החברה העירונית ראשון לציון - לתרבות ספורט ונופש בע נ. הרשות

פסק-דין בתיק ע"א 4398/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4398/06 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט א' רובינשטיין המערערות: 1. החברה העירונית ראשון לציון - לתרבות ספורט ונופש בע"מ 2. עיריית ראשון לציון 3. כלל חברה לביטוח בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים 2. שמואל נתנאל 3. ש. נתנאל מהנדסים יועצים בע"מ 4. מדינת ישראל - שר החקלאות והשר לאיכות הסביבה 5. פורמלי ברק רוטשטיין 6. פורמלי אשר רוטשטיין 7. פורמלי ציפורה רוטשטיין ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 5.4.06 בת.א. 2725/99 שניתן על-ידי כבוד השופטת ש' גדות תאריך הישיבה: ט' בסיון התשס"ח (12.6.08) בשם המערערות: עו"ד משה בלטר; עו"ד מיכל בר שלום פסק-דין המשנה לנשיאה א' ריבלין: 1. זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כבוד השופטת ש' גדות), שחייב את המערערות לפצות את המשיבים הפורמליים 7-5 ודחה את ההודעה לצד שלישי ששיגרו המערערות למשיבים 4-1. רקע 2. ביום 24.4.1998 תקף קוף שימפנזה את המשיב 5 ב"חי כיף" בראשון לציון ופצע אותו פצעים קשים. המערערת 1 הייתה בזמן האירוע – כדברי בית המשפט המחוזי – "הבעלים ו/או המחזיקה ו/או המפעילה" של ה"חי כיף", ואילו המערערת 2 הייתה "המממנת, המפקחת ובעלת השליטה" של המערערת 1. המשיב 5 הגיש לבית המשפט המחוזי תביעה נגד המערערות בגין הנזקים שנגרמו לו עקב התקיפה, והמערערות מצדן שגרו הודעה לצד שלישי למשיבים 4-1. המשיבה 1 היא רשות הטבע והגנים הלאומיים, אשר העבירה את הקוף ל"חי-כיף". המשיבים 2 ו-3 ערכו עבור המערערות בדיקת בטיחות ב"חי-כיף" עובר לאירוע. המשיבה 4 היא מדינת ישראל. במהלך שמיעת התיק הושגה הסכמה בין הצדדים להליך כי האחריות לנזקיו של המשיב 5 תחולק כך שהמערערות ישאו באחריות של 90% והמשיב 5 עצמו ישא ב-10% הנותרים. עוד נאמר כי אין בהסכמה זו כדי לגרוע מטענות המערערות והמשיבים 4-1 אלה כלפי אלה. בית המשפט המחוזי פסק למשיב 5, לאחר ניכוי אשמו התורם וגמלאות המוסד לביטוח לאומי, סכום של 1,035,907 ש"ח. 3. בית המשפט המחוזי דחה את ההודעה לצד שלישי ששוגרה למשיבות 4-1. בית המשפט קבע כי למשיבה 4 לא קמה חובת זהירות כלפי המשיבים 7-5 ומשום כך אין עילה לחייבה במסגרת עוולת הרשלנות. בית המשפט התייחס לסמכות המסורה למשיבה 4 להתקין תקנות לעניין החזקת חיות בר מכוח החוק להגנת חיית הבר, התשט"ו-1955 (להלן: חוק הגנת חיית הבר). לדבריו, הסמכות נועדה להגן על חיית הבר ולא מפניה, ומשום כך אין היא יכולה להיות מקור לחובת זהירות של המשיבה 4. בית המשפט המחוזי דחה בנוסף את טענת המערערות כי יש לחייב את המשיבה 4 מכוח עוולת הפרת חובה חקוקה וציין כי הטענה בעניין זה "היא טענה כללית אשר אינה מפרטת מהן החובות החקוקות, מכוח אילו סעיפים הן קמות, וכיצד בדיוק הן הופרו". ההודעה ששוגרה למשיבה 1 נדחתה כאמור אף היא. בית המשפט קבע כי למשיבה 1 לא קמה חובת זהירות, "לאור 'ריחוקו' של הניזוק מהרשות". לדבריו, במסגרת אחריותה של הרשות להגנת שלומן של חיות הבר נמצא גם הפיקוח על תנאי אחזקתן של החיות, ובכלל זה גם מניעת אפשרויות הבריחה שלהן. אולם, "אין בכך כדי להביא למסקנה כי עליה לצפות כי יגרם נזק למבקרי הגן או עובדיו עקב מחדלה". עוד קבע בית המשפט המחוזי כי גם אם הייתה המשיבה 1 בעליו של הקוף – עניין אשר לא הוכח – אין לראות בה אחראית לנזקיו של המשיב 5. לשיטתו, "הרשות, כבעלים, לא הייתה חייבת בעת העברת הקוף בבדיקת תנאי החזקתו, ככל שהם נוגעים לשלומם של מבקרי הגן ועובדיו". בית המשפט דחה את טענות המערערות בעניין חיוב המשיבה 1 מכוח עוולת הפרת חובה חקוקה מטעמים דומים לאלה שנזכרו ביחס למשיבה 4. 4. גם ההודעה ששוגרה למשיבים 2 ו-3 נדחתה. בית המשפט המחוזי קבע כי לא הוכחה התרשלותם של משיבים אלה. לדבריו, המשיבים 2 ו-3 נשכרו על ידי המערערות – כפי שצוין בהצעת המחיר – לצורך "הוצאת אישור עבור משטרת ישראל למטרות רישוי עסקים". לצורך הוצאת האישור – כך קבע בית המשפט המחוזי – אין דרישה לבחינת בטיחות הכלובים, ואכן המשיבים 2 ו-3 היו חסרי ידע ומומחיות בתחום זה. לאור זאת, קבע בית המשפט המחוזי כי מתן האישור על ידי המשיבים 2 ו-3 ללא בחינה של בטיחות הכלובים, ובכלל זה הכלוב נשוא התביעה, אינו מהווה התרשלות. בית המשפט המחוזי דחה את הטענות בעניין הפרת חובה חקוקה על ידי המשיבים 2 ו-3 מטעמים דומים לדחיית הטענה בעניינן של המשיבות 1 ו-4. בית המשפט המחוזי קבע כי המערערות ישלמו "לכל אחד מהצדדים השלישיים (צד ג' 2 ו-3 ביחד)" את הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דין בסך 15% מסכום הפיצוי שנפסק. יצויין כי לאור ההסכמה הדיונית וקביעותיו של בית המשפט המחוזי בפסק הדין נותרו פרטים רבים באירוע עמומים. כך, לא הובהרו הנסיבות שהובילו להתרחשות האירוע, ובפרט לא הובהר כיצד הצליח הקוף לצאת מן הכלוב. 5. על פסק דין זה משיגות המערערות. לטענתן, לא היה מקום לדחות את ההודעה ששוגרה על ידן למשיבים 4-1. לדבריהן, הוכח כי המשיבה 1 הייתה בזמן הרלוונטי הבעלים של הקוף וככזו היא אחראית על תנאי הפיקוח על החזקתו ובכלל זה גם על שאלת בטיחותו של הכלוב. עוד טוענות המערערות כי אחריותה של המשיבה 1 נגזרת גם מסמכויות הפיקוח על תנאי ההחזקה של חיות הבר המסורה לה מכוח חוק הגנת חיית הבר. המערערות סבורות כי הדאגה לתנאי המחייה של חיות הבר הקבועה בחוק מכילה גם את הצורך להגן עליהן מפני אפשרות של הימלטות מן הכלוב, שכן הימלטות עשויה להוביל, בהסתברות גבוהה, לפגיעה בחיות. בחובות אלה, טוענות המערערות, לא עמדה המשיבה 1 ולפיכך יש לראות בה אחראית לנזקים שאירעו למשיב 5. המערערות טוענות עוד כי גם המשיבה 4 אחראית לנזקיו של המשיב 5, זאת בשל שהתרשלה בכך שלא התקינה תקנות בעניין החזקת חיות בר בגני חיות ולא פיקחה על יישום הוראות החוק. אשר למשיבים 2 ו-3, טוענות המערערות כי בדיקתם נגעה לכל היבטי הבטיחות שבגן ולא הצטמצמה לבחינת העמידה בתנאים לצורך רישוי עסקים. המערערות נסמכות בעניין זה, בין השאר, על מעורבותו של המשיב 2 בבדיקת הבטיחות שנערכה לאחר האירוע בחי-כיף. לטענתן, הוכח כי הדרך היחידה שבה יכול היה הקוף לצאת מן הכלוב הייתה דרך החלק העליון של בור השימפנזים, ובהיעדר אזהרה מצד המשיבים 2 ו-3 לגבי אפשרות זו יש לראות בהם אחראים לנזקי המשיב 5. עוד טוענות המערערות כי שכר טרחת עורך הדין שנפסק לטובת המשיבים 4-1 בלתי סביר, ומהווה "סטייה ניכרת משיעור הסכומים המקובלים". 6. המשיבה 1 טוענת כי בניגוד לאמור בסיכומי המערערות, לא הוכחה הדרך שבה נמלט הקוף מן הכלוב. לדבריה, קיימים מספר תרחישים שלא נסתרו ואשר מקימים אחריות למערערות בלבד. עוד טוענת המשיבה 1 כי לא הוכח שהקוף היה בבעלותה וכי בעת העברתו לחזקת גן החיות לא הייתה לה חובה לבחון את תנאי החזקתו "ככל שהם נוגעים לשלום מבקרי הגן ועובדיו". אשר לאחריותה מכוח חוק הגנת חיית הבר, מאמצת המשיבה 1 את הקביעות בפסק הדין בעניין זה. המשיבה 4 מצטרפת לעמדה של המשיבה 1 לעניין אי הוכחת אופן היציאה מהכלוב ומאמצת גם כן את הקביעות שבפסק הדין לעניין החוק. המשיבים 2 ו-3 טוענים כי עיקרו של הערעור שהוגש נגדם עוסק בממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, שאין עילה להתערב בהם. המשיבים 2 ו-3 טוענים עוד כי יש לדחות את טענות המערערות גם לגופן, שכן הוכח לטענתם כי הבדיקה שנערכה על ידם נעשתה אך ורק לצורך רישוי עסקים. המשיבים כולם טוענים כי אין להתערב בשיעור שכר טרחת עורך הדין שנפסק לזכותם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. לאחר בחינת טענותיהם של הצדדים באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. אחריותה של המשיבה 4 7. בית המשפט המחוזי קבע כי המשיבה 4 אינה נושאת באחריות לנזקיו של המשיב 5 מאחר שבנסיבות העניין לא קמה לה חובת זהירות כלפיו. כאמור, בית המשפט קבע בעניין זה כי חוק הגנת חיית הבר – שעליו נסמכות המערערות – נועד להגן על חיות הבר ולא מפניהן. לפיכך – כך קבע בית המשפט המחוזי – הסמכות מכוח החוק להתקין תקנות לעניין גני חיות אינה מקימה חובת זהירות בענייננו. לא מצאתי מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי לעניין אחריותה של המדינה מכוח עוולת הרשלנות. 8. סעיף 16(5) לחוק הגנת חיית הבר מסמיך אמנם את השר הממונה להתקין תקנות לעניין "החזקת חיית-בר בגני חיות, בחווה לגידול חיות-בר או במקום אחר", אולם את הסעיף הזה יש לקרוא בראי תכליתו הכללית של החוק. כפי שציין בית המשפט המחוזי, מטרתו העיקרית של חוק הגנת חיית הבר היא ההגנה על חיות הבר עצמן. חוק זה – כפי שעולה מדברי ההסבר להצעת חוק להגנת חיית הבר, התשי"ד-1954 – נועד להסדיר את תחום "הגנת חיית הבר, צידתה והחזקתה" מתוך מגמה "לשמור על אוכלוסיית-החי הדלה מפני דלדול נוסף ולאפשר את רבייתה". לשם הגשמתה של תכלית זו נועדה סמכותו של השר להתקין תקנות לפי סעיף 16(5). נראה כי מדובר בעיקרו של דבר בתקנות הנוגעות לתנאי החזקה נאותים של חיות הבר. גם סעיף 8(א)(3), המתנה החזקת חיית בר "שאינה מזיק ואינה חיית בר מטופחת" בקבלת היתר החזקה, נועד כפי הנראה להגן על חיית הבר מפני החזקה שרירותית. אכן, קיימים סעיפים בחוק שמטרתם המרכזית אינה בהכרח ההגנה על בעלי החיים. כך, סעיף 4(א) לחוק אוסר על צייד "בתחום חמש מאות מטרים ממחנה, מגן ציבורי ומבית הנמצא בתחום יישוב, או בתחום מאה מטר מבית אחר או מבית קברות". ברי כי מטרת סעיף זה היא להגן על שלום הציבור ולא על שלום חיות הבר. גם סעיף 16(6), שמסמיך את השר להתקין תקנות בדבר "תנאים סניטריים לקבורת גויותיהן של חיות-בר שניצודו, להשמדתן או לסילוקן בדרך אחרת", נועד בעיקרו להגן על בריאות הציבור ולא על חיות הבר. אלא שסעיפים אלה הם חלק מההסדרה הכוללת של תחום הציד בחוק ומהווים חריג למרבית הסעיפים בחוק, העוסקים בהסדרים שנועדו להגן על חיות הבר. העמדה הפרשנית ביחס לסעיף 16(5) ולסעיף 8(א)(3) מבוססת גם על התקנות והנהלים שהותקנו מכוח החוק, ומקיומו של מקור חוקי אלטרנטיבי לשמירה על בטחון הציבור בגני החיות. כך, סעיף 12ב לתקנות להגנת חיית הבר, התשל"ו-1976, קובע כי התנאים לקבלת היתר להחזקת חיית בר הם כי ההיתר לא יעמוד בסתירה להוראות האמנה בדבר סחר בינלאומי במינים של חיות בר וכי מנהל השירותים הווטרינריים ייתן את הסכמתו למתן ההיתר. תנאים אלה אינם עוסקים בבטיחות ההחזקה של החיות אלא בפיקוח על תנאי ההחזקה. גם ה"הנחיות לטיפול והחזקה" של חיות בר שהוצאו על ידי חטיבת האכיפה והפיקוח של רשות שמורות הטבע ונועדו להדריך את המבקשים להחזיק בחיות בר, מכילות אך ורק הנחיות הנוגעות לדאגה לשלומן של חיות הבר. לבסוף, נראה כי קיים מקור חוקי אלטרנטיבי שמכוחו קיימת אפשרות להבטיח את שלום הציבור בגני החיות. לפי פריט 7.2 לצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), התשנ"ה-1995 (להלן: צו רישוי עסקים), גן חיות הוא עסק טעון רישוי. לפי סעיף 1(א)(2) ו-1(א)(3) לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968, בין מטרות הרישוי האפשריות נמצא גם הצורך ב"מניעת סכנות לשלום הציבור..." והבטחת "בטיחות של הנמצאים במקום העסק או בסביבתו". מכאן שהמקור החוקי המתבקש לדאגה לבטיחותם של המבקרים בגני החיות מצוי בחוק רישוי עסקים, והפיקוח על השמירה על התנאים מסור ל"רשות הרישוי" שהיא בענייננו "ראש הרשות המקומית או מי שהסמיכו לכך" (כלשון סעיף 5(א)(1) לחוק רישוי עסקים). עם זאת, יש לציין, ואף לתמוה על כך, כי פריט 7.2 לצו רישוי עסקים אינו קובע בין מטרות רישוי עסקים של גן חיות את המטרה בדבר מניעת הסכנות לשלום הציבור. בנסיבות אלה, אין להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי כי אין לקרוא אל תוך חוק שנועד בעיקרו להגן על חיות הבר, גם את הסמכות והצורך להתקין תקנות לעניין הדאגה לביטחונם של המבקרים בגני החיות. בנסיבות אלה, כאשר קיים ספק רב אם קיימת לשר הממונה מכוח חוק הגנת חיית הבר הסמכות להתקין תקנות לעניין בטיחות הכלובים ולפקח על הדאגה לשלום הציבור בגני החיות, וכאשר קיים מקור חוקי אחר לדאגה לשלום הציבור בגני החיות, אין לראות באי התקנת תקנות מכוח חוק הגנת חיית הבר, לעניין בטיחות המבקרים בגני חיות, ובהיעדר פיקוח בעניין זה, משום התרשלות של המדינה. אחריותה של המשיבה 1 9. בית המשפט המחוזי דחה כאמור את ההודעה לצד שלישי ששוגרה למשיבה 1, לאחר שקבע כי לא קמה לה החובה לבחון את תנאי בטיחותו של הכלוב מכוח חוק הגנת חיית הבר או מכוח בעלותה הנטענת. בית המשפט המחוזי קבע כי לא הוכחה בעלותה של המשיבה 1 בקוף, ומעבר לכך פסק כי: "העברת הקוף נעשתה לגן חיות, אשר על פניו הינו גוף אחראי אשר חזקה שימנע פגיעה ע"י הקוף, בין היתר במבקרי הגן ובעובדיו. לפיכך, הרשות, כבעלים, לא היתה חייבת בעת העברת הקוף בבדיקת תנאי החזקתו, ככל שהם נוגעים לשלומם של מבקרי הגן ועובדיו (זאת בהבדל מחובת בדיקת תנאי החזקת הקוף ככל שהם נוגעים לטובת החיה, חובה אשר קמה לרשות מתוקף תפקידה הסטטוטורי כמפורט לעיל)". מן החומר שלפני ומכתבי הטענות של הצדדים עולה כי אין חולק על כך שהקוף היה מצוי בחזקתה של המשיבה 1 ושזו העבירה אותו ל"חי כיף". מדברי בית המשפט המחוזי עולה לכאורה העמדה כי מי שמחזיק ברשותו דבר העלול לגרום נזק ומעבירו לגורם "אשר על פניו הינו גורם אחראי", פטור מלערוך בדיקות על מנת לוודא שאותו גורם אכן דואג לכך שהסכנה לא תתממש. אין בידי לקבל עמדה זו כפשוטה אף כי לא מצאתי מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי לעניין האחריות של המשיבה 1. המשיבה 1 החזיקה חיית בר שבהיותה חופשית וללא השגחה עלולה לגרום נזק רב, כפי שהמקרה שלפנינו מוכיח. תפיסת הסכנה הצפויה מחיית בר נלמדת גם מסעיף 40 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], הרואה בחיות הבר מועדות למעשים הגורמים לנזק. כאשר מועבר בעל חיים כזה מחזקת גורם אחד לחזקתו של אחר, מוטלת חובה על הגורם המעביר לבדוק שמקום שבו הוא שוהה לא תישקף מבעל החיים סכנה לציבור. אכן, לאפיונם של הצדדים המעורבים באירוע נזק קיימת חשיבות בקביעת רמת הזהירות הנדרשת (ראו: ע"א 10566/05 שלג נ' אמיר חברה להנדסה וסחר בע"מ (לא פורסם, 26.2.2009)). ואכן, גן חיות הוא גוף "אשר על פניו הינו גורם אחראי". אולם, המציאות מלמדת אותנו שוב ושוב כי חזות פני הדברים אינה מעידה בהכרח על מהותם. גם גוף הנחזה להיות גורם אחראי עלול להכזיב ואין לקבוע כי בנסיבות המקרה שלפנינו לא נדרשת כל בדיקה על מנת לוודא שפנים ה"קנקן" תואם את מראהו. 10. השפעת אפיון הצדדים על דרישת ההתנהגות לצורך יסוד ההתרשלות נוגעת הן לגוף שאליו נמסר הקוף הן לגוף שמסר אותו. במקרה שלפנינו, אין מדובר באדם פרטי שמסר חיית בר לגן חיות, אלא בגוף האמון על הפיקוח על תנאי ההחזקה של חיות הבר במדינת ישראל, אשר הקוף הגיע לחזקתו במסגרת תפקיד זה. יתר על כן, מדובר בגוף שעורך ביקורים תקופתיים במתקנים שבהם מוחזקות חיות הבר ובכלל זה גם ב"חי כיף" לשם בדיקת תנאי החזקתן. לפיכך, נראה כי אין זה בלתי סביר לדרוש מן המשיבה 1 לבדוק, ולו בדיקה מינימלית, אם הגוף שאליו נמסרת החיה אינו רק "נחזה" להיות "גורם אחראי". כך, יש מקום לדרוש מן המשיבה 1 לבדוק כי ברשותו של גן-חיות שאליו מועברת חיה שבהחזקתה מצויים כל האישורים הדרושים על מנת שהוא יהיה פתוח לקהל הרחב. לעניין זה אין חשיבות לכך שעיקר תפקידה הסטטוטורי של המשיבה 1 נוגע לשמירה על החיות מפני בני האדם ולא על בני האדם מפני החיות. אחריותה של המשיבה נגזרת בראש ובראשונה מן הדרישות הנוגעות להעברת החיה מידיה לידי גן החיות ולא מתפקידי הפיקוח הסטטוטוריים על תנאי החזקתן של חיות הבר בגני החיות. אלא שהמערערות לא טענו כי המשיבה 1 התרשלה בכך שלא ווידאה כי אכן מדובר בגן חיות המורשה לפעול כעסק הפתוח לציבור, ולא הוכח דבר לעניין זה. 11. המערערות העלו, כאמור, את הטענה כי חובת המשיבה 1 לבדוק את אפשרויות הבריחה מן הכלוב נובעת מחובותיה הסטטוטוריות מכוח חוק הגנת חיית הבר ונועדה להגן על החיות עצמן. לטענתן, בריחת החיה מן הכלוב צפויה, בהסתברות גבוהה, לגרום לחיה נזק ומשום כך אי בדיקת הכלובים על ידי המשיבה 1 מהווה התרשלות. טענה זו התמקדה באחריותה של המשיבה 1 בלבד. אף כי מדובר בטענה יצירתית לא מצאתי כי היא מקימה אחריות למשיבה 1 בענייננו, ולו מן הטעם שלא בוססה חובת זהירות כלפי המשיב 5. כאמור, וכפי שמציינות המערערות עצמן, החובה הסטטוטורית המוטלת על המשיבה 1 נועדה להגן על חיות הבר ולא על ציבור המבקרים והעובדים בגן החיות. יתר על כן, המשיבה 1 הינה המפקחת על תנאי החזקת החיות ואינה מנהלת את גני החיות בפועל. בנסיבות אלה, לא קמה למשיבה 1 חובת זהירות כלפי המשיב 5. הקביעה אם במקרה מסוים קיימת חובת זהירות כלפי הניזוק נובעת מתפיסה נורמטיבית לגבי ההצדקה לקיומה של אחריות בנסיבות המקרה (ע"א 2906/01 עירית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם, 25.5.2006)) (להלן: עניין עירית חיפה). המסננת של חובת הזהירות – גם אם אינה מופעלת לעיתים קרובות – עשויה לשלול קיומה של אחריות בהתקיים שיקול מדיניות המצדיק זאת. בענייננו, בהינתן חובותיה הסטטוטוריות של המשיבה 1 שבמהותן נועדו להגן על חיות הבר, בצדק קבע בית המשפט המחוזי כי לא המשיבה 1 היא הכתובת בנסיבות כגון אלה שלפנינו, שבהן הסבה חיה שנמלטה נזק לאחד השוהים בגן החיות. 12. אכן, העובדה שסמכויות הרשות הן סמכויות פיקוח סטטוטוריות אין משמעה כי לא קמה לה חובת זהירות (ראו: עניין עירית חיפה; ע"א 1639/01 קיבוץ מעיין צבי נ' קרישוב, פ"ד נח(5), 215, 282 (2004). אלא שאחריות בגין סמכויות פיקוח סטטוטוריות הוטלה רק במקום שבו הפיקוח נועד להגן על ניזוקים שהניזוק המסוים משתייך אליהם. במקרה שלפנינו הסמכות הסטטוטורית לא נועדה, כאמור, להגן על המבקרים או על העובדים בגן החיות, ובכלל זה גם על המשיב 5, מפני חיות הבר אלא על שלומן של חיות הבר עצמן. בנסיבות אלה, כאשר הניזוק אינו נמנה על סוג הניזוקים שעליהם נועדה דרישת ההתנהגות הסבירה מצידה של המשיבה 1 להגן, וכאשר קיימים גורמים אחרים האחראים לדאוג לבטיחותו של הציבור הבא בשערי גן החיות, אין להטיל אחריות על המשיבה 1. אחריותם של המשיבים 2 ו-3 13. בית המשפט המחוזי קבע, כאמור, כי המשיבים 2 ו-3 לא התרשלו בבדיקתם את החי-כיף, מאחר שהבדיקה נועדה לצורך קבלת אישור המשטרה לעניין רישוי עסקים והיא נערכה בהתאם לתנאים שנקבעו על ידי האחרונה. רוב רובן של טענות המערערות מופנה כלפי קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי בעניין זה. הראיות בשאלה זו אינן חד-משמעיות וחלקן רומזות על כך שייתכן כי בדיקתם של המשיבים 2 ו-3 נגעה גם להיבטים הקשורים לבטיחות הכלובים. כך למשל, צורף המשיב 2 לסיור שנערך לאחר האירוע, שבסיומו הוצא על ידו מסמך המציין כי "מבדיקת המצב הקיים נמצא שסידורי הבטיחות הקיימים בכלוב תקינים והסיבות לאירוע החריג נבעו מגורמים חיצוניים אחרים"; ובדו"ח הביקורת שהוצא לאחר הבדיקה שנערכה על ידי המשיב 2 ביום 17.12.1997 הומלץ "להחליף גלגלות מסילות פתחי גליוטינה של כלובי בעלי חיים" – המלצה שחורגת מן הדרוש לבדיקה על-פי הקריטריונים שהמשיבים 2 ו-3 טענו שהם פעלו לאורם. אולם, לאחר עיון בטיעוני הצדדים, לא מצאתי מקום להתערב בקביעתו העובדתית של בית המשפט המחוזי, שנעשתה לאחר דיון ארוך ומעמיק בראיות ותוך התבססות על המהימנות שבית המשפט ייחס לעדים שבאו לפניו. בית המשפט המחוזי התייחס לכל הטענות שהעלו המערערות וקבע, על סמך התרשמותו מן העדויות שנשמעו במשפט, כי הראיות שאליהן מפנות המערערות אינן מוכיחות כי הבדיקה נועדה לכלול את בחינת אפשרויות הבריחה מן הכלובים. בית המשפט שוכנע כי ההמלצה להחליף את הגלגלות נכתבה עקב בקשה של מנהל האתר ללא קשר לבדיקה הפיסית שנערכה בגן החיות. אשר לסיור שנערך במקום לאחר האירוע, קבע בית המשפט המחוזי כי אין בו כדי להוכיח את מעורבותם של המשיבים 2 ו-3 בדאגה לבטיחות הכלובים עובר לאירוע, וכי סביר שהמסמך שהוצא בעקבות הסיור על ידי המשיב 2 אינו אישור בטיחות אלא הוא "מסכם את הסיור שנערך ואת אומד דעתם של כל המשתתפים בו (כפי שטוענים היועצים)". כאמור, בית המשפט המחוזי קבע, תוך הסתמכות על הצעת המחיר שהוגשה לגן החיות ועל אישור הבטיחות שניתן לאחר הבדיקה, כי בדיקתם של המשיבים 2 ו-3 נועדה למתן אישור למטרות רישוי עסקים. בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת המשיבים 2 ו-3 כי הבדיקה נערכה בהתאם לתנאים שהוציאה המשטרה לצורך אישור גן החיות לפי פריט 7.10 לצו רישוי עסקים, ותנאים אלה אינם דורשים בדיקה של אפשרויות הבריחה מן הכלובים. אמנם, על האישור שניתן לאחר הבדיקה נקבע "כי סידורי הבטיחות עונים לדרישות חוקי תכנון ובניה ומשטרת ישראל – תנאים מוקדמים לרישוי עסקים (פריט מס' 7.2), אולם בית המשפט קבע כי אין מחלוקת על כך שצריך היה להיות רשום 7.10. לפיכך, קבע בית המשפט המחוזי כי המשיבים 2 ו-3 לא התרשלו. יוער כי גם אם השאלה הייתה נבחנת לפי פריט 7.2 לצו רישוי עסקים הרי שספק, כאמור, אם לאור הגדרת מטרות רישוי העסקים ביחס לפריט זה בצו, הייתה מוטלת עליהם החובה לבדוק מכוחו את בטיחות הכלובים. 14. כאמור, לא מצאתי מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי לאור הראיות שעמדו לפניו. אמנם, קיים ספק אם אישור הניתן לצורך רישוי עסקים שהוא, כאמור, המקור החוקי להגנת שלום הציבור בגני חיות, אינו צריך לכלול בדיקה של בטחון הכלובים; וכמו כן, לא הובהר די הצורך מדוע הבדיקה נערכה לפי פריט 7.10 לצו רישוי עסקים שנועד לבדיקת "מתקני שעשועים" ולא לפי פריט 7.2 שנועד לבדיקת גני חיות (ייתכן שהדבר נובע מן המטרות השונות שנקבעו, כאמור, לכל אחד מן הפריטים בצו רישוי עסקים). אולם, המערערות לא הצליחו להוכיח כי האשם בעניין זה רובץ לפתחם של המשיבים 2 ו-3. כך, המערערות לא הראו כי קיימות דרישות נפרדות של המשטרה לצורך מתן אישור לרישוי גני חיות, לא הראו כי דרישות המשטרה כוללות את בדיקת אפשרויות הבריחה מן הכלובים, ולא טענו כי האישור צריך היה להינתן לפי פריט 7.2 בצו ולא לפי פריט 7.10. לאור זאת, אין עילה להתערב בקביעה כי התרשלותם של המשיבים 2 ו-3 לא הוכחה. שיעורו של שכר טרחת עורך הדין 15. המערערות טוענות, כאמור, כי שיעור ההוצאות ושכר טרחת עורך הדין שנפסק לטובת המשיבים 4-1 אינו סביר. הכלל הוא כי ברגיל ערכאת הערעור לא תתערב בקביעותיה של הערכאה המבררת בשאלת שכר טרחת עורך הדין. התערבות בקביעות אלה תיעשה "במקרים חריגים בהם נראה כי נפלה טעות משפטית בהחלטה או שנתגלה פגם מהותי בשיקול הדעת של הערכאה הראשונה" (ראו עניין עירית חיפה, בפסקה 57; ראו גם ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק" (לא פורסם, 16.6.2005)). במקרה שלפנינו המערערות לא הוכיחו כי נתגלה פגם בשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי או כי הסכום שנפסק לחובתן חורג מהמקובל. לאור זאת לא מצאתי מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי בעניין זה. אשר על כן, הערעור נדחה. המערערות ישאו בשכר טרחת עורך הדין של כל אחד מן המשיבים 4-1 (המשיבים 2 ו-3 יחדיו), בסכום של 20,000 ש"ח. המשנה-לנשיאה השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט א' רובינשטיין: מסכים אני לחוות דעתו של חברי המשנה לנשיאה. אוסיף רק, כי לדידי כמדיניות שיפוטית יש לנהוג זהירות בחיפוש אחר "כיסים עמוקים" כדי לחלוק אחריות. אכן, אמרו חכמים "אין ציבור עני" (שו"ת מבי"ט, ר' משה בן יוסף טראני, תורכיה-צפת, המאה הט"ז), ואולם אין מקום לתת יד להדבקה מלאכותית של אחריות בחינת "גם אתה שותף", שמטרתה מציאת וו ולוא רעוע למדי לתלות עליו אותה אחריות ואותה שותפות. המקרה דנא הוא דוגמא לכך. מדוע, ביושר, תהא מדינת ישראל (המשיבה 4) אחראית להתרשלותה הנקודתית של המערערת דנא? מדוע תהא הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים (המשיבה 1), גם אם הביאה את הקוף לגן, אחראית לכשל נקודתי בשמירה עליו? חברי הסביר פרטנית מהו אופי חובת הזהירות של המשיבות 1 ו-4, והמסר העולה מבדיקתו היא ריחוק מעורבותן. כך גם - ספציפית - לגבי משיבים 3-2, שמאחריהם עשויה לעמוד חברת ביטוח. סבורני בסופו של יום, כי תוצאת פסק הדין מחזקת גישה שיפוטית האומרת - הרשלן יימצא אחראי ויושתו עליו תשלומי נזק, אך ראוי לבדוק היטב עד היכן מגיעים גלי הרשלנות, ולא כל כיס עמוק יוצר case כחוק, כי גם לשכל הישר מקום בתוכנו. ראו לענין "כיס עמוק" דברי המשנה לנשיאה ריבלין בע"א 1509/04 דנוש נ' קרייזלר (לא פורסם); השופטת ארבל בע"א 2281/05 אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' קפלנסקי (לא פורסם); דבריי ברע"א 4835/04 פרוך נ' מקאסד (לא פורסם) וברע"א 1392/06 נחום נ' גיל (לא פורסם). ועם כל אלה, הפרשה מצדיקה הפקת לקחים מצד הרשויות למיניהן, וראוי שיתנו דעתן לכך. כאמור, מצטרף אני לפסק דינו של חברי. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין. ניתן היום, ד' בניסן התשס"ט (29.3.2009). המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06043980_P04.doc גח מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il