נקדימון שוקר נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 4389/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4389/06 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערער: נקדימון שוקר נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בנתניה (כבוד ס' הנשיא רות לורך) מיום 21.5.2006 שלא לפסול עצמו מלשבת בדין בת.פ. 4292/05 תאריכי הישיבות: י"ב בסיון התשס"ו (8.6.2006) ט"ו בסיון התשס"ו (11.6.2006) בשם המערער: עו"ד בועז קניג בשם המשיבה: עו"ד עמית אופק פסק-דין לפניי ערעור על החלטת בית-משפט השלום בנתניה (ס' הנשיא ר' לורך) שלא לפסול עצמו מלשבת בדין בת.פ. 4292/05. 1. כנגד המערער ואחרים הוגש כתב-אישום המייחס להם מעורבות פעילה בכנופיית פורצים, אשר לטענת המשיבה, הפילה את חיתתה על אזור השרון במהלך תקופה ממושכת. הנאשמים 1-4 בתיק זה, ובכללם המערער, נעצרו ביום 2.11.2005, ובעניינם נערכו שלושה דיוני הארכת מעצר ימים (בתאריכים 2.11.2005, 10.11.2005 ו-17.11.2005). המותב אשר דן בהארכות מעצר אלו, הוא אף המותב אשר נקבע לשבת בתיק נשוא ערעור פסלות זה. מכאן נובעת בקשת הפסלות אשר הגיש המערער לבית-המשפט קמא. 2. בבקשתו לפסול את המותב, טען המערער כי בית-המשפט נחשף בדיוני הארכת המעצר לחומר חקירה בלתי קביל וכן לעברם הפלילי של הנאשמים. המשיבה התנגדה לבקשה, נוכח חלוף הזמן מאז דיוני הארכת המעצר, וכן עקב שיהוי בהעלאת טענות הפסילה. בהחלטתה, אכן קבעה השופטת כי חלוף הזמן (כחצי שנה), הביא לכך שאין היא זוכרת את חומר החקירה שהוצג לעיונה בדיוני הארכת המעצר. עוד ציינה כי ברור שמסקנותיה בעת הכרעת הדין בתיק הנוכחי, תתבססנה אך ורק על ראיות שתוגשנה במהלך שמיעת הראיות בתיק זה. משום כך, החליטה השופטת שלא להיענות לבקשת הפסילה, באומרה כי אין בליבה חשש שמא לא תוכל לדון בתיק במידת האובייקטיביות המירבית. כנגד החלטה זו מופנה הערעור שלפניי. 3. המערער טוען לפניי כי שמיעת משפטם של המערער ואחרים על-ידי המותב אשר דן בהארכת מעצרם, עלולה ליצור חשש ממשי למשוא פנים ולקיומה של דעה קדומה. המערער אף מזכיר כי לחקירה הגלויה, אשר החלה עם מעצרם של הנאשמים, קדמה חקירה סמויה – ואף חקירה זו לוותה בידי המותב הדן כעת בתיק. עוד בפיו של המערער טענה כי המדובר בדיוני הארכת המעצר שהיו ארוכים באופן חריג, וסיכומיהם נתפרשו על-פני 109 עמודי פרוטוקול. טיעוניו של נציג המשטרה בדיונים אלה היו מפורטים, והמותב קיבל טיעונים אלה ללא כחל וסרק. למותב הוגשו דוחות ונספחים סודיים, ראיות בלתי קבילות להליך העיקרי, פרטים אודות עברו הפלילי של המערער – כל אלה מעלים את האפשרות שהמותב כבר גיבש דעתו על המעורבים בתיק. 4. המשיבה, מצידה, סומכת ידיה על החלטת בית-משפט קמא, וטוענת כי בחלוף מחצית השנה מדיוני הארכות המעצר, ובשים לב לדבריה של השופטת כי אינה זוכרת את חומר החקירה בו מדובר, לא מתקיים חשש ממשי אובייקטיבי למשוא פנים. חומר החקירה שהוצג למותב בדיוני הארכת המעצר, אינו עולה על המקובל בהארכות מעצר ימים רגילות. 5. במהלך הדיונים בערעור זה, הוריתי למשיבה להגיש לעיוני את חומר החקירה החסוי אשר אליו נחשף המותב במהלך דיוני הארכת המעצר. בהודעת המערער מיום 14.6.2006 (לאחר תום הדיונים בערעור), טוען הוא כי מבירורים שערך, עולה כי לא כל חומר החקירה בעניינו הוגש על ידי המשיבה לבית-משפט זה. המשיבה, בתגובתה לטענה זו (מיום 18.6.2006), מציינת כי הגישה לבית-המשפט את הדוחות הסודיים אשר הוגשו במהלך דיוני הארכת המעצר. דוחות אלה מפרטים את תוכנו של חומר החקירה אשר נאסף עד להגשתם. אין בהגשת החומר גופו, אשר עליו מבוססים הדוחות הסודיים, כדי להעלות או להוריד לעניינן של טענות הפסלות שבפי המערער. בהחלטתי מיום 20.6.2006, הוריתי למשיבה להמציא לבית-משפט זה את כל החומר אליו נחשפה השופטת קמא במהלך דיוני הארכת המעצר. בעקבות החלטה זו, אכן הוגש לבית-משפט זה החומר במלואו (לבד משני מסמכים בודדים, הנוגעים לעברו הנפשי של עד מדינה בפרשה, ולא אותרו). 6. שמעתי את טענות הצדדים, ועיינתי בדוחות החסויים ובחומר החקירה כפי שהוגש לבית-משפט זה. נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. בית-משפט זה כבר עמד על כך שאין בעובדה שמותב ישב בדיון מעצרים של נאשם, כדי להקים עילת פסלות שתמנע מאותו מותב לשבת בדינו של אותו נאשם במסגרת התיק העיקרי (ראו ע"פ 669/03 עמיאל נ' מדינת ישראל (לא פורסם), ע"פ 3567/00 נתן נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). המבחן בעניין זה נערך לפי אמת מידה אחת ויחידה, שהיא אפשרות ממשית לקיומו של משוא פנים. בנסיבות העניין שלפנינו, נחה דעתי כי אין מתקיימת אפשרות שכזו, והשופטת קמא לא נחשפה למסה קריטית של חומר המקימה עילת פסילה. 7. עיון בפרוטוקולים של דיוני הארכת המעצר, מעלה כי אכן נערכו דיוני הארכת מעצר ארוכים וממושכים. אלא שאורכם של הדיונים נובע, בין היתר, מחקירתו הנפרדת של כל סניגור וסניגור את נציג המשטרה. כמו כן, לא מצאתי בחומר החקירה החסוי, הצטברות של ידיעות או ראיות אשר חשיפתן לעיני השופטת לפני למעלה מחצי שנה, עלולה להביא לכך שדעתה "ננעלה". אכן, "יישומו של מבחן החשש הממשי למשוא פנים ... באותם מקרים בהם אכן אירע כי שופט המעצרים יושב גם במשפט עצמו, מבוסס כבמקרים אחרים על בחינה נסיבתית של כל מקרה ומקרה. יש לשקול, בין היתר, את פרק הזמן שחלף מאז הדיון בבקשה למעצר, את היקף וטיב הראיות להן נחשף השופט בבקשת המעצר ואת הקשר בינן לבין השאלות האמורות להתברר במשפט" (יגאל מרזל, דיני פסלות שופט, התשס"ו-2006, 271). בענייננו חלפה מחצית השנה מאז דיוני הארכת המעצר. היקף הראיות אליו נחשפה השופטת אינו מהווה "מסה קריטית" של חומר המקימה עילת פסילה, וטיבן אינו כזה העלול "לנעול" את דעתה. כל זאת, בצירוף כך שהשופטת קמא מעידה על עצמה כמי שאינה זוכרת את חומר החקירה נשוא דיוני הארכת המעצר, מביאים לכך שאין מתקיים בענייננו חשש אובייקטיבי למשוא פנים. אשר על כן, דין הערעור להידחות. ניתן היום, א' בתמוז התשס"ו (27.6.2006). ה נ ש י א _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06043890_A07.doc דז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il