פלוני נ. בית דין הרבני האזורי

7 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4392/21 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט ג' קרא כבוד השופט א' שטיין העותר: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. בית דין הרבני האזורי 2. בית הדין הרבני הגדול 3. פלונית עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותר: עו"ד יאיר אבני; עו"ד לימור פורר בשם המשיבים 1-2: עו"ד יצחק שמואל רוזנטל בשם המשיבה 3: עו"ד דין עדני פסק-דין השופט א' שטיין: העתירה שלפנינו תוקפת את פסקי דינם של בית הדין הרבני האזורי בחיפה (להלן: בית הדין האזורי) ובית הדין הרבני הגדול (להלן: בית הדין הגדול) אשר הכריעו בעניינו של ביטול סעיף י' בהסכם גירושין שבין העותר למשיבה 3 (להלן: הסכם הגירושין או ההסכם, וכן סעיף י' או הסעיף, בהתאמה). העותר מבקש כי נורה למשיבים 2-1 – בית הדין האזורי ובית הדין הגדול – ליתן טעם מדוע לא יבוטלו פסקי הדין במסגרתם בוטל הסעיף בהסכם הגירושין. העותר והמשיבה 3 (להלן: המשיבה) הם בני זוג לשעבר אשר נישאו זל"ז בשנת 2002. השניים ניהלו הליך גישור שעניינו חלוקת רכוש, והתגרשו בשנת 2010 לאחר שבית הדין האזורי אישר את הסכם הגירושין. חברה שהקים העותר והיה בעל מניותיה היחיד הייתה הנכס העיקרי עליו נסוב ההסכם (להלן: החברה). הצדדים הסכימו במסגרת הליך הגישור כי הזכויות בחברה תחולקנה בין העותר למשיבה שווה-בשווה. בהתאם לכך, קבע סעיף י' להסכם כי המשיבה מוותרת על חלקה בחברה בתמורה לקבלת 300,000 ש"ח מהעותר – סכום אשר הוערך במסגרת הליך הגישור כ-50% משווי החברה לאחר התאמות של הוצאות מס. באפריל 2013 הגישה המשיבה עתירה לבית הדין האזורי בטענה כי העותר נהג כלפיה במרמה ובחוסר תום-לב והטעה אותה באשר לשוויה האמיתי של החברה. המשיבה טענה כי הסכום ששולם לה חושב על פי נתונים חשבונאיים שהציג העותר בהליך הגישור, ואלה לא שיקפו את מצבה האמיתי של החברה. לטענת המשיבה, היא גילתה את הנתונים האמיתיים במסגרת הליך המזונות שבני הזוג ניהלו בבית משפט לענייני משפחה בחיפה; ובעקבות כך פנתה למומחה שיעריך את שווי החברה נכון למועד חתימת ההסכם. על יסוד חוות הדעת שהגיש המומחה, טענה המשיבה כי הגיע לה תשלום גבוה פי-חמישה מזה שקיבלה בפועל עבור זכויותיה בחברה. ביום 3.2.2014 נתן בית הדין האזורי (הדיינים מ' נהרי, אב"ד, י' יגודה וי' רפפורט) פסק דין חלקי בהתדיינות. בית הדין האזורי קבע כי "עקרונית יש לקבל את התביעה לביטול סעיף י'", וזאת מכוח עילת הטעות. בית הדין הדגיש כי ברור שמי שמעלה טענת הטעיה טוען מניה וביה גם לטעותו בכריתת ההסכם, ואולם ציין כי "לא הוכח בעליל" שהעותר הטעה את המשיבה. במסגרת זאת, הפנה בית הדין לפרוטוקול הדיון שהתקיים במסגרת התביעה, אז בא-כוח המשיבה הבהיר כי המשיבה עותרת לביטול הסעיף לא רק מחמת מרמה והטעיה, אלא גם מכוח העילות של עושק וטעות. בית הדין האזורי מינה מומחה לראיית חשבון למען יגיש חוות דעת ובה יעריך את שווי החברה נכון למועד בו נחתם הסכם הגירושין (להלן: פסק הדין החלקי). העותר ערער על פסק הדין החלקי לבית הדין הגדול בטענה כי המשיבה לא העלתה בעתירתה לבית הדין האזורי כל טענה בדבר טעות, וזו הוספה ללא סמכות על ידי בית הדין. בהקשר זה, טען העותר כי לא ניתנה לו הזדמנות לטעון נגד עילת הטעות. כמו כן טען העותר כי בית הדין האזורי נסמך בפסק דינו החלקי על דין דתי בלבד ולא על דיני החוזים הכלליים. ערעור זה נדחה על ידי בית הדין הגדול אשר קבע כי פסק הדין החלקי טרם הקנה סעד אופרטיבי למשיבה וכי בית הדין האזורי לא השלים עדיין את מלאכתו. העותר הניח לפתחו של בית משפט זה עתירה נגד פסק הדין החלקי (בג"ץ 5960/15; השופטים ע' פוגלמן, ד' ברק-ארז ומ' מזוז), אשר נדחתה ביום 9.9.2015 מחמת היותה מוקדמת ומפאת אי-מיצוי ההליכים. ביום 2.11.2017 הוגשה לבית הדין האזורי חוות הדעת הסופית של המומחה, לפיה שווי החברה בעת עריכת הסכם הגירושין – אוגוסט 2010 – היה כפול ממה שהציג העותר. בהתאם לכך, ביום 9.8.2019, ניתן על ידי בית הדין האזורי (הדיינים י' יגודה, אב"ד, ס' לוי וי' שרעבי) פסק דין משלים במסגרתו חזר בית הדין על התוצאה של פסק הדין החלקי – קרי: שיש לבטל את סעיף י' להסכם הגירושין מכוח עילת הטעות – והוסיף כי יש לבטל את הסעיף גם בשל הטעיית המשיבה על ידי העותר. בית הדין התייחס לכך שבפסק הדין החלקי נקבע כי "לא הוכח בעליל" שהעותר הטעה את המשיבה, ואולם הדגיש כי על פי הדין האזרחי רף ההוכחה שהתובע צריך לעבור עומד רק על 50%, ושיש בנמצא מספיק ראיות לכך. בית הדין הוסיף וקבע כי "אין ספק שאילו בית הדין היה יודע שמדובר בהערכת חֶסֶר משמעותית, ושווי החברה למעלה מפי שניים, והאשה אינה מודעת לכך, הוא לא היה מאשר את ההסכם בנסיבות בהם כוונת הצדדים היתה באופן ברור לפצות את האשה באופן מלא על שווי מחצית מערך החברה" (להלן: פסק הדין המשלים). העותר הגיש ערעור על פסק הדין המשלים לבית הדין הגדול. ערעור זה נדחה אף הוא ביום 1.5.2021 (הדיינים א' איגרא, ש' שפירא וצ' בן יעקב) מאחר שבית הדין הגדול מצאוֹ "ריק מתוכן". בית הדין הגדול הצטרף להחלטתו של בית הדין האזורי ואף עמד על כך שמדובר בערעור "שכל כולו נועד רק למטרה אחת – להמשיך ולסחוב הליכים, ע"מ שהמשיבה לא תקבל את אשר מגיע לה ע"פ דין". בית הדין הגדול חייב את העותר בהוצאות לדוגמא בסך של 25,000 ש"ח. בעתירה שלפנינו טוען העותר, בעיקרו של דבר, כי פסקי הדין מושא העתירה ניתנו תוך חריגה מסמכות – זאת, משום שבית הדין האזורי דן בתביעת המשיבה על פי דין תורה ולא על פי הדין האזרחי הכללי, וכך נהג גם בית הדין הגדול אשר אימץ את פסק דינו של בית הדין האזורי על נימוקיו ההלכתיים. העותר חוזר על טענתו לפיה עילת הטעות כלל לא נטענה בכתב התביעה שהוגש לבית הדין האזורי ולכן, לדידו, לא ניתן היה לבטל את סעיף י' להסכם הגירושין על בסיס עילה זו. לבסוף, טוען העותר כי פסק הדין המשלים ניתן על ידי מותב שונה מזה שנתן את פסק הדין החלקי. העותר מוסיף וטוען, כי המותב האחרון סטה מהממצאים העובדתיים אשר נקבעו על ידי המותב הראשון – זאת, בניגוד לתקנה עא לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג. היועץ המשפטי לשיפוט הרבני הגיש תגובה לעתירה בה נאמר כי עילת הטעות כלולה בעילת ההטעיה, וכי בכל מקרה אין מדובר בשינוי-חזית עובדתי מצד המשיבה, אלא, לכל היותר, בהוספת טענה משפטית בעל-פה – דבר שהינו בגדר מותר. כן הוסיף היועץ כי הכרעה בסכסוכים משפטיים רגישים כדוגמת זה שלפנינו מחייבת את בתי הדין לנהוג בגמישות פרוצדורלית – דבר שהוא בדל"ת אמות סמכותם. היועץ גם הוסיף והבהיר כי בית הדין ממילא רשאי להעניק לבעל דין סעד שלא התבקש על ידו אם הצדק מחייב זאת; אם הסעד נובע ישירות מהסעד שכן התבקש; ואם התבררו כל העובדות הנדרשות להענקת הסעד, ואין צורך בהתדיינות נוספת לגביהן. באשר להחלפת חלק ממותב הדיינים – היועץ דיווח כי בית הדין המשיך מאותו המקום בו נפסק הדיון וכי מדובר באותו מותב, אף אם חלק מהדיינים היושבים בו התחלפו ודיינים אחרים מילאו את מקומם. 12. המשיבה טוענת כי העותר מתנהל בחוסר תום-לב וכי כל מטרתו היא לגרום לסחבת ולהימשכות ההליכים. המשיבה מוסיפה ומדגישה כי במהלך המשא ומתן שקדם להסכם הגירושין, ביקש העותר ממנה שלא תפנה לקבלת ייעוץ מעורך דין והבטיח לה כי ינהג כלפיה בשקיפות. חרף הבטחה זו – כך טוענת המשיבה – הציג העותר בהליך הגישור מסמכים שהעידו על שווי החברה אשר כלל לא היו רלבנטיים למועד הקרע ביחסים. המשיבה מפרטת בתגובתה את ההפרשים ברכיבים שעל בסיסם חושב שווי החברה. כמו כן טוענת המשיבה כי בית משפט זה אינו משמש ערכאת ערעור על פסקי דין והחלטות של בתי הדין הרבניים ואינו מתערב בפסקי דין ובהחלטות אלו, אלא במקרים חריגים. המשיבה סבורה כי המקרה דנן נשלט על ידי הכלל בדבר אי-התערבות בג"צ ואינו בגדר חריג. מטעמים אלה, טוענת המשיבה כי עלינו לדחות את העתירה. 13. לאחר שעיינתי בכתובים שהונחו לפניי על ידי בעלי הדין והיועץ המשפטי לשיפוט הרבני, הגעתי למסקנה כי דין העתירה להידחות. הלכה היא עמנו כי בית משפט זה לא יתערב בהחלטותיו של בית דין דתי אלא במקרים חריגים, צרים ומוגדרים ובהימצא אחד הפגמים כדלקמן: (1) חריגה מסמכות; (2) סטייה ברורה מהוראות חוק המכוונות אל בית הדין הדתי שניתן לראות בה חריגה מסמכות או טעות בדין גלויה ומוכחת על פני הפסק; (3) פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי; וכן (4) כאשר בית משפט זה מגיע לידי מסקנה כי יש להושיט לעותר סעד מן הצדק שאיננו בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר (ראו: בג"ץ 3295/19 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (2.9.2019), פסקה 8 והאסמכתאות שם; ראו גם בג"ץ 8638/03 אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד סא(1) 259, 272 (2006); בג"ץ 10736/07 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 5 (21.1.2008)). 14. המקרה שלפנינו אינו נופל בגדרי אותם המקרים החריגים אשר מצדיקים את התערבותו של בית משפט זה בהחלטתו של בין דין רבני. בית הדין הרבני האזורי הכריע במחלוקת החוזית שהתעוררה בין המשיבה לעותר במסגרת סמכותו ובדל"ת האמות של שיקול הדעת שהדין העניק לו. הכרעתו אושרה על ידי בית הדין הגדול וגם באישור זה לא נפל שום פגם הקורא להתערבותנו. השינויים במותב של בית הדין האזורי, אשר דן בעניינו של העותר, נעשו – כפי שהסביר היועץ המשפטי לשיפוט הרבני – בהתאם לכללי הפרוצדורה של בתי הדין. כעולה מן ההלכות שצוטטו לעיל, בית משפט זה אינו מתערב בכללי הפרוצדורה הנהוגים בבתי הדין הדתיים ובהתנהלות בתי הדין על פי כללי הדיון, כל אימת שלא מדובר בחריגה מסמכות או בפגיעה בעקרונות הצדק הטבעי. במקרה דנן, לא מצאנו עילה להתערבות על פי אמות מידה אלה. 15. העותר טוען כי בית הדין האזורי, ואחריו בית הדין הגדול, טעו טעות כפולה. ראשית, הם דנו בתזת הטעות שהמשיבה לא העלתה בתביעתה והעניקו לה סעד מחוץ לחזית המריבה. שנית, הם הכריעו בעניין הטעות בהתבסס על הדין הדתי בלבד. 16. בטענות אלה אין ממש. 17. ברי הוא, כי "מי שלא טעה, לא יכול להיות מוטעה" (ראו דברי הנשיא מ' שמגר בע"א 11/84 רבינוביץ נ' שלב – הקואופרטיב המאוחד להובלה בע"מ, פ"ד מ(4) 533, פסקה 7 (1986); ראו גם גבריאלה שלו ואפי צמח דיני חוזים 382-381 (מהדורה רביעית, 2019) (להלן: שלו וצמח); דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ב 782 (1992)). טענה בדבר הטעיה בכריתתו של הסכם לעולם כרוכה בטענה בדבר טעות. משכך הוא, ניתן לראות בטענת הטעות טענה חלופית עצמאית אשר עשויה לעמוד לזכותו של בעל דין שבסופו של יום אינו מצליח להוכיח כי הוטעה או רומה על ידי משנהו. 18. זאת אנו לומדים גם מלשונו של סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים), אשר קובע לאמור: "מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לעניין זה, "הטעיה" – לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן" (ההדגשה הוספה – א.ש.). בצדו של סעיף זה עומדת הוראת סעיף 14 לחוק החוזים המעניקה ל"מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה" את הזכות לבטל את החוזה – בכפוף לחובת הפיצוי בה הטועה עשוי לחוב בגין הנזק שגרם לצד השני, אם הצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על הטעות כאמור (סעיף 14(ב) לחוק) (ראו: שלו וצמח, בעמ' 327-326). לפי הוראות אלו של חוק החוזים, העילה לביטולו של הסכם היא אחת: טעות מהותית בכריתת ההסכם. זאת, כאשר בצדה של עילה זו עומדים שני הסדרים שונים של ביטול ההסכם, שעניינם, בהתאמה: (1) ביטול במצב של הטעיה (סעיף 15 לחוק) ובמצב הקרוב להטעיה, שבו הצד השני ידע או היה עליו לדעת על הטעות כאמור (סעיף 14(א) לחוק); וכן (2) ביטול במצב שבו הצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על הטעות (סעיף 14(ב) לחוק) (ראו: שלו וצמח, בעמ' 356-354). אשר על כן, בעל דין כדוגמת המשיבה דכאן, אשר טוען להטעיה בכריתת חוזה, בהכרח טוען גם לטעותו. טענת הטעות היתה על כן חלק מחזית המריבה בהתדיינות בין העותר למשיבה אשר התנהלה בבתי הדין הרבניים. 19. לא זו אף זו: בהתקיים נסיבות מיוחדות שדורשות זאת, טריבונל שיפוטי היושב לדין לעולם רשאי ליתן לתובע סעד שלא נתבע מפורשות אם מצא כי הדבר מתחייב מן הצורך – ומן החובה השיפוטית הבסיסית – להגיע לתוצאה נכונה וצודקת (ראו: ע"א 8854/06 קורפו נ' סורוצקין (20.3.2008), פסקה 22 לפסק דינו של השופט י' דנציגר, והאסמכתאות שם). הרשות להפעיל סמכות מיוחדת זו מותנית בהתקיימותם של שלושה תנאים מצטברים כדלקמן: "התנאי האחד הוא [...] כי הצדק או הצורך ללבן את השאלות המהותיות שבמחלוקת מחייבים את מתן הסעד על אף שלא התבקש [...]; השני הוא כי מדובר בסעד הנובע ישירות מן הסעד שהתבקש [...]; והשלישי הוא כי כל העובדות הדרושות להענקת הסעד בוררו, ובפני בית-המשפט מונחות כל הראיות המאפשרות לו ליתן הכרעה לגבי הסעד הנוסף, עד כי אין עוד צורך בקיומה של התדיינות נוספת [...]". (ראו: ע"א 69/98 מחאג'נה נ' מחאג'נה (8.6.2005), פסקה 12 לפסק דינו של השופט א' א' לוי). 20. סבורני אפוא כי שני בתי הדין הרבניים, האזורי והגדול, פעלו במסגרת סמכויותיהם כאשר ביססו את פסיקתם על הטעות אשר נפלה אצל המשיבה בעת שהסכימה לאמור בסעיף י' להסכם הגירושין – זאת, גם בהנחה שטענתה בדבר טעות (להבדיל מהטעיה) לא הועלתה במפורש. ברי הוא, כי היה זה בסמכותו של בית הדין האזורי להחליט כי הכרעתו בעניין הטעות נדרשה למען הצדק; כי מדובר בטענה שעילתה המהותית זהה לזו שעל בסיסה נתבקש הסעד של ביטול סעיף י' להסכם הגירושין; וכי בידיו כל הראיות הנדרשות להכרעה בטענה ובסעד כאמור – זאת, לאחר שהמשיבה ניסתה להוכיח באמצעות ראיותיה כי היא טעתה ביחס לשוויה הכספי של החברה וכי טעותה זו נגרמה על ידי הטעיה ומרמה מצדו של העותר, בן זוגה לשעבר, אשר מן הסתם הציג בפני בית הדין ראיות וטענות מטעמו. 21. הכללים המשפטיים שבבסיס החלטותיהם האמורות של בתי הדין הרבניים שייכים לדין האזרחי הכללי. עובדה פשוטה זו מביאה לקריסתה של טענת העותר כי בתי הדין כביכול הפעילו בעניינו את הדין הדתי בלבד. עיון בפסקי הדין מושא העתירה מעלה כי בתי הדין הכריעו בעניין הטעות על פי הדין האזרחי-הכללי לצד נימוקים הלכתיים חופפים, אשר מביאים לאותה תוצאה ממש. אוסיף כי החפיפה בין שתי מערכות הדינים אינה מפתיעה כלל ועיקר: טעות היא טעות היא טעות – הן לפי הדין האזרחי, הן לפי הדין הדתי והן לפי השכל הישר, שאף הוא, כידוע, משמש "חבר כבוד במועדון המשפט" (ראו: בג"ץ 7067/07 חיים נתנאל בע"מ נ' שר המשפטים (30.8.2007), פסקה ז לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' רובינשטיין). 22. סוף דבר: העתירה שלפנינו נדחית בהעדר עילה להתערבות. העותר יישא בהוצאות המשיבה בסך כולל של 5,000 ש"ח וישלם לאוצר המדינה הוצאות בסך של 3,000 ש"ח. ניתנה היום, ‏כ"ז בתשרי התשפ"ב (‏3.10.2021). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 21043920_F02.docx עב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1