד המבקשת לחייבה לפנות את הדירה שבה התגוררה בשכירות מוגנת בבית שבבעלותם (להלן - "הדירה"). בית משפט השלום נתן פסק דין פינוי נגד המבקשת. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורה. מכאן בקשתה להרשות לה לערער. החלטנו לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. 2. בפסק דינו קבע בית משפט השלום כי המבקשת נטשה את הדירה בשנת 1988. את מסקנתו בדבר הנטישה סמך בעיקר על פסק דין פינוי שניתן נגד המבקשת בהליך אחר שבו נפסק שעל המבקשת ובעלה לפנות מושכר אחר ששכרו לתקופה מ20.3.88- עד 17.3.92, שכלל דירה ומחסן ששימש להם לצרכי עסק של קיוסק. לדעתו, עולה מפסק הדין שניתן באותו הליך כי החל בשנת 1988 - מועד תחילת שכירותו של אותו מושכר - גרו המבקשת ובעלה שם ולא בדירה. עוד קבע, כלשונו, "שגם אחרי שניתן צו פינוי במושכר האחר המשיכה לדבוק בו ולא עברה לגור במושכר נשוא משפט זה. מכך שלא חזרה למושכר שעמד ועומד עדיין פנוי לרשותה, הוכחה כוונת נטישה חד משמעית". חיזוק למסקנותיו מצא בכך שהוגשו לו קבלות המראות כי התשלומים עבור צריכת מים וחשמל בדירה, בחודשים מסוימים בשנים 1993 ו1994-, היו נמוכים. לדעתו היה על המבקשת להביא אישורים וקבלות כדי לסתור קבלות אלה, וזאת לא עשתה. עוד נתחזק במסקנתו על פי צילומים ש"בהם נראית הדירה ריקה". כאמור, סמך בית המשפט המחוזי את ידיו על פסק דינו של בית משפט השלום. 3. לדעתנו, אין פסקי הדין של הערכאות הקודמות יכולים לעמוד. כאמור לעיל שכרה המבקשת את המושכר האחר לתקופה קצובה של כארבע שנים והוא שימש לה ולבעלה לצורך עסק של קיוסק. השכירות לא היתה מוגנת. לפי עדותה בבית משפט השלום נהגו היא ובעלה לישון מפעם לפעם במושכר האחר על מנת לשמור על הרכוש שהיה להם שם, אולם, בדרך כלל, נהגו לחזור ולישון בדירה. המבקשת הוסיפה והסבירה כי התשלומים עבור צריכת חשמל ומים בדירה היו נמוכים משום שעקב המצב הרעוע של הדירה, הנזקים שנגרמו לדוד השמש וקשיים שונים שהערימו המשיבים לפניה, נאלצת היא להתרחץ בבית מרחץ ולכבס את הכבסים במכבסה. לענין הצילומים לא היתה מחלוקת שצולמו בשנת 1992, בזמן שהתנהל מו"מ בין בעלי הדין על פינוי הדירה תמורת תשלום של 30,000 $. המבקשת טענה בעדותה כי באותו זמן הועברו הרהיטים לחלק אחר של הדירה ולפיכך לא נראו בצילומים, אולם אחרי שנכשל המו"מ הוחזרו למקומם. 4. נפסק לא אחת "כי העדרו של הדייר מן המושכר, אין בו כשלעצמו כדי לשלול זכויותיו כדייר מוגן כל עוד שרירה ונמשכת כוונתו של הדייר לראות במושכר את ביתו ולחזור אליו" (ע"א 715/76 דמתי נ' בוליוש, פ"ד ל"א (2) 113, 117). בלשון אחרת נאמר כי "אם דייר עוזב את המושכר ללא כוונה לחזור אליו עוד, הוא חדל להיות מוגן על-ידי החוק. נטל ההוכחה כי הדייר נטש את המושכר על-מנת שלא לשוב אליו עוד, הוא על התובע" (ע"א 544/65 גרטנר נ' נדיר-קרמר ואח', פ"ד כ (2) 113, 117 (ההדגשה במקור - י' ט'); השווה ע"א 977/91, 3505/91 הועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים נ' נוסייבה, פ"ד מו(5) 758, 766). יצוין כי בע"א 715/76 הנ"ל היה מדובר בהעדרות מן הדירה השכורה של אסיר עולם עקב מאסרו; בע"א 544/65 הנ"ל היה מדובר בהעדרות של בני הזוג השוכרים מן הדירה השכורה, לצורך עבודה בעיר אחרת - לרבות רכישת בית שם - אולם תוך כוונה לחזור לדירה השכורה. עוד יש לומר - כפי שנפסק, אמנם, לענין אחר - כי כאשר נטען שלדייר יש "דירה אחרת" אין הכוונה ל"חלופה ארעית, אליה יכול פלוני הדייר לפנות כאורח נטה ללון, אלא בדירה בה יש לדייר זכות קבע" (ע"א 712/76 צ'רני נ' מורד, פ"ד ל"א (2) 99, 105). דומה כי הטעם שביסוד פסק זה יפה גם לכאן. 5. במקרה הנדון לא היה די בראיות שהביאו המשיבים כדי להוכיח שהמבקשת עזבה את הדירה דרך קבע וכי בעשותה כן היתה כוונתה שלא לחזור אליה עוד. זאת, בין היתר, משום שאין הן מעידות על כך שהמושכר האחר שימש לה כדירת קבע ולא רק לצורך מגורי ארעי. השאלה שעליה יש להשיב היא אם היתה נטישה מבחינה פיסית - שהיא מבחן אובייקטיבי - וכן אם היתה נטישה מבחינה נפשית - שהיא מבחן סובייקטיבי (השוו בג"צ 192/85, חורי נ' ראש המועצה המקומית פסוטה ואח', פ"ד מ' (2) 463, 466; בג"צ 489/91 כמיל נ' ראש המועצה המקומית גוש חלב ואח', (לא פורסם); המ"פ (באר-שבע) 207/95 חזן נ' רביבו ואח' (לא פורסם)). שכירת המושכר האחר על ידי המבקשת - שהיתה הנדבך המרכזי שעליו סמך בית משפט השלום את פסק דינו - לא היה בה, כשלעצמה, כדי להעיד על נטישה פיסית או על "נטישה" נפשית. לא למותר לציין כי הזמנים נשתנו ולא על נקלה נבוא לומר כי אדם שבהחזקתו - ואף בבעלותו - דירת מגורים נוספת, שהוא שוהה בה לעתים מזומנות ואף לתקופות ממושכות, התנתק ממקום מגוריו הקבוע (עיינו דברַי בענין זה בהמ"פ (באר שבע) 207/95 הנ"ל). קל וחומר כאשר הדירה הנוספת, כמו המושכר האחר במקרה שלפנינו, נשכרה בשכירות לא מוגנת, לתקופה קצרה יחסית, לעומת דירת הקבע, כמו הדירה במקרה שלפנינו, ששכירותה היתה מוגנת ולא הוגבלה בזמן. יודגש כי המבקשת הסבירה מדוע היא עושה שימוש בשני המושכרים וההסבר לא נסתר. עוד ייאמר כי קבלות עבור תשלומי מים וחשמל בסכומים נמוכים, במשך חודשים ספורים, שנים אחרי הנטישה הנטענת, אין בהן כשלעצמן כדי להעיד על נטישה. הן יכולות לשמש חיזוק לראיה עיקרית, אך בהעדרה אין בהן ממש. הוא הדין בצילומים שהוגשו. כך או כך, אפילו נותר ספק בענין זה, הרי "ספק זה פועל לעולם לטובת הדייר, הזכאי לכך שהתביעה תידחה מפאת הספק" (ע"א 170/63 ישראל ואח' נ' חיזק ואח', פ"ד י"ז 2498, 2501; וכן ע"א 977/91 הנ"ל). 6. לפיכך אנו מקבלים את הערעור ומבטלים את פסקי הדין של בית המשפט המחוזי ושל בית משפט השלום, לרבות החיובים בהוצאות שבהם. המשיבים ישאו בשכר טרחת עורך הדין של המבקשת בכל הערכאות בסך 20,000 ש"ח. ניתן היום, ה' בטבת תש"ס (14.12.99). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 99000440.M04 - /מפ