איי.די.איי. חברה לביטוח בע"מ נ. פארס סבאח

15 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים רע"א 43989-12-24 לפני: כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופט יוסף אלרון כבוד השופט אלכס שטיין המבקשת: איי. די. איי. חברה לביטוח בע"מ נגד המשיבים: 1. איילון חברה לביטוח בע"מ 2. פארס סבאח בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי ירושלים (השופט א' רון) שניתן ביום 19.6.2024 בע"א 27835-01-24 בשם המבקשת: בשם המשיבה 1: בשם המשיב 2: עו"ד אמיר עזר עו"ד עודד סימון עו"ד טועמה עודה פסק-דין השופט אלכס שטיין: מהות ההליך ובעלי הדין בפתח הדברים, אציג את בעלי הדין שניצבים לפנינו ואת הקשר המשפטי שביניהם: המבקשת היא איי. די. איי. חברה לביטוח בע"מ (להלן: איי.די.איי.), שביטחה רכב מסוג פולקסווגן גולף (להלן: הגולף) אשר נמצא בבעלות המשיב 2 (להלן: סבאח). המשיבה 1 היא איילון חברה לביטוח בע"מ (להלן: איילון) שביטחה רכב מסוג מרצדס (להלן: המרצדס) השייך לאדם שאינו בעל דין. פוליסות הביטוח שהוצאו, בהתאמה, על ידי איי. די. איי. ואיילון, מכסות, בין היתר, את נזקי המכוניות אשר נגרמים עקב תאונה ואת אחריות נהגיהן לנזקים אלה. כתוצאה מתאונה שנגרמה באשמת נהגו, הגולף פגע במרצדס וגרם לו נזק (להלן: הנזק או הנזק למרצדס). לפיכך, ככל שיש תוקף לפוליסת הביטוח שהוציאה איי. די. איי., חברה זו חייבת לכסות את הנזק למרצדס. ביני לביני, איילון כיסתה את נזקו של בעל המרצדס, נכנסה לנעליו, והגישה תביעת שיבוב נגד סבאח. סבאח, מצדו, שלח לאיי. די. איי. – כמי שביטחה את רכבו ואת אחריות נהגו – הודעת צד שלישי. במסגרת הודעה זו, טען סבאח כי על איי. די. איי. לשאת בדמי השיבוב ככל שהוא יחויב לשלמם לאיילון. לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ירושלים (השופט א' רון) אשר ניתן ביום 19.6.2024 בע"א 27835-01-24 (להלן: פסק הדין בבית המשפט המחוזי), במסגרתו התקבל ערעורו של סבאח על פסק דינו של בית משפט השלום ירושלים (השופט ד' מרדכי-דמביץ), אשר ניתן ביום 11.10.2023 בת"א 44951-03-22 (להלן: פסק הדין בבית משפט השלום), בגדרו נתקבלה תביעת שיבוב שהגישה איילון נגד סבאח (להלן: ההליך בבית משפט השלום), תוך שנדחתה ההודעה לצד שלישי ששלח סבאח לאיי. די. איי.. בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו כי איי. די. איי. – כמי שביטחה את הגולף ואת אחריות נהגו – חייבת לשאת בדמי הנזק אשר נפסקו לחובתו של סבאח ולטובתה של איילון – מבטחת המרצדס – במסגרת ההליך בבית משפט השלום. כפועל יוצא מכך, קבע בית המשפט המחוזי בפסק דינו כי דין ההודעה לצד שלישי ששלח סבאח לאיי. די. איי. להתקבל. איי. די. איי. תוקפת קביעה זו במסגרת בקשת רשות הערעור דנן. עובדות המקרה ענייננו בשאלה הבאה: האם פוליסת הביטוח שרכש סבאח מאיי. די. איי. (להלן: הפוליסה) הינה בת-תוקף ומכסה את התאונה אשר אירעה ביום 5.1.2021 ואשר במהלכה פגע הגולף של סבאח בחלקו האחורי של המרצדס ועל ידי כך גרם לבעליו נזק בסך כולל של 153,528 ש"ח – בצירוף ההוצאה על חוות-דעת שמאי (להלן: התאונה). כאמור, בעקבות התאונה, שילמה איילון למבוטחה – בעל המרצדס – את עלות הנזק והגישה תביעת שיבוב נגד סבאח. סבאח, מצדו, שיגר הודעה לצד שלישי המכוונת נגד איי. די. איי. בטענה כי חובו הוא חובה, כאמור בפוליסה. איי. די. איי. דחתה טענה זו בשתי ידיים, שכן, לדבריה, אביו של סבאח (להלן: סבאח האב) הוצג לפניה, במהלך כריתתו של חוזה הביטוח שמכוחו הוצאה הפוליסה, כנהגו העיקרי של הגולף, בשעה שהנהג העיקרי המיועד – אשר השתמש בפועל בגולף – היה בנו (המשיב 2, דכאן). סבאח האב הציג את בנו (פארס סבאח, המשיב 2) כנהג משני. לטענת איי. די. איי., מצג כוזב זה הוצג בפניה בכוונה לרמותה, מאחר שסבאח – או סבאח הבן – היה נהג צעיר ללא היסטוריה ביטוחית חיובית; ולפיכך, הפרמיה שאיי. די. איי. אמורה היתה לגבות ממנו בעד הפוליסה היתה יקרה באופן משמעותי מהפרמיה שחלה על סבאח האב. סבאח האב הציג אפוא את עצמו כנהג עיקרי על-מנת לשלם לאיי. די. איי. פרמיה נמוכה יותר בגין ביטוח של סיכון ביטוחי מוגבר הכרוך בנהיגתו של סבאח הבן כנהגו העיקרי של הגולף. מצג כוזב זה והשלכותיו עומדים במוקד ההתדיינות בפני בתי משפט השלום והמחוזי, אשר הגיעה לפתחנו. לפני שאתאר התדיינות זו, אעמוד בקצרה על המסגרת הנורמטיבית בתוכה פעלו בעלי הדין שהגיעו עד הלום. המסגרת הנורמטיבית חוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: חוק חוזה הביטוח או החוק), מסדיר ומפרט את זכויותיהם ואת חובותיהם של מבטחים ומבוטחים בגדרם של חוזי ביטוח. סעיפים 7-6 לחוק קובעים את שני אלה: (1) חובת הגילוי הטרום-חוזית אשר חלה על מבוטח בבואו לכרות הסכם ביטוח עם המבטח (סעיף 6); וכן (2) תוצאות הפרתה של חובה כאמור (סעיף 7). וזה דברם של סעיפי חוק אלה, בצירוף הדגשות הנחוצות לענייננו: חובת גילוי 6. (א) הציג המבטח למבוטח לפני כריתת החוזה, אם בטופס של הצעת ביטוח ואם בדרך אחרת שבכתב, שאלה בענין שיש בו כדי להשפיע על נכונותו של מבטח סביר לכרות את החוזה בכלל או לכרותו בתנאים שבו (להלן – ענין מהותי), על המבוטח להשיב עליה בכתב תשובה מלאה וכנה. (ב) שאלה גורפת הכורכת ענינים שונים, ללא אבחנה ביניהם, אינה מחייבת תשובה כאמור אלא אם היתה סבירה בעת כריתת החוזה. (ג) הסתרה בכוונת מרמה מצד המבוטח של ענין שהוא ידע כי הוא ענין מהותי, דינה כדין מתן תשובה שאינה מלאה וכנה. תוצאות של אי-גילוי 7. (א) ניתנה לשאלה בענין מהותי תשובה שלא היתה מלאה וכנה, רשאי המבטח, תוך שלושים ימים מהיום שנודע לו על כך וכל עוד לא קרה מקרה הביטוח, לבטל את החוזה בהודעה בכתב למבוטח. (ב) ביטל המבטח את החוזה מכוח סעיף זה, זכאי המבוטח להחזר דמי הביטוח ששילם בעד התקופה שלאחר הביטול, בניכוי הוצאות המבטח, זולת אם פעל המבוטח בכוונת מרמה. (ג) קרה מקרה הביטוח לפני שנתבטל החוזה מכוח סעיף זה, אין המבטח חייב אלא בתגמולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי, שהוא כיחס שבין דמי הביטוח שהיו משתלמים כמקובל אצלו לפי המצב לאמיתו לבין דמי הביטוח המוסכמים, והוא פטור כליל בכל אחת מאלה: (1) התשובה ניתנה בכוונת מרמה; (2) מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, אף בדמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידע את המצב לאמיתו; במקרה זה זכאי המבוטח להחזר דמי הביטוח ששילם בעד התקופה שלאחר קרות מקרה הביטוח, בניכוי הוצאות המבטח. עינינו הרואות כי מבוטח חייב לענות על כל שאלה בעניין מהותי שהוצגה לו במסגרת משא ומתן לקראת כריתת חוזה ביטוח בתשובה "מלאה וכנה". מבטח אשר גילה, לאחר קרות אירוע ביטוחי, כי התשובה אשר נמסרה לו במענה לשאלה מהותית כאמור לא היתה מלאה וכנה, רשאי להפחית את תגמולי הביטוח בשיעור יחסי, והוא יהיה פטור כליל מתשלום תגמולי ביטוח, אם התשובה ניתנה על ידי המבוטח "בכוונת מרמה" (ראו: רע"א 1219/18 פרץ נ' שלמה חברה לביטוח בע"מ, פסקה 10 לפסק דינו של חברי, השופט ד' מינץ (18.6.2018); ע"א 1530/02 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' יובלים אגודה שיתופית, פ"ד נח(6) 822, 835 (2004); ירון אליאס דיני ביטוח 416-414 (מהדורה שלישית, 2016) (להלן: אליאס); וכן גבריאלה שלו "חובת הגילוי בחוזי ביטוח" הפרקליט מ 20, 26-24 (תשנ"א-תשנ"ג)). רבים הם הפרמטרים שמשפיעים על שיעורה של פרמיית ביטוח רכב. פרמטרים אלו כוללים, בין היתר, את גילו של הנהג שמיועד לנהוג ברכב ואת עברו הביטוחי, לצד מאפייניו השונים של הרכב המבוטח. חברת הביטוח איי. די. איי. מייחסת חשיבות רבה לזהות "הנהג העיקרי" של הרכב המבוטח. נהג עיקרי מוגדר כ"מי שנוהג בפועל יותר מכל נהג אחר ברכב המבוטח במשך תקופת הביטוח". כפועל יוצא מכך, מאפייניו האישיים, לרבות גילו, וותק הנהיגה שלו, ותביעות הביטוח שהלה הגיש בעבר הם פרמטרים מהותיים. לפרמטרים אלו השפעה רבה על קביעת שיעור הפרמיה על ידי איי. די. איי. ועל חישוב רמת הסיכון הביטוחי הנשקפת מהמבוטח שחברה זו עושה לפני כניסתה לחוזה הביטוח עם המבוטח. לית מאן דפליג, אפוא, שהצהרת המבוטח באשר לזהותו של הנהג העיקרי יוצרת מצג שהינו בגדר "עניין מהותי", כמשמעו בסעיף 6 לחוק חוזה הביטוח. בהתאם לכך, הצהרה בלתי כנה או בלתי מלאה מצד מבוטח באשר לזהות הנוהג העיקרי בפועל ברכב מושא הביטוח עולה כדי הפרת חובת הגילוי המעוגנת בסעיף 6 לחוק. תשובה לא כנה לשאלת המבטח בעניין זה, אשר ניתנת מתוך כוונת מרמה, מקנה למבטח את הזכות שלא לשלם למבוטח את תגמולי הביטוח שאמורים להשתלם למבוטח, לפי הפוליסה, בקרות מקרה הביטוח. כך קובע סעיף 7(ג)(1) לחוק חוזה הביטוח, וכך גם צוין בפוליסה שבה קא עסקינן (ראו: פסקה 11 לפסק הדין בבית משפט השלום). פסק הדין בבית משפט השלום ראשית כל, בית משפט השלום קבע כי האחריות לתאונה רובצת לפתחו של סבאח הבן, שכן הוא זה שנהג בגולף והתנגש במרצדס מאחור, כאשר לפי האמור בתקנה 49(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961, האחריות לתאונת חזית-אחור תוטל – כהנחה בסיסית, הניתנת לסתירה – על נהג הרכב האחורי; ובמקרה דנן לא נמצאה שום סיבה לחרוג מהנחה זו. משכך הוא, נקבע כי דין תביעת השיבוב של איילון להתקבל. בבואו לקבוע את זהות הגורם החב בדמי השיבוב לאיילון, בית משפט השלום בחן את תוקפה של פוליסת הביטוח שנכרתה בין סבאח ואביו לבין איי. די. איי. – פוליסה בה הוגדר סבאח האב כנהגו העיקרי של הגולף. אחרי שנשמעו עדויותיהם של סבאח, סבאח האב, יוסף סיף – סוכן הביטוח מטעמם (להלן: הסוכן) – וכן חתם בכיר של איי. די. איי., הגיע בית המשפט למסקנה כי הגולף היה צמוד לסבאח (הבן) בעת שירותו הצבאי, וכי הגדרתו של סבאח האב כנהג העיקרי של הגולף – כפי שנכתב בפוליסה בהתבסס על מצגו – לא היתה חלק מהמציאות. בית משפט השלום קבע כי דודו של סבאח, אביו, והסוכן שימשו כידו הארוכה בניהול המשא ומתן מול איי. די. איי. לקראת רכישת הפוליסה. נקבע כי שלושתם ידעו שכריתת פוליסה על-פי נתון אמת לגבי היותו של סבאח (הבן) נהגו העיקרי של הגולף תייקר את מחיר הפוליסה, ואילו רכישת הפוליסה על בסיס נתון בדוי שמציג את סבאח האב כנהג העיקרי של הרכב תוזיל את מחירה – לנוכח גילו של האב ועברו הביטוחי. בית המשפט קבע אפוא כי הצגת סבאח האב כנהג עיקרי נעשתה במתכוון, במנותק מהמציאות, ובמטרה להשיג רווח כספי כתוצאה מהוזלת מחיר הפוליסה. בהתאם לכך, נפסק כי איי. די. איי. פטורה מתשלום תגמולי הביטוח לפי הפוליסה – פסיקה שהתבססה על האמור בסעיף 7(ג)(1) לחוק חוזה הביטוח. בקבעו את הממצאים העובדתיים האמורים, בית משפט השלום הסתמך בעיקר על שתי שיחות טלפון שנתקיימו בין סבאח (הבן) ושליחיו לבין חברת הביטוח איי. די. איי.. בשיחה הראשונה מיום 1.3.2020, אשר התנהלה בין דודו של סבאח – רואה חשבון במקצועו – לבין נציגת איי. די. איי., הוצג סבאח (הבן) כנהגו העיקרי של הגולף (להלן: השיחה הראשונה). אחרי שהתברר כי סבאח הוא נהג צעיר ללא עבר ביטוחי חיובי (או שלילי), מחיר הפוליסה שהוצע לו על-ידי איי. די. איי. עמד על סך של 7,200 ש"ח. דודו של סבאח מחה על גובה המחיר, ואז הוסבר לו כי אצל חברות ביטוח אחרות המחיר שייגבה עבור פוליסה שמבטחת נהג צעיר ללא עבר ביטוחי עלול להגיע אף לכדי 10,000 ש"ח. השיחה הראשונה לא הובילה על-כן לכריתתו של חוזה ביטוח. בשיחה השנייה מיום 3.3.2020, אשר התנהלה – כפי שקבע בית משפט השלום – בין הסוכן ובין נציג איי. די. איי. בשם יוסי (להלן: יוסי), הוצג סבאח האב כנהגו העיקרי של הגולף (להלן: השיחה השנייה). בעקבות זאת, הצעת המחיר לפוליסה ירדה עד לסך של 2,774 ש"ח, והיא נרכשה על ידי ובשמם של סבאח הבן וסבאח האב. זמן קצר לאחר מכן, עותק דיגיטלי של הפוליסה נשלח לדוא"ל של הסוכן; כמו כן, וכפי שקבע בית משפט השלום, מסמכי הביטוח, ובראשם המפרט, הועברו לחזקתו של סבאח (הבן) או, למצער, היו בהישג ידו. על יסוד האמור, ובהתבסס על הכלל הקבוע בסעיף 7(ג)(1) לחוק חוזה הביטוח, דחה בית משפט השלום את ההודעה לצד שלישי ששלח סבאח לאיי. די. איי.. סבאח לא השלים עם פסק דינו של בית משפט השלום והוא ערער עליו לבית המשפט המחוזי. פסק הדין בבית המשפט המחוזי בערעורו, נסוג סבאח מעמדתו בנוגע לאחריותו לתאונה ולנזקיה ומיקד את טענותיו על כיסויו הביטוחי של הנזק שגרם למרצדס. בבואו לבחון את תוקפה של הפוליסה, בית המשפט המחוזי קבע כי תמליל השיחה השנייה הוא ראיית הליבה בהליך, וכי אותו תמליל אינו מיטיב עם איש מבעלי הדין. נקבע כי עובר לשיחה השנייה, סבאח ושליחיו הכירו אמנם את תמונת המצב הביטוחי על כל פרטיה, אך יוסי, נציגה של איי. די. איי., לא הבהיר לסבאח כי הצהרה לא נכונה מצדו ביחס לזהות הנהג העיקרי תביא לשלילת הכיסוי הביטוחי. בית המשפט המחוזי קבע כי העדרה של הבהרה כאמור עולה כדי הפרה של חובות גילוי אשר מוטלות על מבטח מכוח חוק חוזה הביטוח והנחיות מנהליות. משכך הוא, ולנוכח העובדה כי בחוזה ביטוח עסקינן – אשר, להשקפת בית המשפט המחוזי, נבחן בראיה צרכנית המטילה חובות מוגברות על המבטח – נקבע כי הפרה כאמור מטה את הכף לטובתו של סבאח. לאור האמור, בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורו של סבאח וקבע, כי דין ההודעה לצד שלישי, שכאמור נשלחה על ידי סבאח לאיי. די. איי., להתקבל. בהתאם לכך, בית המשפט המחוזי חייב את איי. די. איי. בתשלום שאותו חויב סבאח לשלם לאיילון במסגרת ההליך בבית משפט השלום. מכאן בקשת רשות הערעור מטעמה של איי. די. איי. המונחת לפנינו. טענות הצדדים לטענת איי. די. איי., הכרעתו של בית המשפט המחוזי מבוססת על תשתית עובדתית שגויה אשר סוטה בעיקרה, וללא הצדקה, מזאת שקבע בית משפט השלום. בהקשר זה נטען כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר הניח כי השיחה השנייה נתקיימה בין סבאח האב לבין איי. די. איי – זאת, בניגוד לממצא העובדתי שקבע בית משפט השלום ולפיו מי שניהל את אותה שיחה מטעמו של סבאח היה הסוכן. עוד טוענת איי. די. איי., כי בית המשפט המחוזי התעלם מכך שהפוליסה והמפרט נשלחו לסוכן באמצעות דוא"ל, וכי הסוכן אישר שהוא קרא אותם ומסרם לסבאח האב בסמוך לאחר תום השיחה השנייה. הווה אומר: סבאח האב, הסוכן – ומן הסתם גם סבאח הבן – הבינו היטב את האמור באותם מסמכים. איי. די. איי. מוסיפה וטוענת כי אף בהינתן העובדה שמעשה המרמה של סבאח נתרם בעקיפין על ידי אדם אשר עבד בשורותיה (יוסי), אין בכך כדי להכשיר את מעשהו של סבאח ולהעניק לו כיסוי ביטוחי באופן שבו חוטא ייצא נשכר. איי. די. איי. מסכמת וטוענת כי הוראת סעיף 7(ג)(1) לחוק חוזה הביטוח הינה ברורה ואינה מותירה מקום לספקות באשר להיותה פטורה מחובת השיפוי הביטוחי שלה לפי הפוליסה. מהטעמים הללו מבקשת איי. די. איי. מאתנו כי נדון בבקשתה כבערעור; נקבל את הערעור גופו; נבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי; נקבע כי לפוליסה נושא דיוננו אין תוקף; וכי היא (איי. די. איי.) בכל מקרה פטורה לחלוטין מחובת השיפוי לפי הפוליסה, כאמור בסעיף 7(ג)(1) לחוק חוזה הביטוח; ונשיב את פסק דינו של בית משפט השלום על מכונו. מנגד, סבאח טוען כי המקרה דנן אינו מקים עילה למתן רשות ערעור "בגלגול שלישי". סבאח חוזר על טענתו העיקרית בפני הערכאות דלמטה לפיה מעולם לא הוסבר לו מה היא משמעותו של המונח "נהג עיקרי" ומה תהא נפקותה של הצהרה לא מדויקת באשר לזהות הנהג העיקרי (להלן: חובת הגילוי של המבטחת). לשיטתו של סבאח, אין זה הגיוני שהוא יבטח את רכבו, יחזיק וינהג בו רוב הזמן, אך לא יקבל כיסוי ביטוחי אך ורק מהסיבה שאביו – ולא הוא – רשום כנהג העיקרי של הגולף בפוליסה. זכותה של איילון לקבלת הסכום הנתבע בגין הנזק למרצדס אינה במחלוקת. למרות זאת, איילון נטלה חלק בדיון והעלתה השגות נגד הפרקטיקה של איי. די. איי. של קביעת פרמיית הביטוח בהתחשב בזהות נהגו העיקרי של הרכב המבוטח. בהקשר זה נטען, כי המונח "נהג עיקרי" הינו מונח עמום אשר מאפשר התנערות המבטח מחובותיו בקרות מקרה הביטוח. איילון מצטרפת לטענתו של סבאח באשר לאי-עמידתה של איי. די. איי. בחובת הגילוי של המבטחת. בהקשר זה, מפנה איילון להוראות הרגולטוריות אשר מופעיות בחוזרי הממונה על שוק ההון, ביטוח וחיסכון (להלן: הממונה על הביטוח). מכל הנימוקים הללו, סומכים סבאח ואיילון את ידיהם על פסק הדין בבית המשפט המחוזי, ומבקשים כי נדחה את הבקשה שלפנינו. דיון והכרעה לאחר עיון בכתובים שבעלי הדין הניחו לפנינו, ולנוכח עיוות הדין שנגרם למבקשת כתוצאה מפסק הדין בבית המשפט המחוזי, סבורני כי נכון נעשה אם נדון בבקשה דנן כבערעור במסגרת סמכויותינו לפי תקנות 149(2)(ב), 149(2)(ג) ו-138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. באשר לגוף הדברים – הגעתי למסקנה כי פסק דינו של בית משפט השלום הוא הנכון, ואילו פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוא שגוי. בהתאם לכך, סבורני כי נכון נעשה אם נקבל את הערעור; נבטל את פסק הדין בבית המשפט המחוזי ואת החיוב שהושת על המבקשת במסגרתו; ונשיב על כנו את פסק הדין בית משפט השלום. אפרט את טעמיי. זהותו של הגורם החב בתשלום דמי השיבוב לטובתה של איילון תלויה בשאלה האם נפל פגם בכריתת חוזה הביטוח ובפוליסה. בית משפט השלום קבע – לאחר ששמע את כלל הראיות – כי סבאח ושליחיו שיקרו בכוונת מרמה כאשר הודיעו לאיי. די. איי. כי סבאח האב הוא הנהג העיקרי של הגולף, וכי הדבר נעשה על ידם כדי ליהנות מפרמיית ביטוח זולה בהרבה מהפרמיה שהיתה מוטלת על סבאח הבן כנהג עיקרי. בהתאם לאמור, ומכיוון שמדובר בפרט מהותי לפיו איי. די. איי. מחשבת את סיכוניה, נפסק כי איי.די.איי. פטורה לחלוטין מתשלום תגמולי הביטוח שתבע סבאח בהודעה לצד שלישי – וזאת, כאמור בסעיף 7(ג)(1) לחוק חוזה הביטוח. לעומת זאת, בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו כי איי. די. איי. לא דאגה להבהיר לסבאח כי הצהרה לא נכונה מצדו באשר לזהות הנהג העיקרי, משמעה היעדר כיסוי ביטוחי; ומשנפלו פגמים בהתנהלותם של שני הצדדים, אזי שיש לקיים את הכיסוי הביטוחי ולחייב את איי. די. איי. בתשלום שנפסק לטובתה של איילון במסגרת ההליך בבית משפט השלום. קביעתו זו של בית המשפט המחוזי, על נימוקיה, יסודה בשגגה. בית משפט השלום שמע את עדויותיהם של סבאח הבן, סבאח האב, והסוכן – והגיע למסקנה ברורה לפיה שלושת אלה שיקרו בכוונת מרמה בנוגע לזהותו של הנהג העיקרי בגולף. מסקנה זו התבססה, בין היתר, על רצף השתלשלות העניינים כדלקמן: תחילה, בשיחה הראשונה עם איי. די. איי., הצהיר סבאח (הבן) (באמצעות דודו) כי הוא עצמו יהיה הנהג העיקרי של הגולף. משהוצגה לסבאח הצעת מחיר גבוהה בשל גילו הצעיר והיעדר עבר ביטוחי חיובי, הוא פנה בשנית לאיי. די. איי. – הפעם באמצעות סוכן ביטוח מטעמו – והצהיר כי אביו הוא הנהג העיקרי. הצהרה זו הובילה להצעת מחיר נמוכה בהרבה מקודמתה. שינוי מהותי זה בהצעת המחיר, אשר נבע במישרין מן ההצהרה השקרית שנמסרה לאיי. די. איי., מלמד על ניסיון מכוון להפחית את עלות הביטוח באמצעות מסירת מידע כוזב – ומכאן כוונת המרמה. חיזוק משמעותי למסקנה זו נמצא בשיחה השנייה אשר נוהלה על-ידי סוכן ביטוח מטעם סבאח, אדם בעל מומחיות בתחום. עובדה זו מלמדת על כך שהמידע אודות זהותו של הנהג העיקרי (לא עוד סבאח הבן, כי אם סבאח האב) הועבר לאיי. די. איי. בחוסר תום-לב ומתוך מודעות מלאה של סבאח למשמעות הדברים ותוצאתם. פסק הדין בבית משפט השלום נשען על אדנים עובדתיים מוצקים שמהם ערכאת הערעור לא אמורה לסטות (ראו, מיני רבים: ע"א 4175/12 תעשית אבן וסיד בע"מ נ' גדיר, פסקה 14 והאסמכתאות שם (10.3.2014)). לא מצאתי שום הצדקה להתערבותו של בית המשפט המחוזי בממצאים העובדתיים אליהם הגיע בית משפט השלום. בפרט, לא מצאתי כל הצדקה לקביעתו של בית המשפט המחוזי כי סבאח האב הוא זה שכביכול ניהל את השיחה השנייה עם איי. די. איי. – שעה שהמסקנה המסתברת היא שהסוכן הוא זה ששוחח עם יוסי (ראו: פסקה 13.ג לפסק הדין בבית משפט השלום; וכן פרוטוקול הדיון בפני בית משפט השלום ביום 7.1.2023, עמוד 21, שורה 3). קביעתו זו של בית המשפט המחוזי גם מעוררת תמיהה, שכן הוא עצמו קבע, בפסקה 6.ז לפסק דינו, כי "הן המערער [סבאח] והן נציג המשיבה [יוסי] ידעו את מלוא פרטי תמונת המצב הרלוונטית עובר לשיחת הכריתה" [ההדגשה הוספה – א.ש.]. לאור עובדות אלה, ברי הוא כי איי. די. איי. זכאית לפטור מלא מתשלום תגמולי הביטוח מכוחו של סעיף 7(ג)(1) לחוק חוזה הביטוח. כל מסקנה אחרת היא בגדר עיוות דין. על-פניו, פסק הדין בבית המשפט המחוזי מבקש להחיל תפישת עולם צרכנית המחזקת את מעמדו של המבוטח (החלש) אל מול המבטחת (החזקה). תפישת עולם זו קנתה אחיזה במשפטנו (ראו: ע"א 1809/95‏ הלמן ‎נ' לה נסיונאל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 77, 82 (1996); רע"א 104/08 פלוני נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, פסקה 17 לפסק דינו של השופט י' דנציגר (2.2.2011); וכן רע"א 4032/17 ‏הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' חברת ס.א.ל. שיווק ביצים בע"מ, פסקה 2 (14.5.2018)). דא עקא, הגנה על אינטרס המבוטח צריכה להתקיים בגבולות ההגינות והסבירות, תוך מתיחת קו הפרדה ברור בין הגנת הצרכן לבין מתן פרס לשקרן. לא מעט עובדות אשר מגדירות את הסיכון הביטוחי הנשקף מהמבוטח מצויות בידיעתו האישית ואינן ידועות למבטח. מצב זה של מידע אסימטרי מקשה על קביעת מחיר הפוליסה על ידי המבטח, ומכאן חובות הגילוי אשר חלות על המבוטח (ראו: שחר ולר חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 כרך ראשון 431 (מיסודו של ג' טדסקי, א' זמיר, א"מ ראבילו ו-ג' שלו עורכים, 2005)). בראשן של חובות אלו עומד האיסור על מסירת מידע כוזב למבטח. בהתאם לכך, התרת כיסוי ביטוחי במקרים החמורים במיוחד, בהם המבוטח מוסר למבטח מידע כוזב בכוונת מרמה, חותרת תחת ההיגיון הכלכלי של מערכת הביטוח, המבוססת על תמחור מדויק ככל שניתן של סיכונים, על הסתמכות הדדית, ועל יכולת החיזוי ההסתברותי (ראו: אליאס, בעמ' 8-7). מערכת הביטוח אינה יכולה להתקיים במציאות שבה מבוטחים מסוימים, אשר מסרו למבטחיהם מידע מהותי שקרי בכוונת מכוון, ייהנו מפרמיות ביטוח נמוכות שאינן משקפות את הסיכון הביטוחי האמיתי שנשקף מהם. מערכת זו תיאלץ לפזר את המחיר האקטוארי של הסיכון העודף על כלל המבוטחים – מצב דברים בו דוברי אמת מסבסדים את השקרנים. תוצאה זו חותרת תחת ההגינות הבסיסית, ועמה, כמובן, אין להשלים. מלבד האמור, הגנה על הצרכן המבוטח היא רק אחד המרכיבים של דיני הביטוח. המרכיב הנוסף, החשוב לא פחות, הוא מוסד החוזה שבבסיסו הסכמה אמיתית של הצדדים. הסכמה כאמור היא אבן יסוד לכריתתו ולתוקפו של חוזה ביטוח. הלכה היא עמנו ש"פוליסת הביטוח היא בבחינת התקשרות חוזית, הבאה ליתן למבוטח הגנה מפני נזק מסוג מסוים, אולם, מאידך גיסא, הפוליסה גם נותנת ביטוי למידת המחויבות שחברת הביטוח מוכנה ליטול על עצמה ולהיקף הסיכונים שהיא מקבלת על עצמה לכסות, הכול על-פי התנאים המפורטים באותה התקשרות חוזית" (ראו: ע"א 124/89 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' כהן, פ"ד מו(2) 372, 382-381 (1992) [ההדגשה הוספה – א.ש.]). בהתאם לכך, בבואנו להכריע בשאלה האם אירוע נזק מסוים נופל בגדרו של מקרה ביטוח, המכוסה על ידי הפוליסה, נדרשים אנו לעמוד על גבולות הסיכון עליו הסכימו הצדדים כאשר כרתו את חוזה הביטוח (ראו: ע"א 8972/00‏ שלזינגר נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז(4) 817, 834 (2003)). מנקודת ראות זו, ברי הוא כי איי. די. איי. לא התכוונה ליטול על עצמה את הסיכון הגלום בכך שסבאח (הבן) יהיה הנהג העיקרי של הגולף; ומשנקבע כי סבאח ונציגיו שיקרו בכוונת מרמה אודות זהותו של הנהג העיקרי על-מנת להוזיל את מחיר הפרמיה במידה ניכרת, אזי שאין מנוס מהחלתו של סעיף 7(ג)(1) לחוק על המקרה דנן. כל קביעה אחרת תחתור תחת היסוד ההסכמי שבבסיס חוזה הביטוח ותגרום לכך שסבאח ודומיו יזכו לסבסוד צולב לא-להם מכספם של נהגים צעירים ישרים – נהגים ששילמו לאיי. די. איי. פרמיית אמת אשר משקפת את הסיכון האקטוארי הנשקף מנהיגתם בכלי רכב. כאמור, איילון וסבאח טוענים כי איי. די. איי. הפרה את הוראות חוזר הממונה על הביטוח מס' 2023-1-5 "תיקון חוזר צירוף לביטוח" (להלן: חוזר הממונה) אשר עוסק, בין היתר, בסוגיית הגילוי הטרום-חוזי בענפי ביטוח מרכזיים, לרבות ביטוח רכב (להרחבה ראו: אליאס, בעמ' 272-269). סעיף 5ב(6) לחוזר הממונה מחייב כל חברת ביטוח ליידע מבוטח עתידי אודות חובתו לתת תשובות כנות על שאלות מהותיות, תוך הבהרה כי אי-עמידה בחובה זו עלולה להשפיע על זכאותו לקבלת תגמולי ביטוח בעתיד. טענה זו, דינה להידחות. זאת, מאחר שסבאח (הבן) נתן לאיי. די. איי. תשובת אמת מלאה לשאלה "מיהו נהגו העיקרי של הגולף?". בשיחה השנייה, אשר נוהלה על ידי סבאח ונציגיו, מצד אחד, ויוסי, נציגה של איי. די. איי., מהצד השני, סבאח ונציגיו ביקשו לאיין תשובת אמת זאת על ידי הצגה כוזבת של סבאח האב כנהגו העיקרי של הרכב – זאת, בכוונה ברורה לרמות את איי. די. איי.. ביקשו והצליחו. השיחה השנייה לא היתה אפוא מבחינתו של סבאח, המבוטח, בגדר שיחת אמת אשר נועדה ליצור מפגש רצונות בינו לבין איי. די. איי. באשר לפוליסה שחברה זו לבסוף מכרה לו. שיחת רמייה זו אינה חוסה אפוא בצלו של סעיף 5ב(6) לחוזר הממונה. באשר לשיחה הראשונה – במסגרתה סבאח (הבן) מסר לאיי. די. איי. מידע נכון אודות זהותו של הנהג העיקרי – שיחה זאת לא הבשילה לכדי חוזה ביטוח, ולחוזר הממונה אין אפוא שום השלכות ביחס אליה. במילים אחרות: בצאתנו מן ההנחה שאיי. די. איי. לא קיימה את הוראות החוזר במגעיה עם סבאח ונציגיו, מחדל זה ממילא לא גרם לשום בלבול אצל המבוטח סבאח, שבאמצעות נציגיו מסר לאיי. די. איי. – במצח נחושה – מידע שקרי אודות זהותו של הנהג העיקרי. יתרה מכך: כפי שקבע בית משפט השלום, השלכות השקר כאמור צוינו בפוליסה גופה (ראו: פסקה 11.ג לפסק הדין בבית משפט השלום). לזאת אוסיף, כי סעיף 5ב(6) לחוזר הממונה אינו מחייב את המבטח ליידע את המבוטח על האיסור אשר חל על מסירת מידע כוזב מתוך כוונה פוזיטיבית לרמות את המבטח ועל תוצאות הפרתו, שנקבעו בסעיף 7(ג)(1) לחוק חוזה הביטוח. זאת, מסיבה פשוטה: האיסור לרמות הינו חלק מהמוסר הבסיסי שנמצא בידיעתו של כל בר-דעת. בטרם אסיים, אתייחס לטענתה של איילון אשר מלינה על עמימותו של המונח "נהג עיקרי". טענה זו, בלשון עדינה, אינה מתכתבת עם עובדות המקרה שלפנינו. סבאח (הבן) ידע גם ידע כי הוא הנהג העיקרי של הגולף, כפי שדיווח לאיי. די. איי. בשיחה הראשונה. סבאח האב ידע כי הוא אינו הנהג העיקרי של הגולף, למרות הצגתו ככזה בשיחה השנייה. בנסיבות אלו, בעמדנו מול חוטא שמבקש לצאת נשכר, לא נאפשר לו להיבנות מפיזור הערפל סביב המושג "נהג עיקרי" כאשר ערפל זה אינו קשור אליו כלל ועיקר. לסיכום, אצטט מדבריו של השופט י' עמית, עמהם הסכימה השופטת ד' ברק-ארז, ברע"א 9849/17 פיקאלי נ' הכשרה חברה לביטוח בע"מ (4.6.2019). דברים אלה משקפים את מצב הדברים במקרה שלפנינו "אחד לאחד": "השלכה אפשרית נוספת של אי שלילת הכיסוי הביטוחי במצבים של אי עמידה במגבלת גיל, נסבה על התנהגות צפויה מצד חלק מקהל המבוטחים. בפרט, קיים חשש שמבוטחים רבים יעדיפו לרכוש ביטוח 'צר' ומוזל הכולל מגבלת גיל, מתוך הבנה שאם יתרחש אירוע ביטוחי בשעה שנהג צעיר נוהג ברכב, הם עדיין יזכו בתגמולי ביטוח יחסיים מתוקף טענתם כי מדובר ב'החמרת סיכון'. במילים אחרות, מבוטחים רבים יעדיפו לחסוך במועד רכישת הפוליסה (בבחינת ציפור אחת ביד), ולקחת על עצמם את הסיכון שאם אמנם תתרחש תאונה – הם לא יזכו במלוא תגמולי הביטוח אלא רק בחלק יחסי. אציין כי חשש זה הועלה פעמים רבות על ידי הערכאות הדיוניות כנימוק עקרוני בעד שלילת הכיסוי הביטוחי במצבים של אי עמידה במגבלת גיל. אף לטעמי מדובר בחשש מבוסס, ואין להתפלא על כך שנימוק זה שזור ברבים מפסקי הדין של הערכאות הדיוניות. הפער במחירי הפרמיות יכול להגיע למאות ואף לאלפי שקלים, ובהינתן שהסיכון למבוטח הוא אובדן חלקי בלבד של תגמולי הביטוח, הדעת נותנת כי מבוטחים רבים ייאותו לטול על עצמם סיכון שכזה כנגד חיסכון מיידי ומשמעותי במחיר הפרמיה. [...] ניתן לטעון כי התנהלות מתוכננת שכזו מצד המבוטח, הבוחר במודע פוליסה הכוללת מגבלת גיל מתוך ידיעה כי בכוונתו להפר אותה, עולה כדי "כוונת מרמה" השוללת זכות לתגמולי ביטוח (סעיפים 7(ג)(1) ו-18(ג)(1) לחוק). מנגד, יש להניח כי רוב המבוטחים לא יודו כי התנהלו כך בכוונת מכוון בעת כריתת חוזה הביטוח, אלא יטענו כי התרשלות רגעית מצידם היא שאפשרה לנהג צעיר לנהוג ברכב (ולא למותר להזכיר בהקשר זה את הקושי הכרוך בהוכחת טענת מרמה). אותיר שאלה זו בדבר ייחוס "כוונת מרמה" בהקשר זה בצריך עיון, הגם שדעתי היא כי בנסיבות בהן הוכח כי המבוטח שיקר מלכתחילה לגבי גיל הנהג כדי ליהנות מפרמיה זולה, אכן מדובר בכוונת מרמה." (ראו: שם, פסקה 56 לפסק דינו של השופט עמית; ההדגשה הוספה – א.ש.). סוף דבר אשר על כן, הנני מציע לחבריי לדון בבקשה שלפנינו כבערעור, וכן לקבל את הערעור, לבטל את פסק הדין בבית המשפט המחוזי ולהשיב את פסק הדין בבית משפט השלום, לרבות קביעותיו בנוגע להוצאות, על כנו. כמו כן, הנני מציע לחייב את סבאח לשלם לאיי. די. איי. את הוצאות ההתדיינות בערכאתנו בסך כולל של 8,000 ש"ח. אלכס שטיין שופט השופט דוד מינץ: אני מסכים. דוד מינץ שופט השופט יוסף אלרון: יוסף אלרון שופט אני מסכים. ניתן היום, כ"ח אייר תשפ"ה (26 מאי 2025). דוד מינץ שופט יוסף אלרון שופט אלכס שטיין שופט