מדינת ישראל - משרד האוצר נ. משה בראון ואח'

פסק-דין בתיק ע"א 4399/14 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4399/14 לפני: כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט י' עמית המערערת: מדינת ישראל - משרד האוצר נ ג ד המשיבים: משה בראון ואח' ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופטת ד"ר ד' פלפל) מתאריך 08.05.2014 ב-ת"א 38404-06-13 בשם המערערת: עו"ד יעל מימון בשם המשיבים: עו"ד גד ויספלד פסק-דין 1. הערעור שבפנינו הוגש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ד"ר ד' פלפל (סג"נ)) ב-ת"א 38404-06-13, אשר בגדרו נדחתה תביעתם של 62 תובעים שטענו כי הם משתייכים לקבוצת "ילדי טהרן" – לקבלת פיצויים מתוך כספים שהעבירה ממשלת גרמניה לממשלת ישראל בהתאם להסכם השילומים שנחתם בין המדינות בשנת 1952 (להלן: הסכם השילומים; להסבר מפורט על "ילדי טהרן" והסכם השילומים – ראו: ע"א 7686/12 מדינת ישראל נ' רובינסון (13.01.2014) (להלן: עניין רובינסון)). למרות דחיית התובענה נקבע בפסק-הדין כי: "כל אחד מילדי טהרן המקוריים בתובענה זו, יקבל מאת המדינה את הסכום של 25,000 ש"ח, נכון ליום הגשת התביעה. הסכום ישא ריבית והצמדה כדין". קביעתו הנ"ל של בית המשפט קמא הנכבד נועדה ליצור אחידות בין התוצאה האופרטיבית של התובענה, מושא הערעור שבפנינו, לבין זו שהתקבלה בתובענה דומה, שהוגשה שנים קודם לכן על ידי 219 "ילדי טהרן" אחרים והיתה נשוא פסק הדין בעניין רובינסון. לצורך הכרעה במכלול, נתאר, בקצירת האומר, את השתלשלות הדברים בעניין רובינסון, הרלבנטית לכאן. 2. בתאריך 12.08.2012 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו הנכבד ב-ת"א 2464/04 רובינסון נ' מדינת ישראל (להלן: פרשת רובינסון), ובגדרו נקבע כי בחתימתה של מדינת ישראל על הסכם השילומים – היא התחייבה, כלפי ניצולי השואה, לקלוט אותם ולהושיבם בארץ. עוד נקבע כי מדינת ישראל הפרה את ההתחייבות האמורה בכך שלאחר הגעתם של ניצולי השואה לגיל 18, היא לא העניקה להם השכלה ודיור. בגין הפרה זו – בית המשפט המחוזי הנכבד חייב את המדינה לשלם לכל אחד מהתובעים, שהוא מ"ילדי טהרן", סכום של 50,000 ש"ח, כערכם ביום הגשת התביעה. בעקבות הצלחתם של התובעים בהליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי בפרשת רובינסון – הוגשה, בתאריך 13.01.2013, התובענה, מושא הערעור שבפנינו, על ידי מי שטענו שהם "ילדי טהרן" ואשר לא היו בין התובעים בפרשת רובינסון (ונראה שלא כולם הם גם "ילדי טהרן" המקוריים, כאמור בפסק הדין, מושא הערעור). 3. במקביל הוגשו ערעור וערעור שכנגד לבית משפט זה כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי בפרשת רובינסון. המדינה הגישה גם בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי – עד להכרעה בערעורים האמורים. השופט נ' סולברג, אשר דן בבקשה לעיכוב ביצוע, הציע לצדדים בפרשת רובינסון להסכים לעיכוב של מחצית מהסכום שנפסק לטובת "ילדי טהרן". המדינה נתנה את הסכמתה למתווה המוצע, וזאת לנוכח רגישות הנושא ובשים לב לטענה כי הכספים דרושים לצורכיהם המידיים של המשיבים שם, וההסדר הנ"ל זכה לתוקף של החלטה. בהתאם להחלטה האמורה – המדינה שילמה לכל אחד מהתובעים-הזוכים בפרשת רובינסון סכום של 25,000 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. 4. במהלך השלמת הטיעון בעל-פה במסגרת הערעורים על פסק הדין בפרשת רובינסון – בית משפט זה הציע כי באם יתקבל ערעור המדינה, ישארו הכספים שכבר שולמו על ידי המדינה (כאמור בפיסקה 3 שלעיל) בידי מקבליהם, וזאת לנוכח הקושי בגבייתם ומשיקולי מוסר. ב"כ המדינה העלתה את חששה מהשלכות רוחביות שעלולות לנבוע מהסכמת המדינה להצעה האמורה, שכן יתכן והדבר יביא ניצולי שואה אחרים לדרוש סכומי כסף זהים מתוך טענה של צורך בשוויון. לאחר שבית המשפט, ואף ב"כ המשיבים בעניין רובינסון (שהוא גם בא-כוחם של המשיבים בענייננו) הדגישו כי לא צפויות להיווצר השלכות רוחב – נענתה ב"כ המדינה להצעה האמורה. 5. בתאריך 13.01.2014 ניתן פסק דין בערעור ובערעור-שכנגד בעניין רובינסון. בחוות דעתו המקיפה (שזכתה להסכמתם של יתר שופטי המותב שם), סקר חברנו השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין, את המסמכים וההודעות הנוגעים להסכם השילומים, והביא מחוות דעת של היסטוריונים בעניין. סקירה זו הובילה את חברי ההרכב הנכבד בעניין רובינסון למסקנה כי כספי השילומים ניתנו לממשלת ישראל באופן קולקטיבי – לשם הגשמתם של יעדים חברתיים, ולא נועדו לפיצוי אישי של ניצולי השואה. משכך התקבל ערעורה של המדינה, ונדחה הערעור שכנגד מטעם "ילדי טהרן". על אף קבלת הערעור ודחיית התובענה שעמדה במרכזו, הרי שנוכח הסכמתה המוקדמת הנ"ל של המדינה, הוחלט כי הכספים ששולמו על ידי המדינה – לא יוחזרו, ויוותרו בידיהם של מקבליהם. 6. בעקבות פסק הדין בעניין רובינסון, ניתן, בתאריך 08.05.2014, פסק הדין בתובענה, מושא הערעור שבפנינו. בית המשפט קמא הנכבד קבע כי לאור ההלכה שנפסקה בעניין רובינסון – יש לדחות את התביעה מחמת חוסר עילה. יחד עם זאת בית המשפט המחוזי הנכבד סבר כי יש להשוות בין התוצאה האופרטיבית בתובענה, מושא הערעור דנן, לבין זו שהתקבלה בעניין רובינסון, במובן זה שכל "ילד טהרן" מקורי שהצטרף לתובענה מושא הערעור, יזכה באותו סכום (לפני ריבית והצמדה), שהושאר בידי "ילדי טהרן" בעניין רובינסון, בצירוף הצמדה וריבית כדין. 7. המדינה ערערה כאמור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד. בנוסף הגישה המדינה בקשה לעיכוב ביצוע, אשר התקבלה על ידי בית משפט זה. במסגרת הודעת הערעור ועיקרי הטיעון מטעמה, המדינה טענה כי פסק הדין, מושא הערעור, מהווה, כלשונה: "החייאה של פסק הדין שבוטל [בעניין רובינסון] – כדי מחצית הסכום". המדינה הסבירה כי הותרת הסכומים שכבר שולמו – בידי הזוכים בעניין רובינסון היתה תוצאה של: השתלשלות הדברים באותו הליך, הרגישות שהתחייבה בנסיבות שהתעוררו אז והתחשבות בקושי המעשי שהיה צפוי בהליכי גביית סכומים אלה. עוד טענה המדינה כי קיים הבדל מהותי בין התובעים בעניין רובינסון לבין המשיבים בעניין שבפנינו, אשר מצדיק שוני בתוצאה האופרטיבית בין שתי התובענות. הדברים אמורים בכך, שנוכח זכייתם של התובעים בעניין רובינסון בהליך שהתקיים בבית המשפט המחוזי הנכבד, ובשים לב להחלטה שניתנה בבקשתה של המדינה לעיכוב ביצוע פסק-הדין האמור – נוצרה בקרב התובעים בעניין רובינסון הסתמכות, וייתכן שחלק מהם אף שינו את מצבם לרעה, זאת בניגוד למשיבים בענייננו. המדינה הוסיפה עוד באותו הקשר, כי דווקא פסק הדין, מושא הערעור, הוא שיוצר אי שוויון, וזאת בין "ילדי טהרן" לבין יתר ניצולי השואה, שכן אין זה מוצדק להעניק כספים ללא עילה רק לראשונים. המדינה גורסת בהקשר זה כי הענקת הסכום שנפסק לטובת "ילדי טהרן" – לכלל ניצולי השואה, עלולה להוביל לחיוב המדינה בסכומים אדירים, מבלי שיהיה לכך עיגון סטטוטורי. 8. המשיבים סומכים ידיהם על פסק דינה של הערכאה קמא. לגישתם, המדינה נדרשת לנהוג בשוויון כלפי המתדיינים עימה, ובעקבות הסכמתה שלא לגבות בחזרה את הכספים ששולמו לתובעים בעניין רובינסון – הרי שהיא מחויבת לשלם סכום זהה גם ליתר "ילדי טהרן", הם המשיבים בענייננו. המשיבים סבורים כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד איננו מקים כל זכות תביעה לניצולי שואה שאינם חלק מקבוצת "ילדי טהרן", ומכאן שלא צפויות השלכות רוחב, כטענת המדינה. דיון והכרעה 9. עם כל הכבוד והרגישות הנדרשת בעניין זה, הננו סבורים כי יש לקבל את הערעור ולבטל את פסק דינה של הערכאה הדיונית הנכבדה. ננמק הדברים בקצרה. 10. בעקבות פסק דינו של בית משפט זה בעניין רובינסון – אין חולק עוד כי לא עומדת למשיבים שבפנינו עילת תביעה כנגד המדינה בעקבות כספים שהתקבלו מממשלת גרמניה במסגרת הסכם השילומים. כך גם נקבע על ידי בית המשפט המחוזי הנכבד בענייננו, ולנוכח זאת נדחתה על ידו התובענה, שהיא מושא הערעור שבפנינו, לגופה. השאלה שבמחלוקת היא, איפוא, אם יש לחייב את המדינה גם כאן – בתשלום של אותם סכומים שהיא הסכימה להותיר, לפנים משורת הדין, בידי "ילדי טהרן" בעניין רובינסון. 11. רבות כבר נכתב על עקרון השוויון ומעמדו המרכזי בשיטת משפטנו (ראו לדוגמא: יצחק זמיר ומשה סובל "השוויון בפני החוק" משפט וממשל ה 165 (1999); בג"ץ 869/92 זוילי נ' יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השלוש-עשרה, פ"ד מו(2) 692, 707 (1992); בג"ץ 1703/92 ק.א.ל קוי אויר למטען בע"מ נ' ראש-הממשלה, פ"ד נב(4) 193, 230-229 (1998)) ואיננו רואים צורך להרחיב יותר בנושא זה כאן. אין משמעה של הזכות לשוויון, אשר ממנה נגזרת החובה שלא להפלות, כי יש להתייחס באופן שווה לכלל האנשים, אלא נדרש להעניק יחס שווה לשווים ויחס שונה לשונים (ראו למשל: בג"ץ 4124/00 יקותיאלי נ' השר לעניני דתות, בפיסקה 35 לפסק דינה של הנשיאה ד' ביניש (14.6.2010)), כאשר רק שוני שהוא רלבנטי לעניין יצדיק הבחנה בין אנשים (ראו: בג"ץ 200/83 וותאד נ' שר האוצר, פ"ד לח(3) 113, 120-119 (1984)). 12. במקרה דנן קיים שוני רלבנטי בין שתי קבוצות התובעים, המצדיק הבדל בתוצאה האופרטיבית לגביהן. בעוד שבעניין רובינסון הוכר תשלום שבוצע על פי החלטה שיפוטית שעיכבה רק מחצית מהסכום שנפסק ע"י בית המשפט המחוזי, ונעשה בהתאם לדין, כפי שפורש על ידו באותה העת (והוחלט שלא לגבות כספים אלה חזרה לאור ההסתמכות והבעיות המעשיות והמוסריות הכרוכות בכך – השוו: דנ"א 4697/05 בי"ח כרמל-חיפה נ' עדן מלול (החלטה מתאריך 02.12.2010)), הרי שבעניין שבפנינו התובעים מבקשים שיוענקו להם כספים, על אף שנקבע בפסק הדין, מושא הערעור, שלא עומדת בבסיס התובענה שלהם עילה שבדין. יתר על כן, ראוי להבחין בין עניין רובינסון שבו התובעים שם בחרו לקחת על עצמם את העלויות הכרוכות בניהולו של ההליך מתחילתו (ואף את הסיכון שיפסידו בו), לבין המשיבים בעניין שבפנינו, אשר המתינו לתוצאות ההליך המקביל בשלבו הראשון ורק בעקבות ההצלחה שם החליטו להגיש תובענה דומה מאד לזו הראשונה, מבלי לשאת במלוא הסיכון הבסיסי הכרוך בכך. משבחרו חלק מ"ילדי טהרן" שבפנינו להמתין עם תביעתם – נפרדה דרכם מזו של "ילדי טהרן" שהגישו את התובענה בעניין רובינסון, ואין בין הקבוצות זהות מלאה לצורך הנושא הנידון (השוו: בג"ץ 688/08 אברג'ל נ' משרד הבינוי והשיכון (21.09.2010) (להלן: עניין אברג'ל); ע"א 8490/06 בדרה נ' מינהל מקרקעי ישראל (17.04.2011)). 13. זאת ועוד – אחרת. אפילו סברנו כי לא מתקיים שוני רלבנטי מהותי בין קבוצות התובעים, מדובר פה בנסיבות המצדיקות סטייה מעקרון השוויון המופשט. בעניין רובינסון – המדינה נענתה להצעתו של בית משפט זה שלא לגבות בחזרה סכומים שכבר שולמו וקרוב לוודאי שגם נצרכו אצל התובעים שם, וזאת לנוכח הקושי המעשי והמוסרי שהיה עומד כאמור בפני המדינה, אילו היא היתה מחליטה לנסות ולגבות חזרה את הכספים. בנסיבות החריגות הללו נוצרה בעניין רובינסון מעין מניעות וכן היה קיים אלמנט של "לפנים משורת הדין", אשר מצדיקים אבחון ומובילים למסקנה כי אין לחייב את המדינה לפעול באופן זהה כלפי אחרים הטוענים לדמיון נסיבות (השוו: עניין אברג'ל). הסכמתה של המשיבה בעניין רובינסון ניתנה לאחר שהיא הביעה את חששה מפני העלאתן של טענות הפליה על ידי תובעים עתידיים, ובא-כוח המשיבים כאן (שהיה כאמור גם ב"כ המשיבים שם) הודיע כי אין בסיס לחשש האמור, מעבר לחלות הדברים על המקרה הספציפי שדנו בו. דא עקא שפסק הדין, מושא הערעור, מימש את החשש שהועלה. ניתן להניח איפוא שהותרתו של פסק הדין על כנו, צפויה לגרור הגשת תביעות עתידיות ועתירות רבות נוספות בדרישה לשוויון מופשט, וכל זאת לאחר שבעניין רובינסון נקבע שאין כל עילה לפיצויים אישיים מהמדינה מכוח הסכם השילומים. ההשלכות הכלכליות של תובענות שכאלה, באין להן עילה בדין, ברורות מאליהן, ואין צורך להרחיב כאן עוד. יתר על כן, אי התערבות בפסק דינו של בית המשפט קמא הנכבד צפויה להוביל לתוצאה עתידית קשה אף במובן זה שהמדינה עלולה להימנע מכאן ואילך מלפעול לפנים משורת הדין, גם כאשר נסיבות המקרה הפרטני והחריג יצדיקו את הדבר, וזאת מחשש שמא היא תחויב לנהוג באופן זהה כלפי תובעים עתידיים, שעניינם עשוי להיראות קרוב. הנה כי כן דומה שדווקא בתוצאה האפשרית המתוארת, לפיה המדינה תחדל מלהתחשב בנסיבות המתדיין הפרטני שמולה, במקרה מיוחד, זאת מתוך חשש להשלכות רוחב – טמון חוסר הצדק. 14. לאור כל האמור לעיל, החלטנו לקבל את ערעור המדינה ולבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד. לבסוף נדגיש, כי הסוגיה שהובאה לפתחנו כאן, סבוכה ורגישה היא, ואולם התוצאה פה מתחייבת לצערנו. עם זאת נעיר כי אין בתוצאה האמורה כדי לגרוע מחובתה של המדינה לטפל בעניינם של "ילדי טהרן" הנותרים, ובאוכלוסיית ניצולי השואה בכלל, תוך השקעת משאבים נוספים לשם כך בצורה שתקל עליהם ותעגן את המגיע להם מוסרית מהחברה הישראלית, ואולם יש לעשות זאת בדרך של חקיקה ובדרך של התנהלות לפי שורת הדין, ומלפניה רק במקרים חריגים, מיוחדים ומתאימים. בנסיבות המכלול – לא נעשה צו להוצאות. ניתן היום, ‏כ"ט בשבט התשע"ו (‏8.2.2016). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14043990_K06.doc אפ+מה מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il