יוסי מוסלי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק רע"ב 4393/11 בבית המשפט העליון רע"ב 4393/11 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט ע' פוגלמן המבקש: יוסי מוסלי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע בעת"א 15660-05-11, שניתנה ביום 31.5.2011, על-ידי כב' השופט ש' פרידלנדר תאריך הישיבה: כ"ט בתשרי התשע"ב (27.10.2011) בשם המבקש: עו"ד אייל לביא בשם המשיבה: עו"ד ורד חלאוה פסק-דין השופט ע' פוגלמן: האם החלטת בית המשפט המחוזי להורות על החזקת המבקש בהפרדה במשך תקופה נוספת של ששה חודשים בדין יסודה? האם בית המשפט היה מוסמך לעיין בחומר מודיעיני במעמד צד אחד, בלא שהוצגה לו תעודת חיסיון לפי פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות)? אלה השאלות העומדות להכרעתנו בהליך זה. 1. המבקש הוא אסיר, הנושא בעונש מאסר של 11 שנים, שאותו החל לרצות בחודש מאי 2005, בעקבות הרשעתו בעבירות של החזקת נשק, קשירת קשר לפשע ומרמה. בחודש נובמבר 2008 החליט שירות בתי הסוהר להעביר את המבקש להפרדה, לצורך שמירה על שלומו ושלומם של אחרים, על סמך מידע מודיעיני שהצטבר בעניינו. מעת לעת נעתר בית המשפט המחוזי לבקשות של המשיבה להארכתה של תקופת ההפרדה. ההחלטה הקודמת בעניינו של המבקש התקבלה על-ידי בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטת ו' מרוז) שהורה על המשך החזקתו בהפרדה עד ליום 12.5.2011. בקשת רשות ערעור על החלטה זו, נדחתה בהחלטתו של השופט א' גרוניס (רע"ב 9584/10 מוסלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.2.2011)). 2. ביום 8.5.2011 – עובר לפקיעת תקופת ההפרדה שעליה הורה בית המשפט המחוזי מרכז – הגישה המדינה בקשה נוספת להארכת תקופת החזקתו של המבקש בהפרדת יחיד, לפי סעיף 19ה לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971 (להלן: פקודת בתי הסוהר). במהלך הדיון בבקשה, עתר ב"כ המבקש לקבל לעיונו את המידע המודיעיני שעמד בבסיס הבקשה, ודרש כי תומצא תעודת חיסיון בנוגע לכל מידע שהמשיבה אינה מעוניינת להעביר לידיו. כמו-כן, הוא דרש לחקור את עורך התצהיר שהוגש כתמיכה לבקשה. עמדת המדינה הייתה כי אין תחולה להליך של הוצאת תעודת חיסיון, שעה שקיים הסדר סטטוטורי מפורש המאפשר סטייה מדיני הראיות. בתחילה, הורה בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט ש' פרידלנדר) על התייצבות המצהיר לדיון בבקשה, וכן קבע כי לא יעיין בחומר הסודי בהיעדר הסכמת המבקש. עוד הורה בית המשפט כי על המשיבה לדאוג להוצאת תעודת חיסיון בהקדם האפשרי. עם זאת, במסגרת הדיון שהתקיים לפניו ביום 31.5.2011, קיבל בית המשפט המחוזי את עמדת המדינה בנושא תעודת החיסיון, וקבע כי הוא רשאי – מכוח סעיף 19ח לפקודת בתי הסוהר – לסטות מדיני הראיות ולעיין בחומר החסוי שהוגש לו ללא הסכמת המבקש. בית המשפט קבע כי הוא השתכנע – על סמך המידע המודיעיני החסוי שהוצג לפניו – כי קיים סיכון בהחזקתו של המבקש בתנאים רגילים, שלא ניתן להפיגו אלא באמצעות ההפרדה המבוקשת. אשר על כן, נעתר בית המשפט לבקשת המדינה והורה על הארכת תקופת החזקתו של המבקש בהפרדת יחיד, עד ליום 30.11.2011. להחלטה זו מכוונת בקשת רשות הערעור שלפנינו. טענות המבקש 3. כטענה מקדמית, טוען המבקש כי קיימת לו זכות ערעור על החלטת בית המשפט קמא, שכן מדובר בפסק-דין של בית המשפט המחוזי כערכאה ראשונה. בניגוד להחלטות שיפוטיות אחרות בענייני אסירים, אין מדובר בביקורת שיפוטית של בית המשפט המחוזי על החלטה מינהלית של שירות בתי הסוהר, אלא בסמכות ראשונית של בית המשפט. לדבריו, קיומה של זכות ערעור מתחייבת מהוראת סעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה, שלפיו פסק דין של בית משפט בערכאה ראשונה ניתן לערעור בזכות, הגוברת על הוראת סעיף 19ז לפקודת בתי הסוהר (שקובע כי החלטה בנוגע להפרדה ניתנת לערעור ברשות בלבד). לשיטתו, דינו של סעיף 19ז לפקודת בתי הסוהר – להתבטל. לחלופין, טוען המבקש כי יש ליתן רשות ערעור בעניינו, על רקע המגמה הקיימת בהלכה הפסוקה להחיל מבחן מרחיב במתן רשות ערעור על החלטות בענייני אסירים כאשר מדובר בתקיפה ערעורית ראשונה. 4. לגופם של דברים, מעלה המבקש שורה של טענות נגד החלטת בית המשפט המחוזי. בין היתר, טוען המבקש כי בקשת המדינה לא התבססה על תצהיר כנדרש בפקודה (במאמר מוסגר יוער, כי הבקשה הוגשה בליווי תצהיר, אלא שבית המשפט המחוזי הורה על הוצאתו מהבקשה, לאחר שמצא כי המצהיר לא הצליח להשיב על השאלות שנשאל בחקירתו). עוד נטען כי החלטת בית המשפט קמא אינה מידתית, שכן לא נבחנו חלופות פוגעניות פחות להשגת מטרת הפרדה, וכן משום שבית המשפט הורה להאריך את תקופה ההפרדה לפרק זמן ארוך. בהקשר זה מוסיף המבקש וטוען כי בית המשפט חרג מסמכותו בקובעו כי תקופת ההפרדה תוארך עד ליום 30.11.10, שכן מדובר בפרק זמן העולה על שישה חודשים ממועד פקיעת תקופת ההארכה הקודמת. בא-כוח המבקש מציין כי שולחו מצוי בהפרדה כבר כמעט שנתיים ימים, ועומד על ההשלכות הקשות הנלוות לשהייה ארוכה בהפרדה. 5. טענה מרכזית שעלתה גם לדיון לפני בית המשפט קמא היא שאלת אופן בחינת הראיות הנדרשות לשם הכרעה בבקשה שעניינה הפרדה. המבקש טוען כי בית המשפט לא היה רשאי לעיין בחומר חסוי במעמד צד אחד, ללא הסכמת האסיר. עוד הוא טוען כי אם המשיבה עומדת על כך שהמבקש לא יקבל לידיו את החומר המודיעיני החסוי, היה עליה להציג תעודת חיסיון. טענות המדינה 6. המשיבה סומכת ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי, וטוענת כי דין הבקשה להידחות על הסף, שכן אין היא עונה על אמות המידה שנקבעו בפסיקה למתן רשות ערעור. לגופם של דברים, נטען כי מדובר בהחלטה ראויה וסבירה, המבוססת על תשתית ראייתית מוצקה המבססת את החשש שעמד בבסיס הבקשה להמשך החזקתו של המבקש בהפרדה למלוא התקופה המבוקשת. עם זאת, המשיבה מסכימה לעמדת המבקש שלפיה התקופה המירבית להחזקתו של המבקש בהפרדה, מכוח הבקשה שהוגשה לבית המשפט המחוזי, מסתיימת ביום 12.11.2011 (ולא כפי שנקבע בהחלטת בית המשפט המחוזי). 7. עמדת המשיבה ביחס לטענות המבקש בדבר הצורך בהוצאת תעודת חיסיון, היא כי הליך זה אינו נדרש, שעה שקיים הסדר סטטוטורי מפורש המאפשר סטייה מדיני הראיות (סעיף 19ח לפקודת בתי הסוהר). לדבריה, קבלת הטענה תיצור סרבול מיותר שיקשה על בית המשפט לבקר את המידע המונח בבסיס הבקשה להארכת תקופת החזקתו של אסיר בהפרדה. המשיבה מפנה בתשובתה להוראות המתייחסות לתעודת חיסיון בפקודת הראיות וטוענת כי המשמעות של הוצאת תעודה כאמור היא כי המדינה לא צריכה למסור את הראיות הנתונות לחיסיון לצד השני, וכי בית המשפט לא יקבלן. דא עקא, משדן בית המשפט בבקשת הפרדה, עליו להתרשם באופן ישיר ובלתי אמצעי מהידיעות הסודיות המשמשות תשתית לבקשה. בנסיבות אלה, אין תכלית להוצאת תעודת חיסיון שתמנע מבית המשפט להידרש להן. המשיבה מוסיפה כי במסגרת העיון בחומר החסוי, רשאי בית המשפט להורות למשיבה להעביר ידיעות מסוימות לידיעת האסיר. דיון והכרעה אמת המידה לבחינת בקשת רשות ערעור 8. בהחלטה קודמת בעניינו של המבקש שלפנינו, הביע השופט א' גרוניס את עמדתו שלפיה יש לאמץ מבחן מרחיב באשר לבקשת רשות הערעור על החלטה בדבר הפרדת אסיר: "... יש לזכור, שאין מדובר בהליך המכונה "גלגול שלישי", אלא בתקיפה ערעורית ראשונה של הכרעתו של בית משפט קמא. במקרים כאלה, בהם ערכאת הערעור מפעילה ביקורת ראשונה על הערכאה הדיונית, ראוי, לגישתי, להפעיל מבחן מרחיב באשר לבקשת רשות הערעור". על רקע תשתית נורמטיבית זו, החלטנו לבחון את הבקשה לגופה, מבלי שנידרש להחיל עליה את מבחני הפסיקה המצמצמים למתן רשות ערעור בענייני אסירים. זאת ועוד, השאלה העקרונית שמעלה הבקשה דנן, קרי: הצורך בהוצאת תעודת חיסיון בבקשות המדינה להחזקת אסיר בהפרדה, מצדיקה כשלעצמה מתן רשות ערעור. בנסיבות אלה, החלטנו לדון בערעור לגופו כאילו הוגש לפי רשות שניתנה. בנסיבות אלה לא נדרשת הכרעה בטענת המבקש כי נוכח הוראות סעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה, עומדת לו זכות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, וזאת על אף הקבוע בסעיף 19ב לפקודת בתי הסוהר. עם זאת, למעלה מן הצורך, אעיר כי פרשנותה של התיבה "ערעור בזכות" בסעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה, נדונה בבית משפט זה, הגם שלא הוכרעה לגופה (ראו: רע"א 9041/05 "אמרי חיים" עמותה רשומה נ' ויזל (לא פורסם, 30.1.2006) (להלן: עניין אמרי חיים)). בית משפט זה כבר עמד על כך כי ניתן למשל לטעון כי "הגרעין הקשה" של הזכות החוקתית לערעור אינו נוגע לערעור בזכות דווקא, אלא לעצם זכות הגישה של בעל-דין לערכאה גבוהה יותר שתוכל לדון בעניינו בשנית – בין בזכות ובין ברשות. לפי גישה כזו, הגבלת היכולת של בעל דין להשיג על החלטה בפני ערכאה גבוהה יותר ברשות בלבד, אינה עולה כדי פגיעה בזכות החוקתית לערעור (ראו: בש"א 4936/06 ארוך נ' כלל פיננסים ניהול בע"מ, פסקה 7 (לא פורסם, 25.9.2006); רע"ב 5453/08 דרי נ' שירות בתי הסוהר, פסקה 4 (לא פורסם, 25.6.2008); עניין אמרי חיים, בפסקאות 11-10). בנוסף, ניתן לטעון כי הוראות סעיף 19ב לפקודת בתי הסוהר עומדות בתנאי "פסקת ההגבלה השיפוטית" של חוק יסוד: השפיטה (השוו: עניין אמרי חיים, פסקאות 16-14). כאמור, שאלה זו אינה דורשת הכרעה במסגרת ההליך הנוכחי. העיון בחומר מודיעיני במעמד צד אחד והצורך בהוצאת תעודת החיסיון 9. האם מוטלת על המדינה חובה להוציא תעודת חיסיון בהתייחס לחומר המודיעיני שעליו היא מסתמכת במסגרת בקשה להחזקת אסיר בהפרדה? האם בית המשפט יכול לעיין בחומר האמור במעמד צד אחד רק אם ניתנה הסכמת האסיר לכך? לטעמנו, יש לענות על שתי השאלות האמורות בשלילה. התשתית הנורמטיבית 10. סעיף 19ב לפקודת בתי הסוהר קובע כי ניתן להחזיק אסיר בהפרדה בהתקיים עילות שונות, כלהלן: "ניתן להחזיק אסיר בהפרדה אם ההפרדה נדרשת לאחד מאלה והכל כשלא ניתן להשיג את מטרת ההפרדה בדרך אחרת – (1) ביטחון המדינה; (2) ביטחון בית הסוהר; (3) שמירה על שלומם או על בריאותם של האסיר או של אסירים אחרים; (4) מניעת פגיעה ממשית במשמעת ובאורח החיים התקין של בית הסוהר; (5) מניעת עבירת אלימות, עבירה לפי סימן ב' לחוק מאבק בארגוני פשיעה, התשס"ג-2003, או עבירה של עסקת סמים לפי פקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973; (6) לעניין אסיר שהוא קטין – טובתו של הקטין דורשת את החזקתו בתא כשהוא לבדו." מיום 13.8.2000 תיקון מס' 18 ס"ח תש"ס מס' 1752 מיום 13.8.2000 עמ' 284 (ה"ח 2847) הוספת סעיף 19ב מיום 2.1.2006 תיקון מס' 31 ס"ח תשס"ו מס' 2047 מיום 2.1.2006 עמ' 187 (ה"ח 134) 19ב. ניתן להחזיק אסיר בהפרדה אם ההפרדה נדרשת לאחד מאלה והכל כשלא ניתן להשיג את מטרת ההפרדה בדרך אחרת – (1) ביטחון המדינה; (2) ביטחון בית הסוהר; (3) שמירה על שלומם או על בריאותם של האסיר או של אסירים אחרים; (4) מניעת פגיעה ממשית במשמעת ובאורח החיים התקין של בית הסוהר; (5) מניעת עבירת אלימות, עבירה לפי סימן ב' לחוק מאבק בארגוני פשיעה, התשס"ג-2003, או עבירה של עסקת סמים לפי פקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973. והכל כשלא ניתן להשיג את מטרת ההפרדה בדרך אחרת. מיום 30.7.2009 תיקון מס' 38 ס"ח תשס"ח מס' 2171 מיום 30.7.2008 עמ' 717 (ה"ח 224, ה"ח 221) הוספת פסקה 19ב(6) הגורם המוסמך בשירות בתי הסוהר רשאי להורות על החזקתו של אסיר בהפרדה בהתקיים אחת מהעילות שפורטו (סעיף 19ג לפקודת בתי הסוהר) לפרקי זמן מסוימים כפי שנקבעו בפקודה. עם זאת, החזקת אסיר בהפרדת יחיד מעבר לשישה חודשים (וביחס להפרדה זוגית – מעבר ל-12 חודשים), מסורה להכרעת בית המשפט, לאחר דיון שיתקיים בנוכחות האסיר או בא כוחו (סעיף 19ה לפקודת בתי הסוהר). ודוק: בעוד שהחזקת אסיר בהפרדת יחיד לפי סעיף 19ג לפקודת בתי הסוהר טעונה החלטה מינהלית של גורם בשירות בתי הסוהר (שנגדה ניתן לעתור לבית המשפט המחוזי), הארכת תקופת ההפרדה מעבר לשישה חודשים טעונה החלטה שיפוטית של בית המשפט המחוזי. 11. סעיף 19ח לפקודת בתי הסוהר מסדיר את דיני הראיות החלים על בית המשפט המחוזי בדונו בבקשה להחזקת אסיר בהפרדה לפי סעיף 19ה לפקודת בתי הסוהר, וקובע כלהלן: "בדיון לפי סעיפים 19ה, 19ו או 19ז רשאי בית המשפט לסטות מדיני הראיות ולשמוע ראיות במעמד צד אחד, אם שוכנע כי התקיימו כל אלה: (1) הדבר נחוץ מאחד הטעמים האמורים בפסקאות (1) עד (5) של סעיף 19ב; (2) הצורך בסטייה מדיני הראיות גובר לשם עשיית הצדק." 12. עלינו להכריע אפוא אם ההסדר הקבוע בסעיף 19ח לפקודת בתי הסוהר המאפשר לבית המשפט לסטות מדיני הראיות ולשמוע ראיות במעמד צד אחד, מותנה בהוצאת תעודת חיסיון. לכאורה, שתי פרשנויות אפשריות יכולות למצוא עיגון בלשון הסעיף: פרשנות אחת, כפי עמדת המבקש, תגרוס כי הגם שבית המשפט רשאי – בנסיבות מסוימות – לשמוע ראיות במעמד צד אחד, אין הדבר פוטר את המדינה מהוצאת תעודת חיסיון ביחס לידיעות שאותן היא אינה מעוניינת להעביר לעיון האסיר; הפרשנות השנייה, שבה דוגלת המשיבה, גורסת כי הרשות שניתנת לבית המשפט לסטות מדיני הראיות ולשמוע ראיות במעמד צד אחד, מייתרת את הצורך בהוצאת תעודת חיסיון, שממנה נגזר כי בית המשפט לא יקבל ראיות הנתונות לחיסיון מכוחה. מבין פרשנויות אפשריות אלה, על בית המשפט לבחור את זו המגשימה את תכלית החקיקה ואת מטרותיה באופן מיטבי (ראו: אהרן ברק פרשנות במשפט: פרשנות החקיקה 204-201 (כרך ב', 1993)); רע"א 9567/08 כרמל אולפינים בע"מ נ' תעשיות אלקטרוכימיות 1952 בע"מ, פסקה 17 לפסק-דיני (לא פורסם, 5.1.2011)). נפנה אפוא לבחון את התכליות העומדת בבסיס ההסדר הספציפי, כמו גם שיקולים נוספים שיש לתת עליהם את הדעת בהכרעתנו הפרשנית. רכיב התכלית הסובייקטיבית 13. תכליתו הסובייקטיבית של דבר החקיקה היא התכלית אשר יוצר החוק ביקש להגשים בשעת חקיקתו (בג"ץ 693/91 אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין במשרד הפנים, פ"ד מז(1) 749, 764 (1993)). נושא ההפרדה זכה להסדרה בחקיקה ראשית עם חקיקתו של תיקון מס' 18 לפקודת בתי הסוהר מיום 2.8.2000. סעיף 19ח לפקודת בתי הסוהר, בנוסחו לפני התיקון, קבע כי "בדיון לפי סעיפים 19ה, 19ו או 19ז רשאי בית המשפט לסטות מדיני הראיות ולשמוע ראיות במעמד צד אחד, אם שוכנע כי הדבר נחוץ מטעמים של ביטחון המדינה". במסגרת תיקון מס' 31, הורחבה סמכותו של בית המשפט לסטות מדיני הראיות ולשמוע ראיות במעמד צד אחד, לא רק מטעמים של ביטחון המדינה, אלא מכל אחת מהעילות שעשויות להביא לבקשת החזקת אסיר בהפרדה. בדברי ההסבר לתיקון, נכתב כי "לעתים מתעורר הצורך לקיים דיון במעמד צד אחד, גם במקרים שבהם הבקשה להחזקת אסיר להפרדה מבוססת על נתונים מודיעיניים המצביעים על סכנה לשלומם או לבריאותם של אסירים, לביטחון בית הסוהר, לפגיעה בעניין ציבורי חשוב או לביצוע עבירה מסוג פשע". כפי שעולה מפרוטוקול ועדת הפנים של הכנסת שדנה בהצעת התיקון ביום 14.3.2005, ביקשו חלק ממשתתפי הדיון (נציגת האגודה לזכויות האזרח וכן היועצת המשפטית של הוועדה) להוסיף לסעיף 19ח תוספת, שתנחה את שיקול דעתו של בית המשפט ביחס לסטייה מדיני הראיות. היועצת המשפטית של הוועדה, עו"ד מירי פרנקל-שור, תמכה בהוספת "נוסחת האיזון שקיימת בדיני הראיות", והיועץ המשפטי של שירות בתי הסוהר, עו"ד חיים שמואלביץ', חידד ואמר כי מדובר ב"נוסחת האיזון של החיסיון בכלל". עמדה זו הייתה מקובלת על המשתתפים בדיון. היועצת המשפטית של הוועדה סיכמה כי בית המשפט "ישקול את השיקול האם נכון לגלות את הראייה לאסיר, או לא נכון לגלות את הראייה לאסיר", והציעה כי לסעיף 19ח תיווסף הוראה מקבילה לזו המופיעה בסעיפים 44 ו-45 לפקודת הראיות: "כי הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלותה". בשלב זה, הסתיים הדיון בוועדה והתיקון אושר לקריאה שנייה ושלישית. בפועל, סעיף קטן (2) כפי שהוצג למליאת הכנסת ואושר על-ידה בקריאה שנייה ושלישית ללא הסתייגויות (ראו דברי הכנסת, ישיבת המליאה מיום 21.12.2005), קובע רק כי הסטייה מדיני הראיות תותנה בכך ש"הצורך בסטייה מדיני הראיות גובר לשם עשיית הצדק", בלי התייחסות לסוגיית גילוי הראיה לאסיר והיקף החיסיון. בדיון בהליכי החקיקה, כמו גם בנוסח הסעיף לא נזכר הצורך בהגשת תעודת חיסיון. נמשיך ונבחן את התכלית האובייקטיבית של דבר החקיקה. רכיב התכלית האובייקטיבית (א) תפקיד בית המשפט בדיון בבקשה 14. כאשר מדובר בבקשת הפרדת יחיד מעבר לשישה חודשים, בית המשפט המחוזי – ולא הרשות המינהלית – הוא הגורם המוסמך להורות על החזקתו של אסיר בהפרדה. אין מדובר אפוא בביקורת שיפוטית על החלטה מינהלית, אלא על החלטה ראשונה של הגורם המוסמך לקבלת החלטה. בנסיבות אלה, אם תימנע מבית המשפט האפשרות לעיין בחומר המודיעיני במעמד צד אחד, הוא לא יוכל לבחון את מכלול הטעמים העומדים בבסיס בקשת ההפרדה לגופם ובמלוא היקפם, ויידרש לסמוך את ידיו על נימוקי הבקשה, ככל שהם מסתמכים על מידע שלא ניתן לגלותו לאסיר. אין להלום מצב דברים זה, שכן – כאמור – אין מדובר בביקורת שיפוטית על החלטה מינהלית, שיכולה ליהנות מחזקת החוקיות, אלא בהחלטה ראשונה של הגורם המוסמך. קיימים אפוא טעמים חזקים לטובת פרשנות המקיימת את סמכות בית המשפט לעיין בחומר המודיעיני, במעמד צד אחד, גם ללא הסכמת האסיר. (ב) הגנה על מקורות מודיעיניים לעומת זכות האסיר להליך הוגן 15. ברקע ההסדר הקבוע בסעיף 19ח לפקודת בתי הסוהר, ניצבת ההתנגשות בין האינטרס הציבורי בהגנה על מקורות מודיעיניים, לבין זכותו של האסיר להליך הוגן. פעמים רבות, מתבססת בקשה להחזקת אסיר בהפרדה על תשתית של מידע מודיעיני, הנאספת ומעובדת על-ידי גורמי אכיפת החוק השונים. חיוב הרשות למסור מידע כאמור לאסיר או לבא-כוחו, עלולה לסכן את מקורות המידע ובכך לפגוע פגיעה קשה באינטרס הציבור. מנגד, ניצבת זכותו של האסיר להליך הוגן, שממנה נגזרת זכותו לעיין בחומר הראיות העומד בבסיס ההחלטה השיפוטית שעתידה להתקבל בעניינו, כדי לתת בידיו כלים יעילים להתמודד כנגד הטענות המועלות נגדו (השוו: בש"פ 4857/05 פחימה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.7.2005)). הדברים מקבלים משנה תוקף שעה שמדובר בבקשת החזקה בהפרדת יחיד, שאין חולק על ההשלכות הקשות שהיא נושאת עימה על מצבו של האסיר ועל זכויותיו (ראו: רע"ב 8426/09 עמיר נ' שירות בתי הסוהר, פסקה 6 (לא פורסם, 7.12.2010) (להלן: עניין עמיר)). קיומו של איזון ראוי בין האינטרסים האמורים, צריך להילקח במסגרת שיקולינו בבחירת הפרשנות הראויה להסדר הקבוע בסעיף 19ח לפקודת בתי הסוהר. (ג) הרמוניה חקיקתית: הסדרים מקבילים בחוק ובפסיקה – עיון בחומר במעמד צד אחד 16. תכלית העומדת ברקע כל חוק היא כי יש לקיים הרמוניה חקיקתית בתוך מערכת החקיקה. אכן, החוקים אינם בבחינת יצירה חד-פעמית מבודדת, אין הם פועלים בחלל ריק, וסביבתם הנורמטיבית משליכה על פרשנותם (רע"א 8233/08 כובשי נ' שוורץ, פסקה 37 (לא פורסם, 10.10.2010); ע"א 8863/07 ב.מ. כפריס דדו בע"מ נ' מנהל מע"מ חיפה, פסקה 21 (לא פורסם, 28.3.2010)). "כל חוק אינו עומד בפני עצמו (...) החוקים כולם מהווים מערכת אחת והם משתלבים בתוכה אלה באלה תוך הרמוניה חקיקתית" (בג"צ 693/91 אפרת נ' הממונה על האוכלוסין במשרד הפנים, פ"ד מז(1) 749, 767-766 (1993); ראו גם אהרן ברק פרשנות במשפט – פרשנות החקיקה 331-327 (1993)). ראוי, אפוא, להרחיב מבטנו גם להסדרים בעלי מאפיינים דומים, שנקבעו בחוק ובפסיקה, ולתכליות העומדות בבסיסם. 17. על פי אמות המידה המקובלות, רשות מינהלית רשאית להתבסס על מידע מודיעיני חסוי לצורך החלטתה. כאשר עומדת ההחלטה לביקורת שיפוטית, מציגה הרשות את נימוקיה לפני בית המשפט, ובלשונו של מ"מ הנשיא (כתארו אז) לנדוי – "ביקורת כזאת לא תיתכן ללא בדיקת המידע העובדתי". אם מבקשת הרשות להימנע מהצגת מידע חסוי לבית המשפט לאחר שניתן צו על-תנאי עליה להציג תעודת חיסיון לפי פקודת הראיות (בג"ץ 2/79 אל-אסעד נ' שר הפנים, פ"ד לד(1) 505, 516 (1979)). הפועל היוצא של הצגת תעודת חיסיון, הוא – כאמור – אי הצגת החומר לבית המשפט. ברבות הימים, נפסק, כי הצגתו של חומר חסוי לבית המשפט במעמד צד אחד, במסגרת דיון שעניינו ביקורת שיפוטית על החלטת הרשות, תתאפשר אם ניתנת לכך הסכמתו של העותר (ראו בג"ץ 792/88 מטור נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, מג(3) 542, 549 (1989)). כאשר העותר מתנגד להצגת החומר החסוי במעמד צד אחד, קמה לטובת הרשות חזקה שלפיה קיבלה החלטה כדין בהתבסס על אותו החומר. מי שמבקש להפריך חזקה זו, עליו הראייה (ראו: בר"ם 5237/05 משרד הפנים נ' קרלסון, פסקה 9 (לא פורסם, 25.4.2006); בג"ץ 1227/98 מלבסקי נ' שר הפנים, פ"ד נב(4) 690 (1998), (להלן: עניין מלבסקי)). כלל זה הוחל גם בנוגע לדיון בעתירות אסיר (ראו, למשל, רע"ב 798/07 אזולאי נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (לא פורסם, 27.7.2008); רע"ב 10051/06 כהן נ' נציב השב"ס (לא פורסם, 19.12.2006); כן ראו: "הצגת מידע סודי לבית משפט הדן בעתירות אסירים" הנחיות פרקליט המדינה 12.9 (1986, עדכון אחרון – ינואר 2007); "הסתמכות על מידע מודיעיני סודי בעתירות אסירים" (חוות דעת מספר 13/06 של נציבות תלונות הציבור על שופטים, 15.11.06)). בנסיבות שבהן העותר מסכים לעיון בית המשפט בחומר החסוי במעמד צד אחד, שאלת הצורך בהוצאת תעודת החיסיון כלל לא עולה לדיון. מהו הדין מקום שבו העותר מתנגד להצגת החומר החסוי במעמד צד אחד ואף מתנגד לעצם קיומו של חיסיון על מידע המוגדר על-ידי המדינה כ"סודי"? האם מחויבת המדינה, להציג בפני בית המשפט תעודת חיסיון לפי סעיפים 45 או 46 לפקודת הראיות? שאלה זו הועמדה לדיון במסגרת עתירה שהוגשה זה לא מכבר לבית משפט זה (בג"ץ 1000/10 אל-אטרש נ' המפקד הצבאי לאזור הגדה המערבית (צו על תנאי ניתן ביום 5.9.2011)). הואיל ומדובר בעתירה תלויה ועומדת, לא מצאתי להידרש לכך במסגרת ההליך הנוכחי. זאת, שכן לדעתי – כפי שנראה בהמשך – קיים הבדל משמעותי בין שאלה זו לבין השאלה העומדת להכרעתנו במסגרת הבקשה דנן, והוא קיומו של הסדר סטטוטורי ספציפי בענייננו המאפשר לבית המשפט לסטות מדיני הראיות, שבגדרו הגורם המוסמך הוא בית המשפט ולא הרשות המינהלית. 18. הסדר שונה, המעוגן בהוראה סטטוטורית, קיים ביחס לדיון בתוקפו של צו מעצר מינהלי, המתקיים בפני נשיא בית משפט מחוזי לפי סעיפים 4 ו-5 לחוק סמכויות שעת חירום (מעצרים) תשל"ט-1979 (להלן: חוק המעצרים המינהליים). בעניין זה קיימת הוראת חוק מיוחדת הקובעת כי בדיון כאמור, רשאי בית המשפט לסטות מדיני הראיות, אם שוכנע שהדבר יועיל לגילוי האמת ולעשיית משפט צדק. בפרט, נקבע כי "בהליכים לפי סעיפים 4 ו-5 רשאי נשיא בית המשפט המחוזי לקבל ראיה אף שלא בנוכחות העציר או בא-כוחו או בלי לגלותה להם אם, אחרי שעיין בראיה או שמע טענות, אף שלא בנוכחות העציר ובא כוחו, שוכנע שגילוי הראיה לעציר או לבא כוחו עלול לפגוע בביטחון המדינה או בביטחון הציבור" (סעיף 6 לחוק המעצרים המינהליים). הוראה דומה קיימת ביחס לביקורת שיפוטית על כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים (סעיף 5(ה) לחוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים, התשס"ב-2002 (להלן: חוק לוחמים בלתי חוקיים)). הנה כי כן, סמכותו של בית המשפט לעיין בחומר חסוי במסגרת דיון בתוקפו של צו מעצר מינהלי, במעמד צד אחד, אינה תלויה בהסכמת העציר, אלא מוקנית לו על-פי דין. זאת ועוד, סעיף החוק קובע במפורש כי מלאכת האיזון בין האינטרס הציבורי לבין אינטרס הצד שכנגד בשאלת החיסיון מופקדת בידי בית המשפט הדן בצו, שכן בית המשפט רשאי לקבל ראיה גם "בלי לגלותה" לעציר, אם "שוכנע שגילוי הראיה לעציר ... עלול לפגוע בביטחון המדינה". נראה אפוא כי במצבים האמורים אין צורך בהוצאת תעודת חיסיון לפי פרק ג' לפקודת הראיות, כדי למנוע מהעציר לקבל את הראיה לעיונו, שכן הדבר מסור לשיקול דעתו של בית המשפט הדן בתיק. בצד האמור, יש לציין כי ההסדר הפרטני האמור אינו גורע מזכותה של המדינה שלא למסור ראייה, וזאת בכפוף להוצאת תעודת חיסיון לפי פרק ג' לפקודת הראיות (ראו: הסיפא לסעיף 6(ג) לחוק המעצרים המינהליים, וכן הסיפא של סעיף 5(ה) לחוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים); ראו גם עע"ם 1/80 כהנא נ' שר הבטחון, פ"ד לה(2) 253, 261-260 (1981)). 19. הסדר חקיקתי מיוחד בעל מאפיינים דומים קיים גם ביחס לדיון בפני ועדת שחרורים לפי חוק שחרור על-תנאי, התשס"א-2001 (להלן: חוק שחרור על-תנאי). בסעיף 17 לחוק זה, נקבע הסדר מפורט וממצה בעניין העיון בחומר חסוי במסגרת הדיון בעניינו של אסיר לפני ועדת שחרורים. לפי סעיף קטן (א), רשאית ועדת שחרורים לקבוע, לבקשת ב"כ היועץ המשפטי לממשלה, כי מידע מסוים הוא חסוי ואין להעבירו לידיעת האסיר שעניינו נידון בפניה. אם הוועדה מחליטה על גילוי מידע שב"כ היועץ המשפטי לממשלה סבר כי הוא חסוי, הוא רשאי "למשוך" את אותו מידע, והוועדה לא תסתמך עליו בהחלטתה. אם קבעה הוועדה כי מדובר בחומר חסוי, היא רשאית לעיין בו במעמד צד אחד, ולהתבסס עליו במסגרת החלטתה. סעיף קטן (ו) קובע כי הוועדה תעביר לאסיר או לבא-כוחו, ככל שהדבר ניתן, פרטים מסוימים או תמצית של המידע החסוי. ההסדר האמור, הקובע את היקף החיסיון והגילוי, ומאפשר סטייה מדיני הראיות, מייתר את הצורך בהוצאת תעודת חיסיון בנוגע למידע הסודי שעליו מבקשת המדינה להסתמך. כך, סעיף 36 לחוק שחרור על-תנאי קובע באופן מפורש כי הוראות סעיפים 44 עד 46 לפקודת הראיות, לא יחולו על דיונים לפי חוק זה. 20. ההוראות הסטטוטוריות האמורות נחקקו כדי לאפשר לבית המשפט (או לוועדת השחרורים, במקרה האחרון) להתרשם ממקור ראשון מהחומר המודיעיני הנדרש לשם הכרעה, שכן בהיעדר הוראת חוק ספציפית, בית המשפט אינו יכול לקבל ראיות במעמד צד אחד, בלא הסכמת הפרט שהוא נושא להפעלת הסמכות. נראה כי המחוקק מאפשר לבית המשפט לסטות מדיני הראיות ולקבל ראיות במעמד צד אחד במקרים שבהם הוא דורש כי בית המשפט לא יסתפק בהפעלת ביקורת שיפוטית רגילה על ההחלטה המינהלית, אלא שההחלטה השיפוטית היא תנאי לתוקף ההחלטה המינהלית. כך, לפי ההסדר שנקבע בחוק המעצרים המינהליים, נשיא בית המשפט המחוזי רשאי "לאשר, לבטל או לקצר" את צו המעצר המינהלי שהוציא שר הביטחון. בהיעדר אישור כאמור, יש לשחרר את העציר המינהלי (סעיף 4 לחוק המעצרים המינהליים). הסדר דומה נקבע בחוק לכליאתם של לוחמים בלתי חוקיים. ועדת השחרורים של שירות בתי סוהר, מפעילה אף היא סמכות מקורית ולא משמשת כערכאת ביקורת. גיבוש התכלית הסופית של דבר החקיקה 21. לאחר שבחנו את התכליות השונות – הסובייקטיבית והאובייקטיבית, הפרטיקולאריות והכלליות – של ההסדר הקבוע בסעיף 19ח, מסקנתי היא כי יש להעדיף את פרשנות המדינה, שלפיה הרשות שניתנת לבית המשפט לסטות מדיני הראיות ולשמוע ראיות במעמד צד אחד, אינה מותנית בהוצאת תעודת חיסיון. 22. כידוע, סעיפים 44 ו-45 לפקודת הראיות העוסקים בתעודת חיסיון, מופנים לבית המשפט הדן בהליך, וקובעים כי ראיות הנתונות לחיסיון מכוח התעודה תהיינה בלתי קבילות. לשון אחר – כל עוד לא הוסר החיסיון בהחלטת בית המשפט המוסמך לפי סעיף 46 לפקודת הראיות – ראיות אלה הן "מחוץ לתמונה", ובית המשפט הדן בתיק לא אמור לקבלן ולהתבסס עליהן במסגרת החלטתו. בענייננו, כאמור, בית המשפט המחוזי הוא הגורם המוסמך לקבל את ההחלטה בדבר החזקת אסיר בהפרדה, ולכן תכלית ההסדר החקיקתי הפרטיקולארי היא לאפשר לו לעיין בכל החומר הסודי העומד בבסיס הבקשה להחזקת אסיר בהפרדה, ולהסתמך עליו כתשתית לקבלת החלטתו. הוצאת תעודת חיסיון, בנסיבות אלה, לא תשרת את התכלית האמורה. לכאורה, ניתן לטעון כי גם אם תוצא תעודת חיסיון, יוכל בית המשפט המחוזי לעיין בחומר שאליו היא מתייחסת ואף להסתמך עליו במסגרת הכרעתו, מכוח ההרשאה שניתנת לו בסעיף 19ח לפקודת בתי הסוהר "לסטות מדיני הראיות". עם זאת, נראה כי התכלית הנוספת העומדת בבסיס תעודת החיסיון, שמירה על איזון ראוי בין האינטרס הציבורי בחיסיון המידע לבין זכות הפרט להליך הוגן, מוצאת את ביטוייה במסגרת ההליך הנוכחי, גם ללא צורך בהוצאת תעודת חיסיון. אמנם, לא נעלם מעינינו כי במסגרת דיונים לפי סעיף 19ח לפקודת בתי הסוהר, תוכלנה הרשויות לטעון לחיסיון, מבלי שנדרשת כתנאי מוקדם לכך החלטה של גורם בכיר ברשות המבצעת (כנדרש לפי סעיפים 44 ו-45 לפקודת הראיות). כמו-כן, במסגרת זאת, לא יעמוד לרשות האסיר הליך סטטוטורי נפרד שיאפשר לו להשיג על הקביעה כי מדובר בחומר שלא ניתן להעביר לידיעתו, דוגמת ההסדר הקבוע בסעיף 46 לפקודת הראיות, שבמסגרתו בית המשפט מעיין בחומר וקובע את היקף החיסיון. התשובה לכך היא כי ההסדר הסטטוטורי שלפנינו, מקנה את הסמכות המקורית לבית המשפט. הוא מאפשר לבית המשפט לעיין בחומר, ומאפשר לו – כפי שהדגישה המדינה – להורות לה להעביר ידיעות מסוימות לידיעת האסיר, וכן לקבוע את היקף הגילוי ואופן ביצועו. זאת, כפועל יוצא של האיזון בין האינטרס הציבורי בשמירה על מקורות המידע ובין זכותו של האסיר להעלות טענות הגנה מפניהם. בכך, להשקפתי, ניתן מענה מאוזן וראוי לתכליות העומדות בבסיס ההסדר שעליהן עמדנו – זכותו של האסיר להליך הוגן, והאינטרס הציבורי בשמירה על מקורות מודיעיניים. זאת ועוד, העדפת הדרך הפרשנית האמורה, מקבלת חיזוק מהדמיון שעליו עמדנו בין תכליות ההסדר הקבוע בסעיף 19ח לפקודת בתי הסוהר לבין התכליות העומדות בבסיס ההסדרים הסטטוטוריים המקבילים הקבועים בחוק מעצרים מינהליים, בחוק לכליאת לוחמים בלתי-חוקיים, ובחוק שחרור על תנאי. באופן הזה נשמרת גם התכלית בדבר קיומה של הרמוניה חקיקתית. סיכום ביניים 23. סעיף 19ח לפקודת בתי הסוהר מאפשר לבית המשפט לסטות מדיני הראיות במסגרת דיון בבקשה להחזקת אסיר בהפרדה, כאשר הדבר נדרש "לשם עשיית צדק". ראינו כי – בכפוף לסייגים הקבועים בסעיף 19ח שעליהם עמדנו לעיל – בית המשפט מוסמך לעיין בחומר המוגדר "סודי", גם ללא הסכמת האסיר, וכן כי עיון זה מתחייב ממהות ההליך – החלטה בעניין הפרדה מכוח סמכות מקורית, להבדיל מביקורת על החלטה מינהלית. לאחר שבחנו את תכליות ההסדר הספציפי ומאפייניו, בשים לב להסדרים דומים בחקיקה וכן תכליות כלליות נוספות, מצאנו כי אין לחייב את המדינה להוציא תעודת חיסיון ביחס לחומר המודיעיני שעליו מתבססת בקשת הפרדה. בית המשפט הדן בבקשה ובוחן את החומר המודיעיני, רשאי להחליט אם לקבלו, וכן אם ניתן לגלות חלק ממנו לאסיר או לבא-כוחו, תוך קביעת אופן הגילוי והיקפו, בשים לב לסייגים שנקבעו בסעיף 19ח לפקודה. בית המשפט הוא הגורם המופקד על בחינת הצורך בחיסיון, ועל עריכת האיזונים המתאימים בין אינטרס הציבור לזכויות הפרט. ברי כי במסגרת זאת, חייב בית המשפט לבחון את החומר המודיעיני בחינה מעמיקה; להחליט ביחס לכל חלק ממנו אם קיימת הצדקה להגישו במעמד צד אחד; ולבחון טענות אפשריות שעשוי היה האסיר להעלות, ביחס לחומרים שהחליט לקבל במעמד צד אחד. עניינו הפרטני של המבקש 24. לאחר שקבענו כי לא הייתה על המדינה חובה להוציא תעודת חיסיון כתנאי מוקדם לעיונו של בית המשפט המחוזי בחומר המודיעיני המוגדר "סודי", נותר לנו לבחון את טענות המבקש בדבר החלטת בית המשפט המחוזי לגופה. אין חולק כי להחזקת אסיר בהפרדת יחיד לפרק זמן ארוך כמו זה בענייננו, קיימות השלכות קשות על מצבו. ככל שתקופת ההפרדה מתארכת גובר הנטל על המבקש להמשיכה, להצביע על קיומו של צורך חיוני בהמשך ההחזקה בתנאי ההפרדה (ראו: רע"ב 8426/09 עמיר נ' שירות בתי הסוהר, פסקה 6 (לא פורסם, 7.12.2010)). כמו-כן, יש צורך מתמיד לבחון אפשרויות להקלה בתנאי ההפרדה, כגון החזקה בהפרדה זוגית (ראו: רע"ב 5674/10 איפרגן נ' שירות בתי הסוהר, פסקה 5 (לא פורסם, 21.9.2010). 25. בנסיבות העניין, מצאנו כי לא נפל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי כי התקיימו התנאים הקבועים בסעיף 19ח לפקודת בתי הסוהר, שלפיהם קיים צורך לסטות מדיני הראיות לעיין בראיות במעמד צד אחד. העיון בחומר המודיעיני – שמטעמי שמירה על מקורות, לא ניתן לגלותו למבקש – התחייב לצורך הכרעתו של בית המשפט בשאלת קיומם של טעמים שבגינם נדרשת החזקת המבקש בהפרדה (ובהם, "שמירה על שלומם או על בריאותם של האסיר או של אסירים אחרים"). לאחר שהוצג גם לנו, במעמד צד אחד, החומר החסוי שהוגש לבית המשפט המחוזי, לא מצאנו כי נפל פגם בהכרעת בית המשפט המחוזי, שקבע – על סמך ידיעות רבות ועדכניות ממקורות שונים – כי לא ניתן להפיג את הסיכון הנשקף מהחזקת המבקש בתנאים הרגילים, אלא בדרך של החזקה בהפרדת יחיד. הנחתי היא כי שירות בתי הסוהר ימשיך לבחון את האפשרות להחזיק את המבקש בהפרדה זוגית, כדי להקל במידת מה על מצבו הנוכחי, וזאת בשים לב לפרק הזמן הארוך שבו מוחזק המבקש בהפרדה. 26. טענה נוספת של המבקש היא כי בית המשפט חרג מסמכותו בכך שקבע כי תקופת ההפרדה תסתיים ביום 30.11.2011, מעבר לשישה חודשים לאחר תום תקופת ההפרדה שעליה הורה בית המשפט המחוזי בהחלטתו הקודמת (12.5.2011). נוכח הסכמת המדינה כי התקופה המרבית להחזקת המבקש בהפרדה מכוח הבקשה שהוגשה מסתיימת ביום 12.11.2011, תתוקן ההחלטה כמבוקש. אם תישמע דעתי, אציע לחבריי לדחות את הערעור, בכפוף לתיקון האמור . ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. המשנה-לנשיאה השופט נ' הנדל: 1. אני מסכים עם פסק דינו המקיף של חברי השופט ע' פוגלמן, ומנימוקיו. כדי לחדד את מסקנתי זו, ברצוני להבהיר שתי נקודות. 2. האחת, שיש להעניק משקל רב בהעדפת עמדת המדינה לפיה, בית משפט המחוזי מוסמך לעיין בחומר מודיעיני במעמד צד אחד בלא שהוצגה לו תעודת חיסיון, לצירוף הלשון בסעיף 19ח לפקודת בתי הסוהר – "רשאי בית המשפט לסטות מדיני הראיות ולשמוע ראיות במעמד צד אחד" [הדגשה אינה במקור]. צירוף זה מעניק היתר לסטות מדיני הראיות וכן לשמוע אותן במעמד צד אחד. כדי להבליט את משמעות הצירוף בסעיף 19ח, תובאנה להשוואה הוראות הדין בחוק בתי המשפט לעניני משפחה, התשנ"ה-1995, בסעיף 8(א): "בכל ענין של דיני ראיות וסדרי דין, שאין עליו הוראה אחרת, לפי חוק זה, ינהג בית המשפט בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק; אין בהוראה זו כדי לגרוע מכללי חסיונות עדים או כללי ראיות חסויות." יושם אל לב, שהגם שרשאי בית משפט לעניני משפחה להגמיש את דיני הראיות, אין בכך להתיר שמיעת ראיות במעמד צד אחד. לראיה, נדרש סעיף 8(ב) לאותו חוק כדי לחדש סמכות בעניין זה: "בית המשפט לעניני משפחה רשאי לשמוע עדות של קטין שלא בנוכחות איש או בנוכחות מי שבית המשפט התיר לו להיות בדיון...". הותר לשמוע קטין במעמד צד אחד מכוח סעיף 8(ב), אך אין בסעיף 8(א) לחוק לבדו כדי להתיר, למשל, שמיעת אחד מבני הזוג שלא בפני השני. עוד יודגש, כי סעיף 8(א) מזכיר מפורשות כי אין באפשרות שניתנה לבית המשפט לסטות מדיני הראיות – "כדי לגרוע מכללי חסיונות עדים או כללי ראיות חסויות". הוראה דומה לא מצויה בפקודת בית הסוהר. לא בכדי. נראה שהשוני נובע מאופיו של ההליך, כפי שיוסבר. 3. השנייה, ושתי הנקודות משיקות זו לזו, נסובה סביב תכליתה של פקודת הראיות. דין זה נועד בעיקרו לקבוע כללים לשמיעת ראיות לפני בית המשפט בתיקי הוכחות. למשל, פרק א' לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 דן בעדות שבעל-פה – הזמנת עדים וכשירותם, עדות של אמרות ועדות מחוץ למדינה. פרק ב' מתמקד בעדות שבכתב – תצהירים, עדות מומחים ועובדי ציבור, רשומה מוסדית, העתק צילומי ופסק דין מרשיע במשפט פלילי. על רקע זה, יש להבין את הקשרו של פרק ג' שכותרתו "ראיות חסויות". תעודת החיסיון לטובת המדינה ותעודת חיסיון לטובת הציבור מגבילות את כללי קבילות ראיות. היה וראיה נמצאה קבילה, דהיינו כשירה ורלוונטית, רשאי צד להגישה לבית המשפט. סעיפים 44-45 לפקודה, שנושאם חיסיון לטובת המדינה וחיסיון לטובת הציבור בהתאמה, מציגים חריג לכלל הקבילות ופותחים בזו הלשון: "אין אדם חייב למסור ובית משפט לא יקבל ראיה...." תעודת החיסיון סוללת את הדרך לאסור על קבלת ראיה שלולא התעודה הייתה כשירה ומוגשת. בהליך להארכת תקופת ההפרדה של אסיר, אין עסקינן בשמיעת ראיות בדמות תיק הוכחות, אלא בדבר קביעת תנאי החזקתו של אסיר מאחורי סורג ובריח. בתחום זה של המשפט המנהלי נהוג להסתמך על חומר מודיעיני בעניינים רבים, החל מבקשה לקבלת חופש, וכלה בבקשה לשחרור מוקדם. מצוות המחוקק היא כי בית משפט ידון בבקשת המדינה להאריך את החזקת האסיר בהפרדה. הכרעה כזו דורשת שבית משפט יבחן את התשתית העובדתית בהתאם לסוגו של ההליך ודרישתו. הצירוף בסעיף 19ח לפקודת בתי הסוהר של ההיתר לסטות מדיני הראיות וההיתר לשמוע ראיה במעמד צד אחד, נועד לאפשר לבית משפט לעשות מלאכתו כגורם ראשון המחליט ולא כגורם המבקר את החלטת הרשות המנהלית. המשטר הנורמטיבי של דיני הראיות, לרבות פרק ג' לפקודת הראיות, אינו חל בתור שכזה על הליך הארכת תקופת ההפרדה של אסיר. ראשית, בית המשפט רשאי לסטות מכללי הראיות. שנית, הוא רשאי לשמוע ראיות במעמד צד אחד. ושלישית, הוא רשאי להעניק משקל לחומר מודיעיני. חומר כזה מטבעו אינו צריך לעבור את מבחני פקודת הראיות, כולל האיזונים שעומדים בבסיסה. חומר מעין זה לא ימצא את מקומו בהליך הפורמאלי של שמיעת ראיות במהלכו של משפט. 4. על כן, אף כי טענות הסנגור מושכות את העין, בהיעדר הוראה מפורשת של המחוקק לעניין ראיות חסויות בחוק הרלוונטי, בסוג ההליך שלפנינו עסקינן בערבוב בין מינו ושאינו מינו. כאמור דעתי היא כדעת חברי, שדין הערעור להידחות. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ע' פוגלמן. ניתן היום, ‏י"א בחשון התשע"ב (‏8.11.2011). המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11043930_M06.doc יב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il