יוסף אבו ריא נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 4391/03 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4391/03 ע"פ 9465/03 ע"פ 9499/03 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט י' עדיאל המערער בע"פ 4391/03: המערערת בע"פ 9465/03: המערער בע"פ 9499/03: יוסף אבו ריא מדינת ישראל עזמי מזריב נ ג ד המשיבה בע"פ 9499/03 וע"פ 4391/03: מדינת ישראל ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 09/09/2003 בע"פ 1188/02 שניתן על ידי כבוד השופט א. אברהם בשם המערער בע"פ 4391/03: עו"ד שגית זנבי בשם המערער בע"פ 9499/03: עו"ד משה שרמן בשם המשיבה בע"פ 9499/03 וע"פ 4391/03: עו"ד מיכאל קרשן, עו"ד גלי פילובסקי פסק-דין השופטת א' פרוקצ'יה: רקע 1. לפנינו שלושה ערעורים על שני פסקי דין של בית המשפט המחוזי בנצרת המתייחסים לשני מערערים הנאשמים באותה פרשה. המערער בע"פ 4391/03 (להלן: "אבו-ריא") מערער על פסק הדין בת"פ 1183/02 (כבוד סגן הנשיא השופט ח' גלפז), לפיו הורשע בעבירות של סחר בסם מסוכן, הקלה על יבוא סם, ניסיון לחטיפה לשם סחיטה, שימוש בסם מסוכן, ויציאה מן הארץ שלא כדין, בגינן נגזרו עליו 5 שנות מאסר בפועל (הכוללות הפעלת מאסר על-תנאי שהיה תלוי לחובתו). הוא מערער הן על הרשעתו, למעט בעבירה של יציאה מן הארץ שלא כדין, והן על חומרת עונשו. המדינה, המערערת בע"פ 9465/03, והמערער בע"פ 9499/03 (להלן: "מזאריב"), מערערים על פסק הדין בת"פ 1188/02 (כבוד השופט א' אברהם), המתייחס לאותה פרשה, בו זיכה בית המשפט את מזאריב מביצוע עבירה של ניסיון חטיפה לשם סחיטה, והרשיעו בעבירה של סחר בסם מסוכן, ניסיון לייבא סם, קשירת קשר לביצוע פשע, הדחת קטין לסמים מסוכנים, הספקת סם מסוכן, החזקת סם לשימוש עצמי, שימוש בסם מסוכן ויציאה מן הארץ שלא כדין. בגין עבירות אלו, ביחד עם עבירות נשוא תיק אחר שצורף, נגזר עליו עונש של 7 שנות מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו. המדינה מערערת על זיכויו של מזאריב מעבירת ניסיון הסחיטה, ועל קולת העונש. מזאריב, מצידו, מערער על הרשעתו בעבירות בהן הורשע, ועל חומרת העונש שנגזר עליו. רקע עובדתי 2. אבו-ריא ומזאריב הועמדו לדין, בנפרד, כשותפים לעבירות הקשורות בעיקרן לעסקת סם עם תושב ירדני (להלן: "הירדני"), וניסיון חטיפתו. על פי הממצאים שנקבעו בהכרעות הדין של הערכאות קמא, סיכם מזאריב עם הירדני כי הלה ירכוש למענו 6 ק"ג של סם מסוכן מסוג קוקאין מתורכיה, ויעביר אותו בעבורו מירדן לישראל, בתמורה לתשלום של 350,000$. מזאריב העביר לירדני מקדמה גבוהה על חשבון התמורה, אולם הסם לא הועבר לידיו במועד המוסכם. לפיכך, קשר מזאריב עם אבו-ריא להגיע לירדן, לחטוף את הירדני וזאת כדי לאלצו לבצע את חלקו בהסכם או להשיב את המקדמה ששולמה לו. ביום 12.7.02 חצו מזאריב ואבו-ריא את הגבול לירדן שלא כדין, דרך שער גבול הסמוך לקיבוץ שער הגולן, אליו הגיעו בסיועו של אדם נוסף, ג'ון מזאריב (הנאשם 2 בת"פ 1188/02, להלן: "ג'ון"), ובסיועו של חייל כלשהו. השניים שכרו דירה באזור עמאן שבירדן, והצטיידו באמצעים שונים שנועדו לסייע בידיהם במעשה החטיפה. בהמשך, יצר מזאריב קשר עם אינס חמדאן (להלן – "אינס") וביקש ממנה להגיע לירדן במטרה שתשמש פתיון לירדני, שבאמצעותו יגיע לדירת השניים, וכך ניתן יהיה לממש את קשר החטיפה. אינס הצטרפה לשניים, שוב בסיועו של ג'ון, וביחד עימם נוצר קשר עם הירדני. במהלך פגישה משותפת שנערכה בערבו של יום 15.7.02, נדברה אינס להיפגש עם הירדני בדירה השכורה בגפה, כשהיא רומזת לו, במהלך הפגישה ולאחריה, במילים ובמעשים, כי בפגישתם הם יקיימו יחסי מין, וזאת במטרה להוביל אותו אל הדירה בה הוכנו אמצעים לשם חטיפתו. בסופו של דבר, הירדני לא הגיע אל הדירה, והשלושה – מזאריב, אבו-ריא ואינס - נעצרו ביום 16.7.02 בידי כוחות הביטחון הירדניים. פרטי הכרעות הדין הכרעת הדין בעניין אבו ריא 3. משפטו של אבו ריא קדם לזה של מזאריב, ומטבע הדברים מזאריב לא העיד באותו הליך. הרשעתו של אבו ריא התבססה, בראש וראשונה, על הודאתו החלקית בשימוש בסם מסוכן ויציאה מן הארץ שלא כדין. אשר ליתר האישומים, הרשעתו התבססה על הודעתו במשטרה, אליה נתלוו חיזוקים שונים בבחינת "דבר מה נוסף". בהודעותיו של אבו ריא במשטרה סיפר על מסכת ההתרחשויות הקשורה לפרשה הירדנית, והעלה טענה שבית המשפט יחס לה משקל, לפיה – לא ידע בעת שעבר לירדן כי מדובר ברקע של עיסקת סמים או נסיון לחטוף אדם, אלא סבר כי מדובר בחוב כספי שאת טיבו לא ידע עובר ליציאתו לירדן. לדבריו, רק בירדן נודע לו כי מקור החוב והרצון לחטוף את הירדני מקורו בעיסקת סמים, אולם שם לא יכול היה כבר להתנער מהקשר ולחזור לארץ. בית המשפט קבע, ראשית, כי לא הוכח מעבר לספק סביר שאבו ריא ידע בעת מעבר הגבול כי מדובר בעיסקת סמים או כי מדובר בנסיון חטיפה, ואין להוציא מכלל אפשרות כי אלה נודעו לו רק בעת היותו בירדן. אשר לשאלת הסמכות הטריטוריאלית קבע בית המשפט כי הוכח שנסיון החטיפה אמור היה להסתיים בישראל, ויש בכך כדי להציב עבירה זו כ"עבירת פנים". הוא הדין בשותפות לעיסקת הסמים והקלה על יבואם, שכן המטרה העיקרית היתה לגבות את התמורה לסם ולהביאה לישראל. עם זאת, קבע בית המשפט כי לא הוכח כנדרש כי קשירת הקשר הפלילי נעשתה בישראל, ולכן זוכה אבו ריא מעבירה זו. על יסוד כל אלה, הוא הורשע, כאמור, בסחר בסם מסוכן, הקלה על יבוא סם, ונסיון חטיפה לשם סחיטה, וזאת על סמך ראיות שנשמעו. ההרשעה בשימוש בסם מסוכן, ויציאה מן הארץ שלא כדין נסמכה על הודאתו של אבו-ריא. הכרעת הדין בעניינו של מזאריב 4. הראיות בפרשה הירדנית בעניינו של מזאריב התבססו על הודעותיהם במשטרה של אבו-ריא ואינס שנתקבלו במסגרת סעיף 10א לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971, וזאת לאחר שבית המשפט שלל את אמינות עדויות אבו ריא, מזאריב ואינס בבית המשפט. הוא מצא חיזוקים להודעות אבו ריא ואינס במשטרה. אשר לחלק האישומים שאינם נוגעים לפרשה הירדנית, הסתמך בית המשפט על עדותה והודעותיה של אינס, לפיהם התאהבה במזאריב וכי הוא היה נותן לה סמים בטרם קיימו ביניהם יחסי מין בעודה קטינה. העובדות האחרות הנוגעות לשימוש בסמים בצוותא עם אבו ריא הוכחו מפי אבו ריא בהודעותיו במשטרה. כן הוכחה העבירה של יציאה מן הארץ שלא כדין. אשר לפרשה הירדנית, עלתה השאלה האם מדובר "בעבירת פנים" שלגביה קימת סמכות טריטוריאלית לבית משפט בישראל, או האם מדובר ב"עבירת חוץ", שאם כך הוא, כי אז סמכות בית המשפט בישראל לדון נאשם בעבירה כזו מותנית בקיומם של תנאים שונים שלא נתקיימו כאן. השאלה התמקדה בעבירות הקשר לביצוע פשע ונסיון החטיפה לשם סחיטה, הקשורות שתיהן בנסיון החטיפה של הירדני בידי אבו ריא ומזאריב. לענין עבירת הקשר, קבע בית המשפט כי זו הושלמה בישראל, תוך שהניח כי אבו ריא ידע אל נכון את מטרת הנסיעה לירדן עם מזאריב, ולפיכך מצא כי מדובר בעבירת פנים. לא כך מצא לגבי עבירת נסיון החטיפה, שכן הנחתו היתה כי מרכיבי עבירה זו התגבשו בירדן, ולכן מדובר בעבירת חוץ שסמכות בית משפט בישראל לא נקנתה לגביה בהעדר אישורו של היועץ המשפטי לממשלה על פי סעיף 9 לחוק העונשין. לפיכך זיכה את מזאריב בעבירה זו. לענין עבירות הסמים, לא עלתה כלל שאלת הסמכות הטריטוריאלית, לאור הוראות סעיף 38 לפקודת הסמים המרחיבות את סמכותו של בית המשפט בישראל גם לעבירות חוץ הנוגעות לסמים שנעשו בידי תושב או אזרח ישראלי מחוץ לישראל. בסופו של דבר, הורשע כאמור מזאריב בקשירת קשר לביצוע פשע, סחר בסם מסוכן, נסיון ליבוא סם, הדחת קטין לסמים מסוכנים, הספקת סם מסוכן, החזקת סם מסוכן שלא לשימוש עצמי בלבד, שימוש בסם מסוכן, ויציאה מן הארץ שלא כדין. הוא צירף תיק נוסף שהיה תלוי נגדו, אשר יחס לו עבירות בפרשה אחרת העוסקת בהימלטות ברכבו משוטרים שדלקו אחריו, תוך נהיגה מסוכנת ומתן הודעה כוזבת בה טען כי רכבו נגנב, במטרה למנוע את זיהויו כנהג העבריין. הוא הורשע בגין מעשים אלה בפזיזות ורשלנות תוך נהיגת רכב; הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו, ושיבוש מהלכי משפט, הודעה כוזבת בעבירת פשע, נהיגה בקלות ראש, אי ציות להוראות שוטרים, אי ציות לרמזור, ונהיגה במהירות מופרזת. הכרעות הדין בעניינם של ג'ון ואינס 5. בעניינה של אינס הושג הסדר טיעון, ובמסגרתו היא הורשעה בעבירות פחותות מאלה שיוחסו לה בכתב האישום המקורי. אשר לג'ון, בית המשפט זיכה אותו מן הספק בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום, שכן לא השתכנע בוודאות הנדרשת בדבר מעורבותו בביצוען. כאמור אבו-ריא, מזאריב והמדינה, ערערו שלושתם לבית משפט זה הן על הכרעות הדין והן על גזרי הדין. הערעורים השונים מעלים שאלות שחלקן משותף לשני הנאשמים וחלקן שונה. נדון בהם אחד לאחד. הערעורים על הכרעות הדין ערעור אבו-ריא 6. עיקר ערעורו של אבו ריא על הכרעת דינו מתמקד באלה: ראשית, טוען הוא, במישור הראייתי, כי לא נמצא "דבר מה נוסף" שיחזק את הודעותיו במשטרה, מהן חזר בעדותו במשפט. לטענתו, חזרתו מהודעתיו במשטרה נומקה בנימוק משכנע, לפיו בחקירתו העיד לא על מה שקרה בפועל אלא על מה שסיפר לחוקריו הירדנים, והדבר נבע מן העינויים הקשים שסבל מידם של אלו. לטענתו, החוקרים הירדניים הכריחו אותו להודות כדי לתרץ בפני הרשויות הישראליות את המעצר הארוך והעינויים שהפעילו על אזרח ישראל. משכך, בהיעדר "דבר מה נוסף" התומך בגרסה אותה מסר במשטרה, לא ניתן לטענתו להרשיעו על יסוד הודעותיו במשטרה בלבד. מוסיף אבו ריא, כי הראיות שציין בית המשפט קמא בהכרעת דינו כ"דבר מה נוסף" המתייחסות לחצייתו את הגבול לירדן ולמעצרו יחד עם אינס ומזאריב אינן יכולות לתמוך בגרסת האישום המופיעה בכתב האישום, שכן הן מתיישבות גם עם גרסתו המאוחרת, כפי שהעלה בעדותו במשפט. כן נטען כי הודעותיו במשטרה, אפילו ראוי להעדיפן על גרסתו במשפט, אינן תומכות כשלעצמן בהרשעתו בעבירות בהן הואשם, שכן לא עולה מהן מעורבות פעילה מצידו בעיסקת הסמים ובנסיון החטיפה שבוצעו בידי מזאריב. שנית, טוען אבו ריא כי לא ניתן היה להרשיעו הן בעבירות על פקודת הסמים המסוכנים, והן בעבירה של ניסיון חטיפה למטרת סחיטה, בהיעדר סמכות טריטוריאלית לבית משפט בישראל כלפיו בנסיבות ענין זה. הוא מסתמך על קביעת בית משפט קמא, אשר זיכה אותו מחמת הספק מעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, מן הטעם כי לא הוכח כנדרש כי ידע עוד בישראל על עסקת הסמים ועל תוכנית החטיפה. מכאן, לדבריו, כל ההתרחשויות אשר ארעו לאחר מעבר הגבול מישראל, התרחשו ונסתיימו בירדן, ולכן לא ניתן לדונו בגינן בישראל בלא שמתקיימים תנאים מיוחדים להפעלת סמכות בית משפט בישראל לגבי עבירת חוץ. באשר לעבירות של סחר בסם מסוכן והקלה על יבוא סם, טוען אבו ריא כי סעיף 38 לפקודת הסמים המסוכנים שעניינו "עבירות חוץ" מהווה הסדר ספציפי ביחס לחוק העונשין, ובגדרו נדרש כי כתב אישום יוגש על ידי היועץ המשפטי לממשלה או בהסכמתו, דרישה שלא נתקיימה בענייננו. לפיכך, לא היה מקום להחיל את סעיף 7 לחוק העונשין ביחס לעבירות אלה, ומשלא נתקיימו תנאי סעיף 38 לפקודת הסמים, בית המשפט משולל סמכות טריטוריאלית לדון באישומים אלה. אשר לעבירת ניסיון החטיפה, טוען אבו ריא כי עבירת החטיפה מתגבשת מיד עם לקיחת הנחטף ממקום הימצאו, ולפיכך עבירה זו היתה נשלמת – אילו צלחה – עוד בגבולות ירדן, ללא כל קשר להבאת החטוף לישראל. משכך, יש לראות בעבירה זו עבירת חוץ על פי סעיף 7 לחוק העונשין, ולא כל שכן, כאשר מעשה החטיפה לישראל כלל לא יצא לפועל. עמדת המדינה בערעורו של אבו ריא 7. המדינה שוללת את טענת אבו ריא בדבר היעדרו של "דבר מה נוסף" המחזק את הודעותיו במשטרה. לדבריה, דרישה ראייתית זו מסתפקת בהוכחת עובדה חיצונית המצביעה על אמיתות הודייתו של הנאשם. עוצמת ה"דבר מה" הנדרש נגזרת ממשקלה העצמי-פנימי של ההודאה: ככל שזו אמינה ומסתברת כשלעצמה, כן קטן משקלה של התוספת הראייתית הנדרשת. בענייננו, נטען, כי רב משקלה של הודיית החוץ, הן לפי המבחן הפנימי, שעניינו בסימני האמת והקוהרנטיות העולים מן ההודייה עצמה, והן לפי המבחן החיצוני, שעניינו חיזוק ההודייה באמצעות פרט חיצוני. במישור הפנימי, מדובר בשתי הודאות שניתנו בהפרש של שבוע ימים, ואשר שתיהן כוללות תיאור מפורט ועקבי של המעשים נשוא האישום, והן אף משלימות זו את זו. הודאות אלה ברורות, עקביות, ויש בהן רצף פנימי הגיוני. באף אחת משתי הודאות אלה אבו ריא אינו טוען כי עונה בירדן או כי אולץ בשלב כלשהו להודות במעשים שלא ביצע. בנסיבות אלה, מדובר בהודאות בעלות משקל פנימי ניכר, ודי ב"דבר מה" בעל משקל סגולי נמוך ביחס, כדי לחזקן ולספק בכך את הדרישה הראייתית. דרישה זו באה על סיפוקה בדו"ח ההובלה והצבעה והשרטוט שערך המערער, המאמת את גרסתו ביחס לראשית השתלשלות העניינים במעבר הגבול, שלא כדין; הרישום במעבר הגבול, המאשר את מעבר הגבול של אינס בהתאם לגרסתו המקורית של אבו ריא במועד המתאים לה, המשתלב בהשתלשלות העניינים ההגיונית אותה תיאר בהודאותיו; ולכידתו המשותפת ביחד עם מזאריב ואינס בירדן, המאשרת את שהותם המשותפת בדירה השכורה שם. תוספות ראייתיות אלה עומדות ברף הנדרש לביסוס הרשעה הנסמכת על הודאת הנאשם בחקירה. אשר לענין הסמכות הטריטוריאלית, טוענת המדינה כי עבירת החטיפה לשם סחיטה היא עבירת פנים, שכן – לו הייתה יוצאת אל הפועל – הייתה נעברת "במקצתה" בישראל, לאור הממצא שנקבע בעניינו של אבו-ריא לפיו, על פי התכנון, אמור היה הירדני להיות מובא לישראל במסגרת חטיפתו, ואף הסמים שעמדו במרכז העסקה תוכננו להגיע לישראל. ממילא, באה העבירה בגדר סעיף 7(א)(1) לחוק העונשין, המגדיר מהי עבירת פנים, ואף הניסיון לעבור אותה נכנס בגדר הגדרה זו, מכוח הוראות ס"ק (2) לאותה הוראה. המדינה מדגישה כי לצורך קביעת הסמכות הטריטוריאלית, יש לבחון את הנסיבות הקונקרטיות של ביצוע העבירה, ולא להסתפק בהתייחסות כוללנית אל עבירת החטיפה, כאל עבירה המסתיימת עם הילקח החטוף ממקום הימצאו. זאת ועוד, היות שהעבירה בה הואשם אבו-ריא היא "חטיפה לשם סחיטה", ולפי העובדות שהוכחו הייתה כוונה לבצע את הסחיטה בישראל, יש לראות בכך יסוד של העבירה שנועד להתקיים בישראל, וגם לאור זאת יש לראות את העבירה כעבירת פנים, אפילו אם תונח ההנחה כי החטיפה עצמה הושלמה מחוץ לישראל. אשר לעבירות לפי פקודת הסמים המסוכנים, מטעימה המדינה כי הוראת הסמכות הטריטוריאלית שבפקודה באה להוסיף על הוראות הסמכות הטריטורילית לפי חוק העונשין, ולא לגרוע ממנה, ומכל מקום סעיף 9(ד) לחוק העונשין מורה כי בסוגיית הסמכות הטריטוריאלית לדון בענין של עונשין יש לבחור בדרך התחולה הפחות מסויגת. לפיכך, עבירת הסחר בסם מסוכן, שעיקרה בעסקת יבוא הסם לישראל, לה היה שותף אבו-ריא, לפחות החל מן השלב בו נקבע כי הדבר הובא לידיעתו, גם היא עבירה שמקצתה הייתה אמורה להתבצע בישראל. לפיכך, ניתן היה להרשיעו בניסיון יבוא סם לישראל, אף כי לא ניתן היה להרשיעו בהקלה על ייבוא הסם, עבירה שנעברה מחוץ לישראל. לענין עבירה זו מסכימה המדינה כי יש לזכות את אבו-ריא מן האשמה. ערעור המדינה בענין מזאריב 8. טענות המדינה בערעורה, מתמקדות בזיכויו של מזאריב מן העבירה של ניסיון חטיפה לשם סחיטה, בהיותה, על פי קביעת פסק הדין קמא, עבירת חוץ. לטענתה, על בסיס הממצאים שנקבעו בעניינו, ראוי היה להרשיעו בעבירה זו כעבירת פנים, וזאת משני טעמים: ראשית, הקשר הפלילי לביצוע העבירה נקשר בישראל, כפי שקבע בית המשפט בעניינו של מזאריב. על פי הטענה, משעה שנקשר קשר פלילי בישראל לעבור עבירה מחוצה לה, די בכך כדי לספק את הדרישה כי "מקצתה" של העבירה המושלמת נתקיים בישראל ובכך יש כדי לקיים את תנאי הסמכות הטריטוריאלית. בעניין זה תומכת המדינה את יתדותיה בפסק-דינו של בית משפט זה בע"פ 84/88 מ"י נ' אברג'יל, פד"י מד(2) 133 (להלן – "פרשת אברג'יל"). שנית, טוענת המדינה, בהמשך לקו טיעונה האמור, כי החטיפה נחשבת לעבירת פנים, שכן על פי תוכנו של הקשר שנרקם, תכננו הצדדים לחטוף את הירדני ולהביאו לתחומי ישראל, וגם בשל כך מדובר בעבירה ש"מקצתה" בוצעה בישראל. בתשובתו לטענות המדינה טוען מזאריב כי אין לראות בעבירת נסיון החטיפה לשם סחיטה משום עבירת פנים ויש לדחות את עמדת המדינה על שני היבטיה. אשר להיבט הנשען על קשירת הקשר בישראל כקושר את עבירת נסיון החטיפה, ולו במקצתה, לישראל, טוען מזאריב כי משזוכה אבו-ריא במשפטו שלו מן העבירה של קשירת קשר בישראל, והמדינה נמנעה מלערער על כך, לא ניתן לקבוע בעניינו שלו כי קשר כזה נתקיים בישראל מאחר שעבירת הקשר מחייבת קיומם של לפחות שני קושרים. לכך ניתן להוסיף כי ג'ון זוכה לחלוטין מהעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, ואינס גם היא לא הורשעה בעבירת הקשר או בנסיון חטיפה. יוצא מכך, כי כל המעורבים בפרשה, פרט לו עצמו, לא הורשעו בעבירת הקשר, ולכן לא ניתן להרשיעו בעבירה זו, המחייבת למיצער, קיומו של קושר נוסף אחד, שאינו בנמצא במקרה זה. אשר לטענה השניה, טוען מזאריב כי הקביעות העובדתיות של בית המשפט בעניינו לא כללו כל התייחסות לישראל כיעד החטיפה. מפסק הדין משתמע כי החטיפה נועדה להיות מושלמת בירדן, בדירת המסתור ששכרו הוא ואבו-ריא. ממילא, וכך נטען, נשמט הבסיס מטענת המדינה לפיה יעד החטיפה הוא הרכיב ה"ישראלי" של העבירה וכי בכך יש כדי לבסס סמכות טריטוריאלית. ערעורו של מזאריב 9. בערעורו, חוזר מזאריב על הטענה באשר להרשעתו בעבירת הקשר כי, משזוכה אבו-ריא מעבירת הקשר, ללא ערעור המדינה על זיכויו, ואף אינס וג'ון לא הורשעו בעבירה זו, לא ניתן להותיר את הרשעתו על כנה, שכן עבירה זו מחייבת קיומו של קושר נוסף השותף לקשר זה. שנית, נטען כי לא היה מקום לבסס את הרשעתו על עדותם של אבו-ריא ואינס, שהתגלו כעדים לא אמינים, כפי שנקבע בידי בית המשפט שדן בעניינם, ובידי בית המשפט שדן בעניינו הוא. בכלל זה, היה מקום ליתן משקל לעובדה כי עדותה של אינס במשפטו נמסרה תחת איום בהפעלת מאסר על-תנאי כנגדה, בגין עבירות של מתן עדויות סותרות, מנגנון שנועד, על פי הטענה, לעקוף את הילכת קינזי. הוא מוסיף וטוען אף כנגד אופן התנהלות החקירה בפרשה, תוך שהוא ממקד את טענותיו לענין ההימנעות מבירור העובדות לאשורן עם השלטונות הירדניים, אשר עשוי היה לשפוך אור על זהותו של "הירדני" ועל פרטי הפרשה כולה. מזאריב מוסיף ומערער אף על הרשעתו בעבירה של הדחת קטין לסם. לטענתו, לא היה ראוי לתת אמון בעדותה של אינס בכל הנוגע לשימוש בסמים שעשתה במשותף עמו, ולדבריה לפיהם לפני שהכירה אותו לא השתמשה בסמים מעולם. כן לא היה מקום לקבוע, בניגוד לעדותה של אינס במשפט, כי היא היתה מודעת לטיבם של הסמים. לטענתו, אף לא ניתן היה להסתמך על עדות השוטר אשר העיד על טיבם של הסמים, עדותו אינה בגדר חוות דעת מומחה, אלא הבעת דעה לא מקצועית גרידא. בתשובת המדינה לערעור מזאריב נטען כי אין להתערב בקביעות פסק הדין קמא ככל שהן מתבססות על אמרותיו של אבו-ריא והודעותיה של אינס במשטרה, אשר ההסתמכות עליהן נומקה כראוי ובאריכות בפסק דינו של השופט קמא. אשר לעדותה של אינס, תחת האיום בהפעלת מאסר על-תנאי, מטעימה המדינה כי נימוק זה אינו רלוונטי נוכח העובדה שעדותה במשפט לא שימשה כלל בסיס להרשעת מזאריב, שכן זו הוכרזה עדה עויינת, ואילו לצורך הכרעת הדין נעשה שימוש בהודעותיה במשטרה, הכל כמפורט בפסק הדין. הכרעה המישור הראייתי 10. הן אבו-ריא והן מזאריב מלינים על כי בתי המשפט קמא לא נתנו אמון בעדותם במשפט, והעדיפו על פניהם את ההודעות שנמסרו בעת החקירה. כך הוא לגבי עצם קיומה של תוכנית החטיפה, כך הוא לעניין מעורבותם בעסקת הסמים, וכך הוא לעניין הדחת אינס לשימוש בסם, המבוססת על עדותה והודעותיה. אולם כלל נקוט בידינו, כי בהיעדר נסיבות חריגות, אין מקום, במסגרת ערעור לבית משפט זה, להתערב בקביעות עובדתיות של בית המשפט קמא, שנקבעו ביסודן על בסיס מלוא התשתית הראייתית שנפרשה בפניו (ע"פ 5622 ,5773/01 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5), 481 ,עמ' 486-487; ע"פ 856/04 סלימאן אבו גלידאן נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(1) 2523, עמ' 2528; ע"פ 522/84 סביחאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מא (1) 551, 555; ע"פ 7024/93 פלח נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(1) 2, 20). קביעותיהם של בתי המשפט בענייננו נעוצות במסכת הראייתית הכוללת שנפרשה בפניהם, והתרשמותם מהעדים שהעידו בפניהם. פסקי הדין מנמקים באריכות את השיקולים שהובילו את בתי המשפט להעדיף הודעות במשטרה על פני עדויות, ולאמץ חלקים מן העדויות ולדחות את חלקיהן האחרים. אין מקום להתערב בממצאים אלו. לענין ערעורו של אבו ריא בהיבט הראייתי, אין לקבל את טענתו לפיה לא היה מקום להסתמך על הודיית החוץ שלו, שכן היתה נטולה משקל פנימי כלשהו. בית המשפט קמא דחה את טענתו לפיה הוא, כביכול, לא מסר בחקירתו תיאור דברים לאשורם, אלא תיאור מסולף של ההתרחשויות כפי שפרש בפני חוקריו הירדניים, עקב עינויים שסבל מידם. גרסה כבושה זו, שלא עלתה כלל בשתי חקירותיו במשטרה, לא נתקבלה כאמינה על דעת בית משפט קמא, ששמע אותה לראשונה בעדותו של אבו ריא במשפט, ואשר לא התיישבה עם גרסתו המפלילה, המפורטת והקוהרנטית, כפי שניתנה על ידו במהלך חקירותיו במשטרה. אשר לערעור אבו ריא באשר לטיבו של "הדבר מה נוסף" הנילווה להודייתו, גם טענה זו אין לקבל. כלל הוא כי תוספת ראייתית מסוג "דבר מה נוסף", אינה חייבת, היא עצמה, לשקף אשמה, אלא כל שעליה לתת הוא סימני אמת המאמתים את גרסת הנאשם בהודייתו, ומעגנים אותה בקרקע המציאות. משקלו של ה"דבר מה" הדרוש לאימותה של הודיית חוץ, משתנה, מטבע הדברים, על פי מידת מהימנותה הסגולית של הודיית החוץ כשלעצמה (דנ"פ 3391/95 בן ארי נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(2) 377, עמ' 449). ככל שההודייה מקרינה אמינות, הן כשלעצמה, לאור סימני אמת הגלומים בה, והן נוכח נסיבותיה – משמוכח באופן משכנע כי היא ניתנה מתוך רצון חופשי, כך הולך וקטן משקלה של התוספת הדרושה לביסוס ההרשעה על פיה (שם, 450-451). כל אלה מסורים, בעיקרם, להערכת הערכאה הדיונית, הדנה בראיות וקובעת את מהימנותן ומשקלן על רקע המסכת העובדתית הכוללת הנפרשת בפניה. בענייננו, שוכנע בית המשפט כי ההודייה של אבו ריא ניתנה מרצון חפשי, הן נוכח עדותו של החוקר והן נוכח נסיבות נתינתה, שכללו שתי חקירות נפרדות בהן מסר גרסה עיקבית. בית המשפט לא נתן אימון בגרסת החפות שמסר אבו-ריא במשפט, לפיה בבסיס הפרשיה כולה עמד רצון תמים לגבות חוב בגין עסקה בזהב, ואף לא באמתלה שהעלה להצדקת הודייתו, כאילו סיפר לחוקריו רק את שמסר לחוקרים הירדניים, ולא את תיאור הדברים לאשורם. בנסיבות אלו, אימותם של פרטים ייחודיים כחציית הגבול שלא כדין במקום מוגדר יחד עם מזאריב, מעבר הגבול של אינס במועד התואם לגרסת ההודייה, ותפיסת שלושת המעורבים ביחד בדירה בירדן, משתלב בגרסה שמסר בהודייתו, נותן בה סימני אמת, ומספק את הדרישה ל"דבר מה נוסף". נוכח משקלה הנכבד של ההודייה, כפי שנקבע בהתרשמותו של בית המשפט קמא, רשאי היה בית המשפט להסתמך על עובדות אלו כתוספת ראייתית, בבחינת "דבר מה נוסף", ואין מקום להתערב בקביעותיו במישור הראייתי. אשר לטענתו של מזאריב בהיבט הראייתי, לפיה לא היה מקום ליתן משקל משמעותי לעדותה של אינס בעניינו, שכן זו נמסרה תחת איום בהפעלת מאסר על-תנאי כנגדה בגין עבירות של מתן עדויות סותרות, הצדק עם המדינה בטענתה כי אין בכך כדי להשפיע על ענייננו, שכן הרשעתו של מזאריב לא התבססה על עדותה של אינס בבית המשפט, אלא על הודעותיה במשטרה, כאשר בית המשפט התרשם כי דווקא במשפט ניסתה אינס לגונן על מזאריב. משעדותה של אינס במשפט לא השפיעה כלל על תוצאות משפטו של מזאריב, ועל משקל הראיות שביססו את הרשעתו, ממילא אין מקום לקבל את הטענה שהעלה, גם אם בנסיבות אחרות אפשר והיה מקום לתת עליה את הדעת. נעבור מכאן לשאר טענות הערעורים. הסמכות הטריטוריאלית 11. חלק נכבד מטענות המערערים בהליכים שלפנינו עוסק בסוגיית הסמכות הטריטוריאלית של בית המשפט בישראל לדון ולהכריע בעבירות הקשר לביצוע פשע, ונסיון החטיפה לשם סחיטה שבהן הואשמו מזאריב ואבו ריא. כאמור, אבו ריא טוען כי לבית המשפט בישראל לא היתה סמכות טריטוריאלית להרשיעו בעבירת נסיון החטיפה לשם סחיטה, ואילו מזאריב טוען כי לא היתה סמכות כזו להרשיעו בעבירת הקשר לביצוע פשע. טוענת המדינה כי יש מקום להרשיע את מזאריב גם בנסיון חטיפה, עבירה ממנה זוכה, וכי נתונה סמכות טריטורילית לבית המשפט בישראל לדון אותו בעבירה זו. הנחת המוצא לצורך ענייננו היא כי, כאמור בסעיף 12 לחוק העונשין, "דיני העונשין של ישראל יחולו על כל עבירת פנים". מקום שמדובר ב"עבירת חוץ", תחולת דיני העונשין של ישראל עליה מותנית בתנאים שונים, כמפורט בפרק ג' סימן ג' לחוק העונשין והעמדתו לדין של אדם בישראל על עבירת חוץ תיעשה אך בידי היועץ המשפטי לממשלה או בהסכמתו בכתב אם ראה כי יש בכך ענין לציבור (סעיף 9(ב) לחוק העונשין). משמעות הזיקה הטריטוריאלית הנדרשת כתנאי לסמכותו של בית משפט בישראל לדון בעבירת פנים, נועדה לקדם את תכליתם של דיני העונשין להבטיח את הסדר הציבורי בתוך השטח הריבוני של המדינה, ולהגן על הערכים הבסיסיים והנורמות של החברה בישראל. לפיכך, הנורמה הפלילית, כפי שהיא משתקפת בדיני העונשין, חלה על מעשה המוגדר כעבירה פלילית, המתבצע בתחום גבולותיה של המדינה, בגדרו של השטח שבריבונותה. כדברי פרופ' ש.ז. פלר, יסודות בדיני עונשין, כרך א', עמ' 239: "התחולה הטריטוריאלית של הנורמה הפלילית היא גם ביטוי אלמנטרי של ריבונות המדינה; המדינה היא הכח המאורגן היחיד של החברה המתקיימת בתחום גבולותיה, המוסמך לקבוע את קו הגבול בין המותר לאסור מבחינה פלילית, לדרוש מכל אלה המצויים בתחום ריבונותה לכבד את דפוסי ההתנהגות הקובעים בה, ולטפל בכל אלה שהפרו דרישה זו... תחולתה הטריטוריאלית הבלתי מסוייגת של הנורמה הפלילית של המדינה היא היבט של ריבונותה כלפי פנים וכלפי חוץ כאחד". (וראה גם ע"פ 4596/05 רוזנשטיין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) פיסקה 19 לפסק דינו של השופט לוי) סעיף 7 לחוק העונשין מגדיר מהי "עבירת פנים", לצורך הגדרת סמכותו הטריטוריאלית של בית המשפט בישראל ותחולת דיני העונשין על העבירה, וזו לשונו: 7. העבירות לפי מקומן (א) "עבירת-פנים" - (1) עבירה שנעברה כולה או מקצתה בתוך שטח ישראל; (2) מעשה הכנה לעבור עבירה, נסיון, נסיון לשדל אחר, או קשירת קשר לעבור עבירה, שנעשו מחוץ לשטח ישראל, ובלבד שהעבירה, כולה או מקצתה, היתה אמורה להיעשות בתוך שטח ישראל. (ב) "עבירת-חוץ" - עבירה שאיננה עבירת-פנים. (ג) "שטח ישראל", לענין סעיף זה - שטח הריבונות של מדינת ישראל כולל רצועת מימי-החופין שלה, וכן כל-השיט וכלי-הטיס הרשומים בישראל. מניסוחו של סעיף 7 מתבקשות שתי מסקנות: האחת כי עבירה תיחשב עבירת-פנים גם מקום שמקצתה נעברה בתוך שטח ישראל; השניה – כי עבירת נסיון, גם אם נעשתה מחוץ לשטח ישראל, תיחשב עבירת פנים מקום שהעבירה המושלמת אמורה היתה להיעשות כולה או מקצתה בשטח ישראל. יוצא, אפוא, כי גם מקום שלמקצת העבירה זיקה לישראל, תחול עליה הנורמה הפלילית של המדינה. כדי שתתקיים דרישת התחולה הטריטוריאלית של הנורמה הפלילית על "מקצת העבירה", כלל הוא כי "מקצת" זה צריך להיות חלק מן היסוד העובדתי של אותה עבירה (פלר, שם, עמ' 260). רכיב התנהגותי נכלל ביסוד העובדתי של העבירה, ואם הוא נעשה בישראל, באה על סיפוקה דרישת "מקצת העבירה". מקום שהתגבשות העבירה מותנית בגרימת תוצאה מזיקה, ורק התוצאה התרחשה בשטח המדינה, מתקיים תנאי "מקצת העבירה" גם אם כל הרכיב ההתנהגותי שגרם לתוצאה האמורה ארע מחוץ לגבולות המדינה (פלר, שם, עמ' 265). כך הדבר, גם אם הרכיב התוצאתי של העבירה לא התרחש בפועל, אף שמכוון היה להתרחש בתוך שטח המדינה, והעבירה נותרה בגדר נסיון שלא הושלם, אשר נעשה כולו מחוץ לישראל (השווה לענין רוזנשטיין, לעיל, פסקה 23). שאלת הסמכות הטריטוריאלית בענייננו מתעוררת בשלושה הקשרים: האחד - לענין עבירת הקשר לביצוע פשע, אשר על פי כתב האישום יוחס לנאשמים בישראל; השני - בענין נסיון החטיפה לשם סחיטה, אשר על פי כתב האישום יוחס לנאשמים בירדן, כאשר היעד הסופי של החטיפה והסחיטה נועד להיות בישראל. והשלישי – מעמד עבירות הסמים כ"עבירות פנים" על פי הגדרת חוק העונשין בהינתן הוראות סעיף 38 לפקודת הסמים. נדון בהיבטים אלה, אחד לאחד. קשר לביצוע פשע – סמכות טריטוריאלית 12. בעבירת הקשר לביצוע פשע, נראה כי אין חולק שאם הקשר נעשה בישראל, כי אז, פשיטא, כי מדובר ב"עבירת פנים". זו היתה הנחתו של בית המשפט בעניינו של מזאריב. לעומת זאת, אם הקשר התגבש רק אחר חציית הגבול, כי אז מדובר בעבירת חוץ, כפי שהניח בית המשפט בעניינו של אבו-ריא. אין צורך להכריע בשאלת הסמכות הטריטוריאלית בהקשר זה, וזאת מן הטעם כי לאור המסקנות הסותרות של שתי הערכאות הדיוניות השונות בעניינם של אבו ריא ומזאריב ונוכח הקביעות השיפוטיות בעניינם של אינס וג'ון, ראוי לזכות את מזאריב מהרשעתו בעבירת הקשר, כפי שיפורט להלן. ממילא, לא נדרשת הכרעה בשאלת הסמכות הטריטוריאלית ביחס לעבירת הקשר לביצוע פשע. נסיון חטיפה לשם סחיטה – סמכות טריטוריאלית 13. היבט הסמכות הטריטוריאלית ביחס לעבירת נסיון החטיפה לשם סחיטה מתעורר הן בהקשר לערעורו של אבו ריא על הרשעתו בעבירה זו, והן בהקשר לערעורה של המדינה על זיכויו של מזאריב מעבירה זו. השוני בתוצאות בין שני ההליכים שנתקיימו בנפרד זה מזה מוסבר על רקע קביעות שונות של שתי הערכאות בשאלה האם עבירת הנסיון, אליבא דכל אחד מן השותפים לביצועה, אמורה היתה להסתיים בשטח ישראל, במובן זה שהחטוף אמור היה להיות מועבר לארץ, ואפשר אף להיסחט בגבולות המדינה. בעניינו של אבו-ריא נקבע, כי הוכח שהנסיון אמור היה להיות מושלם בישראל. בעניינו של מזאריב נקבע כי הדבר לא הוכח כאמור, והנחת בית המשפט היתה כי מעשה החטיפה והסחיטה אמור היה להיות מושלם בירדן. לפיכך קבע כי מדובר בעבירת חוץ שלא נתקיימו לגביה התנאים להעמדה לדין בישראל. השוני בקביעות האמורות בשני ההליכים לגבי אותה העבירה עצמה מעלה אפשרות של "דיבור בשני קולות" לענין ניתוח חומר הראיות וקביעות שיפוטיות לגופן של העבירות עצמן. לכך נתייחס בהמשך. אולם יש לנקוט עמדה, בשלב ראשון, בשאלה האם קיימת מלכתחילה סמכות טריטוריאלית לבית משפט זה לדון בעבירת נסיון החטיפה לשם סחיטה, גם בהנחה כי יעדה הסופי היה ישראל. במילים אחרות, האם מדובר בנסיון לעבור עבירה שנעשתה אמנם מחוץ לשטח ישראל, אשר אילו הושלמה, היתה אמורה להתבצע, ולו במקצתה, בתחומי ישראל. שאלת המפתח לענין זה היא, אפוא, האם בעבירה המושלמת של חטיפה לשם סחיטה, אילו בוצעה בפועל, היה מתקיים יסוד התנהגותי או תוצאתי כלשהו הנכלל בעבירה, שאמור היה להתרחש בישראל (פלר, שם, עמ' 260; פלר, קרמניצר, הצעת חלק מיקדמי וחלק כללי לחוק עונשין חדש ודברי הסבר תמציתיים, משפטים י"ד 127, 200; רע"פ 1178/97 כהנא נ' מדינת ישראל, פד"י נא(3) 266, 269). בהקשר לכך, טוענת המדינה, בין היתר, כי די בהרשעתו של מזאריב בקשירת קשר לביצוע פשע בישראל, שעניינו מעשה החטיפה והסחיטה, כדי לענות על תנאי "מקצת העבירה" בישראל לצורך היות עבירת נסיון החטיפה לשם סחיטה עבירת פנים, גם בהנחה שעבירת הנסיון בוצעה כולה בירדן. טענה זו מעלה שאלה נכבדה בדבר מידת הזיקה הקימת בין עבירת הקשר לביצוע פשע המתבצעת בישראל, לבין עבירת הנסיון המתבצעת כהמשך ישיר לעבירת הקשר, המתבצעת כולה בחו"ל, וזאת לצורך ביסוס סמכות השיפוט הטריטוריאלית של בית המשפט בישראל ביחס לעבירת הנסיון (השווה לענין רוזנשטיין, לעיל, פסקה 35). זוהי שאלה מורכבת אשר אינה מחייבת הכרעה בנסיבות מקרה, וזאת מן הטעם, כי כפי שיוסבר להלן, לא ניתן להשאיר על כנה את הרשעת מזאריב בעבירת הקשר, וזאת משהשותפים הנטענים לקשר זה זוכו כולם מעבירה זו, והוא נותר יחיד בהרשעתו בעבירה שנדרשים לה, מטבע הדברים, יותר מקושר אחד. טעם זה לזיכויו מייתר את הצורך בהכרעה בטענת המדינה לפיה די בזיקה בין עבירת הקשר לעבירת הנסיון כדי להקים סמכות טריטוריאלית בעבירת הנסיון. עוד טוענת המדינה, כי יש לראות את ניסיון החטיפה לשם סחיטה כעבירת פנים, לאור יעדה של החטיפה, שכן לפי המזימה העבריינית תוכננה הבאתו של הירדני לישראל. בטענה זו, מסתמכת המדינה על הקביעה העובדתית בעניינו של אבו-ריא, שהיא שונה מזו שנקבעה במשפטו של מזאריב, שם נקבע כי החטיפה נועדה להסתיים בירדן. לטענה זו שני ראשים: ראשית, נטען כי היות שמעשה החטיפה אמור היה, במישור העובדתי, להסתיים בישראל (על פי הקביעה בעניינו של אבו-ריא), הרי שיש בכך משום "מקצת" מן העבירה המתרחש בישראל, המקים סמכות שיפוט טריטורילית. שנית, כך נטען, העבירה נשוא האישום הייתה חטיפה למטרת סחיטה, כאמור בסעיף 372 לחוק העונשין. לפיכך, מאחר שלפי התכנון יועדה הסחיטה להתרחש בישראל, (על פי הקביעה בענין אבו-ריא) הרי שגם אם מעשה החטיפה הסתיים קודם לכן בחו"ל, הרי מקצת מעבירת החטיפה לשם סחיטה יועד להתבצע בישראל, ולכן מדובר ב"עבירת-פנים". אשר לפן הראשון, השאלה היא, האם, אילו הושלמה עבירת החטיפה מתוך הנחה עובדתית כי כוונת מזאריב ואבו ריא היתה לחטוף את הירדני בירדן ולהביאו לישראל, היה מתקיים בה התנאי כי מקצתה אמורה היתה להיעשות בשטח ישראל. סוגיה זו מחייבת מענה לשאלה האם עבירת החטיפה מושלמת ומסתיימת מיד לכשהחטוף נלקח מהמקום בו הוא נמצא – כטענת מזאריב ואבו ריא – או שמא משתרעת העבירה גם על פני הבאתו של החטוף למקום היעד שהחוטפים קבעו אשר על פי הנחתנו העובדתית לצורך הענין הוא בישראל. שאלה זו מחייבת סיווג העבירה כעבירה "רגעית" או "נמשכת". עבירה רגעית היא עבירה אשר לגביה בהתקיים הרכיב ההתנהגותי של העבירה, הוא ממצה את עצמו, ואינו יכול להימשך עוד (פלר, כרך ג', עמ' 177 ואילך). לעומת זאת, בעבירה הנמשכת מתאפיין הרכיב ההתנהגותי בהתמשכות מסוימת מבחינת הזמן. תכונה זו של התמשכות בזמן אינה פוגעת בשאר מרכיבי העבירה, ואינה יוצרת ריבוי עבירות (פלר, שם, עמ' 173, 184 ואילך). עבירה נמשכת השומרת על אחידותה לאורך ביצועה מביאה לכך שחלק ממנה המתבצע בתוך שטח המדינה יהווה חלק מן היסוד העובדתי שלה, ויעמוד בדרישת סעיף 7 לחוק העונשין, לענין עשיית העבירה או מקצתה בישראל לצורך הסמכות הטריטורילית (פלר, כרך א', עמ' 265; מ' קרמניצר "עוד על עיתוי ההשלמה של עבירת הגניבה" משפטים יח 487, 499 (תשמ"ט)). באם יש להשקיף על עבירת החטיפה כעבירה נמשכת, בהנחה עובדתית כי יעדה היה ישראל, כי אז המסקנה המתבקשת היא כי קימת לבית משפט בישראל סמכות טריטוריאלית לדון בעבירה בגדרי הדין הישראלי. באומרנו כי העבירה המושלמת מסתיימת בישראל, אין הכוונה בהכרח כי לא ניתן היה להשלימה קודם לכן, וכי אין היא מתגבשת אלא עם הגעתו של החטוף לישראל. כל שנאמר הוא כי, בהנחה שמעשה החטיפה היה מסתיים בישראל, זה היה מהווה מועד השלמת העבירה ומקום השלמת העבירה (השווה פלר, כרך ג, שם, עמ' 185; קרמניצר, שם). לצורך הכרעה בשאלת סיווג עבירת החטיפה לשם סחיטה כעבירה רגעית או נמשכת כאמור, יש לבחון את טיבה. טיב זה משליך במישרין על אופי עבירת הנסיון לביצוע חטיפה לשם סחיטה שבה הואשמו הנאשמים בפרשה זו. חוק העונשין קובע: 369. חטיפה הכופה אדם בכוח או באיומים או מפתהו באמצעי תרמית ללכת מן המקום שהוא נמצא בו, הרי זו חטיפה, ודינו - מאסר עשר שנים. 372. חטיפה לשם רצח או סחיטה החוטף אדם כדי לרצחו או כדי להעמידו בסכנת רצח, או חוטף אדם כדי לסחוט או לאיים, דינו - מאסר עשרים שנים. עבירת החטיפה, כפי שנותחה ופורשה בידי בית המשפט, אינה מצטמצמת לשימוש בכח, איום או מרמה המביאים אדם לנוע ממקומו. היא מחייבת לצורך גיבושה פגיעה בחירותו של אדם בדרך של תפיסה, עיכוב או כליאה. שלילת חירותו של האדם היא העומדת במוקד עבירת החטיפה. בענין ע"פ 7365/00 פרחאת נ' מדינת ישראל, פד"י נז(6) 151, 165 מציין בית המשפט: "האם פיתויו של אדם, באמצעי תרמית, לצאת מביתו, על -מנת שניתן יהיה לפרוץ לבית ולגנוב את תכולתו, מהווה מעשה "חטיפה"? האם פיתוי אדם ללכת ממקום הימצאו למקום אחר, באמתלת-שווא, מהווה "חטיפה", גם כאשר המוזמן יכול לקום בכל עת וללכת מן המקום אליו הוזמן? מבחינה אינטואיטיבית, קשה לראות במקרים אלה משום "חטיפה". שהרי, לא מתקבל על הדעת לומר, כי כל שימוש בכוח, איום או מרמה, הגורם לאדם לנוע ממקומו, הוא בבחינת חטיפה. יש לפרש את תחום התפרשותה של עבירת החטיפה על פי לפי הערך החברתי המוגן על-ידה (ראה: ע"פ 6696/96 כהנא נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(1) 535, עמ' 555; מ' קרמניצר, עיקרי מבנה וארגון של העבירות הספציפיות, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור (תש"ם) 228; מ' קרמניצר "על מאפיינים אחדים של המשפט הפלילי הגרמני" גבורות לשמעון אגרנט, 325, עמ' 327). ברוח זו, פורש טיבה של העבירה בעניין פרחאת כמתמקדת בשלילת חירותו של האדם. וכך סיכם בית המשפט ( שם עמ' 171): "פרשנות זו מתיישבת עם המובן הטבעי של המונח "חטיפה" בסעיף 369 לחוק העונשין, והיא עולה בקנה אחד עם מטרתו של הסעיף; פרשנות זו הולמת גם את הפסיקה, ממנה עולה כי יישום הסעיף נעשה אך במקרים בהם הפיתוי באמצעי -תרמית אכן העמיד את הנחטף במצב בו חופש התנועה שלו נשלל. ראו, למשל, ע"פ 9645/01 מדינת ישראל נ' נידאל בן עבד אל פתח עבודי (תק-על 2000(2) 421), שם הורשעו שניים, על-פי הודאתם, בחטיפתו של אדם שנחשד בשיתוף פעולה עם ישראל, מתוך כוונה להעבירו אל הרשות הפלשתינאית. החטוף פותה באמצעי תרמית להגיע לבית מסוים, ואחר-כך הוכנס לרכבם של החוטפים. כן ראו ע"פ 671/87 סורני נ' מדינת ישראל (תק-על 88(3) 685) שם הורשע אדם בחטיפתו של אדם אחר, על-ידי שהתחזה לשוטר ודרש ממנו כי יתלווה אליו לחצר חשוכה הנמצאת בקרבת מקום, שם רוקן את כיסיו בניסיון לגנוב ממנו. במקרים אחרים, שימשה החטיפה לצורך אחת המטרות האסורות המנויות בסעיפי החטיפה הספציפיים ... גם במקרים אלה, למותר לציין, מצא עצמו החטוף, בעקבות מעשה החטיפה, במצב בו חירותו וחופש תנועתו נשללו ממנו. (הדגשה לא במקור). עיקרה של עבירת החטיפה, הוא, איפוא, בהנעתו של הקורבן ללכת ממקום הימצאו למקום אחר, תוך פגיעה בחירותו בדרך של תפיסה, עיכוב או כליאה (אם במהלך הדרך, ואם בסופה) (ראה גם ע"פ 856/04 סלימאן אבו גלידאן נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(1) 2523, עמ' 2530). לפיכך, מאחר שמוקד עבירת החטיפה, הן במישור ההתנהגות הנדרשת והן לאור הערך החברתי המוגן על ידה, הוא בשלילת חירותו של הקורבן לאחר שהונע ממקומו, אך מובן הוא כי מדובר בעבירה נמשכת: כל עוד נמשכת שלילת חירותו של החטוף לא מסתיימת עבירת החטיפה, ולא ניתן לומר כי היא פקעה (השווה, לעניין כליאת שווא, פלר, שם, כרך ג', עמ' 185). העבירה מתמידה ונמשכת עד לשחרור החטוף מכליאתו, והשבת חירותו שנשללה ממנו. לאור האמור, אם מניחים אנו כי מעשה החטיפה של הירדני אמור היה בבחינה עובדתית להיות מושלם בישראל, כי אז ממילא נסיון החטיפה שבוצע בירדן מהווה עבירת פנים שנתונה לגביה סמכות טריטוריאלית, שהרי העבירה המושלמת של החטיפה, אילו בוצעה בפועל, אמורה היתה להתבצע מקצתה בישראל. לאור מסקנה זו, אין צורך בבחינת הטענה הנוספת שהועלתה על ידי המדינה לפיה עבירת נסיון חטיפה לשם סחיטה מהווה "עבירת-פנים", גם מן הטעם שמעשה הסחיטה המיועד של הירדני אמור היה להיעשות בישראל. שאלה היא האם מטרת החטיפה בעבירת החטיפה לשם סחיטה שקול כיסוד עובדתי בעבירה, מגבש את הזיקה הנדרשת לישראל לצורך הסמכות הטריטוריאלית. אין צורך להכריע בכך. ההשלכה מן הכלל אל הפרט של המסקנות האמורות בפרק זה תידון בהמשך. עבירות הסמים בהקשר לסמכות הטריטוריאלית 14. מזאריב ואבו-ריא הורשעו, בקשר עם "הפרשה הירדנית" בעבירות של סחר בסם מסוכן, וכן ניסיון יבוא סם (מזאריב) והקלה על יבוא סם (אבו-ריא). לפיכך, טען אבו-ריא, בערעורו, כי אף עבירות הסמים בהן הורשע אינן בגדר עבירות פנים לצורך הסמכות הטריטוריאלית, זאת מאחר, שלטענתו, ההסדר הקבוע בסעיף 38(א) לפקודת הסמים המסוכנים, הדן בעבירות חוץ, הוא הסדר ספציפי הגובר על הוראות סעיף 7 לחוק העונשין, שלעולם לא תחולנה על עבירות סמים. לפיכך, ניתן לדון בעבירות סמים שבוצעו מחוץ לשטח השיפוט של ישראל, בכל מקרה, רק תוך עמידה בתנאי סעיף 38 הנזכר, הכוללים אישור היועץ המשפטי לממשלה והוכחת הדין הזר - תנאים שלא התקיימו בענייננו. אין לקבל עמדה זו. סעיף 38 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973 קובע כך: 38. עבירות חוץ (א) אזרח ישראלי או תושב ישראל העושה מחוץ לישראל מעשה, שאילו נעשה בישראל היה עבירה לפי פקודה זו - רואים אותו כאילו עבר עבירה בישראל. (ב) מי שאינו אזרח ישראלי או תושב ישראל, העושה מחוץ לישראל מעשה שאילו נעשה בישראל היה עבירה לפי הוראות סעיף 6 או סימן ב' של פרק ג', או עבירה של החזקת סם מסוכן לפי סעיף 7 - רואים אותו כאילו עבר עבירה בישראל. (ג) לא יועמד אדם לדין מכוח האמור בסעיף קטן (ב) אם המעשה נעשה במקום הנתון לשיפוטה של מדינת חוץ, אלא אם המעשה אסור גם על פי החוק החל במקום המעשה. (ד) כתב אישום לפי סעיף זה לא יוגש אלא מטעם היועץ המשפטי לממשלה או בהסכמתו בכתב. (ה) לא יוגש כתב אישום לפי סעיף זה נגד אדם על מעשה שהורשע או זוכה עליו מחוץ לישראל. בבחינת היחס שבין הוראות סעיף 38 לפקודת הסמים החלות על "עבירות חוץ" לבין הוראות סעיף 7 לחוק העונשין הדן "בעבירות פנים", מתבקשת המסקנה כי אין סתירה בין השניים, וכי ההסדרים בשני החוקים דרים בכפיפה אחת, זה בצד זה. הוראות סעיף 7 לחוק העונשין קובעים מהם התנאים להיותה של עבירה עבירת פנים שקנויה לגביה סמכות טריטוריאלית לבית המשפט בישראל. תנאים אלה עשויים לחול גם בעבירות סמים שמתקיימים לגביהן התנאים שבסעיף 7 לחוק העונשין. לעומת זאת, סעיף 38 לפקודת הסמים עוסק בעבירות סמים שהן עבירות-חוץ על פי טיבן, משהן בוצעו כולן מחוץ לישראל, וקובע באלו תנאים יראו אותן כאילו נעברו בישראל ומהם התנאים המוקדמים לניהול הליך פלילי בישראל בגינם. יוצא, איפוא, כי אין מדובר בסתירה בין שתי מערכות הכללים האמורים, ומתקיים לגביהם הכלל הקובע בסעיף 34כג לחוק העונשין לפיו "באין בחוק הוראה לסתור, יחולו הוראות החלק המיקדמי והחלק הכולל גם על עבירות שלא לפי חוק זה". הגדרת עבירות הפנים על פי סעיף 7 לחוק העונשין מתפרשת, איפוא, גם על עבירות סמים העונות לתנאים הנקובים באותה הוראה. מעבר לכך, מרחיבה פקודת הסמים בסעיף 38 את היקפה של הסמכות הטריטוריאלית לגבי עבירות סמים שהן בגדר עבירות-חוץ בהתקיים תנאים מסוימים (השווה ע"פ 4002/01 קורקין נ' מדינת ישראל, פד"י נו(4) 250, 256). (השווה גם הוראת סעיף 9(ד) לחוק העונשין לפיה מקום שדיני העונשין עשויים לחול מכח מספר דרכי תחולה, תהיה תחולתם על פי התחולה הפחות מסוייגת). אין יסוד, איפוא, לטענה כי הוראות חוק העונשין בענין הסמכות הטריטוריאלית והגדרת עבירות פנים אינן חלות על עבירות סמים. בענייננו, מהוות עבירות הסמים בהן הורשעו אבו ריא ומזאריב "עבירות-פנים" שקנויה לגביהן סמכות טריטורילית לבית משפט בישראל. קביעות שונות לגבי מזאריב ואבו ריא בעבירות נשוא אותה פרשה – משמעותן המשפטית 15. בעקבות בירור סוגיית הסמכות הטריטוריאלית, יש לבחון עתה מה משמעות קביעותיהן הסותרות של שתי הערכאות הקודמות בעניינם של מזאריב ואבו ריא באותה פרשה עצמה. קביעות אלה אינן מתיישבות זו עם זו בשני עניינים עיקריים: האחד – בעבירת הקשר לביצוע פשע; השני – בעבירת הנסיון לביצוע חטיפה לשם סחיטה. מזאריב ואבו ריא, אף שהואשמו כשותפים לאותה פרשה, הועמדו לדין בנפרד אולם הפללתם בפרשה הירדנית התבססה, בעיקרה, על מסכת ראייתית דומה. עם זאת, בשתי הכרעות הדין הנוגעות לכל אחד מהם התקבלו קביעות שונות בעניינים הבאים: 1) עבירת הקשר לביצוע פשע: בעניין אבו-ריא קבע בית המשפט כי לא הוכח, מעבר לספק סביר, שהנאשם ידע, טרם מעבר הגבול לירדן, על התוכנית שכללה חטיפה וקשר לעיסקת סמים ( עמ' 45 שורות 7-10, ועמ' 48, שורות 23-24 להכרעת הדין). לכן ראה בית המשפט לזכותו מעבירת הקשר לביצוע פשע. לעומתו, בעניין מזאריב, קבע בית המשפט כי אינו מאמין להכחשתו של אבו-ריא כאילו לא ידע, עובר למעבר הגבול, על מטרת הנסיעה לירדן (עמ' 8 שורות 25-26 להכרעת הדין), ולפיכך הרשיע את מזאריב בעבירת הקשר, הרשעה המבוססת על הנחה בדבר קיומו והתגבשותו של הקשר כבר בישראל. עולה מכך, כי בעוד בעניין מזאריב נמצא כי הקשר התגבש בישראל, הרי שבעניינו של אבו-ריא נמצא כי הקשר התגבש אך בירדן, ולכן זוכה מן העבירה במשפטו. 2) עבירת נסיון החטיפה לשם סחיטה פסקי הדין נבדלים זה מזה בתוצאתם גם לענין האחריות בעבירת נסיון החטיפה לשם סחיטה. שורש ההבדל נעוץ בשוני בהכרעות הדין באשר ליעד החטיפה. בעניין זה קבע בית המשפט בעניינו של אבו-ריא בתורת ממצא עובדתי, כי החטיפה המתוכננת נועדה להביא את הירדני לישראל (עמ' 48, שורה 17). קביעה זו התבססה על הודעותיו של אבו ריא עצמו במשטרה. לעומתו, במשפטו של מזאריב, נעדרת קביעה עובדתית דומה בהכרעת הדין. כנגד תיאור העובדות כפי שפורטו בכתב האישום, המדברות בחטיפה שנועדה להביא את הירדני לישראל, שבתארו את העובדות שהוכחו בפניו ואשר בהן השתכנע מעבר לספק סביר (עמ' 5 להכרעת הדין), נמנע בית המשפט מלהזכיר את יעד החטיפה בישראל ובהמשך הוא אף קובע: "הם שכרו דירה בפאתי עמאן, והצטיידו בחבלים, נייר דבק ושרשרת ברזל והם התכוונו להביא את אבו אל-פהד (הירדני - א.פ.) לדירה ששכרו, שם התכוונו לכפות עליו, בדרכים אלימות, להחזיר את הכספים שקיבל מעזמי, או לספק את הסמים שהבטיח" (שורות 20-23) (ההדגשה אינה במקור). עולה מכך, כי בעוד בעניין אבו-ריא נמצא כי החטיפה נועדה להסתיים בישראל, הרי בעניינו של מזאריב נקבע כי החטיפה נועדה להתבצע ולהסתיים בירדן. על יסוד קביעות אלה, הורשע אבו ריא בעבירת נסיון החטיפה ואילו מזאריב זוכה ממנה בתורת "עבירת-חוץ" שלא נתקיימו לגביה התנאים לדון בה בישראל. מה המשמעות המשפטית של ניגוד זה? הכרעות סותרות לגבי שותפים לעבירה 16. העמדה לדין בנפרד של שותפים לעבירה מביאה לפרקים לקיום הבדלים בממצאים עובדתיים ובהכרעות המשפטיות לגבי כל אחד מהם. כל אחד מן המשפטים הוא הליך דיוני נפרד ועצמאי. כל אחת מהכרעות הדין עומדת לעצמה, ומושתתת אך על הראיות שהוגשו במסגרת אותו הליך, ועל רשמיו וקביעותיו של השופט שישב בדין. כך, ממצאי מהימנות של בית משפט ביחס לעד אינם קבילים כראיה לצורך משפט אחר בו מעיד אותו עד, אפילו היה נושא העדות בשני המשפטים זהה (דנ"פ 4971/02 זגורי נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(2), 351, עמ' 369; ע"פ 4392/91 חוואג'ה נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(2) 45, 51; ע"פ 2309/90 סבאח נ' מדינת ישראל, תק-על 91(4) 324). שופט אינו יכול ואינו רשאי לזכות או לחייב נאשם על יסוד התרשמות וממצאי מהימנות שנקבעו על ידי שופט אחר במשפט אחר (השווה גם לדנ"פ 3391/95 בן ארי נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(2) 377, עמ' 398-399). עם זאת, בהקשר הפלילי, קיומן של הכרעות סותרות לגבי אנשים שונים עלול להעלות קושי מיוחד (זגורי, שם, עמ' 365). הדיבור ב"שני קולות" עלול ליצור אי התאמה בין שתי הכרעות דין הנוגעות לאותה פרשה עצמה שלא ניתן ליישבה על פי דרישות השכל הישר ומושכלות חיים בסיסיות. קיומה של אי התאמה כאמור עלול להביא לתוצאות בלתי צודקות, ולעורר תחושת אי אימון במערכת המשפט והצדק (ע"פ 3427/91 סאלח נ' מדינת ישראל, תק-על 93(3) 444). כך למשל, תוצאה שיפוטית לפיה האחד מורשע בשותפות לדבר עבירה עם אחר והשני מזוכה מאותה עבירה, עלול להוות דיבור ב"שתי לשונות" שהינו בלתי רצוי (פרשת סאלח, שם); בעבירת הקשר, אשר מטיבה מחייבת היא קיום התקשרות בין שני אנשים או יותר, קשה להלום מצב שבו אדם אחד יורשע קשר פלילי ואילו שאר הנאשמים בקשר יזוכו, והוא יוותר יחיד בהרשעתו בעבירה המחייבת מעצם טיבה מעורבות פלילית של מספר אנשים; כדבריו של השופט זוסמן בע"פ 573/72 חבורה נ' מדינת ישראל, פד"י כח'(2) 57: "העובדה שעבירת הקשר, לפי הגדרתה, אינה ניתנת לביצוע על-ידי אדם אחד, היא המחייבת את הכלל שאם הורשע פלוני, על-פי הודאתו או לאחר גביית ראיות, בעשיית קשר עם אלמוני, ואלמוני זוכה לאחר מכן מעבירת אותו קשר עם פלוני, מבטלים גם את הרשעתו של פלוני, שאם לא תאמר כן, דיברה הרשות השופטת בשתי לשונות, קבעה במשפט אחד שהעבירה בוצעה ובמשפט אחר שאותה עבירה לא בוצעה. הכלל האמור חל לשם מניעת סתירה בין שני פסקי דין הדנים באותה פרשה, ולפיכך אין נוהגים על פיו אלא אם טעמו עמו" (ראו גם ע"פ 144/92 קבלרו נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(2) 407). מצד שני, חשוב לזכור כי אימון הציבור עלול להיפגע גם מקום שעבריין שהובאו במשפטו ראיות מוצקות להפללתו משולח לחפשי מן הטעם ששותפו בהליך אחר נמצא זכאי. וכך, קיום אי התאמה בין הכרעות דין אינו, כשלעצמו, ובכל מקרה, עילה לשינויין כדי להתאימן זו לזו. חשוב לסווג כראוי את אותם מצבים בהם קימת סתירה מהותית וממשית בין שתי ההכרעות שאינה ניתנת ליישוב, באופן שהכרעה סותרת בעניינו של אחד מעלה ספק סביר בדבר אשמתו של האחר, ולהגביל את ההתערבות לאותם מצבים. המבחן שנקבע לצורך התערבות במצב דברים זה הוא מבחן מהותי-ענייני הבוחן האם מן הבחינה המהותית-עניינית, שני פסקי הדין אינם יכולים לדור בכפיפה זה עם זה; האם קימת סתירה מהותית ביניהם, עד כדי כך שלא יתכן כי שניהם אמת; האם בזיכויו של האחד יש כדי להשמיט את הקרקע מתחת להרשעתו של האחר, באופן שההרשעה והזיכוי אינם יכולים, מבחינה מהותית-עניינית, לחיות זה לצד זה (זגורי, שם, פסקה 37; פרשת קבלרו, שם). אין מדובר במבחן טכני של אי התאמה, אלא במבחן מהותי של אי התאמה הנקבע על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. מהמבחן האמור, נגזרת המסקנה כי ההתערבות בפסיקה סותרת כאמור תיעשה במשורה ולא בכל מצב של אי התאמה. כך למשל, בית המשפט לא יטה להתערב במצב בו עשויה אי ההתאמה לנבוע מדיני הראיות או מסדרי הדין; או כאשר הובאו ראיות שונות במשפטיהם של שני הנאשמים, המביאות לקיום תשתית ראייתית עצמאית כלפי אחד לעומת העדר ראיות מספיקות לגבי האחר (ע"פ 4086/91 מימון נ' מדינת ישראל, פד"י מו(2) 868, 875-6). הוא הדין במצב בו חלק מן הראיות קבילות כלפי האחד ואינן קבילות כלפי האחר (זגורי, עמ' 378; ע"פ 4392/91 חוואג'ה נ' מדינת ישראל, פד"י מט(2) 45 53-6). כך הוא גם כאשר זיכויו של האחר נשען על הסכם עד מדינה או הסדר טיעון שנקשרו עמו. מכאן, כי כאשר ההבדל בין תוצאות שני המשפטים נשען על שוני בחומר הראיות שהונח בפני שתי ערכאות השיפוט, אין מתעוררת, דרך כלל, סתירה בין ההכרעות, המחייבת התאמה. מנגד, קיום קביעות סותרות בשני פסקי דין, המבוססות על אותן ראיות עצמן, עשויות להיות בגדר "דיבור בשני קולות" שרצוי להימנע ממנו. אולם "התוצאה הלא רצויה כשלעצמה, של הכרעות שונות ביחס לאותו מקרה, מצדיקה התערבות של ערכאת הערעור רק מקום בו חומר הראיות בשני המשפטים היה זהה. ואולם מקום בו חומר הראיות היה שונה, אין בזיכוי של האחד כדי להשפיע על זיכויו או הרשעתו של האחר" (ע"פ 8897/99 פלוני נ' מדינת ישראל, פד"י נח(3) 487, 498). ברוח זו, יקשה ליישב בין שתי הכרעות דין העוסקות באותה עבירה המיוחסת לשני שותפים כאשר הזיכוי במקרה האחד וההרשעה במקרה האחר הוכרעו על סמך אותן ראיות עצמן (ע"פ 474/75 סאלם נ' מדינת ישראל, פד"י ל(3) 113; זגורי, שם, עמ' 379). במקרה של הכרעות סותרות על בסיס תשתית ראייתית זהה, הנטייה היא שלא להשלים עם הסתירה: "כאשר אותה עדות ממש מובאת נגד שניים, אין זה מתקבל על הדעת כי זיכויו של האחד, בשל כך שהעדות אינה מהימנת, לא תביא גם ממילא לזיכויו של השני, אשר הרשעתו בדין מעוגנת גם כן אך ורק באותה עדות, אשר היתה בלתי אמינה כאשר דנו באחריותו הפלילית של האחר. הוא שנאמר לענין זה על-ידי גלנוויל וויליאמס (המשפט הפלילי, החלק הכללי, מהדורה שנייה, ע' 671): "במשפט כזה, נראה כי זיכויו של אחד יוליך לזיכויו של השני, אם נחה דעתו של בית-המשפט כי אותה עדות ניתנה נגד השניים, כך שזה יהיה בלתי צודק להמשיך בקיומם של פסקי-הדין הסותרים." (ע"פ 85/80 קטאשווילי נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(4), 57, עמ' 62-63). מאידך, כאשר העדות המרכזית בשני המשפטים נתמכת בראיות שונות, אין השוני בקביעות השיפוטיות בשני פסקי הדין מחייב בכל מקרה פעולה ליישוב הסתירה (ע"פ 3427/91 שכיב אבו סאלח נ' מדינת ישראל, תק-על 93(3) 444, עמ' 447; השווה גם ע"פ 4392/91 חוואג'ה נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(2) 45, 53). המסקנה העולה מהדברים האמורים היא כי, בכל מקרה, יש לבחון האם ההכרעות הסותרות עשויות לדור בכפיפה זו עם זו במובן המהותי-ענייני. אם הסתירה ניתנת ליישוב על פי מושכלות חיים בסיסיות, ואם מקורה בהבדלים בתשתית ראייתית בשני ההליכים כי אז אין להתערב בה כדי לשנותה. סתירה כזו תתכן במערכת המנהלת משפטים נפרדים כנגד נאשמים באותה פרשה. אם, לעומת זאת, לא ניתן ליישב את הסתירה באורח ענייני, והתשתית הראייתית בשני הליכים היתה זהה בעיקרה, כי אז יש להתערב למניעת הסתירה כדי להבטיח תוצאה צודקת ומניעת עוול. מן הכלל אל הפרט: הכרעות סותרות בעבירת הקשר 17. בעבירת הקשר לביצוע פשע ניתנו הכרעות שונות שאינן מתיישבות זו עם זו בעניינם של אבו ריא ומזאריב. במשפטו של אבו ריא הוא זוכה מן הספק מעבירה זו בנימוק שלא הוכח כי היה שותף לקשר בישראל, שכן הקשר התגבש רק לאחר מעבר הגבול, ולפיכך אין מדובר בעבירת פנים שניתן לדון בה בישראל ללא קיום תנאים מוקדמים (ראה הודעתו הראשונה של אבו ריא (ת/3) עמ' 2-3). לעומת זאת, במשפטו של מזאריב נקבע כי הוכחה עבירת קשר בישראל בינו לאבו ריא. תשתית הראיות עליה התבססו שתי ערכאות השיפוט היתה, ביסודה, זהה, ונשענה בעיקרה על הודעותיו של אבו ריא במשטרה. אמנם, עדותו של אבו ריא במשפטו שלו ועדותו במשפטו של מזאריב היו שתי עדויות שונות. אולם בשני המשפטים מסר אבו ריא גרסה השונה באופן מהותי מהגרסה שמסר בהודעותיו במשטרה, ולכן עדותו בשני ההליכים המשפטיים השונים לא זכתה לאימון, ועקב כך הודעותיו במשטרה הן אלה שעמדו ביסוד ההכרעה בשתי הערכאות. על יסוד הודעות אלה החליט בית המשפט בעניינו של אבו ריא לקבל את אמירותיו במשטרה, אותן מסר עם שובו מירדן, לפיהן לא היה מודע לטיב הקשר עם מזאריב עד לאחר חציית הגבול לירדן. לעומת זאת, בעניינו של מזאריב, מצא בית המשפט שלא ליתן אמון מלא בגרסה מסתייגת זו באמירותיו של אבו ריא, ולראות בה ניסיון סרק לייפות ולעדן את חלקו בפרשה (עמ' 8 שורות 25-6 להכרעת הדין). לאור זאת קבע לגבי מזאריב כי נתקיים קשר פלילי בישראל בינו לבין אבו ריא, וזאת בהתבסס על דברי אבו ריא בהודעתו (ת/3) המתייחסים לתשלום שהובטח לו בעבור התלוותו למזאריב (עמ' 5 להודעתו ועמ' 15 להכרעת הדין). קביעות שיפוטיות אלה, המתבססות כל אחת על פרשנות משלה להודעותיו של אבו ריא במשטרה, סותרות במהותן זו את זו ואינן יכולות לדור בכפיפה אחת. לא ייתכן שאבו ריא היה, בעת ובעונה אחת, שותף ולא שותף לקשר פלילי בישראל עם מזאריב. יתר על כן, וחשוב מכך, קשה ליישב מצב שבו בעבירת הקשר הפלילי, שמטבעה שותפים לה לפחות שני קושרים, ייקבע על סמך אותה פרשה ראייתית עצמה כי מכל הנאשמים בקשר פלילי נותר קושר אחד בלבד המורשע בעבירה זו. בהקשר זה ראוי גם לציין כי אינס לא הורשעה כלל בעבירת הקשר, והוסכם בעניינה כי לא היתה מודעת כלל לתכנית החטיפה (עמ' 23 לפרוטוקול משפטה), ואילו ג'ון זוכה מכל העבירות נשוא כתב האישום, ובכללן עבירת הקשר (עמ' 16 להכרעת הדין בעניינו). יוצא, איפוא, כי מזאריב נותר קושר יחידי שהורשע בקשר, בלא שנמצא שותף אחר שהורשע עמו בעבירה זו. תוצאה זו קשה לקבל. עולה מכך, כי לא ניתן ליישב את ההכרעות הסותרות בסוגיית עבירת הקשר בין עניינו של אבו ריא לעניינו של מזאריב. קשה להלום הרשעה של מזאריב בעבירת הקשר בישראל כאשר אבו ריא זוכה מן הספק מעבירה זו, ושאר הנאשמים האחרים אף הם לא הורשעו בכך. לפיכך, אין מקום להותיר את הרשעתו של מזאריב כקושר יחיד, בלא שותף לקשר. אי לכך, יש לזכות את מזאריב מעבירת הקשר בה הורשע בבית משפט קמא. הכרעות סותרות בעבירת נסיון החטיפה לשם סחיטה 18. בעניינו של אבו ריא נקבע על יסוד הודאתו במשטרה, כי החטיפה אמורה היתה להיות מושלמת בישראל. לאור זאת, הורשע בעבירת נסיון חטיפה לשם סחיטה, בהנחה שמקצת העבירה אמור היה להתבצע בישראל (ראו הודעתו במשטרה (ת/3), עמ' 2 ועמ' 5). בעניינו של מזאריב לא נקבע ממצא דומה, ובית המשפט הניח לענין זה כי העבירה המושלמת של החטיפה נועדה להתבצע כולה בירדן. בסוגיה זו אין בהכרח סתירה שאינה ניתנת ליישוב בין ההכרעות השונות הנוגעות לאבו ריא ומזאריב. מאחר שתכנית החטיפה נעצרה בשלב הנסיון, ולא הגיעה לכלל מימוש, אין להוציא מכלל אפשרות כי שאלת היעד הסופי של החטיפה נותרה בלתי מגובשת ובלתי ברורה לשותפים. יתכן, כי בעוד אבו ריא הבין את התכנית כמכוונת לחטיפת הירדני והבאתו לישראל, סבר מזאריב כי פעולת החטיפה והסחיטה תושלם בירדן. לפיכך, השוני בין הקביעות בענין זה אינו מצביע בהכרח על סתירה פנימית מהותית שאינה ניתנת ליישוב, ולכן ראוי להותיר על כנן את קביעותיהן של שתי הערכאות, חרף אי ההתאמה ביניהן. מעבר לכך, יצויין כי אבו ריא נמנע מלהעלות בערעורו טענה באשר ליחס שבין הקביעות העובדתיות השונות בשתי הכרעות הדין בענין יעד החטיפה. התוצאה הנובעת מהניתוח האמור הינה כי כדין נקבע בעניינו של אבו ריא, על יסוד הודאותיו שלו, כי החטיפה המתוכננת נועדה להביא את הירדני לישראל. לכן יש להותיר על כנה את הרשעתו בגין עבירה זו. לעומת זאת, במשפטו של מזאריב, בהקשר לעבירת החטיפה, נעדרת קביעה עובדתית היוצרת זיקה לישראל, והנחת בית המשפט היא כי החטיפה אמורה להסתיים בירדן. אין להתערב בהכרעה עובדתית זו, שאינה בהכרח סותרת את ההכרעה בענין אבו-ריא, ולפיכך אין מקום להתערב בזיכויו של מזאריב מעבירה זו, הנשענת על היות עבירה זו "עבירת חוץ" בעניינו, שלא נתקיימו לגביה התנאים הנדרשים לצורך דיון בה בבית משפט בישראל. עבירות הסמים 19. אשר לעבירות הסמים בהן הורשעו הן אבו ריא והן מזאריב, הרי כפי שהובהר לעיל, סעיף 7 לחוק העונשין המגדיר מהן עבירות פנים לצורך סמכות טריטורילית חל אף עליהן. יש צורך, על כן בביצוע "מקצתן של העבירות" בישראל, או בניסיון לעשות כן. אשר למזאריב, אין חולק כי על בסיס העובדות שנקבעו, כי בוצעו בישראל, למצער, מקצת מעבירת הסחר, כמו גם ניסיון היבוא, הכולל בתוכו יסוד של הבאה לישראל. אשר לאבו-ריא, הודתה המדינה בעיקרי הטיעון מטעמה, כי אין מקום להרשיעו בעבירה של הקלה על יבוא סם, שהיא עבירת חוץ, ואילו את עבירת הסחר בסם מפרשת המדינה בהקשר לאבו ריא כמתייחסת לניסיון יבוא הסם, לאור התוכנית שנודעה לו אך בירדן, להביא את הסמים לישראל. בהסכמת המדינה, יש לזכות, איפוא, את אבו-ריא מן העבירה של הקלה על יבוא סם, ולקבוע כי הרשעתו ביבוא סם הינה על דרך הניסיון. תוצאות הערעורים על הכרעות הדין 20. (1) לאור האמור, ערעורו של מזאריב מתקבל במובן זה שיש לזכותו מן העבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499 לחוק העונשין. שאר פרטי ערעורו נדחים. ערעורה של המדינה בעניינו נדחה. (2) בהסכמת המדינה, ערעורו של אבו-ריא מתקבל, ביחס לעבירה של הקלה על יבוא סם, אשר נוכח הממצאים שנקבעו בעניינו הינה עבירת חוץ. כן מובהר בזאת כי הרשעתו בענין יבוא סם מתייחסת לנסיון להבדיל מעבירה מושלמת. שאר חלקי ערעורו על הכרעת הדין, נדחים. הערעורים על גזרי הדין 21. שלושת הצדדים התייחסו בערעוריהם להיבטי הענישה. בערעור המדינה על גזר דינו של מזאריב, נטען כי הענישה בעניינו סוטה במידה רבה לקולא. זאת, בשים לב להיותו הרוח החיה מאחורי הפרשה הפלילית, בהיותו מעורב מלכתחילה בעסקת הסמים, תכנן תוכנית עבריינית נועזת, גייס את המעורבים והפעילם. גם ביחס לפרשות האחרות ראוי לדעת המדינה להחמיר בדינו: הדחת קטין לסם הינה עבירה חמורה שיש להעניש עליה בחומרה, והיא חמורה במיוחד במקרה זה לאור פער הגילאים בינו לבין אינס, ויחסי התלות ביניהם לאור הקשר הרומנטי שניהלו. יתר על כן, התיק שצורף למשפטו של מזאריב ובו הורשע על פי הודאתו בנהיגה פרועה והתנהגות עבריינית כלפי רשויות אכיפת החוק, המתבטאת הן בניסיונו להימלט מרודפיו על-ידי הסטתם מן הכביש, והן בניסיונו, באמצעות תלונת שווא, לנקות את עצמו מחשד, מצדיק, כשלעצמו, ענישה נפרדת ומחמירה, מעבר לעונש שנגזר עליו בערכאה קמא. מזאריב, מצידו, ערער אף הוא על עונשו, בטענה כי הוא נוטה לחומרה. הוא הדגיש ביחס לשותפו, אבו-ריא, כי עברו הפלילי שלו נופל באופן ניכר מזה של חברו, בפרט בעבירות סמים. בניגוד לשותפו, הוא לא ריצה מעודו עונש מאסר בפועל, ועל כן ראוי להקל בדינו ביחס לעונש שהושת על חברו. לגבי האישום בהדחת קטין לסם, טוען מזאריב כי יש ליתן משקל משמעותי לכך שהקטינה – אינס – היתה במועד ביצוע העבירות בגיל המתקרב ל-18, ולכן על גבול הקטינות, ומכל מקום, אין מדובר בילדה תמימה, אלא באישה בעלת שליטה והבנה רחבים בעולם הסמים. הוא קובל אף על העונש החמור שהושת עליו בגין התיק המצורף, בו הודה, תוך חיסכון בזמן שיפוטי, ואשר, לטענתו, אינו חורג במהותו מעבירות תעבורה. הוא מוסיף וטוען כי ראוי היה ליתן משקל לקולא הן לפגיעה שנפגע בהגנתו במשפט עקב ליקויים שונים בפעולות החקירה שהתנהלו נגדו והן לאור נסיבותיו האישיות, ובכללן היותו נשוי ליתומת צה"ל, אב לקטינים ומפרנסם הבלעדי. אף אבו-ריא, מצידו, ערער על גזר הדין בעניינו. לטענתו, ראוי היה להקל בדינו באופן משמעותי, בהשוואה לשותפו, שכן הוא עצמו לא יזם את התכנית העבריינית, לא היה מעורב בתכנונה, ולא לקח בה חלק פעיל. כן ראוי, לטעמו, ליתן משקל לכך שבסופו של יום נותרו המעשים בהם הורשע בגדר ניסיון בלבד: איש לא נחטף, וסמים לא יובאו ארצה ולא הופצו בה. הכרעה ותוצאות מזאריב 22. אמת הדבר, כי מזאריב הינו הרוח החיה בפרשה הפלילית שלפנינו, וחלקו בעבירות הפליליות נשוא הליך זה הוא הרב ביותר, כנטען בערעור המדינה. אלא, שיש להתחשב לצורך הקלה בעונש בעובדה כי מזאריב זוכה בהליך ערעור זה מעבירת הקשר לביצוע פשע, ואילו בבית המשפט קמא זוכה מעבירת נסיון החטיפה לשם סחיטה, וערעור המדינה בענין זה נדחה. עם זאת, נראה כי בנוגע לפרשיות האחרות – עבירות הסמים למיניהן, וכן פרשת הנהיגה העבריינית, נטה בית המשפט קמא קולא מופלגת בגוזרו את הדין. בגין עבירות הדחת קטין לסמים, הספקת סם מסוכן, החזקה שלא לשימוש עצמי ושימוש בסם מסוכן נגזרו על מזאריב שנתיים מאסר בפועל בלבד, ובגין העבירות נשוא ההליך שצורף הוטלו עליו 6 חודשי מאסר בפועל בלבד, כאשר חלק מעונשים אלה הוטל בחופף ל-6 שנות המאסר שנגזרו עליו בגין העבירות האחרות בהן הורשע באופן שנוספה שנה אחת במצטבר לעונש האחר שנגזר. על רקע זה יש ממש בטענת המדינה כי העונש הכולל שהוטל על מזאריב הוא מקל ביחס לחומרת העבירות בהן הורשע, גם בהינתן הנסיבות לקולא בהן התחשב בית משפט קמא. לאור האמור, בהינתן קולת העונש בהליך נשוא הערעור, מצד אחד, וכדי לתת ביטוי למשמעות זיכויו של מזאריב בערעור מעבירת הקשר הפלילי, מצד שני, אציע להפחית חצי שנה מעונש המאסר בפועל שהוטל על מערער זה בגין עבירות הסמים ויציאה שלא כדין מהארץ, כך שבמקום מאסר בפועל של שש שנים, עונש זה יעמוד על חמש וחצי שנים. לעונש זה יצטרפו העונשים הנוספים שנגזרו בגזר הדין המקורי, כך שבסיכומו של דבר ירצה המערער מזאריב עונש מאסר בפועל של שש וחצי שנים. שאר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם. אבו ריא 23. אשר לאבו ריא, בהינתן מכלול שיקולי הענישה שבית המשפט קמא עמד עליהם, ובשים לב לזיכויו מן העבירה של הקלה על יבוא סם, ראוי להקל בעונשו במידה שתתן ביטוי לזיכוי זה. עם זאת, יש לציין כי אין בזיכוי זה כדי לשלול ממעשיו של אבו ריא את אופיים העברייני החמור, המשתקף בשותפותו לעבירות הסחר בסמים ובהרשעתו בניסיון החטיפה לשם סחיטה. כן יש להתחשב בשאר העבירות בהן הורשע, בעברו הפלילי המכביד, ובעובדה כי בעת שעבר את העבירות היה תלוי נגדו מאסר על תנאי בר הפעלה. נוכח זיכויו מן העבירה של הקלה על יבוא סם, אציע להפחית מתקופת המאסר בפועל שנגזרה עליו בגין העבירות בהן הורשע תקופה של חצי שנה, כך שכלל תקופת מאסרו בפועל, לרבות עונש המאסר על תנאי שהופעל בעניינו, תעמוד על ארבע וחצי שנים. שאר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם. ש ו פ ט ת השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' עדיאל: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה. ניתן היום, י"ב בכסלו תשס"ו (13.12.05). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03043910_R12.doc מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il