עמותת ז.פ נ. לוי רמות עבודות עפר, כבישים ופיתוח בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 4395/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4395/06 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת ע' ארבל המערערים: 1. עמותת ז.פ. 2. ענת ואיתן גישרי ועוד 164 אח' נ ג ד המשיבים: 1. לוי רמות עבודות עפר, כבישים ופיתוח בע"מ 2. צבי שמואלי ו-128 אח' ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 26.2.06 בת.א. 2573/00 שניתן על-ידי כבוד השופט מ' דרורי תאריך הישיבה: ח' בתשרי התשס"ח (20.9.07) בשם המערערים: עו"ד י' זמיר, עו"ד ק' סירקיס בשם המשיבים: עו"ד ר' חן, עו"ד ד' נוי, עו"ד סורוקה פסק-דין השופטת ע' ארבל: בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט מ' דרורי) שדחה את טענות העמותה וחבריה והורה על מימוש פסק הבורר שניתן. רקע 1. המשיבה 1 היא חברה לפיתוח תשתיות ועבודות עפר (להלן: הקבלן). המערערת 1 הינה עמותה שבין מטרותיה הקמת ישובים ואכלוסם (להלן: העמותה). העמותה הוקמה בשנת 1991 וניגשה למספר מכרזים שפורסמו על-ידי המדינה. אחד המכרזים בהם זכתה היה בנוגע לקרקע ביישוב לפיד. בעניין הנוגע לערעור זה דאגה העמותה לפיתוח חצרות תושבים ביישוב לפיד. לשם כך שכרה העמותה חברות שידאגו לפיתוח זה, קונסטרוקטור לתכנון הקירות התומכים, ומפקח מטעמה. לצורך חישוב מדויק של העלויות שיש להטיל על כל אחד מחברי העמותה הקימה העמותה מנגנון מקצועי שכלל חשב וסטודנט למחשבים שהכין בסיס נתונים ותוכנה לחישוב עלויות פיתוח החצרות ומעקב אחר התשלומים. לצורך ביצוע העבודות עצמן התקשרה העמותה בחוזה מיום 22.8.94 עם הקבלן. על-פי החוזה היה על הקבלן לבצע עבודות פיתוח ותשתית ביישוב לפיד. ביום 10.5.95 שלח ועד העמותה לחברי העמותה מכתב בו הוא מבהיר כי עלותן הכוללת של העבודות הינה תשעה מיליון ₪, וכי חלקו של כל משתכן הינו 29,500 ₪ כאשר מצוין כי "ברור כי מדובר כאן במחיר ממוצע, ומעצם הגדרתו יש מגרשים שיעלו פחות ומגרשים שיעלו יותר". לאחר שהתגלעו חילוקי דעות בין העמותה לקבלן נחתמו בין הצדדים ביום 12.7.96 שני מסמכים: האחד שכותרתו "הסכם" שקבע מנגנון בדיקת חשבונות על למועד חתימת המסמך; והשני שכותרתו "הסדר" שעניינו ביצירת מנגנון פיקוח מכאן ולהבא. 2. לאחר ששבו והתגלעו חילוקי דעות בין הצדדים הועברה ההכרעה במחלוקות לידי בורר. לצורך כך מונה עו"ד אקסלרוד כבורר שיפסוק בכל המחלוקות בין הצדדים. לבקשת הקבלן הוציא הבורר ביום 9.6.97 צו מניעה זמני, וצו דומה ניתן על-ידי בית המשפט המחוזי בירושלים מספר ימים לאחר מכן. במסגרת הצו הורה בית המשפט לעמותה או למי מטעמה להימנע מרישום זכויות החכירה במגרשים שהוקצו לה בישובים לפיד ומתן. כן נאסר ביצוע כל פעולה של מכירה, העברת זכויות או שעבוד במגרשים אלו. 3. לאחר דיונים שהתקיימו אצל הבורר בסוגיית צו המניעה החליט הבורר ביום 13.7.97 להשאיר את הצווים הזמניים בתוקפם אך לצמצם אותם ליישוב לפיד בלבד. הבורר ציין כי כ-180 חוזי חכירה של משתכני לפיד טרם נחתמו וקבע כי למרות הצו הזמני יתאפשר לאותם משתכנים לחתום על חוזי החכירה עם מנהל מקרקעי ישראל בהתקיימותם של שני תנאים: התנאי הראשון הינו שהעמותה תמחה לטובת הקבלן את זכויותיה כלפי כל החברים בעמותה בכל הנוגע לתשלומים המגיעים לקבלן בגין פיתוח החצרות; התנאי השני הינו שהמשתכן המעוניין לחתום על חוזה חכירה יחתום על הצהרה הכלולה בנספח (להלן: ההצהרה). בשל חשיבותה של הצהרה זו לענייננו נביא אותה כלשונה: הואיל: ומתנהלת בוררות בפני עו"ד אשר אקסלרד, בין עמותת ז.פ. ("העמותה") לבין לוי רמות עבודות עפר כבישים ופיתוח בע"מ ("הקבלן"); והואיל: וכ-180 חוזי חכירה (לפחות) של משתכני היישוב "לפיד", טרם נחתמו; והואיל: ובמסגרת הבוררות, תועלינה גם תביעות נגדיות מטעם העמותה נגד הקבלן, והעמותה תטפל בתביעות אלה של חבריה, לרבות מימון התביעות; והואיל: ואנו הח"מ, מאשררים בזאת את חבותנו האישית לשאת בחלק היחסי החל עלינו, של סכום שייפסק לחובת העמותה (אם ייפסק) לטובת הקבלן, וזאת מכח חברותנו בעמותה, וכן מכח התחייבותנו כלפי העמותה בענין זה; לפיכך אנו הח"מ ___<שמות המתחייבים>__ ת.ז. ___<מס' תעודת זהות>__ בעלי הזכויות למגרש מספר <מספר מגרש> ביישוב "לפיד" מתחייבים בזאת: 1. לא להעלות טענת קיזוז נגד הקבלן או נגד העמותה בקשר לפסיקת הבורר. 2. אין באמור לעיל למנוע העלאת טענה כנגד הקבלן, בקשר לתביעות כלפיו, בגין נזקים שנוצרו לאחר חתימת התחייבות זו. 3. התחייבות זו תעמוד בתוקפה רק אם לא תשלם העמותה את שנפסק כנגדה. 4. ולראיה באנו על החתום __<חתימת המצהירים>__ 4. בעקבות החלטת הבורר המחתה העמותה את זכויותיה כאמור לקבלן במסמך מיום 13.10.97. כמו כן כ-170 משתכנים אשר טרם הספיקו לרשום את זכויותיהם בקרקע עד להוצאת צווי המניעה חתמו על ההצהרה האמורה (להלן יכונו משתכנים אלו: קבוצה א). 132 משתכנים נוספים אשר הספיקו לרשום את זכויותיהם בנחלות לא חתמו על אותה הצהרה (להלן יכונו משתכנים אלו: קבוצה ב). 5. ביום 26.7.00 נתן הבורר פסק ביניים המחייב את העמותה, בהתבסס על חוות דעת מומחה, לשלם לקבלן סך של 8,262,218.50 ₪ בניכוי תשלומי הביניים שהועברו לקבלן ותוך קביעת מנגנון חיוב בריבית והצמדה. הקבלן פנה לבית המשפט המחוזי בירושלים ולאחר שנדחו טענות העמותה ניתן פסק דין המאשר את פסק הבוררות. ביום 17.10.00 שלח בא-כוחו של הקבלן מכתב לעמותה עם דרישת חוב על סך של כ-9.26 מיליון ₪. בד בבד שלח עורך הדין מכתבים לכל חברי קבוצה א בו הוא דורש מכל אחד לשלם סך של 53,877 ₪ אם העמותה לא תפרע את חובה. ביום 26.11.00, לאחר שהחוב לא נפרע, הגיש הקבלן תביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים כנגד העמותה וכנגד 303 חבריה, משתכני היישוב לפיד אשר בוצעו עבודות בחצרותיהם. הקבלן ביקש לחייב את העמותה בסכום התביעה בסך 9,266,795 ₪ וכן לחייב 174 מחברי העמותה שחתמו על ההצהרה בסכום התביעה היחסי, כך שכל בית אב ישלם 1:174 חלקים מהסכום האמור. לחלופין ביקש הקבלן לקבוע שחוב העמותה חל באופן יחסי ושווה על כלל חברי העמותה בישוב לפיד, כך שכל אחד ישא ב-1:303 חלקים מהחוב האמור. בכתב הגנה שהגישו חלק מחברי העמותה הוכחשה חבות העמותה לתשלום כלשהו וכן הוכחשה חבות החברים לתשלום על-פי החלק היחסי שלהם. נטען כי יש לבדוק את מידת החבות של כל חבר בעמותה על-פי היקף העבודות שנעשו בחצריו על-ידי הקבלן. חלק מחברי העמותה טענו בכתב הגנתם כי חתמו על ההצהרה תחת אילוץ. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 6. בית המשפט המחוזי (כב' השופט משה דרורי) דחה את טענת העמותה וחבריה לפיה לא ניתן לממש את פסק הבורר בשל העובדה שתביעתם הנגדית כנגד הקבלן עולה על הסכום שנפסק לטובתו. בית המשפט נימק את קביעתו בכך שפסק דינו של בית המשפט המחוזי אשר אישר את פסק הבורר הוא פסק דין חלוט המחייב את מימושו ואף באופן תיאורטי ניתן למימוש בהוצאה לפועל. עוד ציין בית המשפט כי העמותה טוענת מזה שנים רבות כי בכוונתה לברר תביעה שכנגד נגד הקבלן אך למעשה לא פועלת לקידום עניין זה. לבסוף הפנה בית המשפט לסעיף בהצהרה בו מתחייב החותם שלא להעלות טענת קיזוז נגד הקבלן בקשר לפסיקת הבורר. באשר לעמותה מתח בית המשפט ביקורת על כך שלמרות שהיה ויש ביכולתה של העמותה לערוך את ההתחשבנות הפנימית ולחייב את חברי העמותה על-פי העבודות שבוצעו בפועל אצל כל אחד מהם, לא נקטה העמותה כל פעולה בעניין זה. לפיכך קבע בית המשפט כי חברי העמותה אינם יכולים להעלות טענות הגנה בחסות העמותה כאשר זו האחרונה פועלת בחוסר תום לב. מכל מקום הובהר כי באופן מעשי אין העמותה יכולה לממש כיום את פסק הדין נגדה בהעדר כל נכסים לעמותה. 7. מכאן נפנה בית המשפט לבחון את הטענות הנוגעות להצהרה עליה חתמו חברי קבוצה א. בית המשפט דחה את טענת האילוץ שהעלו חלק מחברי הקבוצה שחתמו על ההצהרה וקבע כי הגיוני להניח שחברי קבוצה א ניאותו לחתום על ההצהרה, גם אם הבינו שמשמעותה תשלום סכום גבוה יותר לקבלן מזה שהם חייבים לו בפועל, על מנת למנוע מצב בו צו המניעה ימשיך לחול עליהם ולמנוע מהם ביצוע פעולות בנחלותיהם. לפיכך מדובר בשיקול דעת רציונאלי ולא באילוץ. עוד ציין בית המשפט כי ספק אם ניתן לטעון טענה של אילוץ כאשר היא מבוססת על מתן צווים שיפוטיים כנגד חברי הקבוצה. באשר לפרשנות מסמך ההצהרה קבע בית המשפט כי המונח הנכלל בהצהרה "לשאת בחלק היחסי החל עלינו" אינו יכול להתפרש כחוב מדויק של כל חבר על-פי העבודות שבוצעו בחצריו. לקבלן אין את המידע המלא ואין הוא יכול לבצע את התחשיב הפנימי בין חברי העמותה. הפרשנות הסבירה המעניקה לקבלן אמצעי גבייה יעיל היא שכל חותם על ההצהרה יחוב באופן שווה לחוב העמותה לקבלן. עם זאת אין בכך משום ויתור על התחשבנות פנימית שצריכה להיערך בין כל חברי העמותה. כן קבע בית המשפט כי מסמך המחאת הזכויות אינו משנה פרשנות זו והוא נועד להעביר את זכויות העמותה כלפי כלל חברי העמותה לידי הקבלן. רק פרשנות זו מובילה לתוצאה ההגיונית בה הקבלן לא יצטרך להתחשבן עם כל חבר לחוד ולהוכיח את חלקו היחסי, כפי שהיה כאשר העמותה היתה פעילה. 8. מסקנתו של בית המשפט היתה כי הקבלן זכאי לקבל מאת העמותה את הסכום הנתבע מכוח פסק הבורר. אם לא תשלם העמותה את חובה יהיו חייבים חברי קבוצה א לשלם כל אחד מהם לקבלן סך של 53,877 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 24.10.00 ועד לתשלום בפועל, וכן את חלקם היחסי באגרות ובשכר טרחת עורך דין. בית המשפט העיר כי חברי קבוצה א הסבורים ששילמו מעבר לחלק הדיפרנציאלי של העבודות שבוצעו בחצרם יהיו זכאים לתבוע מן העמותה ומיתר חבריה את ההפרש המגיע להם. טענות הצדדים 9. המערערים בערעור זה הינם העמותה ו-165 משפחות הנמנות עם קבוצה א. המשיבים הינם הקבלן ו-129 משפחות הנמנות עם קבוצה ב. ראשית טוענים המערערים באשר לגובה החוב לקבלן. לטענתם, שולמו על-ידי העמותה תשלומי ביניים לקבלן אשר יש לנכותם מהחוב. הבורר קבע כי יש לנכות את סכומי הביניים מהחוב לקבלן אך לא קבע מהו סכומם. לפיכך לטענתם חיוב העמותה או חבריה בתשלום כספים לקבלן יכול שיעשה רק לאחר שתוכרע השאלה מהם תשלומי הביניים שכבר שולמו, שאלה שאמורה להתברר על-ידי הבורר במסגרת הליך הבוררות הממשיך להתנהל בימים אלו בין הצדדים. לחלופין היה על בית המשפט לשמוע ראיות ולהכריע בסוגיית גובה החוב המגיע לקבלן. כמו כן טוענים המערערים כי בית המשפט המחוזי הסתמך על חוות דעת רואי חשבון מטעם הקבלן משנת 2000 אשר קבעה כי תשלומי הביניים שבוצעו עומדים על סך של כ-4 מיליון ₪, בעוד שבחוות דעת של אותם רואי חשבון שנערכה בשנת 1995 נקבע כי תשלומי הביניים שהועברו הינם בגובה של למעלה מ-5 מיליון ₪. עוד טוענים המערערים כי על-פי פסק הביניים של הבורר היה על החוב לצבור הפרשי הצמדה וריבית החל מהמועד שבו נמסרו דרישות התשלום על-ידי הקבלן, בעוד רואה החשבון מטעם הקבלן הוסיף הפרשי הצמדה וריבית לחוב החל ממועד החתימה על הסכם הקבלנות. המערערים טוענים כי רואי חשבון מטעמם שנדרשו לשתי טעויות אלו קבעו כי גובה החוב לקבלן לא עולה על שלושה מיליון ₪. 10. המערערים מוסיפים וטוענים כי היה על בית המשפט המחוזי לדון גם בשאלת חבותן של המשפחות המשיבות. הם טוענים כי הם כלל לא נתנו הסכמתם לפיצול הדיון כך שבשלב ראשון תידון רק חבותן של המשפחות מקבוצה א. לטענתם כתוצאה מפיצול זה לא דן בית המשפט כלל בחבותם של 130 נתבעים בתיק. למרות שבית המשפט העיר כי אף משפחות קבוצה ב חבות בחוב לקבלן הוא נמנע מלדון בחוב זה. בית המשפט נמנע אף מלהחליט בבקשות להגיש הודעות לצד ג על-ידי המערערים. לטענתם כתב התביעה שהוגש על-ידי הקבלן מעלה עילת תביעה גם כלפי קבוצה ב המתבססת על המחאת הזכויות מהעמותה לקבלן. 11. באשר למסמך ההצהרה עליו חתמו טוענים המערערים כי מטרתו היתה לייתר את הצורך בבטוחה שהושגה במתן צווי המניעה על-ידי העמדתה של עילת תביעה ישירה בין הקבלן לאותן משפחות שחתמו על ההצהרה. ההצהרה לא נועדה להטיל על החותמים התחייבויות כספיות שלא חלו עליהן קודם לכן. לטענתם, פרשנותו של בית המשפט המחוזי מייחסת למשפחות הסכמה לחתום על התחייבות בלתי צודקת ובלתי סבירה בעליל. אף לשון ההצהרה תומכת בפרשנות האמורה, לטענת המערערים. את המונח "חלק יחסי" שבהצהרה מפרשים המערערים כחלקה היחסי של המשפחה מכלל העבודות שבוצעו על-ידי הקבלן ביישוב. 12. הקבלן, שהינו המשיב 1 בערעור זה, טוען כי פרשנותו של בית המשפט המחוזי להצהרה עליה חתמו המערערים היא נכונה וראויה. לטענתו, לא יתכן לדרוש מהקבלן לתבוע כל חבר על שווי העבודות אותו ביצע בפועל אצל כל חבר עמותה, כאשר כל הנתונים מצויים בידי העמותה וחבריה אשר מסרבים לבצע חישוב פרטני של עלויות העבודה. למעשה, טוען הקבלן, כי ההצהרה יצרה הרמת מסך בין העמותה לחבריה. לא ניתן, לטענתו, לפרש אחרת את המונח "חלק יחסי". 13. באשר לגובה החוב טוען הקבלן כי ממילא כל החשבונות ודרישות התשלום שהעביר הקבלן לעמותה היו בערכים נומינליים, ולפיכך לא היתה משמעות לשאלה מתי בדיוק הועברה כל דרישת תשלום. אישור על כך ניתן גם על-ידי מר סרי, המומחה שעל בסיס חוות דעתו ניתן פסק הבורר. לטענת הקבלן רואי החשבון מטעמו ערכו תחשיב לאחר אישור פסק הבורר של החוב כפי שנקבע בפסק הבורר בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ובניכוי התקבולים שקיבל הקבלן מהעמותה, אשר סכומם הכולל הגיע לכ-6.1 מיליון ₪. הקבלן טוען כי במהלך כל התקופה הקודמת להגשת כתב התביעה לא הועלתה כל טענה מטעם המערערים באשר לנכונות חוב העמותה. לטענתו, התשלומים הנוספים שטוענת העמותה כי שילמה לקבלן הינם תשלומים עבור השירותים שניתנו לתושבי היישוב מתן, אשר אף הם פעלו דרך העמותה, ולא לתושבי היישוב לפיד. הקבלן טוען כי בכתב התביעה הנגדי של העמותה במסגרת הבוררות טענה היא בעצמה כי שילמה סכום של כ-6.13 מיליון ₪ לקבלן, סכום אותו הפחיתו רואי החשבון של הקבלן מהחוב של העמותה. עוד טוען הקבלן כי גם בסיכומים שהגישו המערערים לבית המשפט המחוזי לא הועלתה כל טענה הנוגעת לגובה החוב. 14. לבסוף מציין הקבלן כי תביעתו כנגד חברי קבוצה ב היתה חלופית בלבד במקרה שלא תתקבל תביעתו כנגד קבוצה א במלואה. לפיכך היה היגיון רב בפיצול הדיון כפי שנעשה. 15. המשתייכים לקבוצה ב, שהינם יתר המשיבים בערעור זה, טוענים כי היו משיבים חלופיים בלבד בתביעת הקבלן והסעד שהתבקש בתביעה החלופית הינו סעד זהה לסעד שנדרש בתביעה העיקרית. מאחר שהתביעה העיקרית התקבלה הרי שהתביעה החלופית התייתרה והתאיינה. המשיבים מביאים אסמכתאות לטענתם כי כאשר קיימת תביעה חלופית כנגד שני נתבעים אין התובע יכול לזכות אלא נגד אחד משני הנתבעים. באשר לפרשנות ההצהרה, תומכים חברי קבוצה ב בפרשנות שנתן לה בית המשפט המחוזי. המשיבים טוענים כי טענות המערערים בנוגע לחובם של המשיבים הנובע ממסמך המחאת הזכויות הינן שינוי חזית בהתייחס לטענותיהם אותן העלו בפני בית המשפט המחוזי. באשר לטענות המערערים בנוגע לגובה החוב אין המשיבים מתנגדים לטיעונים אלו. 16. יצוין עוד כי המערערים הגישו בקשה להוספת ראיות בערעור אשר נוגעות לסוגיה בדבר גובה החוב. הראיות מוכיחות לטענת המערערים כי חובה של העמותה על-פי פסק הביניים נמוך באופן דרמטי מהסכום אותו חויבו המערערים לשלם. הקבלן מתנגד להגשת ראיות אלו וטוען כי הגשת הבקשה רק לאחר הגשת הסיכומים בערעור חורצת את דינה של הבקשה לדחייה על הסף. דיון 17. המערערים מעלים שלוש טענות מרכזיות כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי: ראשית יוצאים הם כנגד הפרשנות שניתנה על-ידי בית משפט קמא להצהרה עליה חתמו; שנית טוענים הם כי היה על בית המשפט לדון גם בחבותם של חברי קבוצה ב לקבלן; שלישית לטענתם גובה החוב לקבלן עליו ביסס בית המשפט המחוזי את פסק דינו אינו נכון ויש לקבוע את גובה החוב במסגרת הליכי הבוררות. אדון בטענות אלו כסדרן. מסמך ההצהרה 18. סעיף 8 לחוק העמותות, תש"ם-1980 קובע כי "מהיום שצויין בתעודת הרישום כיום הרישום תהיה העמותה תאגיד, כשר לכל זכות, חובה ופעולה משפטית". מסעיף זה נובע כי העמותה הינה אישיות משפטית עצמאית הנפרדת מאישיות חברי העמותה. דהיינו, אין חברי העמותה חייבים בחובות העמותה רק בשל היותם חבריה. ואכן נפסק כי "חובה של העמותה כשלעצמו הוא חובה שלה ולא של חבריה. על כן חוב כספי שיש לה לעמותה כלפי פלוני, אינו כשלעצמו חוב של חברי העמותה" (בג"צ 823/90 סיעת בת-ים 1 נ' מבקר המדינה, פ"ד מד(2) 692, 695 (1990)). אחת הדרכים המרכזיות לחיוב חבר עמותה בחוב של העמותה לצד שלישי הוא באמצעות הסכמתו המפורשת של אותו חבר ליטול על עצמו את חובות העמותה בכללם, או ליטול על עצמו באופן נקודתי חוב מסוים במועד מסוים (בהיקש מההלכה הקבועה באשר לאגודה שיתופית ראו רע"א 6726/96 אבו נ' בית נקופה, מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ, פ"ד נה(5) 166, 172 (2001) וההפניות שם לפסקי דין נוספים; ע"א 524/88 "פרי העמק" – אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' שדה יעקב – מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ, פ"ד מה(4) 529 (1991) (להלן: עניין פרי העמק)). דרך נוספת לחייב את חברי העמותה בחובותיה הינה באמצעות הרמת מסך, אך זו תיעשה רק במקרים חריגים, בעיקר כאשר נעשה שימוש לרעה במושג האישיות המשפטית (ראו עניין פרי העמק, בעמ' 540; ע"א 616/04 עמותת מורים בונים בלוד – עמב"ל עמותה רשומה נ' דו בר (1983) חברה לעבודות בניה בע"מ, פסקה 20 (לא פורסם, 13.12.06) (להלן: עניין דו בר)). 19. עיקרון בסיסי זה של אישיות משפטית נפרדת מבהיר את הקושי בפניו ניצב הקבלן בעת שרצה לגבות את חובו. החוב לקבלן הוא של העמותה ולא של חבריה. לאחר שהתברר כי העמותה חדלה מלפעול וכי יש חשש שלא תעמוד בהתחייבותה לקבלן מיהר הקבלן לבקש מהערכאות השיפוטיות להטיל צווי מניעה זמניים הנוגעים לנכסי העמותה, דהיינו למגרשים שהוקצו לה. זאת, על מנת שלא ירשמו על שם חברי העמותה ויהפכו להיות נכסיהם של החברים, אשר כאמור אינם חייבים אישית לקבלן אלא לעמותה. בפני הבורר ניסו הצדדים להגיע להסכמות אשר יאפשרו את הסרת צווי המניעה הזמניים, וזאת על מנת לאפשר לחברי העמותה לחתום על חוזי חכירה עם מנהל מקרקעי ישראל ואף לאפשר להם להעביר לאחרים את הזכויות במגרשיהם. ברי כי אם הקבלן היה מוותר ללא כל תמורה על צווי המניעה הרי שהיה נותר בפני שוקת שבורה: העמותה תתרוקן מנכסיה כך שלא ניתן יהיה לגבות ממנה דבר וחברי העמותה לא יחובו כלפי הקבלן דבר בשל אישיותה המשפטית הנפרדת של העמותה. על בסיס נסיבות אלו יש לבחון את המסמכים שנחתמו בין הצדדים: מסמך המחאת הזכויות ומסמך ההצהרה. 20. בשלב זה אעיר במאמר מוסגר כי יתכן והיה ניתן לבסס חבות אישית של חברי העמותה לקבלן מכוח פעולתה כשלוחתם של חבריה. טענה כזו התקבלה בעניין דו בר. וכך נקבע שם, מפי השופטת נאור: "כל מבנהו של ההסכם עמית-עמותה מורה לנו כי מטרת ההתאגדות בעמותה הינה למטרות ארגון פנימי של המשתכנים וייצוגם מול הגופים הקשורים לפרויקט. העמותה היא ידם הארוכה של המשתכנים. היא אינה ישות בעלת אינטרסים עצמאיים. הטענה כאילו בהתקשרותה עם הקבלן, היא ההתקשרות המרכזית ביותר בפרוייקט הבניה, לא פעלה העמותה בשם חבריה אלא כישות משפטית נפרדת לגמרי המונעת מאינטרסים עצמאיים שאינם קשורים לתכליתה המוצהרת היא טענה מופרכת מיסודה (עניין דו בר, פסקה 20). במקרה דנן לא הועלתה טענה של יחסי שליחות בין העמותה לחבריה, ולפיכך לא אעסוק בשאלה זו. יש לציין כי נראה שהצדדים פעלו מתחילת הליך הבוררות ועד היום מתוך מחשבה שהעמותה פעלה כאישיות משפטית נפרדת מחבריה (ראו למשל תצהירו של בא-כוח הקבלן, מוצג ז' לתיק המוצגים מטעם הקבלן), ועל בסיס הנחה זו יש לבחון את כוונתם בחתימת המסמכים האמורים. מכל מקום נראה כי טענה זו לכאורה לא היתה מועילה לקבלן אשר בידיו אין נתונים אשר יאפשרו חלוקת החוב באופן פרטני בין כל חבר עמותה. 21. כאמור, החתימה על המחאת הזכויות ועל ההצהרה נועדו להוות תחליף לצווי המניעה כך שתתאפשר הסרתם לטובת חברי העמותה שטרם חתמו על חוזי חכירה עם מנהל מקרקעי ישראל. מכאן, שהחלטתו של הבורר לאפשר הסרת צווי המניעה, אשר משמעותה שלא ניתן יהיה לגבות את החוב מהעמותה עצמה, באה על רקע המסמכים שאפשרו לקבלן לגבות את חובו מחברי העמותה עצמם. שיקול נוסף שיש להניח כי היה בפני הבורר הינו כי אין בידי הקבלן, כאמור, נתונים המאפשרים חלוקת החוב לכל חבר עמותה לפי העבודות שבוצעו בחצרו. 22. מסמך המחאת הזכויות נועד לאפשר חזית ישירה בין הקבלן לחברי העמותה, כך שהחוב של כל חבר עמותה לעמותה יועבר לידי הקבלן. עם זאת, מסמך זה לא מאפשר לגבות מחבר עמותה יותר ממה שהוא חייב לעמותה, דהיינו יותר משווי העבודות שבוצעו בחצריו שלו. מאחר שבידי הקבלן לא היו נתונים בדבר אופן חלוקת החוב בין חברי העמותה נזקק הוא למסמך נוסף שיבטיח את השבת חובו. לא ניתן לקבל את טענת המערערים לפיה מסמך המחאת הזכויות וההצהרות שחתמו חברי קבוצה א נועדו להשיג אותה מטרה של העמדת עילת תביעה ישירה בין הקבלן לחברי העמותה ותו לא. אם היתה נכונה טענתם, לשם מה דרושים שני המסמכים? הרי היה ניתן להסתפק בכתב המחאת הזכויות. כמו כן, ברי כי החלטת הבורר באה על רקע היתרון שהיה לקבלן כלפי חברי קבוצה א שטרם חתמו על חוזי חכירה מול מנהל מקרקעי ישראל. הסברם של המערערים לא מספק יתרון זה שעמד בבסיס ההחלטה. 23. המסקנה מכך היא כי מסמך ההצהרה נועד לחייב את חברי קבוצה א בחבות אישית של חוב העמותה שייפסק על-ידי הבורר. מסקנה זו מתיישבת הן עם לשונו של מסמך ההצהרה והן עם הנסיבות האופפות אותו. באשר לנסיבות, כפי שהוסבר לעיל אך טבעי הוא שהסרת צווי המניעה הזמניים המאפשרת לחברי קבוצה א לחתום על חוזי החכירה תלווה בתמורה. אין היגיון בטענה כי תמורה זו היא אותה תמורה שחבים בה גם חברי קבוצה ב לפי כתב המחאת הזכויות. ההתחייבות הנוספת שקיבל הקבלן מחברי קבוצה א הינה חבות אישית לחובות העמותה כפי שיפסקו על-ידי הבורר. לשון ההצהרה אף היא תומכת במסקנה זו. ראשית, נכתב בהצהרה כי "והואיל: וכ-180 חוזי חכירה (לפחות) של משתכני היישוב "לפיד" טרם נחתמו". אם מטרתו של מסמך זה היתה אך לחייב את חברי קבוצה א בחבות אישית של החוב של כל אחד מהם בהתאם לעבודות שבוצעו בחצריו, כפי שחויבו גם חברי קבוצה ב בהתאם למסמך המחאת הזכויות, לשם מה מוזכר מצבם הייחודי של חברי קבוצה א? בהמשך נכתב בהצהרה כי "אנו הח"מ מאשררים בזאת את חבותנו האישית לשאת בחלק היחסי החל עלינו, של סכום שייפסק לחובת העמותה (אם ייפסק) לטובת הקבלן...". מסכימה אני עם המשיבים כי משמעותו של המונח "החלק היחסי" אינה יכולה להתפרש כחלקו בפועל של כל חבר על-פי העבודות שבוצעו בחצריו. מכאן משתמע כי חברי העמותה שחתמו על התצהיר נטלו על עצמם את חוב העמותה לקבלן, כפי שייפסק על-ידי הבורר, באופן שיחולק שווה בשווה בין כל החותמים על ההצהרה. 24. המסקנה היא כי צדק בית משפט קמא בקובעו כי המערערים חבים באופן שווה בסכום חובה של העמותה לקבלן כפי שנקבע על-ידי הבורר. יוער כי איני מקבלת את טענת המערערים לפיה פרשנות זו יוצרת תוצאה שאינה סבירה ואינה הוגנת. תוצאה זו מחייבת את חברי קבוצה א בשלב זה בחוב שהם אינם אמורים לשאת בו, אך ברור כי בכך אין למנוע, כפי שציין אף בית המשפט המחוזי, התחשבנות פנימית בין כל חברי העמותה, בין אם הם משתייכים לקבוצה א ובין אם הם משתייכים לקבוצה ב. התחשבנות זו, שעל העמותה היתה מוטלת החובה לעשותה, אינה צריכה למנוע מהקבלן לקבל את חובו כבר בשלב זה, לאחר שכל העבודות כבר בוצעו על ידו לטובת חברי העמותה. חובם של חברי קבוצה ב 25. הטענה השניה של המערערים הינה כי היה צורך לדון גם בחבותם של המשיבים שהיו אף הם נתבעים מטעם הקבלן. אף טענה זו דינה להידחות. מעיון בכתב התביעה של הקבלן עולה כי התביעה העיקרית כוונה כנגד חברי קבוצה א. רק באופן חלופי, ובמידה ופרשנותו בנוגע למסמך ההצהרה לא תתקבל, ביקש הקבלן לחייב את כלל חברי העמותה מהיישוב לפיד באופן שווה בחוב. מאחר שתביעת הקבלן כנגד חברי קבוצה א התקבלה, לא היה מקום לדון בתביעה החלופית כנגד כלל חברי העמותה. מובן כי המערערים יכלו להגיש הודעות צד ג' כנגד חברי קבוצה ב, ומשלא עשו כך, או משלא נידונו הודעותיהם לאחר שהוגשו באיחור ניכר, אין להם להלין אלא על עצמם. גובה החוב 26. הסוגיה האחרונה אותה עלינו לבחון במסגרת ערעור זה נוגעת לגובה החוב של העמותה לקבלן. המערערים טוענים כי גובה החוב עליו הסתמך בית המשפט המחוזי אינו נכון ובפועל נמוך בהרבה, הן מאחר שתשלומי הביניים שהועברו מהעמותה לקבלן גבוהים יותר מאלו שהופחתו מגובה החוב המקורי, והן מאחר שהפרשי הצמדה וריבית לחוב היו אמורים להימנות החל מהמועד בו נמסרו דרישות התשלום על-ידי הקבלן, ולא החל ממועד החתימה על הסכם הקבלנות. לטענתם, סוגיה זו של גובה החוב צריכה להתברר באופן מעמיק בהליכי הבוררות ורק לאחר מכן ניתן לחייב את הצדדים בסכום כלשהו. 27. אין בידי לקבל טענה זו. ראשית אציין כי לאחר דיון ושקילה החליט הבורר ליתן פסק ביניים למרות שטרם התבררו כל המחלוקות בין הצדדים. מהחלטתו של הבורר עולה כי הגיע למסקנה שאין להוסיף ולעכב את ביצוע התשלום לקבלן של אותו חלק מחשבונות הקבלן שאושר על-ידי המומחה, מר סרי, וזאת תוך שהוא מביא בחשבון את סיכוייה של העמותה בתביעתה הנגדית. פסק ביניים זה אושר על ידי בית המשפט המחוזי, ולפיכך אין מקום לטענות המערערים שיש להמתין עד תום הבוררות על מנת לבצע את התשלום לקבלן. אם בתום הליכי הבוררות יתברר כי הסכום ששולם לקבלן שולם ביתר יאלץ הקבלן להשיב את ההפרש. באשר לגובה החוב על-פי פסק הבוררות. כאמור, בפסק הביניים של הבורר נקבע כי יש להפחית מגובה החוב כפי שנקבע על-ידי המומחה את תשלומי הביניים ששולמו על-ידי העמותה, וכן נקבע מנגנון הצמדה וריבית לתשלום החוב. בכתב ההגנה שהוגש מטעם המערערים לבית המשפט המחוזי הועלו טענות בנוגע לחישוב שנעשה על-ידי הקבלן באשר לגובה החוב בעקבות פסק הביניים של הבורר. עם זאת, בסיכומים שהוגשו מטעם המערערים לבית המשפט המחוזי לא הועלו כלל טענות הנוגעות לגובה החוב ומכאן המסקנה כי המערערים זנחו טענות אלו ואין מקום לדון בהן. כידוע, ההלכה היא כי טענות שהועלו בכתבי הטענות אך לא הועלו בסיכומים, דינן כדין טענות שנזנחו ובית המשפט לא ישעה להן (ע"א 447/92 רוט נ' אינטרקונטיננטל קרדיט קורפריישן, פ"ד מט(2) 102, 107 (1995); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 310 (מהדורה עשירית, 2009)). מעבר לצורך אציין כי מהמסמכים שצורפו לערעור עולה לכאורה כי לא נפל כל פגם בחישוב גובה החוב (כך למשל עולה ממסמך שנערך על-ידי מר סרי, המומחה שעל סמך חוות דעתו ניתן פסק הבורר. מוצג כא(2) למוצגי המשיבה 1). מכל מקום, כפי שטוענים המערערים עצמם, טענות אלו דינן להתברר במסגרת הליכי הבוררות הממשיכים להתנהל, ואם יהיה צורך יתבצעו קיזוזים במסגרת הליך זה. משהגעתי למסקנה זו ברי כי אין מקום לדון בבקשה להגשת ראיות נוספות בדבר גובה החוב שהוגשה על-ידי המערערים. 28. לסיכום, הייתי דוחה את הערעור ומחייבת את המערערים לשאת בשכר טרחת עורך דינה של המשיבה 1 בסך 20,000 ₪ ובשכר טרחת עורך דינם של המשיבים 2 בסך 8,000 ₪ וכן בהוצאות משפט המשיבים כולם. ש ו פ ט ת השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ע' ארבל. ניתן היום, י"ב באייר תשס"ט (6.5.09). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת _______________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06043950_B40.doc /עכ. מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il