פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ 44/20
לפני:
כבוד השופט נ' הנדל
כבוד השופט נ' סולברג
כבוד השופטת ע' ברון
העותרים:
1. שושנה לונדון ספיר ו-39 אחרים
נ ג ד
המשיבים:
1. משטרת ישראל
2. המשרד לביטחון הפנים
3. הלשכה למאבק בטרור במשרד ראש הממשלה
4. משרד החוץ
עתירה למתן צו על תנאי
בשם העותרים:
עו"ד איתי מק
בשם המשיבים:
עו"ד רן רוזנברג; עו"ד שרון הואש-איגר
פסק-דין
השופטת ע' ברון:
1. עניינה של העתירה שלפנינו בהסכם בילטראלי שנחתם בין מדינת ישראל והרפובליקה של הודו בשנת 2014, ושנועד לקדם שיתוף פעולה בין הצדדים בתחום ביטחון הפנים (להלן: הסכם שיתוף הפעולה או ההסכם). בין היתר, מכוח ההסכם נערכו בישראל בשנת 2018 שני מחזורים של השתלמות בת שבוע ימים לשוטרים מהודו, שכללה ביקור במרכז האימונים של מג"ב, הרצאות במכללה לשוטרים ועוד; ובחודש ינואר 2020 נערך בישראל מפגש של ועדת היגוי שהוקמה מכוח הסכם שיתוף הפעולה ולצורך יישומו, ובמסגרת המפגש ביקרו הנציגים ההודיים גם במרכז השליטה של העיר העתיקה בירושלים ובתעשיות הביטחוניות של ישראל.
הסעד המבוקש בעתירה הוא, שנורה למשיבים ליתן טעם "מדוע לא יבטלו את החלטתם לא לבצע 'סינון' מראש של השוטרים ההודים הספציפיים שמעוניינים להתאמן ע"י משטרת ישראל במדינת ישראל, ולהמשיך לאמן ללא הבחנה גם את מי שמעורבים ואחראים להפרות חמורות של זכויות אדם ושל החוק הבין-לאומי בקשמיר בהודו, וביניהם שוטרים אשר מעוורים, רוצחים, אונסים, מענים ומעלימים אזרחים ואזרחיות בקשמיר".
2. על פני עמודים רבים שוטחים העותרים את המצב הפוליטי והמדיני הקשה השורר בקשמיר, חבל ארץ העומד במוקד הסכסוך שבין הודו לפקיסטן, תוך שהעותרים מייחסים לכוחות הביטחון ההודים ביצוע פשעים נגד האנושות והפרות חמורות של זכויות אדם של המוסלמים תושבי קשמיר. לעמדת העותרים, חרף החשיבות שבקידום קשרים בין מדינת ישראל והודו, לא ניתן להעלים עין מהזוועות המבוצעות שם – והמשמעות לענייננו היא שאין לאמן ולהכשיר בישראל את אותם שוטרים הודים המעורבים בביצוע פשעים חמורים ופגיעה בזכויות אדם. בתוך כך נטען כי מדינת ישראל נדרשת לאסוף מידע מודיעיני ולערוך סינון מראש של חברי המשלחות ההודיות, ולמנוע את כניסתם לישראל של אלה המעורבים בהפרות החוק הבינלאומי בקשמיר. בהקשר זה מבהירים העותרים כי אם לא ייעשה כן, הדבר עלול לעלות כדי עבירת סיוע מצד המשיבים לפשעים נגד האנושות המבוצעים בקשמיר.
המשיבים מצידם סבורים כי דין העתירה להידחות על הסף, בראש ובראשונה בהיותה כוללנית ומשאינה מניחה תשתית עובדתית פרטנית לנטען בה; וכן בהיעדר עילה להתערבות בהחלטות הדרג המדיני בנוגע לאופן ניהול יחסי החוץ של ישראל עם הודו. לגופם של דברים, המשיבים מבהירים כי ליחסים שבין המשרד לביטחון פנים הישראלי והמשרד המקביל בהודו יש חשיבות מדינית וביטחונית רבה; וכי מתן הסעד המבוקש בעתירה יתפרש כהתערבות בוטה של מדינת ישראל בענייניה הפנימיים של הודו, ועלול לפגוע באופן חמור בקשרי החוץ והיחסים שבין המדינות. זאת ועוד, אם תתקבל העתירה עלולות להיות לכך השלכות רוחב על שיתופי פעולה עם מדינות נוספות שעימן יש לישראל קשרים דיפלומטיים, ושבעניינן עלול להתקיים חשד כללי להפרת זכויות אדם. בהקשר זה מבהירים המשיבים כי מדיניותה של ישראל תואמת את הנוהג הבינלאומי, המבוסס על עקרון של הדדיות ושלפיו אין זה מקובל שמדינה אחת תבצע סינון של חברי משלחת המגיעים לביקור ממדינה אחרת. יתר על כן, לדברי המשיבים בכל מקרה אין להם אפשרות מעשית לבצע את הסינון המבוקש, משום שמדובר במידע שלמשטרת ישראל אין גישה אליו. סופו של דבר – לגישת המשיבים, בשקלול הנזק התיאורטי שעליו מצביעים העותרים כתוצאה מאי סינון חברי המשלחות ההודיות, אל מול הנזק הצפוי ליחסי החוץ של מדינת ישראל אם יינתן הסעד המבוקש – ההחלטה נוטה באופן מובהק לכיוון דחיית העתירה.
3. לאחר עיון בעתירה, בתגובה ובתשובה לתגובה על נספחיהן, הגענו לכלל מסקנה שדינה של העתירה להידחות על הסף. ואבאר.
העותרים לא הניחו תשתית עובדתית או ראייתית לקיומו של קשר כלשהו בין הפגיעה בזכויות אדם בקשמיר כמתואר בעתירה, לבין ביקורי משלחות השוטרים מהודו בישראל. על פי נתונים שנמסרו בתגובת המשיבים לעתירה – בעוד כוחות המשטרה השונים בהודו מונים כ-20 מיליון שוטרים, מתוכם עשרות אלפים משרתים באזור קשמיר, ובשני המחזורים של ההשתלמות שנערכו בישראל בשנת 2018 השתתפו כ-150 שוטרים הודים בלבד. העתירה אינה מלמדת על חשש כי ממשלת הודו שולחת לישראל שוטרים שמעורבים בביצוע הפשעים המתוארים בעתירה; ובוודאי לא חשש כזה המצדיק התערבות של ישראל בענייניה הפנימיים של ממשלת הודו – התערבות שבמישור יחסי החוץ נתפסת לדברי המשיבים כפוגענית, ועלולה אף להעלות את יחסי הצדדים על שרטון. בעניין זה, העתירה לוקה בכוללניות המצדיקה את דחייתה על הסף.
ויובהר: לדברי המשיבים ממשלת ישראל אינה נוהגת לערוך בדיקה פרסונלית של חברי משלחות באופן כללי, וכך נהוג גם על ידי כלל המדינות שלישראל יחסים דיפלומטיים עימן. בתוך כך, ההחלטה שלא לבדוק ולסנן מראש את חברי משלחות השוטרים מהודו היא החלטה הנוגעת במישרין לאופן ניהול יחסי החוץ של המדינה, והכלל הוא שעל בית משפט זה "לנקוט ריסון יתר בביקורת השיפוטית, ולא להתערב בהחלטות המדיניות אלא בנסיבות חריגות ביותר, פן ישיג את גבולה של הרשות המבצעת" (בג"ץ 5212/16 גונן נ' ראש ממשלת ישראל, פסקה 13 (7.7.2016); כן ראו: בג"ץ 3410/19 גנאיים נ' מפקד האזור באיו"ש, פסקה 4 (1.7.2019); בג"ץ 8542/18 אקרמן נ' ממשלת ישראל, פסקה 4 (9.12.2018)). בענייננו, לא עלה בידי העותרים להצדיק סטייה מכלל יסוד זה, וגם בשל בכך דינה של העתירה להידחות על הסף.
4. סופו של דבר, בלא לגרוע מחשיבות הנושא של הפרת זכויות אדם בקשמיר שמציפים העותרים – העתירה דנן והסעד המבוקש בגדרה אינם המסגרת המתאימה לקידום ההגנה על תושבי קשמיר, וזאת משהזיקה בין אימוני השוטרים בישראל לבין הפשעים המבוצעים על פי הנטען בקשמיר היא ספקולטיבית גרידא.
התוצאה היא שאנו מורים על דחיית העתירה על הסף. העותרים יישאו בהוצאות המשיבים בסך 3,000 ש"ח.
ניתן היום, ט"ז בחשון התשפ"א (3.11.2020).
ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט ת
_________________________
20000440_G06.docx זפ