יהושע בלום נ. מדינת ישראל

החלטה בתיק ע"פ 4394/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4394/12 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט צ' זילברטל המערער: יהושע בלום נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי באר שבע מיום 22.04.2012 בתיק פ 042815-07-10 תאריך הישיבה: ‏כ"ז בחשון תשע"ג (12.11.12) בשם המערער: עו"ד סויסה מאיר בשם המשיבה: עו"ד שמואל הרבסט פסק דין השופט ח' מלצר: 1. בפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט א' ביתן) מתאריך 22.04.2012 ב-ת"פ 42815-07-10, בגדרו נגזרו על המערער, לאחר שהודה במסגרת הסדר טיעון במה שיוחס לו בכתב אישום שתוקן בהסכמת הצדדים, העונשים הבאים: 8 חודשי מאסר בפועל, 6 חודשי מאסר על תנאי, ו-10 שנות פסילה מלהחזיק, או לקבל רישיון נהיגה. להלן יפורטו תמצית הנתונים הדרושים להכרעה בערעור. עובדות כתב האישום והסדרי הטיעון 2. על פי המתואר בכתב האישום שתוקן כאמור לעיל – בתאריך 15.04.2010, בשעה 18:30 לערך, נסע המערער ברכב ברחובות העיר אשקלון. באותה העת, החלה גב' סופיה פוקוטינסקי ז"ל (להלן: המנוחה), ילידת שנת 1939, לחצות את הכביש במה שסומן כמעבר חצייה. המערער לא הבחין בזמן במנוחה, לא איפשר לה להשלים את החצייה בביטחה, ופגע בה עם מראת צד שמאל והדופן השמאלית הקדמית של רכבו. כתוצאה מן התאונה הוטחה המנוחה אל הכביש ונחבלה בראשה, חבלה אשר גרמה למותה למחרת היום. עוד נאמר בכתב האישום כי מיד לאחר התאונה עצר הנאשם את רכבו, יצא ממנו, והבחין במנוחה שבה פגע, כשהיא שכובה על הכביש ומדממת מראשה. למרות זאת, חזר המערער אל רכבו ועזב את המקום מבלי שהוא מגיש לה עזרה שהיה ביכולתו להגיש בנסיבות המקרה ומבלי שהוא ממתין ליד הנפגעת עד להגעת שירותי הרפואה הנדרשים לטיפולה. בחלוף כ-10 דקות חזר המערער למקום התאונה. 3. טרם שמיעת הראיות, הגיעו המערער והמשיבה להסדר טיעון, במסגרתו הוסכם על מחיקת עבירת ההפקרה אחרי פגיעה (לפי סעיף 64א(ב) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], להלן: פקודת התעבורה), שיוחסה למערער בכתב האישום המקורי, וזאת בלא שינוי העובדות המופיעות בכתב האישום. עוד הוסכם, שהמשיבה תגביל עצמה לטעון לעונש של עד 18 חודשי מאסר בפועל, ואילו הנאשם יוכל לבקש מבית המשפט לגזור עליו 6 חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות. נוכח הסדר הטיעון הנ"ל, הודה המערער בכל עובדות כתב האישום, כפי שפורטו לעיל, והורשע בעבירות הבאות: גרימת מוות ברשלנות (לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה), עזיבת מקום תאונה (לפי תקנה 144(א)(1) ותקנה 144(א)(2)(ג) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, להלן: תקנות התעבורה), ואי-מתן זכות קדימה במעבר חצייה (לפי תקנה 67(א) לתקנות התעבורה). 4. טרם מתן גזר הדין, הגיעו הצדדים להסכמה על הסדר טיעון חדש, וזאת לנוכח ממצא, אשר הטיל ספק בחוקיותו של מעבר החצייה בו התרחשה התאונה. בהסדר הטיעון החדש, הוסכם על תיקון הכרעת הדין – כך שתמחק הרשעת המערער בעבירה של אי-מתן זכות קדימה במעבר חצייה. עוד הוסכם כי המשיבה תוגבל בטיעוניה לעונש ל-12 חודשי מאסר בפועל לכל היותר, ואילו הנאשם יוכל לטעון לעונש – כראות עיניו. 5. נוכח השתלשלות האירועים הנ"ל, הורשע המערער, בסופו של דבר, על פי הודאתו, בעבירת גרימת מוות ברשלנות ובעבירה של עזיבת מקום תאונה. גזר דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד 6. בית המשפט המחוזי הנכבד מצא כי נסיבות התאונה, קרי פגיעת המערער במנוחה בשעה שחצתה את הכביש במה שסומן כמעבר חצייה, מצביעות לעבר חומרה ברשלנות. בית המשפט המחוזי קבע עוד כי אין מקום לתת משקל, במסגרת הערכת הרשלנות, לשאלת חוקיותו של מעבר החצייה. כשיקול נוסף לחומרא, ציין בית המשפט את העובדה שהמערער עזב את מקום התאונה, וזאת חרף העובדה שהבחין במנוחה כשהיא שרועה על הכביש ומדממת מראשה, ורק כעבור כ-10 דקות שב חזרה לזירת התאונה. 7. בית המשפט המחוזי הנכבד התייחס במסגרת גזר הדין גם למגמת הפסיקה בכל הנוגע לענישת נהגים שגרמו ברשלנותם למוות, והצביע על כך שכיום נטיית בתי המשפט היא לפסוק במקרים מעין אלה, ככלל, מאסר בפועל. מגמה זו הוצדקה בפסיקה בצורך להילחם בתאונות הדרכים ובעקרון קדושת החיים. רק במקרים חריגים, קבע איפוא בית המשפט, ניתן להסתפק בעונש של עבודות שירות, כשמדובר בגרימת מוות ברשלנות בהקשר של תאונת דרכים. אשר לשיקולים לקולא, ציין בית המשפט המחוזי את היות המערער נעדר עבר פלילי, היותו אב לילדה ומי שעובד ב-"עבודות פשוטות ומזדמנות". כן אוזכרה העובדה שהמערער הודה בעובדות כתב האישום ושהביע צער על מות המנוחה. בית המשפט המחוזי התייחס גם לעברו התעבורתי של המערער – 31 הרשעות בעבירות תעבורה החל משנת 1984, שרובן בעבירות לא חמורות, וללא הרשעות בעבירות הכרוכות בגרימת תאונת דרכים. לאחר שנתן דעתו למכלול הנסיבות, כמפורט לעיל, גזר, כאמור, בית המשפט המחוזי על המערער 8 חודשי מאסר בפועל, 6 חודשי מאסר על תנאי, ו-10 שנות פסילה מלהחזיק, או לקבל רישיון נהיגה. 8. מכאן הערעור שלפנינו, המכוון אך ורק כנגד עונש המאסר בפועל שהושת על המערער. הטענות בערעור 9. המערער טוען, כי נוכח השתלשלות ההליך בפני בית משפט קמא, לרבות הסכמת המשיבה לכך שעבירת ההפקרה תמחק מכתב האישום, והסיכום לפיו המשיבה תטען לשנת מאסר כעונש מירבי, והמערער יוכל לטעון לכל עונש ללא "רצפה" – שגה בית המשפט בכך שגזר על המערער שמונה חודשי מאסר. עוד מצביע המערער על נסיבותיה הקלות יחסית, לשיטתו, של הרשלנות שגרמה לתאונה ואת עובדת אי-הסדרתו של מעבר החצייה, כפי הנדרש בדין. לבסוף טוען המערער כי בית המשפט המחוזי לא התחשב די בנסיבותיו האישיות – היותו גרוש ואב לילדה קטנה, המנהל חיים נורמטיביים, בצד העובדה שהוא נעדר עבר פלילי. 10. בא-כח המדינה טוען מצידו כי רשלנות המערער, כפי שזו עולה מעובדות כתב האישום המתוקן והמוסכם, איננה ברף הנמוך. לטענתו, העונש שקבע בית המשפט המחוזי הנכבד הולם את כלל נסיבות המקרה, ובהיותו מצוי בתוך טווח הענישה עליו הוסכם במסגרת הסדר הטיעון – אין כל עילה להתערב בו. דיון והכרעה 11. לאחר עיון בערעור ובחומר שצורף לו, ולאחר שמיעת טיעוני הצדדים בפנינו, החלטנו לדחות את הערעור. הטעמים לכך יובאו מיד בסמוך. 12. הלכה ידועה היא כי בית המשפט שלערעור לא יתערב בגזר הדין שקבעה הערכאה הדיונית, אלא אם מדובר במקרה של טעות בולטת, או סטייה ניכרת ממדיניות הענישה הנהוגה בנסיבות דומות (ראו לדוגמה: פיסקה 19 ב-ע"פ 1725/06 טאראבין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.05.2011), וההפניות שם). כפי שיובהר מיד – הננו בדעה כי לנוכח מכלול הנסיבות – בית המשפט המחוזי איזן כנדרש בין השיקולים השונים, וכי לא נפלה כל טעות, ודאי לא טעות משמעותית, בעונש שהשית על המערער. בית המשפט המחוזי כיבד את הסדר הטיעון שהושג בין הצדדים. כאמור, במסגרת הסדר זה, הודה המערער בכל עובדות כתב האישום, אשר תוארו בפיסקה 2 שלעיל. משמעות הדברים היא שעל פי העובדות המוסכמות, בהן הודה המערער ושאינן שנויות במחלוקת – המערער, לאחר שהבין כי פגע במנוחה, ולאחר שהבחין בה כשהיא שרועה על הכביש ומדממת מראשה – בחר לעזוב את זירת התאונה, בעוד הוא מותיר את המנוחה הקשישה בלא השגחה, ורק בחלוף כעשר דקות שב לזירת התאונה. לפיכך, גם אם אין להשית על המערער עונש בגין עבירת ההפקרה ובגין העבירה של אי-מתן זכות קדימה במעבר חציה, שבהן המערער לא הורשע (בעקבות הסדר הטיעון, שבגדרו אלה נמחקו מכתב האישום) – הרי שעדיין עומד מעשה העזיבה לחובתו כנסיבה לחומרא בשיקולי הענישה לגבי העבירות בהן הורשע. אשר למידת הרשלנות הגלומה בתאונת הדרכים, דומה כי נוכח הנסיבות המתוארות בכתב האישום, במסגרתן פגע המערער בהולכת רגל קשישה שחצתה את הכביש במתווה שפורט בכתב האישום – לא ניתן לקבל את עמדת המערער לפיה רשלנותו היתה, בהכרח, נמוכה. 13. שני הנתונים הנ"ל – מידת הרשלנות הנחזית ומעשה העזיבה הזמנית של מקום התאונה – פועלים לחובת המערער בגדר שיקולי הענישה, ומחייבים ענישה בסמיכות לרף העליון, עליו הסכימו הצדדים במסגרת הסדר הטיעון. יחד עם זאת, במלאכת קביעת גזר הדין, נדרש בית המשפט להתחשב, לצד מדיניות הענישה הכללית, גם בנתוניו האישיים של הנאשם הניצב בפניו. בענייננו, ציין בית המשפט המחוזי הנכבד כי הוא מקל על המערער נוכח אורח חייו הנורמטיבי, היותו אב לילדה ובעל עבר תעבורתי שאיננו מכביד במיוחד. כן הודגשה העובדה שנמנע מניהול הוכחות והביע צער על מות המנוחה. כל אלה פעלו לטובת המערער, והביאו, בסופו של דבר, לקביעת עונש של מאסר בפועל של 8 חודשים, שביטא נסיגה מסוימת מ"תקרת" העונש שהתביעה טענה לה, על פי מה שהותר לה בהסדר הטיעון המוסכם. באיזון כולל זה, אותו ערך כהלכה בית המשפט המחוזי הנכבד – לא ראינו טעם להתערב. 14. סיכומם של דברים: לא מצאנו כל עילה לשנות את גזר דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד, ועל כן החלטנו לדחות את הערעור. המערער יתייצב לריצוי עונשו במזכירות בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בתאריך 17.12.2012 בשעה 10:00. ניתן היום, ‏א' כסלו תשע"ג (15.11.2012). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12043940_K03.doc גי+מה מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il