בנימין עוקשי נ. מזל עוקשי

פסק-דין בתיק רע"א 4394/11 בבית המשפט העליון רע"א 4394/11 לפני: כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט י' דנציגר המבקש: בנימין עוקשי נ ג ד המשיבה: מזל עוקשי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 12.05.2011 בתיק הפ"ב 14520-03-11 שניתן על ידי כב' השופטת י' שבח תאריך הישיבה: ד' בסיון התשע"ג (13.05.13) בשם המבקש: עו"ד יעקב כהן; עו"ד ניר פרץ בשם המשיב: עו"ד עומר ארדיטי פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת י' שבח) מיום 12.5.2011 בהפ"ב 14520-03-11 ובהפ"ב 41212-03-11 במסגרתו נדחתה בקשת המבקש לאישור פסק בוררות מיום 27.12.2010 (להלן: פסק הבוררות השני). רקע עובדתי 1. המבקש והמשיבה הינם בני משפחה הגרים בשכנות על אותה חלקה ברמת השרון. בין השניים התגלע סכסוך הנוגע לגבול שבין שני השטחים שעליהם הם מתגוררים, שכן השטח המוחזק בפועל על ידי המשיבה כולל מובלעת הגובלת בחלקו המערבי של שטחו של המבקש וזה טוען כי המובלעת שייכת לו. השניים חתמו על שטר בוררין שמסמיך את הרב יעקב אדלשטיין (להלן: הבורר), לשמש כבורר שיכריע בסכסוך. ביום 13.9.2009, נתן הבורר פסק בוררות לפיו יבוצע תיקון בקו הגבול בין שטחי המבקש והמשיבה וכי תוקם מחיצה ביניהם, כאשר משמעות הפסק היא כי שטחו של המבקש גדל ב-1.3 מטרים (להלן: פסק הבוררות הראשון). המבקש סבר כי הבורר הוטעה על ידי המודד והפנה את תשומת ליבו לכך לאחר מתן פסק הבוררות הראשון. וכך, ביום 27.12.2010, ניתן פסק הבוררות השני לפיו המפה שצורפה לפסק הבוררות הראשון בטלה וכהסדר ביניים יינתן למשיבה "מסדרון" ברוחב שני מטרים במסגרת המובלעת מושא הסכסוך, והשטח הנותר יתחלק לפי יחס של 369/757 למשיבה ו-388/757 למבקש. 2. המבקשת פנתה לבית המשפט המחוזי לאחר מתן פסק הבוררות הראשון בבקשה לאשרו, וביום 8.2.2010 אישר אותו בית המשפט לאחר שלא הוגשה תגובה לבקשה. ביום 13.1.2011, הגיש המבקש בקשה לביטול פסק הדין שאישר את פסק הבוררות הראשון, בקשה שנדחתה על ידי בית המשפט ביום 24.2.2011, בין היתר בשל השיהוי בהגשתה. לא הוגש כל ערעור על החלטות אלה. ביום 7.3.2011, הגיש המבקש בקשה לאישור פסק הבוררות השני תוך שהוא מתבסס על סעיף 6 לשטר הבוררין לפיו "הבורר יהיה מוסמך לפרש או להוסיף על פסק הדין ו/או לשנותו לפי שיקול דעתו". המבקש טען כי משהבין הבורר שהוטעה, החליט לתקן את פסק הבוררות הראשון והיה מוסמך לעשות כן, וכן כי המשיבה הסכימה לדיון חוזר ולתיקון הפסק. המשיבה מצידה, הגישה התנגדות לאישור פסק הבוררות השני וטענה שהבורר חרג מסמכותו שכן לאחר מתן פסק הבוררות הראשון פקע תוקפו של שטר הבוררין. המשיבה טענה גם שלא הסכימה לנהל הליך בוררות מחודש. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 3. בית המשפט המחוזי הפנה לסעיף 22 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: החוק) המקנה לבורר סמכות לתקן את פסק הבוררות וציין כי לפי פסיקת בית משפט זה סמכות התיקון מוגבלת לתיקונים בעלי אופי פרוצדוראלי, טכני או אריתמטי, להבדיל משינויים מהותיים או בעלי אופי ערעורי. בית המשפט הדגיש גם כי סמכות זו תוקנה לבורר רק משעה שבית המשפט יורה לו לעשות כן במסגרת הליך לפי סעיף 24 לחוק. בית המשפט קבע כי תיקון פסק הבוררות הראשון בענייננו איננו אריתמטי או פרוצדוראלי, כי אם שינוי מהותי שלבורר לא הייתה סמכות לעשותו. בית המשפט דחה את הטענה לפיה הסכמת הצדדים במסגרת שטר הבוררין גוברת על הוראות החוק וציין כי פרשנות כאמור לסעיף 6 לשטר הבוררין אינה מתיישבת עם תכלית הבוררות ומטרותיה, שכן היא נוגדת את עקרון סופיות הדיון, ולכן יש לפרש את הסכמת הצדדים ככזו הכפופה לסעיף 22 לחוק. בית המשפט הוסיף כי אינו יכול לקבל את הטענה לפיה פסק הבוררות השני ניתן בסמכות בשל הסכמת הצדדים לפתוח את ההליך מחדש מאחר והצדדים חלוקים בעניין זה אך לא ביקשו לחקור זה את מצהיריו של האחר. בית המשפט הוסיף כי משעה שפסק הבוררות הראשון אושר ובקשה לביטול פסק הדין שאישר אותו נדחתה, ועל כך לא הוגש ערעור, הרי שהבורר לא היה מוסמך לתת את פסק הבוררות השני המבטל למעשה פסק בוררות שקיבל תוקף של פסק דין. לבסוף, קבע בית המשפט כי הצדדים כבולים לפסק הבוררות הראשון והבקשה לאישור פסק הבוררות השני נדחית. מכאן הערעור. תמצית נימוקי הערעור 4. המבקש – באמצעות בא כוחו, עו"ד יעקב כהן – משיג על קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה אין לאשר את פסק הבוררות השני. לטענתו, בית המשפט התעלם מסעיף 26(א) לחוק ומפסיקת בית משפט זה אודותיו לפיהם לבית המשפט סמכות לבטל פסק בוררות על אף שלא מתקיימות העילות שבסעיף 24 לחוק ולכן יכול היה בית המשפט לבטל את פסק הבוררות הראשון ולאשר את פסק הבוררות השני, אף אם הבורר חרג מסמכותו. המבקש מוסיף כי שגה בית המשפט כשפירש את סעיף 6 לשטר הבוררין ככזה המבקש להתיישב עם הוראות סעיף 22 לחוק. המבקש טוען כי סעיף 22 לחוק הינו סעיף דיספוזיטיבי הבא לקבוע ברירת מחדל שעה שהצדדים לא קבעו הסדר חלופי. המבקש טוען גם כי בית משפט רשאי לאשר פסק בוררות מאוחר על אף שקיים פסק בוררות מוקדם יותר באותו עניין, אף אם הפסק המוקדם אושר על ידי בית המשפט. המבקש מפנה בעניין זה לבר"ע 37/77 כללביט (סוכנויות לביטוח) בע"מ נ' "רמד" בע"מ, פ"ד כח(2) 165 (1974) (להלן: עניין כללביט), במסגרתו מתייחס מ"מ הנשיא זוסמן, בהערת אגב, לסמכותו הטבועה של בית המשפט לבטל פסק בוררות שזכה בעבר לאישורו. המבקש מוסיף כי בעניין דנא מתעוררות שאלות משפטיות עקרוניות החורגות מעניינם הפרטי של הצדדים וכי אם לא תענה בקשתו ייגרם לו עיוות דין שכן יינתן תוקף לפסק בוררות שמקורו בטעות. 5. המבקש טוען גם נגד בקשת המשיבה לבטל את פסק הבוררות השני. לטענתו, לא מתקיימת בענייננו העילה שבסעיף 24(1) לחוק שכן לטענתו שטר הבוררין היה בתוקף במהלך כל ההתדיינות לפני הבורר ולא פקע עם מתן פסק הבוררות הראשון. המבקש מוסיף כי המשיבה מנועה מלטעון נגד תוקפו של פסק הבוררות השני שכן נטלה חלק בהליכים שהובילו אליו לאחר מתן פסק הבוררות הראשון ולא הביעה כל התנגדות לסמכותו של הבורר. לטענת המבקש, אין כל עילה לבטל את פסק הבוררות השני גם לפי סעיף 24(3) לחוק, שכן הוא לא חורג מהסמכות שהוקנתה לבורר על ידי הצדדים. לטענתו, סעיף 6 לשטר הבוררין הקנה לבורר סמכות לפרש, להוסיף או לשנות את פסק הבוררות ובמסגרת סמכות זו ניתן פסק הבוררות השני העוסק באותו הסכסוך שבגינו ניתן פסק הבוררות הראשון. עוד טוען המבקש כי המשיבה מנועה מלטעון נגד סמכותו של הבורר לשנות מפסק הבוררות הראשון לאחר שהייתה זו היא שפנתה אליו בבקשה לתקן את פסק הבוררות הראשון מכוח סעיף 6 לשטר הבוררין. המבקש מוסיף כי גם אם מתקיימת אחת העילות שבסעיף 24 לחוק לביטול פסק הבוררות השני, הרי שבית המשפט רשאי שלא לבטלו לפי סעיף 26 לחוק ולפי פסיקת בית משפט זה אודותיו. תמצית תגובת המשיבה 6. המשיבה – באמצעות בא כוחה, עו"ד עומר ארדיטי – טוענת כי בקשת המבקש נוגעת אך ורק לעניינם של הצדדים ואינה מעוררת שאלה המצדיקה את התערבותו של בית משפט זה בעניין בוררות. לטענתה, המבקש לא עמד בנטל הכבד המוטל עליו להראות עילה לפי סעיף 24 לחוק לפיה יש לבטל את פסק הבוררות הראשון שזכה לאישור של בית המשפט המחוזי, וכן כי כל טענותיו זכו להתייחסות מפורשת בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. המשיבה טוענת כי לא יהיה כל צדק בהיעתרות לבקשת המבקש, שכן הסכסוך מושא הבוררות נסב סביב נכס שקיבל בירושה ואשר גבולותיו לא היו שנויים במחלוקת מעולם, ומוסיפה כי הסכימה להליך הבוררות מלכתחילה רק בשל הרצון להשיג פשרה ושלום במשפחה וזאת לפנים משורת הדין. המשיבה טוענת כי לאחר מתן פסק הבוררות הראשון, ביקשה מהמודד המוסכם על הצדדים לסמן על המפה שערך קו שיסמן את חלוקת החלקה בין שטחיהם של שני הצדדים בהתאם לפסק הבוררות, וסימון זה זכה לאישור הבורר, אך מעבר לכך לא נעשה כל שינוי לאחר מתן פסק הבוררות הראשון. לטענתה, משעה שאושר פסק הבוררות הראשון על ידי בית המשפט, פקע שטר הבוררין ולא הייתה לבורר כל סמכות לפתוח מחדש את הסכסוך. המשיבה טוענת כי בנה הוזמן בשמה בחודש נובמבר 2010 על ידי הבורר בשיחה טלפונית, ובנה הודיע לו כי אינו מעוניין להשתתף בדיון מאחר והבורר אינו מוסמך לדון עוד בנושא. לטענתה, בנה הגיע אל הבורר לקבל לידיו את פסק הבוררות השני רק מפאת כבוד שרחש לבורר תוך שהוא טוען לפניו לגבי חוסר סמכותו. המשיבה טוענת כי גם לגופו של עניין אין ממש בטענותיו של המבקש לפיהן פסק הבוררות הראשון נבע מטעות, שכן לטענתה במסגרת פסק הבוררות השני לא היה "שינוי בגודל השטח הקבוע בפסק הראשון אלא שינוי גיאומטרי בלבד". המשיבה מוסיפה כי טענות המבקש לגבי סעיף 6 לשטר הבוררין זכו להתייחסות בית המשפט בשני דיונים וכי מכל מקום הכוונה בסעיף זה הינה להסמיך את הבורר לשנות או לתקן פסק בוררות חלקי או החלטה אחרת אך לא פסק בוררות סופי וחלוט. לבסוף, טוענת המשיבה כי טענתו של המבקש הנסמך על סעיף 26(1) לחוק פועלת כחרב פיפיות שכן לפיה רשאי בית המשפט להותיר על כנו את פסק הבוררות הראשון אף אם מתקיימת לגביו עילת ביטול כלשהי. 7. במהלך הדיון שהתקיים לפנינו ביקשנו לברר אם ניתן יהיה ליישב את המחלוקת בין הצדדים – שהינם, כאמור, בני משפחה – בדרכי נועם באופן שייתר את הצורך בהכרעתו של בית משפט זה, ואולם, בהעדר הסכמה משותפת לא נותרה ברירה בידנו אלא להכריע במחלוקת. דיון והכרעה 8. לאחר שקראתי את הבקשה ואת תגובת המשיבה ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים בדיון לפנינו ועיינתי בפסיקה אליה הופנינו על ידיהם, דעתי היא כי יש לקבל את הבקשה, לדון בה כערעור ולדחות את הערעור לגופו, וכך אמליץ לחבריי לעשות. 9. השאלות המצדיקות דיון במקרה דנא הן אלה: האם יכולים צדדים לבוררות להתנות במסגרת הסכם הבוררות על הוראות סעיף 22 לחוק ולהסמיך את הבורר לשנות מפסק הבוררות שנתן? והאם לאור עניין כללביט ניתן לבטל את פסק הדין שאישר את פסק הבוררות הראשון? סעיף 22 לחוק ויכולתם של הצדדים להתנות עליו 10. סעיף 22(א) לחוק מעניק לבורר סמכות לתקן או להשלים את פסק הבוררות לבקשת בעלי הדין: "(א) הבורר רשאי, על פי פניית בעל-דין ולאחר שניתנה לבעלי-הדין האחרים הזדמנות נאותה לטעון טענותיהם, לתקן או להשלים את פסק הבוררות, אם היה לקוי באחד מאלה: (1) נפלה בפסק טעות סופר, פליטת קולמוס, השמטה, טעות בתיאור אדם או נכס, בתאריך, במספר, בחישוב וכיוצא באלה; (2) הפסק לקוי בעניין שאינו נוגע לגוף הסכסוך; (3) אין בפסק הוראה בדבר תשלום ריבית; (4) אין בפסק הוראה בדבר הוצאות הצדדים, לרבות שכר טרחת עורך-דין...". מהוראות הסעיף ניתן ללמוד כי סמכותו של הבורר לתקן את פסק הבוררות תחומה לעניינים מצומצמים שרובם הינם טכניים באופיים, ומכל מקום אין הכוונה לתיקון מהותי של פסק הבוררות [ראו: רע"א 5285/03 כהן נ' בונה, פ"ד נט(1) 39, 46-45 (2004) (להלן: עניין בונה); רע"א 6886/03 הדרן 2000 שיווק והפצת כרטיסים בע"מ נ' מכבי נתניה כדורגל בע"מ (25.4.2006), פסקה 23 לחוות דעתו של המשנה לנשיא (בדימ') מ' חשין; רע"א 10001/08 אפרים פלינר ובניו חברה לבנין והשקעות (1994) בע"מ נ' מלאך (5.10.2010), פסקה י' לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין). להרחבה בעניין סמכותו של הבורר לתקן את פסק הבוררות מכוח סעיף 22(א) לחוק ראו: סמדר אוטולנגי בוררות – דין ונוהל כרך ב 880-869 (מהדורה רביעית מיוחדת, 2005) (להלן: אוטולנגי)]. 11. במקרה דנא, טוען המבקש כי בשל סעיף 6 לשטר הבוררין אשר מסמיך את הבורר לתקן ולשנות את פסק הבוררות באופן רחב יותר מהוראת סעיף 22(א) לחוק, יש לבטל את פסק הבוררות הראשון ולאשר את פסק הבוררות השני. אינני יכול לקבל טענה זו. במקרה דנא, פסק הבוררות הראשון אושר כאמור על ידי בית המשפט המחוזי ואישורו הפך לחלוט. גם בקשתו של המבקש לביטול פסק הדין המאשר את פסק הבוררות הראשון, שהוגשה כ-11 חודשים לאחר האישור, נדחתה. במצב דברים זה, כפי שיפורט להלן, לא ניתן עוד לפנות לבורר בבקשה לתיקון פסק הבוררות. לכן, מתייתר במקרה זה הצורך לדון בשאלת יכולתם של הצדדים להרחיב את הסמכות הנתונה לבורר מכוח סעיף 22(א) לחוק. כעת אדון בדרך הראויה לתקיפת פסק בוררות כאשר אחד הצדדים מבקש לתקנו או לשנותו. הדרך הראויה לתקיפת פסק בוררות 12. סעיף 24 לחוק מאפשר לבעל דין לבקש מבית המשפט לבטל את פסק הבוררות בשל אחת מהעילות המנויות בו. סעיף 27(א) לחוק קובע גם כי את הבקשה לביטול פסק הבוררות יש להגיש תוך 45 יום ממתן פסק הבוררות. כבר נפסק בבית משפט זה כי הדרך להשיג על קביעות הבורר הינה בבקשה לביטול פסק הבוררות בלבד וכי בעל דין שלא פנה בבקשה כאמור במועד אינו יכול עוד להשיג על קביעות הבורר בפסק הבוררות [ראו: ע"א 1084/99 עיני נ' קאסוטו, פ"ד נו(3) 913, 918 (2002); ע"א 1057/91 הרצל נ' מכטיגר, פ"ד מו(4) 353, 359 (1992)]. יתרה מזאת, סעיף 27(ג) לחוק קובע כי בית המשפט לא ייזקק לבקשת ביטול פסק הבוררות לאחר שזה אושר. 13. סעיף 27(ב) לחוק מורה כי כאשר נעשית פניה לבורר בבקשה לתיקון פסק הבוררות לפי סעיף 22 לחוק, התקופה של 45 יום להגשת הבקשה לביטול הפסק הראשון תחל מהיום שבו החליט הבורר בפניה או מהיום שהיה צריך להחליט בה. סעיף 22(ג) לחוק מורה כי על הבורר להחליט בפניה כאמור "תוך שלושים יום מהיום שנמסרה לבעלי-הדין האחרים הודעה עליה". יש לציין, כי באפשרותו של צד הנוקט הליכים לתיקון פסק הבוררות לבקש מבית המשפט להאריך את המועד להגשת בקשה לביטול פסק הבוררות המקורי, וזאת, עד להכרעת הבורר בבקשתו [ראו: אוטולנגי, בעמ' 886-885]. 14. ברע"א 8092/02 אלוני נ' תקווה, פ"ד נז(1) 740 (2002) (להלן: עניין אלוני), נדרש בית משפט זה למצב דומה בו לאחר מתן פסק בוררות, איפשר הבורר לצדדים להעיר עליו הערות ובעקבותיהן נתן פסק בוררות נוסף. רק לאחר מתן פסק הבוררות הנוסף (שניתן למעלה משנה לאחר מתן פסק הבוררות המקורי) הגיש אחד הצדדים בקשה לביטול פסק הבוררות המקורי. בית המשפט קבע כי סד הזמנים להגשת בקשת הביטול מתחיל עם מתן הפסק הנוסף, וזאת כיוון שהצדדים הסמיכו את הבורר לשנות מהפסק שנתן, כיוון שבעל הדין האחר לא התנגד להגשת ההערות על ידי הצד שהגיש אותן והגיש בעצמו בקשה לאישור הפסק רק לאחר מתן החלטה נוספת, כאשר מכל אלו למד בית המשפט כי הצדדים לא ראו את פסק הבוררות המקורי כפסק סופי המחייב אותם ומהווה Functus Officio (שם, בעמ' 742). לעניין הסכמת הצדדים המאוחרת למתן פסק הבוררות הראשון אתייחס בהמשך, אך אציין כבר עתה כי על אף שייתכן שהסכמה כאמור יכולה לרפא פגמים דיוניים ומהותיים במתן פסק בוררות נוסף ובבקשה לביטול פסק בוררות מקורי, אין בעניין אלוני כדי לגרוע מהדרך הדיונית לבקשת ביטול אותה קבע המחוקק כאמור לעיל. 15. במקרה דנא לא טענו הצדדים לגבי המועד בו פנה המבקש לבורר בבקשה לשינוי הפסק והאם פניה זו נעשתה תוך 30 יום מיום מתן פסק הבוררות הראשון. מכל מקום, פסק הבוררות השני ניתן למעלה משנה לאחר פסק הבוררות הראשון, וכך גם הבקשה לביטול פסק הדין של בית המשפט המחוזי שאישר את פסק הבוררות הראשון. יתרה מזאת, המבקש כלל לא פנה לבית המשפט המחוזי בבקשה לביטול פסק הבוררות הראשון, שהיא, כזכור, הדרך היחידה להשיג על קביעות הבורר בפסק בוררות. בנסיבות אלה, צדק בית המשפט כשדחה את בקשת המבקש לביטול פסק דינו המאשר את פסק הבוררות הראשון. טוען המבקש, תוך הפניה לעניין כללביט, כי משעה שהבורר קבע בפסק הבוררות השני כי הוא חוזר בו מהאמור בפסק הבוררות הראשון, נפתחה לפניו הדלת לבקש את ביטול פסק הדין שאישר את פסק הבוררות הראשון. אין בידי לקבל טענה זו. 16. אכן, בעניין כללביט ציין מ"מ הנשיא זוסמן בהערת אגב כי: "אילו בוטל פסק-הבורר על-ידיו לאחר שכבר אושר על-ידי בית-המשפט, לא היה כל קושי לפטור את המבקשת מחבותה. במקרה כזה רשאי בית-המשפט לבטל את האישור על יסוד הכוחות הנתונים בידו מטבע ברייתו" (שם, בעמ' 168). ואולם, בעניין כללביט היה מדובר בפסק בוררות שניתן בהיעדר התייצבות בעל הדין השני לפני הבורר, וקביעת בית המשפט התבססה על הרציונאל העומד מאחורי ביטול פסק בוררות בהיעדר התייצבות, בדומה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר הגנה, ולא בפסק בוררות ששונה או תוקן על ידי הבורר. דומה כי לענייננו מתאימה דווקא קביעה אחרת של מ"מ הנשיא זוסמן באותו עניין, לפיה: "ואולם אין ממש בטענת המבקשת שבית-המשפט לא רשאי היה לאשר את הפסק, מהטעם שגורלו הסופי של זה היה עדיין בידי הבורר. כל עוד לא נעתר הבורר לבקשת הביטול, פסקו שריר וקיים, וכדרך שבקשת ביטול של פסק-דין על-פי תקנה 227 אינה מונעת ביצועו של פסק-הדין כל עוד לא בוטל, כך רשאי גם בעל-דין שזכה לפני בורר לאכוף את פסקו, עד שלא בוטל. אילו הגיבה המבקשת על אחת משתי ההודעות על הבקשה לאישור הפסק וביקשה מבית-המשפט להשהות את מתן האישור, יתכן שבית-המשפט היה מסכים לכך, או שהיה מסייג מתן האישור בתנאי (שהוא ממילא מובן מאליו), שאם יבוטל פסק-הבורר, בטל גם אישורו. אך המבקשת נקטה את הכלל שב ואל תעשה, ואל לה להלין על בית-המשפט המחוזי ועל בעל-דין-שכנגד שאלה לא עשו מלאכתה" (בעמ' 168). גם בענייננו, אילו הגיב המבקש על בקשת המשיבה לאישור פסק הבוררות הראשון, או אילו היה מבקש לבטלו בדרך המקובלת שתוארה לעיל, ייתכן כי ניתן היה לעכב את אישור פסק הבוררות הראשון עד לדיון בבית המשפט המחוזי בפסק הבוררות השני. משלא עשה כן, צדק בית המשפט כשזקף לחובתו את המחדלים הדיוניים המתוארים. תוקפה של הסכמה מאוחרת 17. בטרם סיום, אבקש להתייחס בקצרה לטענת המבקש לפיה המשיבה נתנה את הסכמתה לקיום דיון נוסף לפני הבורר ובכך הוענקה לבורר הסמכות לתת את פסק הבוררות השני. 18. המבקש טוען כי הבורר קנה סמכות לתת את פסק הבוררות השני מתוקף הסכמתה של המשיבה להמשך ההתדיינות לפניו, הסכמה שהמבקש לומד מהופעת בנה ומיופה כוחה לפני הבורר. בית המשפט המחוזי התייחס לטענה זו וקבע כך: "עוד נטען כי השלב השני של הליך הבוררות קיבל את תוקפו מהסכמת הצדדים. לא אוכל לקבוע ממצא זה משבעלי הדין לא ביקשו לחקור את המצהירים על תצהיריהם. בכתבי הטענות של מזל [המשיבה דכאן – י. ד.], שאושרו בתצהירו של בנה מר אביתר עוקשי, נטען כי לא ניתנה לבורר הסכמה לפתוח בשלב שני של הליך הבוררות ולתקן ו/או לבטל את פסק הבוררות הראשון. משבא-כוחו של בנימין [המבקש דכאן – י. ד.] לא העלה כל טענה ביחס לתצהיר ואף לא ביקש לחקור את המצהיר, לא נסתרה טענתו וכפועל יוצא לא ניתן לקבוע כי הליך ההמשך של הבוררות נעשה בהסכמת הצדדים, ומכל מקום, כי נעשה בהסכמת מזל" (בפסקה 4). מדברים אלו עולה כי בית המשפט דחה את טענתו של המבקש לפיה המשיבה נתנה הסכמתה לקיים את המשך הדיון בבוררות לאחר אישור פסק הבוררות הראשון על ידי בית המשפט. דעתי היא כי אין להתערב בקביעה זו בנסיבות דנא. אמנם, המבקש הגיש לקראת הדיון לפנינו תצהיר מטעם הבורר ממנו עולה כי בנה של המבקשת אכן התייצב לדיון בשלב השני של הבוררות ואף טען טענותיו והגיב לטענות המבקש; ואולם, נראה לי כי אין לקבל ראיה זו, שהוגשה במסגרת בקשת רשות ערעור, לאחר שהמבקש לא סתר את טענות המשיבה בעניין זה לפני הערכאה הדיונית. למעלה מן הצורך, גם אם אצא מנקודת הנחה שבנה של המשיבה אכן התייצב לדיון בשלב השני של הבוררות, משעה שאושר פסק הבוררות על ידי בית המשפט תוקפו הוא כשל פסק דין שניתן על ידיו, והבעת הסכמה, מפורשת או משתמעת, לפני הבורר אינה יכולה להקנות לו סמכות לסטות מפסק דינו של בית המשפט [השוו: אוטולנגי, בעמ' 930]. 19. סיכומו של דבר, משפסק הבוררות הראשון אושר על ידי בית המשפט המחוזי והמבקש לא פעל בדרכים המקובלות לביטולו, ומשלא הוכחה ההסכמה הנדרשת לביטול פסק דינו של בית המשפט, צדק בית המשפט כשדחה את בקשתו של המבקש לאישור פסק הבוררות השני. לכן, אציע לחבריי כי נדחה את הערעור ונחייב את המבקש בהוצאות המשיבה בסך 15,000 ש"ח. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ח' מלצר: אני מצטרף בהסכמה לפסק דינו של חברי, השופט י' דנציגר. אף אני סבור כי במקרה שלפנינו – אין צורך להידרש לסוגיה המורכבת בדבר יכולתם של צדדים לבוררות לקבוע – בין מראש בהסכם הבוררות, או במהלכה, בין לאחר מתן פסק הבוררות – כי תורחב הסמכות המסורה לבורר מכוח סעיף 22 לחוק הבוררות התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות) – לתקן את פסק הבוררות, או לשנותו. הטעם לכך נעוץ בעובדה שפסק הבוררות הראשון אושר והבקשה לביטולו – נדחתה. דינו של פסק בוררות כזה, שאושר כאמור והפך לחלוט – כדין פסק דין של בית משפט לכל דבר, וזאת במצוות סעיף 23(א) לחוק הבוררות (השוו גם: רע"א 5285/03 כהן נ' בונה, פ"ד נט(1) 39 (2004); רע"א 6886/03 הדרן 2000 שיווק והפצת כרטיסים בע"מ נ' מכבי נתניה כדורגל בע"מ (25.4.2006). ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, ‏י"ח באב התשע"ג (25.7.2013). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11043940_W04.doc עט מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il